(א) הדבר השלם הוא אשר לא ידומה עליו תוספת ולא חסרון. ואחר שנמצא דוד יתאר תורת השם בשהיא תמימה, הנה אי אפשר שיהיה בה שום חסרון להגעת שלמותה ותכליתה. ומאשר כל דבר הנכתב מאיזה מין שיהיה כבר אפשר שיובן בשתי הבנות מתחלפות, עד שאפשר שתהיה ההבנה האחת מסכמת לכונת האומר והשנית מתחלפת לה מכל וכל, כמו שכתב הרמב״ם ז״ל באגרת תחית המתים כי שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד העברים יבינו ממנו האחדות הגמורה והנוצרים יפרשו אותו על כונת השלוש, בעבור זה היה מחוייב, כדי שתהיה תורת ה׳ תמימה ותובן על הכונה הראויה, שבתת השם יתברך אותה אל משה בכתב יפרש אותה לז על הכונה הראויה, וכן משה ליהושע וכן יהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכן דור אחר דור, כדי שלא יפול שום ספק בהבנת הכתב כפי מה שראוי.
(1) Now every written document of whatever nature it be, can be understood in two different ways, one of which corresponds to the intention of the writer and the other is very far from it. Thus Maimonides says in his epistle on resurrection that the expression, “Hear O Israel, the Lord our God, the Lord is One,” is understood by the Jews to mean absolute unity, whereas the Christians interpret it to teach the Trinity. For this reason it was necessary, in order that the divine Torah should be perfect and should be understood in the correct way, that when God gave the Torah to Moses in writing, He should explain it to him in the proper manner. Similarly Moses explained it to Joshua, Joshua to the elders, the elders to the prophets, and so from generation to generation, so that there should be no doubt in the correct meaning of the written document.
(ב) ולפירוש הזה מתורה שבכתב שמסר משה ליהושע ויהושע לבאים אחריו הוא שקראו תורה שבעל פה, לפי שאי אפשר שיבא הפירוש הזה בכתב, כי בכתב ההוא יפול גם כן הספק שאמרנו שיפול במכתב הראשון, ויצטרך פירוש לפירוש וכן לבלתי תכלית, כמו שקרה לחבור המשניות שהוא פירוש תורה שבכתב שנפל בו מן הספק והמבוכה עד שהוצרך לפירוש אחר, והוא חבור התלמוד שעשה רב אשי לפרש המשניות, וכן התלמוד שהוא פירוש המשניות הוצרך לפירוש גם כן ורבו עליו הפירושים וחלוקי הסברות, וכן על הפירושים גם כן, ולזה הוא מבואר שאי אפשר שתהיה התורה שבכתב שלמד אם לא בהמצא עמה הפירוש הזה על פה, וזהו הנקרא תורה שבעל פה.
(2) This interpretation of the written law which Moses transmitted to Joshua and Joshua to his successors, is called the oral law, because this interpretation can not be in writing, else the same uncertainty of which we spoke would attach to this writing as to the first, and we should require an interpretation of the interpretation, and so on without end. Thus the Mishnah, which is an interpretation of the written Torah, gave rise to doubt and confusion and required another interpretation, namely the Talmud, which Rab Ashi composed to explain the Mishnah. The Talmud, in turn, which is an interpretation of the Mishnah, required another interpretation, and so there is a multiplicity of commentaries on the Talmud and a variety of opinions, and the same is true of the commentaries. It is clear, therefore, that the written Torah can not be perfect unless it is accompanied by this oral interpretation, which is called the oral law.
(ג) ועל זה הוא שאמרו רבותינו ז״ל לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה, וזה לפי שאין מציאות להבנת התורה שבכתב אלא עם תורה שבעל פה. ועוד לפי שאי אפשר שתהיה תורת השם יתברך שלמה באופן שתספיק בכל הזמנים, לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בעניני האנשים, במשפטים והדברים הנפעלים הם רבים מאד משיכללם ספר, על כן נתנו למשה בסיני על פה דרכים כוללים נרמזו בתורה בקצרה, כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים.
(3) This is why the Rabbis say, God made a covenant with Israel only for the sake of the oral law. This is because the written law can not be understood except with the oral law, and also because the law of God can not be perfect so as to be adequate for all times, because the ever new details of human relations, their customs and their acts, are too numerous to be embraced in a book. Therefore Moses was given orally certain general principles, only briefly alluded to in the Torah, by means of which the wise men in every generation may work out the details as they appear.