אז לפני שננסה להבין את המחלוקת שלהם, על מה הם רבו, בואו נראה איך מכינים חרב.
המחלוקת היא מתי גמר מלאכת הכנת החרב. כפי שראיתם בסרטון יש כמה שלבים להכנת חרב. השלבים הסופיים מלאכת הצורפות ואחר כך מכניסים את מקשת הברזל לתוך מיים.
לפי התורה, רק כלי שהוא גמור, מוכן, יכול לקבל טומאה.
רבי יוחנן טוען שגמר הכנת החרב זה כשצורפן בכבשן, וריש לקיש טוען שהחרב מוכנה רק לאחר ששמים אותה במים להצטנן.
המחלוקת היא מתי גמר מלאכת הכנת החרב. כפי שראיתם בסרטון יש כמה שלבים להכנת חרב. השלבים הסופיים מלאכת הצורפות ואחר כך מכניסים את מקשת הברזל לתוך מיים.
לפי התורה, רק כלי שהוא גמור, מוכן, יכול לקבל טומאה.
רבי יוחנן טוען שגמר הכנת החרב זה כשצורפן בכבשן, וריש לקיש טוען שהחרב מוכנה רק לאחר ששמים אותה במים להצטנן.
מערכה ראשונה
המפגש בין רבי יוחנן לריש לקיש
המפגש בין רבי יוחנן לריש לקיש
בפתיחה נאמר על רבי יוחנן 'היה רוחץ בירדן', צורת הווה זו, באה כנראה לציין מצב רגיל אצל רבי יוחנן.
על יפיו של רבי יוחנן, ידוע לנו ממקומות רבים בגמרא (שתים עשרה פעמים נזכר יופיו במקומות שונים בתלמוד), ובמיוחד מהסוגיא הקודמת לסיפורנו: 'אמר רבי יוחנן: אנא אשתיירי משפירי ירושלים', והתיאור הנפלא של יופיו בתרגום: 'הרוצה לראות את יופיו של ר' יוחנן, יביא כוס של כסף מבית הצורף וימלא גרעינים של רימון אדום, ויעטרה מסביב בזר של ורדים אדומים, ויניחה בין חמה לצל, ואותו זוהר הוא מעין יופיו של ר' יוחנן' יש בקטע זה עיסוק ביופי, כדבר מופשט. במקום אחר נאמר: 'כשמת ר' יוחנן נכפפו כל האיקונין, לומר לך שלא היו איקונין יפים כמותו' (ירושלמי עבודה זרה פרק ג' הלכה א')
ריש לקיש, שמהמשך הסוגיא מתברר שהיה מנהיג של ליסטים, בזינוקו לירדן, מזנק בלא יודעין לעולמה של תורה. הקפיצה היא המהפך הגורלי בחייו, מחיים של שוד לחיי רוח. יש ניגוד רב ומתח בין משמעותה הנגלית של הקפיצה, לבין משמעותה הנסתרת.
על פי כתב יד מינכן, כתב יד המבורג וכתב יד אסקוריאל 'חזייה ריש לקיש, אדמייה כאיתתא, ושאוור אבתריה לירדנא' (תרגום: ראהו ריש לקיש, חשבו לאישה, וקפץ אחריו לירדן). ריש לקיש ודאי התאכזב מאד כשהתברר לו שהקפיצה המרשימה שעשה כדי לעורר את תשומת לבה של האישה היפה, הייתה קפיצה אל רבי יוחנן.
יופיו של רבי יוחנן השוחה עירום בירדן, מהווה פיתיון המושך את ריש לקיש אל מלכודת התורה. ריש לקיש קפץ כביכול אחר אישה, והגיע אל יפיה של תורה. על אף הפער בין מטרת הקפיצה לתוצאותיה, יש גם מכנה משותף, היופי.
כבר לפגישתם הראשונה יש אופי של התנצחות 'חילך לאורייתא', כוח כמו שהפגנת בקפיצתך המרשימה למים, כדאי לנצל ללימוד תורה.
גם תשובתו של ריש לקיש נאמרת בנימה של התנצחות: 'שופרך לנשי', גם לך פוטנציאל מבוזבז, יופי קיצוני, שמן הראוי שיהיה נחלתה של אישה.
רבי יוחנן מבין שמדובר כאן באדם בעל יצר גדול, שניתן לתעל אותו לערוצים רוחניים של לימוד תורה. יש בכך כמובן הימור גדול, שהסתבר בהמשך, כנבון.
כל אחד מהם כאב על הבזבוז המשווע. ריש לקיש, על היופי הנורא המתבזבז על תלמוד תורה, ואינו מנוצל לכיבוש נשים, רבי יוחנן, על הכוח הנורא המתבזבז על ליסטות, ואינו מנוצל לכיבושן של סוגיות התורה.
רבי יוחנן החש , כמקובל כנראה באותה תקופה, בעלות על אחותו, מבטיח לריש לקיש את אחותו, כפיתוי, כאומר: יהיו לך עוה"ז ועוה"ב גם יחד. גם חומר, וגם רוח. הוא נענה לדברי ריש לקיש 'יפייך לנשים' ומציע מעין כפיל לעצמו, ממין נקבה, שהיא 'יפה ממני', מה שמאשר שהחלטתו של ריש לקיש לקפוץ למים אחר יפיו של רבי יוחנן, הייתה החלטה נכונה. רבי יוחנן מושך את ריש לקיש בשפה המוכרת לו, מתוך תחושה שהמשיכה לאישה האנושית, תביא אותו לידי משיכה ליצירת כפיו של האל, התורה. ואכן, ריש לקיש 'קיבל עליו'.
את המטמורפוזה שחלה בריש לקיש, דוחס המספר אל תוך רגע אחד או שניים בזמן, ואל תוך מימי הירדן, במרחב.
עם הסכמתו של ריש לקיש לעבור מהפך, הוא מאבד את גבורתו הפיסית, או לפחות חלק ממנה. עצם ההחלטה לעסוק בתורה גורמת לריש לקיש חולשה, והוא אינו יכול לשחות לשפת הירדן להביא את בגדים. ריש לקיש ביקש לחזור לחוף אולי כדי להיות מעוגן גם בעולם החומר, ואולי ביקש לחזור בו, ולא יכול. שניהם נפגשו עירומים, ללא כוחם. ריש לקיש, ללא סכינו, ורבי יוחנן, ללא חלוק החכמים שלו.
מערכה שנייה
המחלוקת
המחלוקת
מכאן ואילך הפך ריש לקיש לתלמידו של רבי יוחנן: הקרהו והשנהו ועשאו אדם גדול.
הקשר בין ר"ל לרבו בנוי משני אלמנטים, הוא עשאו כביכול, והוא נתן לו את אחותו.
תחומי הלימוד אותם הקנה רבי יוחנן לריש לקיש: מקרא ומשנה, הם תחומי לימוד בהם ההיררכיה של מורה - תלמיד נשארת ברורה, שינון, דיוק. בשניהם התלמיד חייב לחזור מילה במילה על דברי רבו. תחומים בהם פותח התינוק את מסכת חייו הלימודית. הדיאלוג הראשון בין רבי יוחנן לריש לקיש, במימי הירדן, הביא לריש לקיש מחד גיסא - חיים חדשים בצלה של תורה, ומאידך גיסא - החלשות, קבלת אפוטרופסות, ראשית הקץ.
הדיאלוג האחרון, ויכוח הלכתי בבית המדרש, הביא על שני תלמידי החכמים, מוות.
בחלקו האחרון של הסיפור מתבררים סדרי הלימוד שהיו נהוגים בין השניים. רבי יוחנן היה רגיל לומר דבר הלכה, וריש לקיש היה מקשה עליו הרבה קושיות. אותו סדר שנקבע כבר בפגישה הראשונה. רבי יוחנן הוא הפותח, והוא המסיים. ריש לקיש הקשה כדי להפריך את דברי רבי יוחנן, אך כנראה, אף פעם לא הצליח. סדר זה המסייע להלכה להתרווח, להתלבן, להיות מובנת, היה לטעמו של רבי יוחנן.
הויכוח האחרון המתנהל ביניהם על המשנה במסכת כלים: 'הסייף, והסכין, והפגיון, והרומח, ומגל-יד ומגל-קציר, מאימתי מקבלין טומאה', כבר ציינתי שבכתב יד רומי ב', מתוארת הקפיצה לירדן, בעזרת רומח: 'ודציה לרומחה בפלגא ירדנא'. ניתן לזהות כאן מוטיב ספרותי חוזר, הרומח המשמש בסיפור זה ככלי קפיצה לחיים חדשים, וכעילה למוות, בהמשך.
הויכוח הוא על הזמן בו מקבלים כלים טומאה. על המועד המדויק שממנו ואילך נחשב כלי חיתוך גמור ומוכן, ולכן גם פגיע לטומאה. מדובר כאן בסיף סכין ורומח שהעלו חלודה או נשברו, ותוקנו מחדש. חומרי גלם אינם מטמאין, רק כאשר הם מופקעים מגולמיותם והופכים לכלים, הם מסוגלים לקלוט טומאה. כל מה שאיננו מסוגל לצאת מהכוח אל הפועל, אינו מסוגל לקבל טומאה. השאלה היא מהו רגע זה של מעבר גולמיותו של חומר, אל היותו כלי? רגע תכנונו? רגע היותו שלם ומוכן לתפעול? הרגע הראשון שנעשה בו שימוש?
רות קלדרון מנסחת את הויכוח ההלכתי כמחזיק שיחה אישית בין השורות. והשאלה ההלכתית, 'מאימתי גמר עשייתו של כלי', אפשר שהוא: איזו חוויה מעצבת את האדם למה שהוא. רבי יוחנן אומר באש, והאש היא התורה. היינו, בבית המדרש נעשית למי שאתה, על ידי. רבי יוחנן אומר: משיצרפם בכבשן, וריש לקיש: משיצחצחן במים. נראה שהמספר כיוון גם כאן למוטיבים המופיעים בפתיחת הסיפור. ריש לקיש מתחיל אכן את חייו החדשים משצוחצח במים. רבי יוחנן שחש כנראה בצדקתו של ריש לקיש, מפטיר לעברו: 'ליסטים בליסטיותו ידע'. רבי יוחנן מייחס את הבנתו של ריש לקיש בכלי חיתוך, לעברו, לרמה של בקיאות טכנית, ולא לאיכות הרוחנית שרכש בינתיים ריש לקיש בלימוד עמו.
ריש לקיש משיב לרבי יוחנן, כמידתו: 'ומה אהנת לי? התם רבי קראו לי, הכא רבי קראו לי'
כלומר: חשבתי ששיניתי דרך בחיי, שעברתי מהפך. אתה מחזיר אותי לתחנתי הראשונה, שום דבר לא השתנה. כאן, ושם, כוניתי - ליסטים.
עונה לו רבי יוחנן: 'אהנתי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה'. גם במשפט זה ניכרת נימה של אפוטרופסות, כמו בפתיחה.
רבי יוחנן גידל וטיפח את ריש לקיש, אולם כשאמר: 'חילך לאורייתא', רצה להנציח את ההיררכיה ביניהם ריש לקיש גדל בתורה והפך לסמכות בפני עצמה, אולם רבו, עדיין רואה בו תלמיד בלבד.
המוטיב המרכזי בסיפור זה הוא יחסי דחייה - קירבה. תלות של ריש לקיש ברבי יוחנן, וניסיון כושל להשתחרר מתלות זו.
ריש לקיש בא מעולם שבו המאבק הכוחני קובע, פשוטו כמשמעו, את המשך חייו של אדם. והנה מתברר לו שגם בעולם הערכי שהוא עבר אליו, עולם ביהמ"ד, קיימים מאבקי כוח על מעמד, המתבררים בהמשך, כמאבקים על חיים.
הצלחתו של ריש לקיש, נתפסת בעיני רבי יוחנן ככישלונו שלו. 'חלש דעתיה דרבי יחנן, חלש ריש לקיש'. ריש לקיש בעקבות פגיעותו של רבי יוחנן, מגיע לייאוש מהיכולת שלו להשתנות.
מיד לאחר שיאו של הסיפור, התנצחות הגיבורים בדברי תורה, נחלשים שני הגיבורים.
רבי יוחנן - חלשה דעתו, ואילו ריש לקיש, בעל הגוף, חלה גופו.
התלות של שניהם, והיניקה זה מזה, בולטת בפגיעה המשותפת. המספר משתמש לגבי שניהם באותו הפועל: 'חלש'.
ריש לקיש הפקיע עצמו משליטתו של רבי יוחנן, ובזה הוא מפקיע עצמו מלימוד תורה בבית מדרשו של רבי יוחנן. רבי יוחנן מזהה את בית המדרש עם עצמו, ולכן על ריש לקיש לפרוש מבית המדרש.
התורה שהייתה לו לסם חיים, הופכת עתה לסם מוות.
שאלות הכוונה לחלק השני בסיפור
- המחלוקת של ריש לקיש ורבי יוחנן זה על טומאה וטהרה. האם יש משמעות לנושא המחלוקת בינהם?
- מדוע לדעתכם רבי חונן אמר לריש לקיש את מה שאמר, באיזה סגנון זה נאמר?
- נסו לדמיין ולתאר את המחלוקת ביניהם. מה האווירה, טון הדיבור, ההרגשות, רצף הדיבור וכו'
- מה לדעתם הכוונה של ריש לקיש שהוא אומר 'שם קראו לי רבי'?
- מה דעתכם על תשובתו של רבי יוחנן ריש לקיש
- מה לדעתכם הכוונה העירית של רבי יוחנן וריש לקיש בחלק הזה של הסיפור?
- קראו את הקטע הבא המצולם (שמתחיל ודע... עד סוף הפיסקה) המפרש שכתב את זה הוא רבי חיים יוסף מבגדד המכונה 'הבן איש חי'. האם מה קשה לו, ומה התירוץ שלו?
- האם אתם מסכימים איתו, למה?
מערכה שלישית
כאן נכנסת לתמונה אשתו של ריש לקיש שהיא גם אחותו של רבי יוחנן, והוא נתנה לרעו לאישה. בהכירה בחלקו של אחיה במצבו הקשה של בעלה, היא באה לבקש רחמים. אין היא יכולה לבקש בשם בעלה, שכן, ריש לקיש אינו מבקש סליחה. היא מנסה לפרוט על הקשרים המשפחתיים בינה לבין רבי יוחנן ומבקשת בשביל בניה, בשביל עצמה, בהיותה מודעת לכוח תפילתם של חכמים.
רבי יוחנן מסרב להיענות לבקשתה, הוא יכול לתקן, ואינו רוצה, כאומר: אין מחילה לפגיעה בכבודו של תלמיד חכם.
ריש לקיש חייב למות.
שאלות
1. אחות של רבי יוחנן מבקש ממנו שיתפלל לרפואת בעלה (ריש לקיש) ורבי יוחנן מסרב. היא מפרט לו מספר סיבות, אך הוא בשלו. מדוע לדעתכם רבי יוחנן כל כך מתעקש לא להתפלל לרפואת ריש לקיש?
2. מה רבי יוחנן רוצה ללמד את התלמידים שלו מהמקרה של ריש לקיש?
3.לפי רבי יוחנן מה הדבר שיותר חשוב מהחיים?
מערכה רביעית
מותו של ריש לקיש, מחדד את התלות בין שני תלמידי החכמים. הפעם מסתבר שגם לרבי יוחנן אין חיים ללא תלמידו. תלמידיו של רבי יוחנן, המבחינים במצבו הקשה, מחליטים לשלוח אליו תלמיד אחר, בקיא, את רבי אלעזר בן פדת. מסתבר שטעו. אין המורה הגדול זקוק למי שיהנהן ויאשר את דבריו. דווקא הפלפול והויכוח, הם שחסרים לו כל כך. ורבי יוחנן חוזר על דרך התנהגותו הפטרונית, שהביאה לאסון, גם לגבי רבי אלעזר, ואומר לו: את כבר לקישא? בר לקישא כי הוה אמינא מילתא - הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא. ואת אמרת "תניא דמסייע לך", אטו לא ידענא דשפיר קאמינא?, הפעם עולב רבי יוחנן, ברבי אלעזר. מסתבר שהחיזוק שנותן לו רבי אלעזר בן פדת, רק מעלה את חמתו של רבי יוחנן, ומזכיר לו את חסרונו של תלמידו האהוב.
רבי יוחנן שעקב העלבון שהטיח בר"ל, מת תלמידו האהוב, פוגע גם בתלמידו השני. הניסיון, נכשל.
במערכה האחרונה של הסיפור מתאר המספר את סופו הקשה של רבי יוחנן 'הוה קא אזיל וקרע מאניה'.
הבגד, שהופיע במערכה הראשונה כחפץ שר"ל אינו יכול להגיע אליו משהחליט ללמוד תורה, מופיע כאן קרוע, כסמל של אבל, ואולי גם של שיגעון ודיכאון עמוק.
הבגד, סמל של תרבות. הסרתו - חשיפה למשבר. בגדו של אדם משקף את מעמדו.
ריש לקיש במערכה הראשונה, אינו יכול לחזור למעמד החוף של חייו, לבגד הראשוני שלו, לליסטות.
רבי יוחנן באחרית ימיו, אינו חפץ עוד במעמד, אין טעם לבגד ללא החברותא של ריש לקיש. הוא מתאבל על ריש לקיש ועל חייו שלו, וקורע את בגדיו. תלמידיו מתפללים ומבקשים עליו רחמים, והוא מת.
מתברר שהחברותא בין השניים, הייתה יצוקה בדפוס היררכי, וכל יציאה מן התבנית הייתה הרת אסון. הייתה זו אהבה של אומן, לכלי אומנותו.
לידת החברותא במי הירדן, מסתיימת במות שני הגיבורים. התקיימה בהם אמרתו של ריש לקיש: 'אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שממית עצמו עליה'
מה זה חבר לדעתך?
יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר. (משנה מסכת אבות)
שכשיושבין ועוסקין בתורה, וטעה אחד מהם הלכה או ראש הפרק, או שיאמר על טמא טהור או על טהור טמא ועל אסור מותר ועל מותר אסור - חברו מחזירו.
ומניין שכשחברו מחזירו וקורא עמו, שיש להם שכר טוב בעמלן? שנאמר: (קהלת ד) "טובים השנים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם": (אבות דרבי נתן)
יש לך חברים מקצתן מוכיחין אותך ומקצתו משבחין אותך, אהוב את המוכיחך ושנא את המשבחך, שמוכיחך מביאך לידי חיי העולם הבא, והמשבחך מוציאך מן העולם.
- אבות דרבי נתן
רבי אליעזר אומר: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס.
יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר. (משנה מסכת אבות)
וקנה לך חבר כיצד?
מלמד שיקנה האדם חבר לעצמו, שיאכל עמו, וישתה עמו, ויקרא עמו, וישנה עמו, ויישן עמו ויגלה לו כל סתריו: סתר תורה וסתר דרך ארץ. שכשיושבין ועוסקין בתורה, וטעה אחד מהם הלכה או ראש הפרק, או שיאמר על טמא טהור או על טהור טמא ועל אסור מותר ועל מותר אסור - חברו מחזירו.
ומניין שכשחברו מחזירו וקורא עמו, שיש להם שכר טוב בעמלן? שנאמר: (קהלת ד) "טובים השנים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם": (אבות דרבי נתן)
יש לך חברים מקצתן מוכיחין אותך ומקצתו משבחין אותך, אהוב את המוכיחך ושנא את המשבחך, שמוכיחך מביאך לידי חיי העולם הבא, והמשבחך מוציאך מן העולם.
- אבות דרבי נתן
רבי אליעזר אומר: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס.
שאלות מנחות
1.מה הוא חבר טוב בעינך?
נקודות למחשבה:
למדנו בכתה: "לא תונו איש את עמיתו' - באונאת דברים הכתוב מדבר.
אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך', הרי אונאת ממון אמור; הא מה אני מקיים 'לא תונו איש את עמיתו'? באונאת דברים.
הא כיצד? אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. אם היה בן גרים, אל יאמר לו: זכור מעשה אבותיך. אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?! אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב: 'הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך, זכר נא מי הוא נקי אבד'[1]. אם היו חַמָּרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר מעולם." - האם לדעתך רבי יוחנן הכיר את הסוגיה הזו? למה הוא נהג כך?
למה התכוון רבי יוחנן כשאמר לריש לקיש "ליסטים בליסטותו ידע"? מה היית כוונתו?
1.מה הוא חבר טוב בעינך?
נקודות למחשבה:
למדנו בכתה: "לא תונו איש את עמיתו' - באונאת דברים הכתוב מדבר.
אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך', הרי אונאת ממון אמור; הא מה אני מקיים 'לא תונו איש את עמיתו'? באונאת דברים.
הא כיצד? אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. אם היה בן גרים, אל יאמר לו: זכור מעשה אבותיך. אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?! אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב: 'הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך, זכר נא מי הוא נקי אבד'[1]. אם היו חַמָּרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר מעולם." - האם לדעתך רבי יוחנן הכיר את הסוגיה הזו? למה הוא נהג כך?
למה התכוון רבי יוחנן כשאמר לריש לקיש "ליסטים בליסטותו ידע"? מה היית כוונתו?
- דברי רבא - "ההוא צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דקא מרתח להו" . תרגום: אותו תלמיד חכם שרותח ,התורה היא שגורמת לכך.
המהרש"א נוקט הסבר מסוג אחר, המתמקד באופייה של התורה, ולא של הלומד. לפי הסבר זה לימוד התורה הוא שגורם ישירות לכעס, שכן: "התורה היא דבר רוחני דומה לאש... וכשתבוא התורה בגוף התלמיד חכם היא מרתחת את הגוף, ומביאו בטבע (באופן טבעי) לידי כעס, שהוא מרתיח הלב".
הסבר את ההבדל בין הפירוש של רש"י לבין הפירוש של המהרש"א
- "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים" קהלת ט' יז'
ולהבין ענין החלום הוא כענין דאיתא בש"ס (סוטה כא.) את זו דרש ר' מנחם בר יוסי, כי נר מצוה ותורה אור, תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, את המצוה בנר לומר לך, מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור לומר לך, מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם, ואומר בהתהלכך תנחה אותך וגו' בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא. משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפלה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצול מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הלסטים וכו' כיון שעלה עמוד השחר ניצול וכו'. א"ר יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלא וכו' תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגינה ומצלא וכו'. והוא, כמו אם יהיה לאדם הון רב מונח באוצרו אזי יש לו מבטח עוז בעשרו, אמנם אם ירצה לנצח את חבירו ולהכניעו לא יהיה לו שום סיוע מזה שמונח לו באוצר, אך אם יקנה מזה ההון מאכל ומשתה ויכניס בגופו, אזי יעצר כח להכניע את חבירו ולנצחו. כן הם המצות שמגינות רק בעדנא דעסיק בהם, ואור שלהם נמשל לאור הנר שהוא רק בהתדבקה בפתילה אזי תאיר אורה, אבל אם לא יהיה לה במה לאחוז אזי לא תאיר נרה, כן האור מהמצוה הוא רק בשעה שאדם מחזיק ועוסק בהם, אבל בשעה שאינו עוסק בהם אזי אינם מגינים ולא נראה אורם רק כמו דבר יקר שמונח באוצר. אבל ד"ת מגינים ומצילים אף בעידנא דלא עסיק בהם, שיש לו לאדם כח מהד"ת בתמידות בלי הפסק, וכדכתיב בהו (מיכה ה) כטל מאת ה' אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, ותורה נמשלה לטל. אמנם באמת הוא שהאור שנמצא במעשה המצות גדול מאד יותר מהאור שנמצא בד"ת, לזה אין די לאדם בכוונת המצוה רק בעשייתם, ומפני שאין כח באדם לקבל ולהשיג את האור הגדול ממעשה המצות כמות שהוא בבהירות, כי בכל פרט מצוה נמצא אור רב, עד שאם יעסוק אדם באלו הד"ת בלבד אף כל הימים שיחיה לא יגיע לעומק הד"ת שכלול במעשה המצוה, לזה צמצם השי"ת את האור הגדול ורב מהכיל בלבושים המכסים בהירות האור, ויוכל האדם להגיע אל אלו הד"ת בשעה אחת בעשותו פעולת המצוה, מה שאי אפשר לו להשיג בלי פעולהמטמבואר בספר עין התכלת דף תי"ט וזה לשונו: אכן אמת עומק יקרת מעשה המצוה, היא גבוה מכל הכוונות, ואף להיחידים שידעו בטעמי המצות מכל מקום המעשה גבוה יותר מהכוונה, שאי אפשר להגיע עד עומק תכליתם, ורק בהמעשה נכללו כל הכוונות, ואפילו העושה מצוה בלא כוונה עומד נוכח הש"י ואומר ברוך אתה שקדשנו במצותיו שכן צונו. ועל כוונה היותר גבוה ועמוקה אינו רשאי לברך. וכן הובא במי השלוח ח"ב פ' משפטים ד"ה ויקח: כי באמת כל עניני תורה ומצות אין דעת האדם משגת לעומק הכונה, כי באם היה יכול האדם להשיג עומק השורש אזי היה די בכונה לבד בלי פעולה, אכן לפי שאין דעת האדם משגת, לכן צריך האדם לפעולות שעל ידם יגמור עומק האור בלב האדם שאף שלא מדעתו נקבע אח"כ בו קדושה. ועיין לקמן פרשה זו אות יג ד"ה וכן הוא הענין, לעיל פ' בראשית אות י, ועיין בית יעקב שמות פרשת תרומה אות ה [ב] ד"ה והענין, תפארת יוסף ראש השנה ד"ה בחודש השביעי [א].. וכענין שמצינו במדרש רבה (בא פרשה טו) שבית המחזיק עשרה חיים יוכל להחזיק אלף מתים. וכמו שאנו רואים שבריאה ראשונה שנבראת בבהירות האור, כדכתיב (בראשית א) ויאמר אלהים יהי אור, ואח"ז נברא צורת אדם הראשון, ואחר כל זה מצינו שהיה עריק מקמיה מאריה שנאמר ויתחבא האדם וגו', יען שלא קיים את המצוה ערק מקמיה מאריה. והאמנם שכל הבריאה נבראת בד"ת ובשרשו היה בו הד"ת, אבל יען שלא קיים המצוה נעלם שרשו ממנו. ובמצוה כשהאדם עושה הוא עומד נגד הש"י ואומר מפורש אשר קדשנו במצותיו וצונו, מזה מוכח שגדול האור הגנוז במעשה המצות מהאור הנמצא בד"ת. וכן הוא ענין חלום, שמתגלה לאדם בחלום ברגע אחד מה שלא יוכל להגיע לזה בהקיץ במשך כמה וכמה שנים. ולזה מצינו ביעקב אבינו ע"ה שכל עניניו היו ע"י חלום. (ויצא כח) ויחלום והנה סולם. (ויצא לא) וארא בחלום:
ולהבין ענין החלום הוא כענין דאיתא בש"ס (סוטה כא.) את זו דרש ר' מנחם בר יוסי, כי נר מצוה ותורה אור, תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, את המצוה בנר לומר לך, מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור לומר לך, מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם, ואומר בהתהלכך תנחה אותך וגו' בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא. משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפלה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצול מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הלסטים וכו' כיון שעלה עמוד השחר ניצול וכו'. א"ר יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלא וכו' תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגינה ומצלא וכו'. והוא, כמו אם יהיה לאדם הון רב מונח באוצרו אזי יש לו מבטח עוז בעשרו, אמנם אם ירצה לנצח את חבירו ולהכניעו לא יהיה לו שום סיוע מזה שמונח לו באוצר, אך אם יקנה מזה ההון מאכל ומשתה ויכניס בגופו, אזי יעצר כח להכניע את חבירו ולנצחו. כן הם המצות שמגינות רק בעדנא דעסיק בהם, ואור שלהם נמשל לאור הנר שהוא רק בהתדבקה בפתילה אזי תאיר אורה, אבל אם לא יהיה לה במה לאחוז אזי לא תאיר נרה, כן האור מהמצוה הוא רק בשעה שאדם מחזיק ועוסק בהם, אבל בשעה שאינו עוסק בהם אזי אינם מגינים ולא נראה אורם רק כמו דבר יקר שמונח באוצר. אבל ד"ת מגינים ומצילים אף בעידנא דלא עסיק בהם, שיש לו לאדם כח מהד"ת בתמידות בלי הפסק, וכדכתיב בהו (מיכה ה) כטל מאת ה' אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, ותורה נמשלה לטל. אמנם באמת הוא שהאור שנמצא במעשה המצות גדול מאד יותר מהאור שנמצא בד"ת, לזה אין די לאדם בכוונת המצוה רק בעשייתם, ומפני שאין כח באדם לקבל ולהשיג את האור הגדול ממעשה המצות כמות שהוא בבהירות, כי בכל פרט מצוה נמצא אור רב, עד שאם יעסוק אדם באלו הד"ת בלבד אף כל הימים שיחיה לא יגיע לעומק הד"ת שכלול במעשה המצוה, לזה צמצם השי"ת את האור הגדול ורב מהכיל בלבושים המכסים בהירות האור, ויוכל האדם להגיע אל אלו הד"ת בשעה אחת בעשותו פעולת המצוה, מה שאי אפשר לו להשיג בלי פעולהמטמבואר בספר עין התכלת דף תי"ט וזה לשונו: אכן אמת עומק יקרת מעשה המצוה, היא גבוה מכל הכוונות, ואף להיחידים שידעו בטעמי המצות מכל מקום המעשה גבוה יותר מהכוונה, שאי אפשר להגיע עד עומק תכליתם, ורק בהמעשה נכללו כל הכוונות, ואפילו העושה מצוה בלא כוונה עומד נוכח הש"י ואומר ברוך אתה שקדשנו במצותיו שכן צונו. ועל כוונה היותר גבוה ועמוקה אינו רשאי לברך. וכן הובא במי השלוח ח"ב פ' משפטים ד"ה ויקח: כי באמת כל עניני תורה ומצות אין דעת האדם משגת לעומק הכונה, כי באם היה יכול האדם להשיג עומק השורש אזי היה די בכונה לבד בלי פעולה, אכן לפי שאין דעת האדם משגת, לכן צריך האדם לפעולות שעל ידם יגמור עומק האור בלב האדם שאף שלא מדעתו נקבע אח"כ בו קדושה. ועיין לקמן פרשה זו אות יג ד"ה וכן הוא הענין, לעיל פ' בראשית אות י, ועיין בית יעקב שמות פרשת תרומה אות ה [ב] ד"ה והענין, תפארת יוסף ראש השנה ד"ה בחודש השביעי [א].. וכענין שמצינו במדרש רבה (בא פרשה טו) שבית המחזיק עשרה חיים יוכל להחזיק אלף מתים. וכמו שאנו רואים שבריאה ראשונה שנבראת בבהירות האור, כדכתיב (בראשית א) ויאמר אלהים יהי אור, ואח"ז נברא צורת אדם הראשון, ואחר כל זה מצינו שהיה עריק מקמיה מאריה שנאמר ויתחבא האדם וגו', יען שלא קיים את המצוה ערק מקמיה מאריה. והאמנם שכל הבריאה נבראת בד"ת ובשרשו היה בו הד"ת, אבל יען שלא קיים המצוה נעלם שרשו ממנו. ובמצוה כשהאדם עושה הוא עומד נגד הש"י ואומר מפורש אשר קדשנו במצותיו וצונו, מזה מוכח שגדול האור הגנוז במעשה המצות מהאור הנמצא בד"ת. וכן הוא ענין חלום, שמתגלה לאדם בחלום ברגע אחד מה שלא יוכל להגיע לזה בהקיץ במשך כמה וכמה שנים. ולזה מצינו ביעקב אבינו ע"ה שכל עניניו היו ע"י חלום. (ויצא כח) ויחלום והנה סולם. (ויצא לא) וארא בחלום: