חולין-2/7/18 (Copy)

(ז) חֲמִשָּׁה הֵן הַנִּקְרָאִים מִינִים. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ וְאֵין לָעוֹלָם מַנְהִיג. וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַנְהִיג אֲבָל הֵן שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר. וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם רִבּוֹן אֶחָד אֲבָל שֶׁהוּא גּוּף וּבַעַל תְּמוּנָה. וְכֵן הָאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ לְבַדּוֹ הָרִאשׁוֹן וְצוּר לַכּל. וְכֵן הָעוֹבֵד כּוֹכָב אוֹ מַזָּל וְזוּלָתוֹ כְּדֵי לִהְיוֹת מֵלִיץ בֵּינוֹ וּבֵין רִבּוֹן הָעוֹלָמִים. כָּל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ הוּא מִין:

(ח) שְׁלֹשָׁה הֵן הַנִּקְרָאִים אֶפִּיקוֹרְסִין. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם נְבוּאָה כְּלָל וְאֵין שָׁם מַדָּע שֶׁמַּגִּיעַ מֵהַבּוֹרֵא לְלֵב בְּנֵי הָאָדָם. וְהַמַּכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ מַעֲשֵׂה בְּנֵי הָאָדָם. כָּל אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אֵלּוּ הֵן אֶפִּיקוֹרוֹסִים. שְׁלֹשָׁה הֵן הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַתּוֹרָה מֵעִם ה' אֲפִלּוּ פָּסוּק אֶחָד אֲפִלּוּ תֵּבָה אַחַת אִם אָמַר משֶׁה אֲמָרוֹ מִפִּי עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה. וְכֵן הַכּוֹפֵר בְּפֵרוּשָׁהּ וְהוּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְהַמַּכְחִישׁ מַגִּידֶיהָ כְּגוֹן צָדוֹק וּבַיְתּוֹס. וְהָאוֹמֵר שֶׁהַבּוֹרֵא הֶחֱלִיף מִצְוָה זוֹ בְּמִצְוָה אַחֶרֶת וּכְבָר בָּטְלָה תּוֹרָה זוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא הָיְתָה מֵעִם ה' כְּגוֹן הָהַגְרִים. כָּל אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אֵלּוּ כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה:

(ט) שְׁנַיִם הֵם הַמּוּמָרִים מִיִּשְׂרָאֵל. הַמּוּמָר לַעֲבֵרָה אַחַת וְהַמּוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. מוּמָר לַעֲבֵרָה אַחַת זֶה שֶׁהֶחֱזִיק עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ עֲבֵרָה בְּזָדוֹן וְהֻרְגָּל וְנִתְפַּרְסֵם בָּהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה מִן הַקַּלּוֹת כְּגוֹן שֶׁהֻחְזַק תָּמִיד לִלְבֹּשׁ שַׁעַטְנֵז אוֹ לְהַקִּיף פֵּאָה וְנִמְצָא כְּאִלּוּ בָּטְלָה מִצְוָה זוֹ מִן הָעוֹלָם אֶצְלוֹ הֲרֵי זֶה מוּמָר לְאוֹתוֹ דָּבָר וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה לְהַכְעִיס. מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כְּגוֹן הַחוֹזְרִים לְדָתֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּשָׁעָה שֶׁגּוֹזְרִין גְּזֵרָה וְיִדְבַּק בָּהֶם וְיֹאמַר מַה בֶּצַע לִי לְהִדַּבֵּק בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם שְׁפָלִים וְנִרְדָּפִים טוֹב לִי שֶׁאֶדַּבֵּק בְּאֵלּוּ שֶׁיָּדָם תַּקִּיפָה. הֲרֵי זֶה מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ:

Mishneh Torah, Repentance 3:7-9

(7) There are five categories of atheists;¹⁰Minim. G. (1) he who says that there is no God and no Omnipotence; (2) he who says that there is an Omnipotence but that there are two or more such; (3) he who says that there is One Lord; but that He is corporeal and has a form; (4) Likewise one who says that He alone is not the First Cause and Creator of all; (5) likewise he who worships a star, or planet, or any other as a mediator between him and the Lord of the universe; every one of these five is an atheist.¹³Sanhedrin, 26b. C.

(8) There are three categories of infidels: (1) he who says that prophecy is altogether an invention, and that no knowledge reaches the heart of the sons of man from the Creator; (2) he who denies the prophecy of Moses our Master; (3) and he who says that the Creator knoweth not the affairs of the sons of man; every one of these three is an infidel. There are three categories of Torah traducers: (1) he who says that the Torah is not God given, even if he says that a single Verse or one word thereof was spoken by Moses on his own authority is, indeed, a traducer of the Torah; (2) he who denies its Oral explanation, that is the Oral Torah, or its exponents, even as Zaduk and Bythos did;¹⁴See Abot D’Rabbi Nathan, Ch.5; also I. Chro. 5.3G. (3) he who says that the Creator commuted this Duty for another duty and that the Torah had been nullified long ago though it really was God given; every one of these three is a traducer of the Torah.¹⁵Sanhedrin, 90a; Ibid. 99b. C.

(9) There are two categories of apostates in Israel: (1) an apostate against one commandment; (2) an apostate against the whole Torah. The apostate against one commandment is; one who emboldens himself to transgress a given commandment consciously so that it becomes his habit of doing it publicly, even it be of the minor commandments, for instance, he persistently wears garment mixed of wool and flax, or rounds the corners of his head, as a consequence whereof it appears that such commandment no longer exists in his world, such one is, indeed, an apostate in this matter, if he does such spitefully. An apostate against the whole Torah is, a convert to the religion of the idolaters, for instance, at a time when they issue arbitrary edicts and he cleaves to them, saying: "Of what profit is there for me to cleave to Israel who are down-trodden and persecuted; it is rather best for me to cleave to these in whose hand lies the power", he, assuredly, is apostate against the whole Torah.¹⁷Hullin, 5; Sanhedrin, 26b. C.

משנה תורה, הלכות ממרים ג׳:א׳-ג׳

(א) מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֵינוֹ זָקֵן מַמְרֵא הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. אֶלָּא הֲרֵי זֶה בִּכְלַל הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין [וּמִיתָתוֹ בְּכָל אָדָם]:

(ב) מֵאַחַר שֶׁנִּתְפַּרְסֵם שֶׁהוּא כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה [מוֹרִידִין אוֹתוֹ] וְלֹא מַעֲלִין וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר כָּל הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וְהָאוֹמְרִין אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם וְהַמּוֹסְרִין וְהַמּוּמָרִין. שֶׁכָּל אֵלּוּ אֵינָם בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל וְאֵין צָרִיךְ לֹא לְעֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה וְלֹא דַּיָּנִים [אֶלָּא כָּל הַהוֹרֵג אֶחָד מֵהֶן עָשָׂה מִצְוָה גְּדוֹלָה וְהֵסִיר הַמִּכְשׁוֹל]:

(ג) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ שֶׁכָּפַר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וּבִדְבָרִים שֶׁנִּרְאוּ לוֹ. וְהָלַךְ אַחַר דַּעְתּוֹ הַקַּלָּה וְאַחַר שְׁרִירוּת לִבּוֹ וְכוֹפֵר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה תְּחִלָּה כְּצָדוֹק וּבַיְתּוֹס וְכֵן כָּל הַתּוֹעִים אַחֲרָיו. אֲבָל בְּנֵי הַתּוֹעִים הָאֵלֶּה וּבְנֵי בְּנֵיהֶם שֶׁהִדִּיחוּ אוֹתָם אֲבוֹתָם וְנוֹלְדוּ בֵּין הַקָּרָאִים וְגִדְּלוּ אוֹתָם עַל דַּעְתָּם. הֲרֵי הוּא כְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה בֵּינֵיהֶם וְגִדְּלוּהוּ וְאֵינוֹ זָרִיז לֶאֱחֹז בְּדַרְכֵי הַמִּצְוֹת שֶׁהֲרֵי הוּא כְּאָנוּס וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע אַחַר כָּךְ [שֶׁהוּא יְהוּדִי וְרָאָה הַיְהוּדִים וְדָתָם הֲרֵי הוּא כְּאָנוּס שֶׁהֲרֵי גִּדְּלוּהוּ עַל טָעוּתָם] כָּךְ אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ הָאוֹחֲזִים בְּדַרְכֵי אֲבוֹתָם הַקָּרָאִים שֶׁטָּעוּ. לְפִיכָךְ רָאוּי לְהַחְזִירָן בִּתְשׁוּבָה וּלְמָשְׁכָם בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לְאֵיתָן הַתּוֹרָה:

Mishneh Torah, Rebels 3:1-3

(1) One who does not believe in the Oral Torah is not to be identified with the rebellious elder spoken of in the Torah, but is classed with the epicureans (heretics).— —

הוריות י״א א:י״ג-י״ט

ר"ש בר יוסי אומר משום ר"ש (ויקרא ד, כב) אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב בידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב בידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו מאי בינייהו א"ר המנונא מומר לאכול חלב ומביא קרבן על הדם איכא בינייהו מ"ס כיון דמומר לאכול חלב לדם נמי מומר הוי ומ"ס לדם מיהא שב בידיעתו הוא והא רבא אמר דכולי עלמא מומר לאכול חלב לא הוי מומר לדם אלא הכא באוכל נבלה לתאבון ונתחלף לו בשומן ואכלו קמיפלגי מר סבר כיון דלתאבון אכיל במזיד מומר הוא ומ"ס כיון דאילו אשכח דהיתרא לא אכל דאיסורא לאו מומר הוא תנו רבנן אכל חלב זהו מומר ואיזהו מומר אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים ושתה יין נסך רבי יהודה אומר אף הלובש כלאים אמר מר אכל חלב זהו מומר ואיזהו מומר אוכל נבילות כו' מאי קאמר אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ה"ק אכל חלב לתאבון הרי זה מומר להכעיס הרי זה צדוקי ואיזהו מומר דבסתמו צדוקי הוי אומר אוכל נבילה וטריפה שקצים ורמשים ושתה יין נסך רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף הלובש כלאים מאי בינייהו איכא בינייהו כלאים דרבנן מר סבר מדאורייתא הוי מומר דרבנן לא הוי מומר ומר סבר כלאים כיון דמפרסם אסוריה אפי' בדרבנן הוי מומר פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר לתאבון מומר להכעיס צדוקי וחד אמר להכעיס נמי מומר אלא איזהו צדוקי כל העובד עבודת כוכבים מיתיבי אכל פרעוש אחד או יתוש אחד ה"ז מומר והא הכא דלהכעיס הוא וקא קרי ליה מומר התם דאמר אטעום טעם דאיסורא:

Horayot 11a:13-19

The baraita continues: Rabbi Shimon bar Yosei says in the name of Rabbi Shimon: It is unnecessary to derive this halakha from that phrase, as it says in the same verse: “If any one of the common people sins unwittingly in performing one of the mitzvot of God that may not be done and he is guilty; or if his sin, which he has sinned, be known to him” (Leviticus 4:27–28). From the words “be known to him” it is inferred that only one who repents due to his awareness, i.e., who would not have sinned had he known that the act was forbidden, brings an offering for his unwitting transgression and achieves atonement in this way. But one who does not repent due to his awareness that he sinned, e.g., an apostate, who would sin even after becoming aware that the act is forbidden, does not bring an offering for his unwitting action. The Gemara asks: What is the practical difference between the opinions of the Rabbis and Rabbi Shimon concerning whether the halakha is derived from the earlier or later verse? Rav Hamnuna said: The difference between them is in the case of an apostate with regard to eating forbidden fat; they disagree as to whether or not he brings an offering for unwittingly consuming blood. One Sage, the Rabbis, holds: Since he is an apostate with regard to eating forbidden fat, he is also considered an apostate with regard to consuming blood. And one Sage, Rabbi Shimon, holds: With regard to consuming blood, in any event, he is one who repents due to his awareness, as he is not considered an apostate with regard to blood. The Gemara asks: But didn’t Rava say that everyone agrees that an apostate with regard to eating forbidden fat is not considered an apostate with regard to consuming blood? The Gemara answers: Rather, here it is with regard to a person who eats forbidden fat and an animal carcass due to appetite, e.g., only when he does not have access to kosher meat. And forbidden fat became confused for that person with permitted fat and he ate the forbidden fat. It is in that case that the Rabbis and Rabbi Shimon disagree. One Sage, the Rabbis, holds: Since he intentionally eats forbidden fat due to appetite, he is an apostate. And one Sage, Rabbi Shimon, holds: Since if he finds food that is permitted he does not eat food that is prohibited, as he merely seeks to satiate his appetite, he is not an apostate. The Sages taught: One who ate forbidden fat is an apostate. And who is an apostate? It is one who ate animal carcasses or animals with wounds that will cause them to die within twelve months [tereifot], repugnant creatures or creeping animals, and one who drank wine used for a libation in idol worship. Rabbi Yehuda says: This applies even to one who wears garments fashioned of diverse kinds, containing wool and linen. The Gemara analyzes this baraita. The Master said: One who ate forbidden fat is an apostate. And who is an apostate? It is one who ate animal carcasses, etc. The Gemara asks: What is he saying? Why, after answering the question, does the tanna ask who is an apostate and then provide a different answer? Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: This is what he is saying: If one ate forbidden fat due to appetite, he is an apostate. If he ate it to express insolence, this person is a heretic. And which is the apostate who is a presumptive heretic merely on the basis of his actions? You must say that it is one who eats an animal carcass or a tereifa, repugnant creatures or creeping animals, and one who drank wine used for a libation in idol worship. Based on the fact that he violates serious transgressions for which one has no appetite such as repugnant creatures or creeping animals, it is clear that he is a heretic who denies the Torah in its entirety. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: This applies even to one who wears garments fashioned of diverse kinds, containing wool and linen. The Gemara asks: What is the practical difference between the opinion of the Rabbis and that of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda? The Gemara answers: The difference between them is in the case of one who wears a garment of diverse kinds, containing wool and linen prohibited by rabbinic law. One Sage, the Rabbis, holds: One who violates a prohibition by Torah law is an apostate; one who violates a prohibition by rabbinic law is not an apostate. And one Sage, Rabbi Yosei, holds: With regard to diverse kinds, since his violation of the prohibition is well known, as people see that he is wearing that garment, even though he violates a prohibition by rabbinic law, he is an apostate. Rav Aḥa and Ravina disagree with regard to this matter. One said: If one violated a prohibition due to appetite or convenience he is an apostate, while one who eats to express insolence is a heretic. And one said: One who violates a prohibition to express insolence is also an apostate. Rather, who is a heretic? It is anyone who engages in idol worship. The Gemara raises an objection to the first opinion from a baraita: If a person ate one flea or one mosquito, this person is an apostate. But here, isn’t it a case where it is a violation performed to express insolence, as one has no desire to eat these insects, and yet the tanna calls him an apostate? The Gemara answers: The reference there, in that baraita, is to the case of one who eats the flea due to appetite, as he says: I shall taste the flavor of prohibition. He seeks to eat a food that he has never eaten before. § The mishna teaches: Who is the nasi? This is a king, as it is stated: “When a nasi sins, and performs any one of all the mitzvot of the Lord his God that shall not be performed, unwittingly, and he is guilty” (Leviticus 4:22), referring to one who has only the Lord his God over him and no other authority. The Sages taught: The verse states: “nasi.” One might have thought that the reference is to the prince of a tribe, like Naḥshon, son of Amminadab. Therefore, the verse states: “And performed any one of all the mitzvot of the Lord his God.” Later, in the passage with regard to the king, the verse states: “That he may learn to fear the Lord his God” (Deuteronomy 17:19).

רש"י על חולין ג׳ ב:ג׳:א׳

חוץ מחש"ו דאפילו - נמצאת סכינו יפה לא דאיכא קלקולא אחרינא שהייה דרסה חלדה דלא ידעי לאזדהורי בהו. ודוקא אוכל לתיאבון אבל להכעיס אפילו נמצאת סכינו יפה לא דמועד לנבל בכוונה בידים:

Rashi on Chullin 3b:2:1

...

תוספות על חולין ג׳ ב:כ״א:א׳

דליתיה קמן דלבדקיה - תימה דמשמע הא איתא קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה אע"ג דאחרים רואין אותו דשחט שפיר ולקמן בפירקין (דף יב.) גבי הא דאמר רב נחמן ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור פריך אי דידע דלא גמיר פשיטא:

Tosafot on Chullin 3b:7:1

...

חולין ה׳ א:א׳-ה׳ ב:ל״ד

לא הוה מפליג נפשיה מיניה מנלן אילימא מדכתיב (מלכים א כב, ד) כמוני כמוך כעמי כעמך אלא מעתה כסוסי כסוסיך הכי נמי אלא מה דהוי אסוסיך תהוי אסוסי ה"נ מאי דהוי עלך ועילוי עמך תיהוי עלי ועילוי עמי אלא מהכא (מלכים א כב, י) ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלובשים בגדים בגורן פתח שער שומרון מאי גורן אילימא גורן ממש אטו שער שומרון גורן הוה אלא כי גורן דתנן סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה לימא מסייע ליה (מלכים א יז, ו) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב ואמר רב יהודה אמר רב מבי טבחי דאחאב על פי הדבור שאני מאי עורבים אמר רבינא עורבים ממש א"ל רב אדא בר מניומי ודלמא תרי גברי דהוי שמייהו עורבים מי לא כתיב (שופטים ז, כה) ויהרגו את עורב בצור עורב ואת זאב וגו' א"ל איתרמאי מילתא דתרוייהו הוה שמייהו עורבים ודלמא על שם מקומן מי לא כתיב (מלכים ב ה, ב) וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה וקשיא לן קרי לה נערה וקרי לה קטנה וא"ר פדת קטנה דמן נעורן אם כן עורביים מיבעי ליה לימא מסייע ליה הכל שוחטין ואפילו כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל מומר האי ערל ה"ד אילימא שמתו אחיו מחמת מילה האי ישראל מעליא הוא אלא פשיטא מומר לערלות אימא סיפא ואפילו ישראל מומר ה"ד אי מומר לדבר אחד היינו מומר לערלות אלא לאו מומר לעבודת כוכבים וכדרב ענן לא לעולם אימא לך מומר לעבודת כוכבים לא דאמר מר חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה אלא מומר לאותו דבר וכדרבא מיתיבי (ויקרא א, ב) מכם ולא כולכם להוציא את המומר מכם בכם חלקתי ולא באומות מן הבהמה להביא בני אדם שדומים לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא הא גופא קשיא אמרת מכם ולא כולכם להוציא את המומר והדר תני מקבלין קרבנות מפושעי ישראל הא לא קשיא רישא מומר לכל התורה כולה מציעתא מומר לדבר אחד אימא סיפא חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבת בפרהסיא האי מומר היכי דמי אי מומר לכל התורה כולה היינו רישא ואי מומר לדבר אחד קשיא מציעתא אלא לאו הכי קאמר חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא אלמא מומר לעבודת כוכבים הוה מומר לכל התורה כולה ותיובתא דרב ענן תיובתא והא מהכא נפקא מהתם נפקא (ויקרא ד, כז) מעם הארץ פרט למומר ר"ש בן יוסי אומר משום ר"ש (ויקרא ד, כב) אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו ואמרינן מאי בינייהו ואמר רב המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו חדא בחטאת וחדא בעולה וצריכי דאי אשמעינן חטאת משום דלכפרה הוא אבל עולה דדורון הוא אימא לקבל מיניה ואי אשמעינן עולה משום דלאו חיובא הוא אבל חטאת דחיובא הוא אימא לקבל מיניה צריכא וכל היכא דכתיב בהמה גריעותא היא והכתיב (תהלים לו, ז) אדם ובהמה תושיע ה' ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה התם כתיב אדם ובהמה הכא בהמה לחודיה כתיב וכל היכא דכתיב אדם ובהמה מעליותא היא והא כתיב (ירמיהו לא, כז) וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה התם הא חלקיה קרא זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד (סימן נקלף) א"ר חנן א"ר יעקב בר אידי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה א"ל רבי זירא לרבי יעקב בר אידי שמא לא שמע רבי אלא בשאין ישראל עומד על גביו א"ל דמי האי מרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתא בשאין ישראל עומד על גביו למימרא בעי קבלה מיניה או לא קבלה מיניה ת"ש דאמר ר"נ בר יצחק א"ר אסי אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל משחיטת כותי אף רבי אסי אכל משחיטת כותי ותהי בה רבי זירא לא שמיעא להו דאי הוה שמיעא להו הוו מקבלי לה או דלמא שמיע להו ולא קבלוה הדר פשיט לנפשיה מסתברא דשמיע להו ולא קבלוה דאי ס"ד לא שמיע להו ואי הוה שמיע להו הוו מקבלי לה היכי מסתייעא מילתא למיכל איסורא השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן

Chullin 5a:1-5b:10

...

Ovadia Yosef
ב"ה. ירושלים ת"ו תש"ו לפ"ק. נשאלתי בדין יין שנגע בו מומר לחלל שבת בפרהסיא, אם אפשר להתירו בשתיה, בכדי שלא לבייש את המומר, או יש לאסרו כדין יין נסך.
(א) טרם כל יש לבאר מ"ש מר"ן בש"ע יו"ד (סימן ב ס"ה), מומר להכעיס אפי' לדבר אחד, או שהוא מומר לע"ז, או לחלל שבת בפרהסיא, דינו כגוי. ע"ש. אם זה מן התורה, או מדרבנן. ולכאורה יש מקום להביא ראיה מהגמ' סנהדרין (פג:), ערל מנלן (שאסור להקריב), אמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא שמענו, מתורת יחזקאל בן בוזי למדנו, כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי. ופרש"י, בן נכר, מומר לע"ז שהוא ערל לב ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ע"כ. ואם איתא דהוי כגוי מן התורה, הא למה לי קרא לפסלו להקריב הרי דינו כגוי ממש, אלא ודאי דהוי מדרבנן. ואין לומר דהיא גופא קמ"ל קרא לפסלו משום דחשיב כגוי, דהא לא שמעינן מהכא מידי, שהרי אף ישראל מצווים בזה, והזר הקרב יומת, וכגון ערל בשר ג"כ. ברם יש לדחות כי הנה מקור דבר זה בזבחים (כב:), ת"ר בן נכר יכול בן נכר ממש, ת"ל ערל לב, א"כ מה ת"ל בן נכר, שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. וכ' בשטה מקובצת, יכול בן נכר ממש, תימה תיפוק ליה שהוא זר, וי"ל דפיסול דזרות לא שייך אלא מבני ישראל. עכ"ל. א"כ י"ל שאף שמומר דינו כגוי, הו"א דגבי דידיה לא שייך זרות, קמ"ל קרא לאסור. ומכ"ש לפמ"ש התוס' זבחים (שם) ד"ה משום שאין לבו לשמים, שאפי' שב בשעת עבודה, ילפינן במנחות (קט) שאין קרבנו ריח ניחוח. ע"כ. ומהני קראי דיחזקאל ילפינן לה התם, א"כ קמ"ל קרא שנפסל לעולם אפי' שב בתשובה. וע' פסחים (קכ) תד"ה כל. ודו"ק.
(ב) והנה ידוע שנחלקו הגאונים בדין יבם מומר, אם האשה זקוקה לו, או לא, וכמ"ש המרדכי (פ' החולץ), והביא מדברי רב יהודאי גאון שהאשה פטורה מחליצה ויבום, ושכ"כ בתשו' הגאונים. והרמב"ם (פ"א מה' יבום וחליצה ה"ו) פסק מי שיש לו אח מכל מקום אפי' ממזר או עובד כוכבים הרי זה זוקק את אשתו ליבום. וה"ה שם הביא דברי רב יהודאי, וכתב, שהרשב"א תמה על רב יהודאי בזה, דמומר אע"פ שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושין, וכמ"ש ביבמות (מז:) גבי גר שחזר לסורו, דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל, ישראל מומר הוא וקדושיו קדושין. וסיים ה"ה, שדעת רבינו ג"כ דלא כרב יהודאי. ע"כ. ונראה שדעת רב יהודאי וסיעתו שישראל מומר דינו כעכו"ם מה"ת, ולכן אינו זוקק לייבום. וצ"ל לפ"ז דהא דקדושיו קדושין, היינו לחומרא מדרבנן, ובאיסור כרת חששו, באיסור לאו לא חששו. וע' באור זרוע ח"א (סי' תרה), שהביא דברי הגאונים הפוטרים מחליצה ויבום, וכתב, ומה שיש להקשות ממ"ש ביבמות (מז:), שישראל מומר שקידש קדושיו קדושין, התם משום שהוא עושה מעשה, שאע"פ שפירש מן הצבור וכסבור שהוא כעכו"ם, מקרא צווח עליו כמ"ש העולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים, והתם הוא דבידים ואיסור מיתה, אבל הכא דממילא ואיסור לאו, לא, דאיכא למיחש לעיגון. ע"כ. (וע' בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' מ"ה קי"ד וקט"ז). ע"ש). ובשו"ת תרומת הדשן (סי' רכג) תמה ע"ז, ממ"ש ביבמות (קיט) מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. ע"ש. ולפי האמור ניחא, דחששא דרבנן היא, דאי לאו הכי בודאי שלא היו פוטרים אותה מן החליצה, ובחששא דרבנן לא שייך לומר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, וכמ"ש התרומת הדשן (סי' רנ), דההיא דיבמות (קיט), כיון דספיקא היא ולא הרחקה וגזירה, אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, אבל לעולם נוכל לומר דבגזירה דרבנן גזרו ומחמרי טפי בכרת מבלאו, וכדפרש"י יבמות (שם). ע"ש. וה"נ י"ל בדעת הגאונים. (ושו"ר כן בתשו' מהר"י מינץ סי' יב. ע"ש). וע' במשנה למלך (פ"א מה' יו"ט הי"ז) דאף באיסור עשה מצינו שחילקו בין איסור כרת לאיסור עשה, וכן בלאו שאין בו מעשה דליכא מלקות. ע"ש. וע' בתה"ד שם במ"ש מיבמות (עב). וע"ע להגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד (חאו"ח סי' כט) בד"ה וע"ד מה שהעיר, שחילק בין איסור כרת לאיסור מיתת ב"ד, דלא אשכחן אלא מה לי איסור לאו מ"ל איסור כרת, אבל בין לאו למיתה שפיר דמי, כדאמרי' ביבמות (קיד) שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן, יו"ט דאיסור לאו לא גזרו. ובסוכה (טז:) עד כאן לא קאמר ר' יוסי הכא אלא בסוכה דהויא מ"ע אבל שבת דהוי איסור סקילה לא. ובסנהדרין (פד:) מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למפתח ליה כוותא (כויה שבבשרו) דילמא חביל, אי הכי אחר נמי, אחר שגגת לאו, בנו שגגת חנק. ע"ש. וכ"כ בשו"ת עמודי אש (סי' ז אות א) לחלק בין לאו למיתה, והביא ראיה מהמקומות הנ"ל. ע"ש. וע"ע בשו"ת אמרי דוד (סי' רכב). ע"ש. וה"נ באשת איש דהוי איסור מיתת ב"ד חששו חכמים, אבל בחליצה שהוא איסור לאו לא חששו

Avnei Nezer
שאלה. הקונה כלי תשמיש מן המומר צריכין טבילה או לא. וכן אם מותר לשאול כלים אצל המומר שקנאם המומר מגוי ולא הטבילם. מי נימא דמומר דינו כגוי והקונה ממנו צריכין טבילה. ממילא השואל ממנו דינו כדין השואל מן הגוי שא"צ טבילה. או דילמא שדינו כישראל והקונה ממנו א"צ טבילה. וכלים שקנאם מומר מנכרי נתחייבו בידו טבילה והשואל ממנו אסור להשתמש בהם בלא טבילה:
א) תשובה. הנה המומר קי"ל דיש בו שני הדינים דינו כישראל דאי קדיש בת ישראל קידושיו קידושין [יבמות מז ע"ב]. וכן בכמה דברים אעפ"י שחטא ישראל הוא. ודינו כגוי דהבא על המומרת קנאים פוגעים בו [עי' תרוה"ד רי"ט רכ"ג] וכן לכמה דברים. כללו של דבר דנין אותו לכל הדברים להחמיר ולא מטעם ספק אלא שהוא גוי מחמת מעשיו וישראל מתולדתו ע"כ יש בו חומרי זה וזה. ע"כ בנ"ד הקונה כלים ממנו חייבים בטבילה. ומ"מ כלים שקנה הוא מגוי א"צ טבילה ואף שדינו כישראל ג"כ. מ"מ לא שייך בהם טבילה דהוי כטובל ושרץ בידו כיון שעדיין הם ביד גוי. דומה לזה כתב הסמ"ק בכלים שקנו ישראל ועכו"ם בשותפות דא"צ טבילה מטעם דהוי כטובל ושרץ בידו. וכן פסק הרמ"א (סי' ק"כ סעיף י"א):
ב) איברא דלכאורה יש לשדות נרגא בהוראה זו דהנה (בפרק החולץ [מו ע"א]) גר שמל ולא וטבל ר"א אומר ה"ז גר שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו. וק"ל דמשמע דדוקא בדיעבד הוי גר. אבל לכתחילה צריך לטבול ולמה. הא ככם כאבותיכם כתיב. וכיון שהם לא טבלו למה יטבול עכשיו. וא"ת דכיון דהטבילה פועל גירות בנשים דאל"כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה ע"כ מחויב לכתחילה לעשות הכל. א"כ מהאי טעמא ודאי אבותינו טבלו ג"כ. ושוב אין ללמוד מאבותינו דמילה לחוד מהני. שהרי הם טבלו ג"כ. ע"כ נ"ל דילפי' לה מהלוקח כלי סעודה מן הגוי דצריכין טבילה משום שיצאו מטומאתו של גוי כ"ש הוא עצמו דמחויב בטבילה מטעם זה. וע' בהרשב"א [יבמות שם] דמדמי טבילת גר לטבילת כלי תשמיש. אבל אבותינו עדיין לא נצטוו על טבילת כלי תשמיש ע"כ לא טבלו:
ג) ולפי"ז יש ללמוד מהא דכתב הנמק"י [יבמות בד' הרי"ף טז ע"ב] דמומר שחזר בתשובה מן הדין א"צ טבילה. רק מדרבנן טובל משום מעלה. ואם איתא נילף מהלוקח כלי תשמיש מן המומר דצריך טבילה כ"ש הוא עצמו שחזר להיות יהודי. א"ו הלוקח כלי תשמיש ממומר א"צ טבילה. וא"כ כלים שקנאם מומר מגוי צריכים טבילה. והשואל ממנו אסור להשתמש בהם בלא טבילה:
ד) איברא דכד מעיינינן הא לאו ראי' דדומה למ"ש התוס' שלהי עכו"ם [עה ע"ב]. בהא דפליגי אמוראי אי משכנתא כזביני כתבו התוס' דאפי' למ"ד משכנתא כזביני. אם משכן ישראל כלי לגוי וחזר ופדאו א"צ טבילה. דלענין זה לא הוי כזביני. והיינו דלא בעי אלא בקנין מחדש לא בפדאו שרק חוזר לקנינו ומסלק קנין גוי ממנו. כן במומר ששב לדת יהודית שמסלק מעשיו הרעים וחוזר ליהדותו ואינו יהודיית מחדש. ע"כ נ"ל הדין כאשר כתבתי מתחילה דמומר דינו כגוי לדינים אלו:
ה) שוב ראיתי להט"ז ופר"ח (סי' ק"כ) שכתבו טעם חזר ופדאו א"צ טבילה משום דגוי מישראל לא קנה משכון. ולי נראה טעם אחר דכיון דבידו לפדותו בע"כ של מלוה. כי פדאו איגלאי מילתא דנתבטלה זביני למפרע. כמו דאמרי' בערכין [לא ע"א] בתי ערי חומה רבית גמורה כו'. והיינו דכשפדאו נתבטלה המכירה למפרע ונעשה הלואה. ונתבאר בחי' לה' רבית באריכות. וא"כ אין ראי' מהתוס'. ע"כ דין הנ"ל צ"ע כעת:

Binyan Tzion
ב"ה אלטאנא, יום ה' כ"א סיון תרי"ח לפ"ק. להראש ביהמ"ד הרב מ"ה אברהם אש נ"י בק"ק נייאיארק.
אשר שאל מר נ"י כי נדחקו ראשי ביהמ"ד לקנות להם בית לביהמ"ד ולא יוכלו להשיג רק בית שנבנה בתחלה לבית דירה ואח"כ קנאו אותו כהני האומות שעובדים ע"ז בשיתוף והתפללו שם לאליל שלהם איזה שנים אבל לא הביאו שם שום תמונת ע"ז ועתה מכרוהו אם מותר לעשות בית זו לבית המדרש לתורה ולתפלה.
תשובה הנה מצד איסור הנאה ודאי אין חשש בזה דאפילו היו עע"ז =עובדי עבודה זרה= ממש ואפילו נדון הבית כתשמישי ע"ז הרי כיון שמכרוהו בטלוהו כמבואר י"ד (סי' קל"ט) וא"כ מותר בהנאה אכן אם מאוס לגבו' או לא תלוי בפלוגתא דלפי משכ' /מש"כ =מה שכתב=/ המג"א (סי' קנ"ד ס"ק י"ז) בשם הרא"מ בבית שעבדו שם ע"ז אין בו משום מיאוס להשתמש בו דבר שבקדושה אבל העיר שם בדגול מרבבה שמהתוספ' מגילה (דף ו') משמע שס"ל שאסור ע"ש ולכן הי' נראה קצת לאסור אם לא מצדדי היתר דלאו לע"ז ממש נשתמש הבית דב"נ לא מצווים על השיתוף וגם לא הכניסו בתוכו ע"ז ממש אכן בזה יש לפקפק דמה בכך שלא הכניסו ע"ז מכ"מ הרי התפללו בו לאליל להם והאומר לע"ז אלי אתה והמקבלו לאלוה אפי' שלא בפניו ג"כ מקרי עע"ז כדילפינן בסנהדרין (דף ס"ג) מויאמרו לו אלה אלדיך /אלהיך/ וגם מה שב"נ אינם מצוים על השיתוף לא מהני שהרי ישראל נצטו' ואכתי לגבי ישראל מקרי עע"ז ממש כנראה (שם /סנהדרין ס"ג/) ולכן לכתחלה ודאי יש להחמיר אבל לעת הצורך כדי /כדאי/ הרא"מ לסמוך עליו בנדון זה שלא נבנה הבית לכתחלה להיות בית ע"ז רק להיות בית דירה ולא נקרא שם עע"ז עליו י"ל דגם להתוספ' לא נקרא מאוס כנלענ"ד הקטן יעקב.

Milamed Lihoeal
שאלה: במנין שלנו יש אחד או שנים שמחללים שבת בפרהסיא לא לבד במלאכתם כי אם גם עושים מוגמר, ואפילו קידוש והבדלה אינם עושים, אי שרו לצרפם למנין.
תשובה: הפרמ"ג סי' נ"ה באשל אברהם /או"ח/ ס"ק ד' כ' דמחלל שבת בפרהסיא אין מצרפין למנין. וכ"כ בתשו' חכם צבי סי' ל"ח, ואף דבשאילת יעבץ ח"א סי' ע"ט משמע דכל עבריין מצרפין למנין כל זמן שלא נידוהו מ"מ לא כתב בפירוש דגם מחלל שבת בפרהסיא מצרפין ואפשר דמודה בזה דאין מצרפין ועיין מ"ש לענין זה בשו"ת משיב דבר סי' ט' שאוסר. וכ' המג"א /או"ח/ סי' קצ"ט ס"ק ב' מי שהוא רשע בפרהסיא אין מזמנין עליו. וראיתי בשו"ת רשב"ן סי' צ' שהביא בשם שו"ת דורש לציון דזה דוקא במומר להכעיס ובימינו אין עושין להכעיס (וע' שו"ת רשב"ן סי' ס"ז) ותמוה דלהכעיס אפילו בא' משאר עבירות אין מצרפין אותו כמבואר בפרמ"ג הנ"ל /או"ח/ סי' נ"ה, גם הביא שם בשו"ת רשב"ן בשם ליקוטי חבר חלק ה' דף ק"ז שאחרי שגברו בעלי זרוע אין כח בידינו להוריד כהן כזה אם עולה לדוכן. וע"ש עוד סי' קל"ט תשובה מהרה"ג מו"ה חיים צבי מאנהיימער זצ"ל, ושם הביא ג"כ שו"ת מהר"י אסאד י"ד סי' נ' שמחללי שבתות בזמנינו כ"ז שלא העידו עליהם בפניהם ובפני הב"ד שחללו בפני י' מישראל אין אוסרים יין במגעם, שיש הרבה אחרונים סוברים דהא דמומר לחלל שבת הוי מומר לכל התורה הוא רק מדרבנן עיי"ש בשו"ת יהודה יעלה. היוצא מכל הנ"ל שעפ"י דין מחלל שבת בפרהסיא אין מצטרף למנין, אך בזמן הזה נוהגין להקל אף בארץ אונגארן ומכש"כ בארץ אשכנז. וזכורני שפעם אחת אירע אבילות לאיש אחד שחנותו פתוח בשבת, והוא אחד מבעלי בתים של קהלתנו, קהל עדת ישראל, וירד לפני התיבה בבית הכנסת של קהלתנו, אך הגבאי ידע לרצות אותו ולפייסו שלא ירד עוד מפני שהקהל ירננו על זה, ואח"כ הלך זה האיש לביהכ"נ של חברת ש"ס, ואף שהגבאי דשם היה איש חרד ויר"א, הניחו לירד לפני התיבה בלי מניעה, וכאשר שאלתי את הגבאי למה לא מנעו, אמר לי שכן הוא ג"כ מנהג מימים קדמונים בבית המדרש דפה שאין מונעין מלירד לפני התיבה האנשים שמסחרם פתוח בשבת, וכיון שהרבנים דשם שהיו אנשי שם לא מיחו מסתמא היה טעמם ונימוקם עמם, ואפשר שסמכו ע"ז מה שכתוב ג"כ בשו"ת בנין ציון החדשות סי' כ"ג שמחללי שבת בזמנינו נחשבים קצת כתינוק שנשבה לבין הנכרים, מפני שבעוה"ר רוב ישראל בארצנו מחללי שבת הם, ואין דעתם בזה לכפור בעיקרי אמונתנו עיי"ש, וכן הגיד לי הרב מו"ה משולם זלמן הכהן ז"ל בשם הגאון בעל שואל ומשיב שכתב שהאנשים מאמעריקא אינם נפסלים ע"י חילול שבת שלהם מפני שהם כתינוקת /כתינוק/ שנשבה לבין הנכרים אח"כ מצאתי כעין זה בהגהות רע"א לי"ד סי' רס"ד ועיי"ש סברות להקל, אבל ע' פמ"ג א"ח סי' רפ"ב א"א ס"ק ז', וע' ספר חסידים סי' תשס"ח (ואין לי פנאי כעת לחפש תשובה זו דמיירי לענין גיטין בפנים בשו"ת שו"מ). יהי' איך שיהי' המקיל לצרף אנשים כאלו למנין יש לו על מי שיסמוך, אך מי שיכול לילך לבהכ"נ אחר בלי להכלים איש, פשיטא דמהיות טוב שלא יסמוך על היתר זה, ויתפלל עם אנשים כשרים. עוד יש סניף להקל דבזמננו לא מיקרי מחלל שבת בפרהסיא, כיון שרובן עושין כן, דבשלמא אם רוב ישראל זכאין, ומעטים מעיזים פניהם לעשות איסור זה הרי הוא כופר בתורה ועושה תועבה ביד רמה ופורש עצמו מכלל ישראל, אבל כיון דבעו"ה רובם פורצים הגדר תקנתם קלקלתם, היחיד חושב שאין זה עבירה גדולה כל כך וא"צ לעשות בצנעה, ופרהסי' שלו כבצנעה, ואדרבה היראים קרואים בזמננו פרושים ומובדלים, והפושעים הם ההולכים בדרך כל הארץ.