רבי יצחק אברבנאל על פרשת יתרו

(ו) השאלה הה' בעצת יתרו למשה במנוי השופטים כי הנה דברי יתרו היו טובים ונכוחים אבל קל שבקלים יבין וידע שהיתה עצה נבערה לעמוד אדם אחד מן הבקר עד הערב לשפוט כי בזה נבול יבול וילאה השופט והנשפטים ואיך משה רבינו וכל זקני ישראל לא נתנו לב לזה לדעת שאם ימנה שופטים על העם שיקל מעליו ומי לא ידע בכל אלה שראוי שיהיו השופטים אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע שהוצרך יתרו ללמדו לאדון הנביאים וגדול החכמים משה רבינו עד שנאמר וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר. וכבר רבים דברו על זה מאד כנגד אדון הנביאים שהיה חסר בהנהגה המדינית ומהם אמרו שמפני התבודדותו בנבואה היה בלתי מרגיש בחכמת המדות והוא שקר כי שלמות מדותיו יורו על חכמתו בהם והש"י איך לא למדו דעת ותבונה קלה כזאת:

תמצית: משה רבינו לא רק שפט, כמו שיתרו חשב, היו לו אבע תפקידים:

והרי לך בזה ארבעה מעשים שהיה עושה. מגיד עתידות כנביא מובהק. ומנהיג כללותם כמלך ושופט צדק. ומשפט ומישרים כדיין אמת. ומלמד להועיל כחכם תוריי.

ומפני זה משה רבינו לדעתו שבעוד ימי' מעטי' יקבלו את התורה כמו שיעדו יתברך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וצוהו יתברך המשפטים אשר ישים לפניהם היה דעתו שאז אחרי קבלו התורה והמשפטים בהיות לפניהם סדר ונימוס המשפטים כשולחן ערוך ימנה את השופטים לשפוט אותם לא באומד וסברא אלא ע"פ החוק והמשפטים שישים לפניהם מאת ה

ולהלן התשובה:

ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם וגו' עד בחודש השלישי. כפי הפשט היה זה ממחרת היום שבא יתרו אל משה שאז ישב משה לשפוט את העם ועיין יתרו בדרכו ומנהגו בענין המשפט. והנה הוצרך הכתוב להודיע שהיה זה ממחרת בואו להגיד שלא נתעסק משה ולא נטרד ימים רבים בביאת חותנו ואשתו ובניו. כי הנה ביום בואם נטרד עמהם אבל מיד למחרתו ישב משה לשפוט את העם וישב העם עליו מן הבקר ועד הערב ונתעסק כל היום בהנהגתו מבלי פנות לא לחותנו ולא לאשתו ולבניו כי אם לענין ההנהגה.

והנה יתרו לא תפש את משה רבינו מיד במה שהיה עושה לפי שאין ראוי לגנות פעל חכם עד שיודע תכלית כונתו בו ולכך תשש יתרו אולי היה למשה סבה נעלמת או מצוה אלהית לעשות כן ובאופן ההוא. ומפני זה שאל ממנו מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם רוצה לומר מה התועלת אשר אתה עושה בזה לעם וביאר ענין שאלתו באמרו מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מבקר עד ערב. ולא היה יתרו מאשים למש' על אשר היה הוא יושב וכל ישראל עומדים על רגליהם לפניו כי כן ראוי לדיין שישב במקומו והבעלי דינים יהיו שניהם טוענים לפניו מעומד אבל אמר מדוע אתה יושב לדין לבדך ואיש לא ישב עמך לשפוט ולמה יהיה ענין המשפט מוטל עליך כלו והוא עם רב יתחייב שיהיה כל העם נצב עליך מבקר עד ערב ולא יכלו את דיניהם כי מי יוכל לשפוט את העם הרב ההוא ביום אחד.

ולפי שיתרו שאלו סבת הדבר ביאר לו משה סבותיו ואמר כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים ר"ל שהעם הבאים אצלו מהם היו באים לדרוש אלהים ולדעת מה יהיה בדברים העתידים כמו האחיה מחולי זה הימצאו האתונו' והדרישה הזאת היה דבר מיוחד לנביא ולכן עומדים עליו כל א' כפי צרתו. ומהם יבואו לתכלית אחר והוא לצורכי צבור מחניתם ונסיעתם ומושבותיהם ותקנותיהם ועל זה אמר כי יהיה להם דבר בא אלי. ומהם יבואו גם כן לענין המשפט ודברי ריבות ודינין ועליו אמר ושפטתי בין איש ובין רעהו. ומהם יבואו לתכלית אחר והוא ללמוד חוקי אלהים ומצותיו רוצה לומר מאותם שנאמרו למשה במרה ועליו אמר והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו. והרי לך בזה ארבעה מעשים שהיה עושה. מגיד עתידות כנביא מובהק. ומנהיג כללותם כמלך ושופט צדק. ומשפט ומישרים כדיין אמת. ומלמד להועיל כחכם תוריי. והנה זכר משה תמיד שם אלהים בדבריו אלי לדרוש אלהים את חוקי האלהים ולא זכר השם המיוחד לפי שהיה שגור בפי יתרו שם אלהים וגם ענין המשפט והדין הוא מיוחס לשם אלהים כי המשפט לאלהים הוא. ובזה הודיעו צורך הבאים לפניו. ויתרו השיבו על זה לא טוב הדבר אשר אתה עושה לפי שנבול תבול ולאה תלאה גם אתה כמו הם וגם הם כמוך כי כבד ממך הדבר כלומר לעשות בעצמך מבלי שותפות ולא סיוע אחר כל המעשים האלה שזכרתי ולכן עתה שמע בקולי איעצך ואמרו ויהי אלהים עמך פירש"י המלך בגבורה ויותר נראה לפרש שעתה מפני טרדתו לא תחול עליו הנבואה בכל עת אבל עם עצתו יהיה פנוי ואז יהיה אלהים עמו וידבר אליו בכל עת וזה הוא ויהי אלהים עמך.

והעצה היא שהנה בענין הראשון מהגדת העתידות אמת הוא שלא יוכל לעשותו איש בלתו וזה הוא היה אתה לעם מול האלהים ר"ל לבקש ולשאול ממנו עניניהם והבאת אתה את הדברים אל האלהים משאלתם ובקשת' כי זה באמת לך הם המצות והתורות שהם האמונות. וגם כן הענין הג' מהנהגות הציבור וצרכיהם לך יאתה ואת' תודיעם את הדרך ילכו בה בהנהגותיהם ואת המעשה אשר יעשון בסדור כללותם כי שלשת המעשים האלה בהכרח הוא שאתה בעצמך תעשה אותם

אבל המעשה הרביעי מענין המשפט זה באמת אין ראוי שתעשה אותו אתה לבדך כי לא תוכל שאתו אך אתה תחזה מכל העם רוצה לומר תחזה בכל העם הזה לפי ראות עיניך וברוח הקדש שבך ותבחר אנשי חיל רוצה לומר גבורים ואנשי לבב שלא יגורו מפני איש בדבר המשפט ולפי שאיש זרוע לו הארץ וכל מאן דאלים גבר. והגבורים הם תמיד שוללי שלל ובוזזי בז צריך שיהיו האנשים אשר תבחר יראי אלהים בינם למקום אנשי אמת במדינות רוצה לומר אוהבים האמת במה שהוא אמת כמו שאמר מדבר שקר תרחק ושונאי בצע שלא יקחו שוחד. ושמת עליהם רוצה לומר אותם שיהיו בתוארי' האלה תמנה ותשים אותם על ישראל ויהיו שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות והשרי' ההמה ישפטו את העם בכל עת ואם תאמר שלא תספיק חכמתם וידיעתם לענינים עמוקי' שאפשר שישקרו בדבר המשפט. הנה לזה תצוה אותם שכל הדבר הגדול קשה ועמוק להם יביאו אליך ואתה תודיע אותם את אשר יעשון. ואמנם הדבר הקטן ישפטו הם ולא תטריד עצמך במשפט הדברים הקטנים והשרים האלה יקלו ענין המשפט מעליך ונשאו אתך במשא העם והנהגתם וחתם יתרו עצתו באומרו אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים וגו' ואין הכוונה שאם השם יסכים בדבר יעשה אותו כי בידוע הוא שלא יעבור משה את פי ה'.

אבל רוצה לומר שאם יעשה הדבר הזה יהיה לו זמן פנוי לדבר השם עמו ולצוותו מצותיו ולהודיעו מה יעשה כמו שאמר בראשונה ויהי אלהים עמך. וגם אתה תוכל לעמוד ולסבול העמל. וגם כל העם הזה על מקומו כל איש יבוא בשלום ולא יצטרך לעמוד עליך כל היום על דינו. ויהיה אם כן בזה נחת רוח לבורא שיוכל לצוות אותך מצותיו ונחת רוח לך שתוכל לעמוד. ונחת רוח לישראל שלא יכלו זמנם בדברי ריבות. וראוי שנשיב לענין השאלות אשר העירותי על זאת העצה היעוצה. ואומר כי בהיות שיתרו בא קודם מתן תורה היה יושב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב ולא היה ממנה אנשים אחרים לשופטם לפי שעדיין לא נתן להם תורה ונימוס שישפטו בו כי מה שניתן במרה מעיקרי הדינים למשה איפקוד ועדין לא צוהו השם שיתן הדינין ההם לישראל עד פרשת ואלה המשפטים כמו שביארתי.

ומפני זה הוצרך משה רבינו בתחלת ענינו לשפוט את העם בעצמו לפי שאדם אין שידע עיקרי הדינין האלהיים לדון בהם עדין וגם לא רצה שישפטו את העם שופטיהם באומד הדעת וסברא לפי שידע שירבו הקטטו' בישראל ותמיד יערערו ויפקפקו בדיניהם ויאמרו המתחייבים בדין הורוני מהיכן דנתוני וכן שמפני איבה ושנאה או לסיבות אחרות חייבו והצדיקו את בעלי דינם. ואם יבואו לפני שופטים אחרים דעות בני אדם וסברותיהם חלוקו' זה יחייב וזה יזכה וירבו התורות והמחלוקות ביניהם ובזה יבואו כלם למשה כי ירצה כל אחד ללכת אחרי ב"ד יפה ולשמוע הדין מפיו והדרה קושיא לדוכתה מהטורח והעמל למרע"ה במשפט העם. ומפני זה משה רבינו לדעתו שבעוד ימי' מעטי' יקבלו את התורה כמו שיעדו יתברך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וצוהו יתברך המשפטים אשר ישים לפניהם היה דעתו שאז אחרי קבלו התורה והמשפטים בהיות לפניהם סדר ונימוס המשפטים כשולחן ערוך ימנה את השופטים לשפוט אותם לא באומד וסברא אלא ע"פ החוק והמשפטים שישים לפניהם מאת ה'.

אבל יתרו לא היה יודע מזה דבר וחשב שמה שהיה עושה משה לצורך שעה כן יהיה תמיד ולכן תפשו בזה ואמר לו נבול תבול ויעצו שימנה שופטים שישפטו כפי האומד כאשר היו נוהגים במדין וגם היום נוהגי' כן בכל ארצות הישמעאלים ולזה צוהו שיבחר אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע ולא אמר שיהיו חכמים כי לא חשב שיהיה להם תורה שידינו בה ומרע"ה כדי לכבד את חותנו ולהיות סוד ה' ליראיו לא הגיד לו ענין התורה שהיו עתידים לקבל ולא התוכח עמו על מנהגו בשופטים אם טוב ואם רע. אבל שמע דבריו והשיבו שכן יעשה. האמנם לא עשה הדבר מכני עצתו לפי שכל אשר יעצו היה בלב משה לעשותו אבל בזמן ובאופן הראוי ויתרו אכלה פגה העצה הזאת. הנה אם כן צדקו דברי יתרו כפי ההנהגה המדינית וצדק מעשה משה כפי הכוונה האלהית וצורך השעה. ומפני זה בספור משנה תורה יחס משה מנוי השופטים לעצמו ולא לעצת יתרו ואמר שעשהו אחרי מתן תורה כי כן היה האמת עם היות העצה קודם אליה וזה הוא שנאמר שם ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה וגו' ואומר אליכם בעת ההוא לאמר לא אוכל וגו' לפי שאז מנה השופטים לא קודם מתן תורה ולכן נאמר כאן וישמע משה לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר רוצה לומר ששמע דבריו ועשה הדבר מסכים לעצתו. אבל לא בזמן העצה. וגם בדבריו שינה משה מה שעשה מעצת יתרו כמו שאבאר. וכבר זכרתי שעם היות שנאמר כן ויעש ככל אשר אמר וכן וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו שנכתב כאן להשלים ספורו עם היות שהיה זה בשנה השנית. והותרה בזה השאלה הה': ב

(ב) השאלה הא' למה אחרי שאמר הכתוב וישמע יתרו וגומר את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו שהוא דבור כללי לכל מופתי מצרים ועל הים. חזר לומר כי הוציא ה' את ישראל ממצרים והרי היציאה היתה בכלל כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו. ולמה לא זכר ששמע את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה שהיו נסים עצומים כי אם בלבד היציאה ממצרים ולמה לא זכר גם כן ששמע מה שעשה למשה:

ושאלה ב': למה זכר כאן שמות בני משה גרשום ואליעזר בספור השבת אשתו אליו. והנה שם גרשום כבר נזכר בפרשת ואלה שמות וגם שם האחד אליעזר לא היה זה מקום נאות לזכרו:

והתשובות:

וישמע יתרו כהן מדין וגומר עד ויהי ממחרת וישב משה וגומר קודם שנתעסק בביאור דברי הפרשה ראוי לחקור אם ביאת יתרו ועצתו למשה היה קודם מתן תורה כסדר הפרשיות או היה אחר מתן תורה וכבר נחלקו בזה חז"ל הראשונים ומפרשי התורה עשו ראיות כל אחד למה שנטה בו דעתו. כי הנה הראב"ע פסק הדין שלא בא יתרו אלא אחר מתן תורה באותו זמן שישבו ישראל בסיני בשנה השנית אחרי שהוקם המשכן ומכח דברו נראה שרשם בזה טענות. הא' ממה שהעידה התורה שבא יתרו אל משה אל המקום אשר הוא חונה שם הר האלהים מורה שכבר היה בסיני כשבא. הב' ממה שאמרה תורה שהקריב יתרו עולה וזבחים לאלהים ולא נזכר בכתוב שבנה מזבח חדש להעלותם עליו מורה שבא אחר מתן תורה והעלה עולותיו במזבח שבנה שם משה לכרות הברית שהי' אחר מתן תורה. הג' ממה שאמר משה לחותנו והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו וקודם מתן תורה לא היו עדיין חוקים ותורות ללמדם כי הנה מה שאחז"ל (שם נ"ז) ששבת ודינין במרה איפקיד לא יקרא אותו

הראב"ע לפי שאחר שנתנה התורה נאמר למשה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם מורה שאז נתנו הדינין. הד' ממה שאמר משה לחותנו נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' ואמר כי על כן ידעת חנותנו במדבר וזה היה בשנה השנית כשנסעו מסיני. הה' ממה שאמר משה במשנה תורה (דברים א' ו') ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה והיה זה קרוב למסעם מסיני ושם כתוב ואומר אליכם בעת ההיא וגו' הבו לכם וגו'. מורה שבנסעם מהר סיני שהיה שנה אחת אחרי מתן תורה אז נעשה מנוי השופטים לא קודם מתן תורה. אלה הם חזוקי טענותיו של הראב"ע להוכיח שבא יתרו אחר מתן תורה.

אבל הרמב"ן סבר שיתרו בא קודם מתן תורה כסדר הפרשיות בהיותם ברפידים כמו שאמרו במכילתא (זבחים קט"ז) וישמע יתרו מלחמ' עמלק שמע ובא שהיא כתובה בצדו. אבל לא השיב הרב על טענותיו כי אם על הראשונה מהן בלבד וגם תשובתו עליה דרך עקלתון ועוד ראיתי בדעתו זרות אחר והוא שכתב כדי לישב הפסוקים ששתי פעמים בא יתרו אל משה. הא' קודם מתן תורה ושב לארצו כמ"ש וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו. והב' שחזר לבוא עם קרוביו וזרעו ושאז אמר לו משה אל נא תעזוב אותנו וזה אין ראוי לקבלו כי התורה זכרה ביתרו ביאה אחת לא שתי ביאות ואין זה אלא תואנות לברוח מהספקות.

ולכן הנני מישב הענין כאשר עם לבבי ואשיב על טענות הראב"ע דברי שלום ואמת. ואומר שיתרו קודם מתן תורה בא כי הנה מדין היה קרוב לסיני הלא תראה שמשה בהיותו רועה את צאן יתרו חותנו היה מנהיג את הצאן אחר המדבר. ולכן מיד שיצאו ישראל ממצרים נשמע ענין יציאתם במדין וכ"ש ענין קריע' ים סוף ששמעו עמים ירגזון ובבוא ישראל אל רפידים בא עמלק וילחם בם ונשמע גם כן ענינו במדין ואז יצא יתרו מארצו והביא את צפורה בתו ושני בניה אל משה והיה זה בחדש השני מהשנה הראשונה לצאתם ממצרים. והתורה נתנה לישראל בחדש השלישי מאותה שנה בסיני. ועמדו שם כל השנה ההיא ואז עשו הסכות שאמרה תורה (ויקרא כ"ג מ"ב) כי בסכות הושבתי וגו' ושם עשו הפסח בשנה השנית בניסן עד שכל מה שכתוב בתורה מזאת הפרשה עד פרשת בהעלותך באמרו שם ויהי בשנה השנית הכל היה בי"ב חדשים הראשונים שיצאו ממצרים.

והנה אמר הכתוב כאן שבא יתרו אל המקום אשר הוא חונה שם הר האלהים. לפי שעם היות מחנה ישראל ברפידים. הנה משה הלך אל הר האלהים שהוא סיני להוציא מים מן הצור כי שם היה הצור כמו שבארתי ובהיות שמה משה והזקנים ורבים מהעם עמו שבאו לענין המים בא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ר"ל מאותם שהיו ברפידים ומשה מהר האלהים שהיה יושב שם שלח את יהושע להלח' בעמלק ונשאר משה בהר כי ע"כ אמר מחר אנכי נצב על ראש הגבעה כי בחר באותו מקום להיותו מעון לשכינה ומקום קדוש ויתרו בא ממדין ומצא את משה שם בהר של מדבר סיני ומפני זה אמר שבא אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים שהוא מדבר סין הוא המקום הכולל ושבא למקום המיוחד שהיה משה עומד בו והוא הר האלהי' כי משה מן העת שהכה צור ויזובו מים היה עומד שם להיותו מקום קדוש ולכן אמר עומד בלשון הווה.

ואין לתמוה מאשר קודם מתן תורה נקרא הר האלהים כי הנה במראת הסנה נאמר (שמות ג' ח') ויבוא אל הר האלהים חורבה ובאהרן כשבא אל משה כתיב ויפגשהו בהר האלהים לפי שנקרא כן על שם סופו ומשה כשכתב את התורה תמיד קראו כן. הנה התבאר מזה שאין להראב"ע טענה כלל מפסוק אשר הוא חונה שם הר האלהים.

ונם הטענה הב' שעשה ממה שאמר שהעלה יתרו עולה וזבחים לאלהים ולא זכר הכתוב שנעשה שם מזבח חדש. אינה טענה כי הנה במזבח שבנה משה על מלחמת עמלק כשקרא שמו ה' נסי בו הקריב יתרו עולה כולה כליל לגבוה וזבחים רוצה לומר זבחי תודה וזבחי שלמים

ואמנם הטענה הג' שעשה מפסוק והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו גם היא אינה כלום כי שבת ודינין במרה איפקוד ואין לטעון על זה מפרשת ואלה המשפטים כי לא אחז"ל שנתנו במרה הדינין לישראל אלא למשה רבינו והיה זה כדי שישפוט את העם בצדק ומשפט. ואחרי שנתנה התורה בסיני צוה ה' למשה פרשת ואלה המשפטים שיערוך וילמד אותם לישראל כדי שחכמיהם ושופטיהם ידעו גם הם לשפוט צדק וז"ש (שם כ"א א') ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם רוצה לומר שיסדר וילמוד אותם להם עם היות שמשה כבר ידע אותם ממרה ולכן אמר והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו.

ואמנם הטענה הד' שעשה ממאמר משה לחותנו נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אינה טענה כי הנה מן העת שיצאו ממצרים היו נוסעים אל המקום אשר אמר ה' והלשון הזה אינו מכריח זמן בואו הלא תראה שבחחלת נבואת משה נאמר לו וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ הכנעני וצדק אם כן אומרו נוסעים אנחנו.

אמנם הטענה הה' שעשה ממה שאמר במשנה תורה ואומר אליכם בעת ההיא וגו'. הנה יתבאר אחר זה שעם היות עצת יתרו ובואו קודם מתן תורה. הנה משה לא עשאה בפועל כי אם אחרי שקבלו התורה והמצות בסיני ולכן אין סתירה ממה שנאמר כאן למה שנאמר שם.

וכלל הענין שיתרו בא מיד אחר מלחמת עמלק קודם מתן תורה ורא' את משה בהיותו שופט את העם והם נצבים עליו מן הבוקר עד הערב ויעצו במנוי השופטים אבל משה רבינו עם היות ששמע לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר. הנה לא עשאו מיד אלא אחרי כן בעת נסעם מסיני כמו שיתבאר. אך התורה ראתה להשלים בזה פה ספור יתרו במה שאמר ויבחר משה וגו' וכן וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו לא שהלך קודם מת"ת אלא אחרי כן בזמן שהלך ומה שנא' בפ' בהעלותך נוסעים אנחנו הוא ספור מה שנאמר בהיותו עם משה ושחלה משה פניו שלא יעזוב אותם כיון שכבר ידע וראה חנותם במדבר ועכ"ז לא רצה אבל הלך לארצו. והנה נזכר זה שמה כי אז עברו אותם הדברים ביניהם כשנסעו העם מסיני. האמנם מצאנו זרע יתרו אח"כ בין עמלק ובין ישראל כי מפני זכותו נתחברו לישראל. והיוצא מכל זה שביאת יתרו ועצתו היתה קודם מתן תורה וישב ימים רבים עמה' במדבר ב' שנים או יותר ושמה שנאמר כאן וישלח משה את חותנו הוא תשלום ספורו אבל לא שלחו ולא הלך בפעל קודם מתן תורה ואל יקשה בעיניך הדעת הזה מכתיבת וישלח משה את חותנו בזולת זמנו להשלים הספורים כי כן תמצא בספור ירידת המן בסופו (שם ט"ז ל"ג) ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' וגומר ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ובני ישראל אכלו את המן וגומר המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען האם נאמר שאז באלימה שנאמר זה הניחו אהרן לפני העדות. והלא לא היה שם ארון העדות עדיין וכן האם כבר עברו ארבעים שנה שאכלו את המן וכבר באו אל קצה ארץ כנען. אלא בהכרח נאמר שכאשר כתב משה את התורה בכתבו ספור המן כדי להשלים ספורו ספר זה עם היות שהיה אח"כ ימים רבים.

וכבר כתב הרמב"ן שאם היתה ביאת יתרו אחר מתן תורה היה הכתוב תולה ביאתו בששמע המעמד הנכבד ההוא. וכאשר ספר לו משה את כל הנפלאות שעשה אלהים לפרעה ולמצרים על אודות ישראל. היה מספר לו גם פלא מעמד הנבחר שהיה דבר יותר מתמיה. אלא שעדיין לא היה ולכן לא שמע אלא ענין מצרים וזה שכתוב וישמע יתרו כהן מדין חותן משה רוצה לומר שעם היותו שר וגדול במדין גם היה חותן משה שלכן היה ראוי שמשה ילך לראות לארצו בהיותו קרוב לשם מאד כל שכן בעבור אשתו ובניו שהיו במדין שדרכו של איש לחזר על האשה ואין דרכה של אשה לחזר על האיש.

הנה על כל זה לא היה הענין כן כי כאשר שמע יתרו אע"פ שהיה כהן מדין וחותן משה את כל אשר עשה אלהים למשה רוצה לומר מהכבוד והגדול' לישראל עמו מהגאולה וההצלה. והיה כל זה שעשה להם כי הוציא ה' וגו' רוצה לומר כאשר הוציאם כי הנה מלת כי במקום הזה היא מלשון כאשר. ויכלול באמרו את כל אשר עשה מכות מצרים ותחלואיה וגם קריעת ים סוף וטביעת המצריים ומלחמת עמלק. התעורר יתרו מפני השמועה ההיא ששמע לקחת את צפורה אשת משה שהיה ראוי מפני זה שהוא ילך ללקחה ולפייסה ולראות את שני בניו ובפרט שלידתם היה סימן לכל טובו ומעלתו.

כי היה שם האחד גרשום להורות על התחלתו שהיה גר בארץ נכריה ושם האחד אליעזר כי אמר בקראו אותו זה השם אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה סימן שהצילו השם מחרב פרעה שלא הרגו על כל המכות שהכהו אבל משה כדי שלא להפסיק בדבקות האלהי והנהגתו לעם. ובהכנסו לקבל התורה לא הלך למדין הקרוב אליו לכבד חותנו ולפייס אשתו ולראות את בניו והוצרך יתרו לבא לראותו. והנה אמרו שם האחד אליעזר והיה ראוי לומר ושם השני אליעזר. לכן אמרו אנשים בטעם זה שכתוב בדברי הימים שלא היה לאליעזר בן משה כ"א בן אחד והוא רחביה (ד"ה א' י"ז) ובני רחביה רבו למעלה ואחז"ל (ברכות ד' ו') למעלה מששים רבוא לכן הזכיר כאן הכתוב בו לשון אחד להורות על הרבר העצום שיצא מכח אליעזר שנקרא אחד. הנה אם כן יתרו עם כל זקנתו מפני השמועה ששמע שם לדרך פעמיו ועם אשתו של משה ובניו בא אליו אל המקום אשר הוא חונה שם והוא הר האלהים. ואפשר לפרש אל המקום אשר הוא חונה שם אל המקום שהיה משה תמיד חונה שם מתחלה כשהיה רועה את צאן יתרו כי תמיד בהר ההוא היתה ישיבתו ודבקותו ולכן אמר חונה בלשון הווה. והותרו בזה ב' השאלו' הראשונות האחת והב'

(ז) השאלה הו' ברבוי השופטים שיעץ יתרו לעשות וכן עשאם משה שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות כי הנה לענין המשפט היה די בשרי האלפים ומה צורך לשרי מאות וכל שכן לשרי עשרות כי בידוע שמה שיעשו שרי החמשים הוא מה שיעשו שרי המאות אף כי שרי עשרות שהיה דבר בטל ומותר גמור. ואם עד אותו זמן היה מספיק משה לבדו לשפוט את כל העם איך אחר כך לא נסתפקו בעשרה או בעשרים מנהיגים ושופטים ובחרו לעשות כל כך מהשופטים שהיה עולה מנינם אל מ"ח אלף ות"ר שופטים כמו שהוכיחו (ד' י"ח) בפרק קמא דסנהדרין והביאו רש"י בפירושיו:

55,600 איש לא היו שופטים. אלו היו המכונסים לתת עיצה, כמו בוינציה (איטליה), עיק שבה היה רבי יצחק אברבנאל

והתשובה:

ואמנם בריבוי השופטים שיעץ יתרו ועשה משה שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות שעולה מנינם מ"ח אלף ושש מאות כמו שזכרו חז"ל כתב הראב"ע בפשע ארץ רבים שריה ואין ספק שהוא דבר קשה ומבהיל והיה דעתו שהיו השרי אלפים שרים שהיו להם בבתיהם אלף איש משרתים אותם וכן שרי מאות שהיה לכל אחד מאה איש בביתו לשרתו וכן השאר.

והוא אצלי דעת נפסד כי ישראל לא היו במצרים אלופים ומלכי' לשיהיו לאחד מהם אלף משרתים או מאה. והנה במשה לא זכר הכתוב אלא משרת א' ומשרתו יהושע בן נון נער. ואיך יהיה לאחד מן העם הנכנעים אתמול בחומר ובלבנים אלף משרתים או מאה או חמשים ולא עשרה ואם היתה העדה כלם קדושים ובתוכם השם למה יהיו קצתם עבדים ושכירים לקצתם ולמה ישתעבדו אלו לאלו.

האם למצוא אוכל לנפשם איש לפי אכלו יכוסו על המן. וגם פסוק בפשע ארץ רבים שריה אינו אלא כשיהיו כלם במדרגה אחת שאין קצתם שרים ונכנעים לקצתם. אבל השרים כל מה שיעלו למספר יותר גדול תהיה הנהגת העם יותר מתוקנת ובלבד שיסודר זה תחת זה ויעלו כלם לראש אחד כמו שביאר אבונצור בהתחלות הנמצאות. ודמיון זה תמצא באיברי האדם ובהתקשרות הנמצאו' בסדר העולם זה בזה עד הסבה הראשונה יתב' ומה הבטול שיהיה בזה הדבר כן רוצה לומר השרי עשרות תחת השרי חמשים והם תחת השרי מאות והם תחת השרי אלפים.

ואפשר לפרש בזה שהיתה עצת יתרו מפני היות מחנה ישראל גדול ורב שימנה משה מנהיגים ושופטים וכדי שיהיה כל אדם נכנע לפניהם נתן לכל שר מאותם המנהיגים אנשים תחתיו לשמשו וילכו אחריו בעת הצורך לצאת בצבא או למסע את המחנות או ליסר ולהעניש את השופטים ומהמנהיגים ההם היה מי שמעלתו כל כך שיהיו לו אלף אנשים שומרים לראשו וסרים למשמעתו ומה שלא יהיה כל כך מעולה יהיו לו מאה איש ולאחר נ' ולאחרים לכל אחד כפי מעלתו ושלמותו אבל המנהיגים ההם מעטים היו והם ישפטו את העם בכל עת.

והנכון בעיני שבענין המשפט ובענין המלחמות שהם הדברים היותר כוללים לעם ראה יתרו בחכמתו ומשה אדונינו ג"כ שהמנוי כל עוד שיהיה יותר כולל יהיה יותר בלתי מסודר ולכן לא שיערו לעשות שרי רבבות ולא שרי מאות אלפים וכיוצא בזה לפי שההקפה באנשים רבי' תבלבל ההנהגה והספיק שיהיה המינוי היותר כולל על אלף אנשים כי בענין המשפט יספיק שאדם אחד ישפוט אלף איש ובענין המלחמות יותר מבואר שעל המעט ימצא איש זרוע אחד יוכל להנהיג ולסדר אלף איש לצאת ולבוא כראוי. ואמנם השרים אשר תחתיהם רוצה לומר שרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות.

הנה יצטרכו עם השרי אלפים בענין המשפט ויתחלפו בהנהגותיהם ובמנוים בשלש' אופנים והאופן הא' שיתחלפו באיכות והנהגה כי מהם ישפטו דיני נפשות ומהם דיני ממונות וגם מאלה קצתם ישפטו בעניני המקרקעים וקצתם בסחורות וכיוצא מהחלופי' בכל שבט ושבט באופן יהיו שופטים רבים בהכרח. והאופן הב' שיהיה ג"כ התחלפות באיכות וכמות הדבר הנשפט וכלם בדיני ממונות כאלו תאמר שמהם יהיו שופטים עד עשרה שקלי כסף ומהם עד חמשים ומהם עד מאה ומהם עד אלף ומשם ומעלה היה הדבר הקשה יביאון אל משה ושזאת היתה הכוונה בשרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות ר"ל שרים שופטים על אלף כסף שרים שופטים על מאה וכן השאר.

והאופן הג' הוא גם כן כפי ההנהגה הכוללת. וענינו שבעיר רבתי עם שרתי במדינות יש דברים שאין ראוי שיעשו אותם כי אם בהתקבץ אלף איש מהמונים על זה. ויש דברים שיעשו אותם מהסכמת ועצת מאה איש יועצים ממונים עליהם ויש דברים שנעשים בהסכמת ועצת חמשים או ארבעים אנשים ממונים בהם. ויש דברים שהממונים עליה' הם עשרה בלבד על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע.

ואתה תדע שכל מיני אופני היועצים האלה אשר זכרתי לך פה הנה הנם היום הזה בעיר הגדולה ויניצי"א כי יש ביניהם העצה הגדולה שהיא יותר מאלף איש ויש עצה אחרת נקראת פרגחי"י שהיא ממאתים איש בלבד. ויש עצה אחרת מארבעים אנשים אחרים נקראת קוורינטיא"ה ויש עצה אחרת מעשרה אנשים בלבד נקראה קושיג"ו די דיי"ן.

ואין ספק אצלי שעל זה נאמר כאן שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות רוצה לומר שרי אלפים שיהיו אלף איש שרים נכנסים בעצה ההיא ושרי מאות נכנסים בעצה אחרת ושרי חמשים בעצה אחרת ושרי עשרות בעצה אחרת וזה בכל שבט ושבט כי לא היה המספר הזה מיוחס לנשפטים אלא לשופטים ולמנהיגים שכפי איכות הדברים המתיעצים היו היועצים ממונים להנהגתם ואין להקשות להיות שרי אלפי' סמוך ואני פרשתיו מוכרת כי כן פירש"י (במדבר י"ג כ') ימי בכורי ענבים ימים שהענבים מתבשלים בביכור ועשה מוכרת מלת ימי שהוא סמוך וגם אפשר לפרש ע"ז הדרך שרי אלפים ושרי מאות שרים ממנין האלפים הממונים על הדבר המיוחד לאלף וכן שרי מאות והשאר. ויהיה אם כן שרי סמוך כפי משמעותו ואמר שהאנשים הממונים האלה על הנהגות הצבור הם ישפטו את העם בכל עת כי בבוא האנשים אשר להם הריב לפני השופט במעט רגע ישפטו ביניהם וילכו להם. ובזה הדרך כל העם הזה איש על מקומו יבוא בשלום כיון שכל אדם ידע מה הוא הממונה על משפטו וילך לפניו וכל שופט ידע במה ינהיג ובמה ישפוט ואמת ושלום ישפטו בשעריהם מה שלא יהיה בהיות איש אחד על רבבות אנשים שריבוי הדברים והדינים המחולפים והעם הרב יבלבלו שכלו ודעתו. זה הוא מה שנראה לי בזה הענה ין והותרה בזה השאלהו'.

(ח) השאלה הז' בתנאי השופטים שיעץ יתרו שהוא אמר יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע ולא זכר חכמים ונבונים שהוא היה היותר צריך לענין המשפט וגם במשה נאמר שבחר אנשי חיל מכל ישראל ולא אמר יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע:

תמצית: משה רבינו לא עשה בדיוק מה שיתרו אמר לו, עשה מה שנכון היה בעיניו

והתשובה:

וממה שביארתי תראה שמשה רבינו שנה במה שעשה שנוים רבים מעצת יתרו חותנו. הא' שהוא יעצו שמשה מעצמו ימנה השרים לרצונו ולבחירתו ומשה לא עשה כן אבל אמר לעם הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וגומ'.

השנוי הב' שיתרו יעצו שימנה אנשים יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע בחשבו שישפטו באומר וסברא ולכן לא זכר חכמים. אמנם משה אמר אנשים חכמים וידועי' וכן בספור המעשה אמר ויבחר לו משה אנשי חיל מכל ישראל ולא זכר יראי אלהים ולא אנשי אמת ושונאי בצע כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם השם.

השנוי הג' יתרו יעצו שימנה השופטים מיד ומשה לא מנה אותם אלא בנסעם מסיני בחחלת השנה השנית שנאמר (דברים א' ט') ואומר אליכם בעת ההיא לאמר,

השנוי הד' יתרו יעצו שימנה אנשים לענין המשפט בלבד ומשה מנה אותם השרים עצמן לענין המלחמות גם כן וכמ"ש איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם שהם המלחמות כמו שאבאר במקומו בע"ה ולכן תמצא בספור מלחמות מדין שהיו פקידי החיל ושרי הצבא שרי האלפים ושרי המאות וכל זה יוכיח שמה שאמר הכתוב וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר הוא שאמר לו משה רבינו ראה דבריך טובים ונכוחים ואנכי אעשה כדברך כדי לכבדו אבל לא עשה משה כל אשר דבר יתרו כי אם הישר בעיניו ולפי שכלו יהולל איש והותרה בזה השאלה הז':

(טז) בחדש השלישי וגו'. עד ומשה עלה אל האלהים. שלש סבות היו להנתן התורה האלהית בזמן שנתנה לעם בני ישראל היוצאים ממצרים ולא לאדם הראשון או לנח או לכל אחד מהאבות.

הסבה הא' היתה מפאת המקבל שאין ראוי שתנתן התורה האלהית אלא לכללות עם רב בכמות ואיכות ידוע. וכבר (יבמות ד' ס"ג) אחז"ל אין שכינה שורה בפחות משתי רבבות ואלפים מישראל שנאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל משום ברב עם הדרת מלך. והנה התורה לא היה ראוי שתנתן לאדם אחד ולא לשנים ועשרה כי אם בפרסום גדול וכמות אנשים מופלג. ואל תקשה על זה ממה שאחז"ל במס' סנהדרין (ד' נ"ו) והביאו הרב הגדול עצמו בסוף חבורו בספר שופטים שאדם הראשון נצטוה בשש מצות שנא' ויצו ה' אלהים על האדם וגומ' ובני נח נצטוו בשבעה מצות וכן אמרו שאברהם שמר את התורה כולה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי ואם האבות הראשונים קבלו מהשם מצות יתחייב שקבלו התורה ולמה נתיחס אם כן למשה רבינו בלבד שקבלה. וכבר חשבו אנשים אחרים מהמחברים שהיה דעת הרב שהמצות ההם שניתנו לאדם ולנח היו טבעיות גזר בהם כפי טבעם או נימוסיות נעשו מהם בהסכמה להתמדת קבוצם ואין הדבר כן. כי אמרם ז"ל שנצטווה בהם אדם ונח מורה שבאו מהי"ת שצוה אותם אליהם וכן מצאנו הדבורים מפורסמים מהי"ת במצות ההם וכן באברהם פסוק מלא הוא וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורתי. ואין ליחס זה להסכמות אנושיות מבלי נבואה חלילה לרב המורה מדבר כדבר הזה. אבל כונתו מבוארת בדבריו שכתב שכל מי שקדם למשה רבינו מהנביאים כמו שם ועבר ונח לא אמר אחד מהם לשום כת מבני אדם האלוה שלחני אליכם וצוני שאומר לכם כך וכך זה מה שלא העידו בו כתובי התורה אבל היתה באה אליהם הנבואה להשלים עצמם ומי שהרבה עליו השפע כאברהם קבץ אנשים וקראם על צד הלמוד וההישרה אל האמת שכבר השיג עד שלזה כאשר נצטווה למול עצמו ובני ביתו מל אותם אבל לא קרא בני אדם לזה דרך קריאת הנבואה. הלא תראה מאמר ית' (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו רוצה לומר שע"צ המצוה יעשה זה הלמוד כאב לבנים ולזה נאמר בית דינו של עבר בית דינו של מתושלח לפי שהם היו נביאים אבל לא היו מלמדין בני אדם אלא על כוונת דרשנים ומישרים לא שיאמר אחד מהם ויאמר ה' אלי דבר אל פלוני. ומה שנאמר באברהם וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי ראוי לפרשו שהוא מעצמו ויושר שכלו שמר כל הדברים שאח"כ נצטוו בהם ישראל לא שתבואהו תורה כוללת לבני אדם בנבואתו. הנה מפני זה המצות שניתנו לאבות הראשונים אלהיות היו אבל לא נקראו תורה לפי שלא ניתנה לכללות עם רב כמו שיחייב טבע התורה ומעלתה אלא ליחידים להנהיג עצמם ולכן ניתנה תורה לישראל שהיו ששים רבוא אלף הגברים לבד מטף ונשים שכפי דעת המקובלים זה היה המספר הכולל הפרצופין כולם וכביכול שהמספר ההוא הוא המין האדם בכללו. ולכן נאמר בשליחות קבלת התורה (שמות י"ט ג) כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל שצוה לציר הנאמן שיקבץ את כל ישראל כי לכלם היתה נתינת התורה וזו היא הסבה הא' מפאת המקבל.

והסבה הב' מפאת השליח והאמצעי שהיה ראוי שיהיה מוכתר בכל כתר המעלות והשלמיות כלם על כל ילוד אשה וזה לא היה במין האנושי כמשה רבינו וזה לפי שכבר נמצאו במשה אדונינו עשר מעלות ושלמיות שלא נמצאו באדם זולתו.

הא' בגופו מזגו וטבעו אבריו אם בענין לידתו שנאמר בו ותרא אותו כי טוב הוא ודרשו חז"ל שנולד מהול רוצה לומר נפרד מהחומריות והתאוות החמריות. ומהם אמרו שנולד מוכן לנביאות. ומהם אמרו (ש"ר פ' א') שנתמלא הבית כלו אורה ויראה גם כן שלמות גופו מישיבתו בהר שלשה פעמים. וכל פעם מבלי מאכל ומשקה ומבלי יציאת המותרת הנמשכים אחר המאכל והמשתה ומבלי שינה ותנומה שנמשך אחר האוכל לפי שהיה גופו חזק ואמיץ בלתי מתפעל מהאיכיות ההפכיים עד שנעשה גופו כטבע הגרמים השמימיים בדרך פלא וקרן עורו בפעם האחרונה שישב בהר לחורב ביום ולקרח בלילה ומבלי מאכל ומשתה שהיה ראוי מפני זה שיחשך משחור תוארו. אז קרן עור פניו והיה ספיריי כגרמיי' השמימיי'. ויורה עוד על שלמות גופו שבהיותו בן ק"כ שנה לא כהתה עינו ולא נס ליחה. ולהיות גופו בכל כך מהמעלה והשלמות גנזו הב"ה ולא ידע איש את קבורתו כמו שנגנזו בחורבן בית המקדש ארון האלהים ויתר תשמישי קדושה שנגנזו תחת הארץ. המעלה הב' היא היתה במדותיו אם היותו מסתפק ומתרחק מהדברי' הגשמיי' כמו שיורה עליו ישיבתו בהר זמן הרבה מבלי מאכל ומשתה וקנה בזה תכונה קימת שעוד כל ימיו לא רעב ללחם ולא צמא למים ולבד היה לוקח מהמזון כפי הנהגת השכל להעמדת החיות לא לתאוה. ואם פרישותו מהאשה עד שמפני זה נבהלו בני אדם ויקנאו בו אחיו. ואם יושר תכונותיו שעם היות שנתגדל בבית המלכות בתכסיסי המלוכה יצא אל אחיו לראות בסבלותם ובהיותו נער קטן בן שנה הבט אל עמל לא יוכל והריגת המצרי וביום הב' הוכיח את הרשע למה תכה רעך ובבואו אל ארץ מדין וראה את הרועי' עושקים אל בנות יתרו על המים קם ויושיען וישק את צאנם לחמלו עליהן הפך אכזריות הרועים. ויראה גם כן שלמות מדותיו בהיותו משולל מהקנאה והתאוה והכבוד כמו שהעידה תורה באומרו והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה ואמר ליהושע בענין אלדד ומידד המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים וגו'.

המעלה והשלמו' הג' בידיעתו וחכמתו שהשיג בנבואתו כי הוא השיג טבעי הדברים כלם עליונים ותחתונים הוא ראה וידע הבריאה הראשונה הכוללת כמו שנבראה יום ליום יביע אומר והסתעפות הדורות ומנין שנות הראשונות והמבול והפלגה וספורי האבות ראה עניני השכלי' הנבדלים ובני האלהים והמלאכים שנראו לאברהם וללוט וכן עניני הגרמים השמימיים ופעולותיהם וממשלתם שזכר במעשה בראשית ומי הוא מניע הגלגל העליון כמו שאמר רוכב שמים בעזרך ואחז"ל (ר"ה כא) חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נמסרו למשה חוץ מאחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלהי'. וכבר ביאר הרמב"ן בהקדמת פירושו לתורה ענין זה המאמר אמנם שאר הנביאים רובם לא היו נבואותיהם אלא יעודי עתידות ותוכחה ולמוד. המעלה

והשלמות הד' כי היה מוכן לנבואה בכל עת ושאר הנביאים לא היו כן וכבר כתב ההבדל הזה הרב המורה ואין ספק שזה הענין קשה לציירו לפי שהדעת נותן שלא יתכן זה אלא בנמצ' שלא ישיגהו ההפכיות והיא מדרגת השכלים הנבדלים מחומר שבעבור שאין בהם הפכיות ישארו תמיד על ענין אחד ולא יתפעלו מדבר אבל מרע"ה שהיה מורכב מהיסודות איך יתכן שיהיה מוכן בכל עת אבל אמתת הדבר הזה הוא שרצה הקדוש ב"ה לזכות את מרע"ה ולהשפיע עליו נבואתו מבלי אמצעי ולכן היה מוכן בכל עת לקבלו כי אין השפעתו הראשונה יתברך מוגבלת כפי הכנת המקבלים ומסודרת כמו שפע האמצעיים וזה נרמז באומרו ואתה פה עמוד עמדי כי נרדמו כחותיו הגשמיות ומתו תאוותיו החומריות. באופן שנשאר מוכן תמיד להדבק בה' אלהים ולא נשאר לנפשו הקשר עם גופו אלא כהקשר שכל הגלגל המניע אותו עמו כי הוא יניעהו והוא נבדל ממנו.

המעלה והשלמות הה' שנמצא במרע"ה היה שהוא היה מושיע ומציל ומוציא את ישראל מגלות מצרים ונוצח על מלחמותיהם מה שלא נמצא בנביא אחר וכמו ששלחו לומר בני ישראל אל מלך אדום וירעו לנו מצרים ולאבותינו ונצעק אל ה' וישמע קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים כי הנה קראו את משה מלאך לא להיותו שליח בלבד אלא להיותו בערכם כמלאך האלהים להושיעם וכמ"ש ישעיהו הנביא (ישעי' מ"ד) ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלם מים את רועה צאנו איה השם בקרבו את רוח קדשו מוליך לימין משה זרוע תפארתו וכמו שפירשתי במקומו שמשה קרע לפניהם את הים והוא שהוציאם ממצרים במסות באותות ובמופתים ולחם מלחמת עמלק ומלחמת מדין ומלחמות סיחון ועוג בנצחון אלהי מופלג אמנם שאר הנביאים ניבאו על גלותם ועל גאולתם. אבל לא הגיעה מדרגתם לגאול אותם במופתים ולא ללחום מלחמותיהם. והמעלה

והשלמות הו' היה שמרע"ה התחברו בו כל מדרגות מעלות האומה ומנהיגיה כי הנה בישראל היה ב"ד קטן היושב בשערים אם לדיני ממונות ואם לדיני נפשות והיה ביניהם עוד ב"ד הגדול מסנהדרי גדולה. והיה ביניהם גם כן בענין הרוחני לויים כהנים ונביאים שהם כלם שש מעלות מחציתם בענין הגשמי תחתיים שניים ושלישים ומחציתם בענין הרוחני. והנה במרע"ה התחברו כל המנויים והמעלות האלה כי הוא בראשונה שמש בב"ד קטן וישב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב והיה גם כן ב"ד גדול וראש הסנהדרין שנאמר וכל הדבר הקשה יביאון אל משה. והיה מלך שנאמר ויהי בישורון מלך שדרשו חז"ל (ויקר' רבה פ' כ"ה) עליו הוא היה משבט לוי שבחר ה' בו הוא היה כהן ושרת בכהונה גדולה שבעת ימי המלואים והיה נכנס לפני לפנים בכל עת וכמו שדרשו ואל יבוא בכל עת אל הקודש. אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא והוא היה רבן של כל הנביאים הנה א"כ כל המנויים והמעלות שהיו באומה התחברו בו אבל שאר הנביאים לא היה אחד מהם מלך וגם שופט לא היה כי אם שמואל הנביא.

המעלה והשלמות הז' היא האמות וההצדק שהיה בנבואת משה וכל חלקיה מה שלא היה כן בשאר הנביאים כי הנה נמצאו בדבריהם דברים מסופקים להיות נבואותיהם כמשלים וחידות שמפני זה היו בהכרח בדבריהם דברים מדומים מסופקים והם פשוטי המשלים כאלו תאמר המנורה זהב כולה והסיר נפוח ודומיהם מהמשלים שפשוטם ונגליהם היו דברים מדומים ולא היו כן במציאות בפועל חוץ לנפש והפתרון והנמשל במראה ההיא הוא האמת הברור. אמנם מרע"ה לא היו דבריו במשל וחידה וכמ"ש ומראה ולא בחידות ולזה יהיו כל דבריו אמתיי' ולא היה בהם קליפה ודבר בטל לפי שהפשט הנגלה והמכוון הנסתר כלם היו אמת ברור וכבר פירש הר"ן על זה בכל ביתי נאמן הוא ר"ל בכל מה שידבר ויגיד בעולמו נאמן הוא כי אין בדבריו משל כוזב. וכבר העיד הוא ע"ה זה על עצמו באמרו (דברים ל"ב מ"ה) שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום כי לא דבר רק הוא מכם רוצה לומר שלא יחשבו שיש בדבריו משל וקליפה ראוי לעוזבו ולקחת הנמשל בלבד. אבל ישימו לב לכל הדברים כי אין בהם שום דבר רק ולא כוזב ובטל מעצמו כי כל מלה ומלה שבאה בדבריו יש בה ענין אלהי נדרש לעצמו ואמתי כפי פשוטו. המעלה והשלמות הח' היא נבואתו של מש"ר שלא היה משתמש בנבואתו בכחו הדמיוני וזה לא מעט ולא הרבה כי היה הרוח והשפע הנבואיי המגיע אליו חל על שכלו בלבד במדרגה עליונה מבלי שתוף המדמה כמו שהיה בשאר הנביאים ולכן לא באו בדבריו משלים וחידות כמו שבאו בדברי שאר הנביאים להשתמשם בכח המדמה וזה הוא מה שאחז"ל (רש"י במדבר י"ב) שכל הנביאים נבאו באספקלרי' שאינה מאירה ומרע"ה ניבא באספקלרי' המאירה שהבלתי מאירה הוא הדמיון שיקבל השפע אבל חשוך. והמאירה הוא השכל שיקבלוהו זך ובהיר ואתה תדע שבמעלה הזאת יוכללו כל ארבעת ההבדלים שזכר הרב המורה להבדל נבואת משה משאר הנביאים כי כאשר תעיין בהם תמצאם כלם על זה היסוד.

והמעלה הזאת הח' היא סבה לשביעית שזכרתי קודם אליה.

המעלה והשלמות הט' שמשה רבינו היה סבה מקור ומבוע שממנו נמשכה הנבואה אל כל שאר הנביאים כי כמו שהעלול הראשון בשכלים הנבדלים הוא מקבל השפע מהסבה הראשונה יתברך מבלי אמצעי והשכל העלול הב' נמשך מהעלול הראשון וכן כלם באותו השתלשלות מקבלים השפע מהעלול הראשון ההוא וכל מה שיתרחקו העלולים מהראשון תתמעט מעלתם ככה היה בענין הנבואה שמשה רבינו היה בה העלול הראשון במעלה וממנו קבלו כל שאר הנביאים כי עם היות ששפע האלהי הי' חל עליהם כפי הכנותיהם בעצמם הנה אותה הכנה ושלמות קנו הנביאים כלם ממשה כי הוא היה אביהם שהולידם בה והרב שהדריכם בקבלתה ומניצוץ נבואתו העליונה הוכנה האומה כולה לחול באנשיה הרוח הנבואיי משאר האומות ולכן אמר ע"ה (שמות ל"ג ט"ז) ונפלינו אני ועמך שזכר עצמו ראשונה ואח"כ העם שזכו לנבואה באמצעיתו כמו שאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ולכך נאמר בענין הזקנים ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם אמרו במכילתא מאותה שעה שעמדו ישראל בסיני זכו להעמיד מהם נביאים שנאמר נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ובאלה שמות רבה (פ' נ"ח) אמר רבי יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני שכן אמר משה לישראל ואת אשר איננו פה עמנו היום וכן הוא אומר משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי בימי מלאכי שכבר היתה בידו מהר סיני ועד אותה שעה לא נתנה רשות להתנבאות. ולהיות משה מאיר לכל הנביאים בנבואותיהם אחז"ל (בבא בתר' ע"ה) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה כי כמו שהשמש משפיע אורו על הלבנה ועל שאר הכוכבים וממנו אורם כן היה משה בענין הנבואה עם כל שאר הנביאים.

המעלה והשלמות הי' יהיו קדש לה' והוא שמשה רבינו היה מקבל נבואתו לא מהשכלי הפועל ולא מאמצעי אחר מהנבדלים כמו שאר הנביאים אבל הפועל והמשפיע הקרוב בנבואתו היה הסבה הראשונה יתברך מבלי אמצעי אחר וע"ז העידה התורה (שמות ל"ח י"א) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ונאמ' (דברי' י"ט) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים ואין הכונה בזה שהיה מנבא מבלי תגבורת הכח המדמה כמו שחשב הרב המורה כי זה כבר פירש באומרו (דברים ל"ג י') פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות אבל פנים אל פנים הוא הודעת הפועל והמשפיע בנבואת משה שהיה הראשון יתברך ועליו בקש מרע"ה באומרו ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו ונפלינו כי שם בהליכת המלאך עמהם ידבר לא בכח הדמיוני. והדעת הזה הוא יסוד התורה כלה ועמוד שנשענים עליה שאר המעלות כלם אשר זכרתי כי המעלה הזאת היתה סבה לכלם כמו שיראה מענינם ולכן זכרתיה פה באחרונה כי היא התחלת הכל ותכלית הכל. הנה התבאר מזה כלו כמה מעלות טובות ושלמות נמצאו במשה רבינו עד שמפני זה היה ראוי שתנתן התורה על ידו ובאמצעותו ותקר' על שמו כמו שאמר תורה צוה לנו משה זכרו תורת משה. והיא הסבה השנית שבעבורה נתנה התורה בזה הזמן: