(א) תרל"ב
(ב) בזוה"ק שבת כללא דכל אורייתא כולא כו'. וכן בגמ' הכופר בשבת הוי מומר לכל התורה. כי קבלת התורה ועשרת הדברות הי' קיום כל העולם כמ"ש חז"ל הששי כו' כמ"ש מו"ז ז"ל כי עשה"ד נגד עשרה מאמרות כו'. וכמו האדם שנכנס בו מקודם יצה"ר ואח"כ בא יצ"ט שהוא תיקונו. וכמו מקודם תהו ובהו כו' כן הי' עש"מ קרובים אל הטבע. עד שהי' עשרת הדברות להתחדש ולתקן חיות של העולם כנ"ל להיות נגלה ומבורר כי רק ממנו ית' בכח התורה כמ"ש בראשית בשביל התורה כו'. ואיתא כי התורה החזירה נשמתן של ישראל שפרחו בשעת עשרת הדברות. וז"ש תורת ה' כו' משיבת נפש כו' ע"ש במדרש. והיינו שהתורה היא העצה להתלבש חיות הש"י תוך מעשים גשמיים ג"כ. שיוכל האדם להתדבק בו ית' אף בעוה"ז. וזהו משיבת נפש לשוב הנפש להיות מקושר בשורש חיות שלו. כי נפש מדרגה תחתונה כמ"ש בזוה"ק שיש נר"נ כו'. והוא ממש בחי' השבת דכ' בי' וינפש. שיש עלי' לכל נפשות ישראל אליו ית'. והיינו שיש נ"ר להש"י מעבודת בנ"י. וממילא נמשך חיות מחדש לבחי' נפש כנ"ל. כי נודע שע"י שבת נמשך חיות לימות החול שיש להם קישור ודיבוק בשורשן ע"י השבת כמ"ש בפ' הקודמת. ונמצא כי השבת הוא שורש התורה להמשיך חיות התורה במעשה בראשית. וכ' וינח ביום השביעי ע"כ ברך כו'. ולכאורה אדרבא כיון שנח ביום הז' מסתמא הוא מבורך וראוי לכך. אך שאינו טעם על קדושת היום בלבד. רק כי הוא טעם איך יכולין בנ"י לשוב בשבת למקום מנוחתם ולהתבטל להתדבק בו ית'. כי וינח כו' ע"כ ניתן זה הכח להמשיך ממקור הברכות לכל העולם שזה פי' ברכה:
(ג) אא"ז מו"ר ז"ל הגיד ע"ש יתרו עפמ"ש לשארית נחלתו דרשו חז"ל מי שמשים עצמו כשיריים. ויתרו הי' בעיניו כשיריים ועש"ז נק' יתרו. רק מקודם שנתגייר לא הי' זה חשיבות. כי הי' באמת מיותר. ורק נחלתו כתיב. ואח"כ ניתוסף לו וא"ו לשון המשכה:
(ד) גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. שהקדימו נעשה לנשמע. אם כי בוודאי יש לבטוח ולהאמין כי לא יצוה הש"י רק אשר יהי' בכחם. אך כי קבלו על עצמם לזכות לשמוע ע"י המעשה. וזה הקדמת נעשה לנשמע. וזהו עושי דברו. כי הנה בכל מעשה יש כח דבר ה'. כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו כו' כל צבאם. וכשעושין המעשים כראוי זוכין לשמוע הקול שהוא למעלה מהדיבור. כמ"ש בזוה"ק. ומובן גם לכל אדם כי הקול בפנימיות מהדיבור. שמתחלק לפרטי דברים. והנה בנ"י זכו במעשיהם וקבלת מלכותו. לשמוע קול הש"י. וזה ג"כ זכור ושמור בדיבור אחד. ומי שישנו בשמירה ישנו בזכירה. כי שמירה צריך בבחי' דיבור הנ"ל שנעלם תוך מעשה בראשית. וכפי השמירה זוכין לזכירה הוא מקום שא"צ שמירה כנ"ל:
(ב) במדרש ה' עוזי ומעוזי כשקרעת לנו הים אמרנו עזי וזמרת כו'. כשנתת לנו התורה שנק' עוז בא יתרו כו'. דהנה כ' תנו עוז לאלקים ע"י גאותו ועוזו בשחקים. שבנ"י מוסיפין כח כביכול להקב"ה. ופי' הענין דעוז היא התורה שהיא הנהגות כל המעשים ע"פ גזרות המקום ב"ה. ושלא יצא שום דבר קטן וגדול ממשפט וחוקי התורה. לכן נק' התורה עוז. אבל ראינו כי הקב"ה נתן הבחירה בידי אדם לעשות ככל אשר יחפוץ. והענין ע"פ דברי חז"ל ע"פ אנכי ה"א קבלו מלכותי. אח"כ גזירותי כו'. פי' שאין זוכין לתורה רק ע"י הקדמת עול מלכותו ית'. ואמת כי זה הכח ניתן לבנ"י שיוכלו לצאת מן הבחירה להכניס עצמם תחת עול מלכותו ית"ש. וזה ה' עוז לעמו יתן. וכשנתגלה ע"י בנ"י ביצ"מ כבוד מלכותו ית' כי גאה גאה. עי"ז זכו לקבלת התורה. ז"ש על ישראל גאותו שבנ"י משכו עליהם גיאותו של הקב"ה. ובאו לבחי' ועוזו בשחקים. וכ' ה' מלך גאות לבש כו' עוז התאזר כו' תכון תבל בל תמוט. פי' על ידי שנתגלה מלכותו והתלבשות כבוד גאונו. עי"ז עוז התאזר. כי אחר שמקבלים מלכותו גוזר עליהם מצותיו ומשפטיו. וזה תיקון העולם. דאנשי כנה"ג תיקנו ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים. פרשנו אומר ועושה הוא עשרה מאמרות. גוזר ומקיים עשרת הדיברות. פי' שהתורה היא תיקון כל מעשה בראשית. וביאור הענין דכ' ששת ימים עשה ה' כו' וביום השביעי שבת כו'. ואיתא באוה"ח הקדוש כי הקב"ה נתן כח הבריאה על ששה ימים. ובש"ק חוזר הארה חדשה על קיום ששה ימים אחרים ע"ש פרשת בראשית. והן הדברים אשר דברנו כי קיום הנבראים הם ע"פ משפטי התורה וסדר המיוחד לכל הדברים בשורש העליון והוא בחי' השבת. לכן בשבת ניתנה תורה לישראל. פי' שהתנהגות כל העולם במשפטי התורה. הוא ענין השבת. ובימי המעשה עבודת האדם לקבל עול מלכותו ית'. וכפי הכנה זו זוכה בשבת לתורה. והוא ענין פריסת סוכת שלום שהקב"ה פורס עלינו בשבת. כי שלום הוא במקום שאין מחלוקת. כמו שמתגלה בשמים כבוד מלכותו ית' בלי סטרא אחרא כלל. כדאיתא ולית שולטנא אחרא בכ"ע. ואף כי ראינו שיש גם לאיש ישראל בחירה לעשות כרצונו בשבת ג"כ. מ"מ זה הוא חילול שבת וודאי שע"י העבודה מגרש עצמו משורשו ואינו תחת סוכת שלום הנ"ל. אבל מיוחדין הם בנ"י תחת סוכת שלום בש"ק. ובגמ' דרשו כ' זכור כו' יום השבת גז"ש מזכור דיצ"מ בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום. א"כ נראה כמו שם הפי' שבכל ט"ו בניסן מתעורר עצם היום ביצ"מ. כמו כן בכל שבת מתעורר עצם היום דנתינת התורה. "שמוע "תשמעו "בקולי ר"ת שב"ת. פי' כי השי"ת נותן התורה תמיד. כדכ' ולא פסק. רק שבש"ק מתקרבין בנ"י לשמוע הקול. והוא ענין קבלו מלכותי אח"כ קבלו גזירותי כנ"ל:
(ג) ואיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מזונא מה ברכתא אשתכח בי'. אלא כל ברכאין דעילאי ותתאי בשביעאה תלי' כו'. פי' שהשבת נותן ברכה לכל הששה ימים. אמת שהקב"ה מחדש בטובו בכ"י תמיד מ"ב. אך הוא ע"י השבת. ובטובו הוא השבת שנא' בו טוב להודות לה'. וכ' מה רב טובך אשר צפנת כו'. כי הקב"ה ברא העולם בטובו ית'. וכל האורות אשר הי' ביכולת הששה ימים לקבל השפיע להם. והשאר נשאר בשורש העליון. ומאותו השורש מחדש בכל יום מ"ב. וזה טוב הצפון שהוא למעלה מהשגה. וא"י לבוא לשם. זה ענין צפנת ליראיך. שרק היראים שכן דרכם לבטל כל רצונם להתדבק במה שלמעלה מההשגה. הם זוכין לזה האור. ולכן בש"ק שמתגלה זה הטוב הצפון. לא אשתכח בי' מנא. שהוא השפעה המושגת לאדם. ושבת הוא ברכה לימי המעשה. פי' אם זוכין בימי המעשה בא ברכה מן השורש. וכן הי' רצונו ית' שכל ששת ימים תעבודו ויזכו עי"ז לברכת השבת. וכן תמיד בכל שבת נמשך ברכה מהשורש טוב הצפון לששת ימים. עד שיזכו בנ"י במעשיהם לעשות כל השבת ברית עולם. פי' להמשיך כל ההארה מהשורש לכל הימים ואז יהי' יום שכולו שבת לעתיד לבוא ב"ב אמן. לכן נאסרו בשבת כל המלאכות. כי הוא יומא דנשמתין ולאו דגופא. כדאיתא בזוה"ק. כי בימות החול הוא עבודת האדם רק לשעבד הגוף להנשמה להתקרב להקדושה. ובש"ק הוא רק להיות מוכן לקבל השפעת הקדושה הבא לנשמה משורשה:
(ד) בפסוק ששת ימים תעבודו ועשית כמ"ל. פירש"י שיהי' כאילו כמ"ל עשוי'. פי' שעי"ז נעשה ונגמר באמת כל מלאכתך. עי"ז שמניח חפיציו בעבור שביתת השבת. ופשט הפסוק כי הש"י נתן יום השבת למנוחה שכל העבודות המוטלין על האדם יעשה רק בימי המעשה. ובש"ק א"צ עבודה בשום דבר אף במלחמת היצה"ר. דכ' ששת ימים תעבוד. ואם היינו מקיימין העבודה כראוי. אז ויום השביעי כו' לה'. ומה שאין מרגישין המנוחה כראוי בשבת. הוא ע"י חסרון עבודה בחול. כמ"ש מי שטרח בע"ש כו'. אעפ"כ כשבא שבת ורואין עצמם מרוחקין מקדושת השבת. ועי"ז שבין בתשובה מאהבה לבוא לקבל הארת השבת. וע"ז איתא בע"ת בשעתא חדא וברגעא חדא. מתקנין הכל. וע"י אותו התשוקה לשבת נגמרין כל המעשים. לכן נא' ועשית כל מלאכתך. שיש בכח התדבקות אל השבת להשלים כל חסרון עבודה בחול כנ"ל:
(ד) זכור את יום השבת לקדשו ש"י תעבוד וע"כ מלאכתך. רש"י פי' שיהי' כאלו כ"מ עשוי'. ובאוה"ח פי' שהוא ברכה שבששת ימים תוכל לעשות כל מלאכתך ולא תצטרך לעבודת יום השבת ע"ש. והאמת כי זאת הברכה היא עי"ז שנעשה בעיני האדם כאילו כל מלאכתו עשוי'. ואינו מהרהר אחר מלאכה בעבור רצון המקום ב"ה. על ידי זה נעשה מלאכתו באמת באין מחסור. וזהו בהקדמת זכור את יום השבת לקדשו. והנה הזכירה הוא בחול. כי בשבת הוא עצם היום. רק בימי המעשה צריכין לזכור יום השבת. ועי"ז ניתוסף ברכה בהמעשים. פי' שגם בימי המעשה שצריך לעסוק במעשים ומלאכות גשמיות. מ"מ צריך שיהי' השתוקקת האדם להשבת. שיהי' עליו לעול ולמשא מה שצריך לעסוק בזה. ומכ"ש להיות מוכן לבטל מעשהו. שיהי' כאילו מלאכתו עשוי'. אם הי' רצון המקום שישבות ממלאכה מבטל עצמו מלהרהר אחר מלאכה. ובזוכרו זאת יש ברכת השבת במעשיו. וזה ענין כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. ושמירה הוא השתוקקות להשבת כמו שמר את הדבר:
(ה) זכור את יום השבת לקדשו. שע"י הזכירה ניתוסף קדושה לשבת. פי' שורש השבת מאוד נעלה. אבל כפי מה שזוכרין בנ"י ושומרין עצמם כל ימי השבוע מכל טומאה ודבר רע כדי שיהיו מוכנים לקבל השבת בטהרה. עי"ז יכולין להמשיך שורש הקדושה ליום השבת שבעוה"ז ממש. ואיתא כבדהו בכסות נקי'. כי שורש נשמה יתירה שיש לכל איש ישראל בשבת צריך גוף קדוש וטהור שהוא הכסות והמלבוש לרוח הנשמה שבקרבו. ובאמת זה תלוי בימי המעשה כמ"ש ש"י תעבוד ועשית כל מלאכתך המוטל עליך. ואז ויום השביעי כו' אעפ"כ כשבא שבת ואדם משתוקק לקבלו בטהרה. אז ברגע א' כאילו מלאכתך עשוי' כמ"ש רש"י:
(ג) בפרש"י ועשית כל מלאכתך שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי'. ולא תהרהר אחר מלאכה. ובמ"א כ' רש" מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי. פי' להיות רצון האדם להשאר במנוחת השבת. ושלא יצטרך לחזור לעבודת ימי המעשה. ובאוה"ח כ' כי הבורא ית' נותן בש"ק חיות לימי השבוע. וקיום העולם בכל שבת מחדש על ששת ימים בלבד. ע"ש כאן ובפ' בראשית. וכמו כן צריך להיות עבודת האדם רק לששת ימים. רק אחר שבת חוזר למלאכה על ששה ימים בלבד. ובאמת ע"י התשוקה והרצון לקבלת השבת יוכל להיות נעשה ונגמר כל מלאכתך כמ"ש בע"ת בחילא סגי בשעתא חדא ורגעא חדא מתקנין הכל ע"ש. לכן איתא שיש רשות לאדם לרוץ ברה"ר בע"ש בה"ש. והבן זאת: והנה השבת הוא משל לעוה"ב. וכפי מה שיוכל האדם להתקרב לקדושת השבת כן יש לו שייכות לעוה"ב. לכן צריך האדם בכל שבת לעזוב כל עניני עוה"ז ולזכור עצמו שצריך להכין עצמו לשבת הגדול היינו לעוה"ב. לכן צריכין לשוב בתשובה בעש"ק כמו קודם הסתלקות האדם מעוה"ז וע"י השתוקקות אל השבת כמ"ש:
(ב) בחודש השלישי. כי קבלת התורה היא חידוש הג' בעולם. התחדשות א' הבריאה. עולם חסד יבנה בחי' אברהם אע"ה. הב' יצ"מ בחי' יצחק להודיע דאית דין ודיין. והרמז שהתחלת גלות מצרים מלידת יצחק. הג' קבלת התורה בחי' יעקב והוא פנימיות העולם. ואלה הג' בחי' נר"נ. כמו שיש בפרט האדם נפש זכה יתיר יהבין לי' רוח כו'. כן בכללות העולם אם הי' אפשרי ליתן מיד הדיברות. לא הי' הש"י הטוב ומטיב מונע ח"ו הטובה. רק כי מקודם היו צריכין לקבל בחי' נפש כו' כנ"ל. ועל אלה ג' הענינים הם הג' מועדות. סוכות פסח שבועות כמ"ש במ"א. וגם השבת מעיד על ג' התחדשות הנ"ל. וזה רמז הג' היום ג' סעודות. כי בו שבת. וזכרת כי עבד היית כו'. והג' התורה שעיקר נתינת יום המנוחה כדי לעסוק בתורה כמ"ש שבת יעשה כולו תורה. ובשבת ניתנה תורה. והטעם שיש בכח יותר לבוא להשגת הדעת בש"ק. לכן קבעו הש"י יום מנוחה לישראל. וכמו בקבלת התורה קיבלה העולם בחי' נשמה כנ"ל. כן בש"ק יש נשמה יתירה:
(ה) בפסוק ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כו'. כ' בס' רבינו בחיי בשם הרמב"ם ז"ל הפי' ו' ימים תעבוד את ה' ע"י עשיית כל מלאכתך. כענין שמצינו באבות שעשו פעולות בעובדא. וביום השבת העבודה בלי מעשה ומלאכות כו' ע"ש. והם דברי אמת כי ימי המעשה כמו שבריאת העולם הי' ששת ימים בעשי'. כן קיום העולם מעבודת הצדיקים בבחי' עשי' ומלאכה. וזה הטעם הכתוב בתורה כי ששת ימים עשה כו' וינח ביום השביעי. ע"כ העבודה בשבת אינו במעשה. וזה הענין שאמרו חז"ל דכ"ע בשבת ניתנה תורה דכ' זכור בעצומו של יום כו' פי' שזה הי' התחדשות שנעשה בקבלת התורה הנהגה חדשה שניתן לבנ"י למעלה מהטבע. כמ"ש אש דת בחי' מרע"ה שעבודות עובדי ה' מקודם כמו האבות הי' בבחי' הטבע כמ"ש ההפרש בפ' וארא. ועתה ניתן הנהגה שלמעלה מהטבע. וזה הוא בחי' השבת כנ"ל. ואיתא כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה. וזה הוא בימי המעשה שצריכין להשתתף בחי' כל מלאכתך. אבל בשבת הוא בלי מלאכה. ואעפ"כ יש לה קיום. ואדרבא הוא מקיים כל הימים. וזה העדות על השבת כמ"ש קדשו במן. כי גם שם הי' מלאכת הלקיטה כמ"ש ויצא כו' ולקטו. כדי שיהי' מלאכה עם התורה כנ"ל ובשבת אל יצא כו'. וזה שרמזו חז"ל שבת יעשה כולו תורה:
(ג) בפסוק זכור את יום השבת דרשו חז"ל בשבת ניתנו עשרת הדיברות. זכור בעצומו של יום. דאיתא בזוה"ק ויברך כו' יום הז' כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח אלא כולהו ברכאין ביום שביעאה תלי'. פי' דעיקר הברכה וקיום העולם היא התורה כמ"ש בשביל התורה שנק' ראשית נברא העולם. הביט בתורה וברא כו'. ובכל ששת ימי המעשה האמירה נתלבש במעשה. יהי אור יהי רקיע. כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו. א"כ העשי' מדרגה שלמטה מעצם המאמר. אבל ביום השביעי כ' ויברך והיא אמירה בלי התלבשות בעשי' והוא שורש התורה. לכן ברכת השבת אין העולם כדאי לקבלה. רק בנ"י. כמ"ש כנס"י יהי' בן זוגך. בכח התורה שניתנה לנו. ואשים דברי בפיך עצם הדיברות בלי התלבשות. וזהו עדות השבת. כמ"ש שבת יעשה כולו תורה. שאין עמה מלאכה כמ"ש במ"א מזה:
(ד) בפסוק זכור את יום השבת אמרו חז"ל בשבת ניתנה תורה זכור בעצומו של יום. דמכלל דכתיב זכור כו' השבת. אם כן שבת יומא דזכירה ומביא זכרון לאיש ישראל שיזכור על מה נשתלח בעולם. דעוה"ז עלמא דשכחה. דהטבע משכח. ובאמת עיקר השכחה הוא כדי לשכוח הבלי עולם והטבע. וזה זכור ושמור שכולל מ"ע ומל"ת שתכלית המצות לזכור את האדם שנברא רק לעשות רצון קונו. ותכלית מל"ת שבשמיעתן זוכין לשכוח הבלי עוה"ז. מ"ע מסייע אל הזכירה. ומל"ת אל השכחה. ובאמת בשעת קבלת התורה בהר סיני ראו בנ"י ונזכר להם בשלימות על מה נשתלחו בעולם. ולכן יצאה נשמתן. וכמו בעת חזרת הנשמה אחר מיתה שחוזרת למעלה ונזכרת מה שנשכח מאתה בעוה"ז. כמו כן בקבלת התורה נזכר להם העיקר. ונשאר מזכירה זו בש"ק. ובאמת זה חסד הגדול שעשה הקב"ה ביום השבת שלא להיות נטבעין לגמרי תוך הטבע. ז"ש כי ששת ימים עשה כו' וינח ביום השביעי. והניח יום השבת שלא נעשה בו מלאכה ממעשה בראשית. כדי להיות מקום חירות שלא לטבוע תוך הטבע. וזה הוכן לבנ"י שהם בני עוה"ב ושבת מעין עוה"ב:
(ב) בפסוק זכור את יום השבת. אחז"ל אמרה שבת לפני הקב"ה לכל יש בן זוג כו' כנס"י בן זוגך. ז"ש הכ' זכור אשר אמרתי לשבת כנס"י בן זוגך. הענין הוא ע"פ מ"ש בזוה"ק ויברך כו' את יום השביעי כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולא ברכאין בשביעאה תליין. פי' הדברים כמ"ש חז"ל אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. פי' הכלי מחזיק כפי מדתה. אבל הברכה יותר מן המדה. ואין כלי להחזיק יותר ממדתה. וכן הי' במעשה בראשית ששת ימים עשה כל בנין הטבע והבריאה. אבל בשבת ויברך יותר מהחזקת כלי הבריאה. ולא הי' מי שראוי לקבל זו הברכה. רק בנ"י בכח התורה. ה' יברך כו' עמו בשלום. ויש להם כח לקבל נשמה יתירה. ותוס' ברכה. לכן כנס"י יהי' בן זוגך שהם כלי מחזיק ברכה. וזו תוספות נשמה יתירה יותר מן העיקר. כמ"ש חז"ל תוספתו של הקב"ה יתירה על העיקר. וזה הברכה של השבת והיא באמת עדות על הבורא מאחר שכל העולם ומלואו אין כדאי לקבל זו הברכה. וינח גי' עד. ששת ימים ברא. ויום השביעי עד על הבריאה כדאיתא שבת סהדותא איקרי: