The stranger who resides with you shall be to you as one of your citizens; you shall love him as yourself, for you were strangers in the land of Egypt: I the LORD am your God.
רנ״ט א לא תסגיר עבד אל אדוניו. מכאן אמרו, המוכר עבדו לעכו"ם [או] לחוץ (לא) [לארץ] - יצא בן חורין. ב אשר ינצל אליך מעם אדוניו. לרבות גר תושב. ג עמך ישב. (ולא) בעיר עצמו. בקרבך. במקום שפרנסתו יוצאה. [באחד שעריך]. בשעריך, ולא בירושלים. כשהוא אומר "באחד שעירך", שלא יהיה גולה מעיר לעיר. בטוב לו. מנוה הרע לנוה היפה. לא תוננו. זו אונאת דברים.
(Devarim 23:16) "Do not deliver a servant to his master": From here they ruled: If one sells his servant to an idolator or to one outside of Eretz Yisrael, he goes free. 2 "who shall escape to you from his master": to include a ger toshav ("a sojourning stranger," a gentile who takes it upon himself not to serve idolatry and to heed the seen Noachide laws)
3 [If he leaves the gentiles and comes to Eretz Yisrael, do not return him to them.] (Ibid. 17) "With you shall he dwell" — in the city itself.
4 "in your midst" — and not in an outlying district. "in the place that he chooses" — where he can find sustenance.
5 "in your gates" — and not in Jerusalem. "in one of your gates" — and not in exile from city to city.
6 "where it is good for him" — from an inferior location to a superior one.
7 "you shall not oppress him" — verbal oppression.
איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבוד עבודה זרה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח
The Gemara raises an objection from a baraita: Who is a ger toshav? It is anyone who has accepted upon himself before three ḥaverim, i.e., people devoted to the meticulous observance of mitzvot, especially halakhot of ritual purity, teruma, and tithes, not to worship idols. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Anyone who has accepted upon himself observance of the seven mitzvot that the descendants of Noah accepted upon themselves is a ger toshav.
וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁנּוֹהֲגִין עִם גֵּרֵי תּוֹשָׁב בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ וּגְמִילוּת חֲסָדִים כְּיִשְׂרָאֵל. שֶׁהֲרֵי אָנוּ מְצֻוִּין לְהַחֲיוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, כא) "לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ". וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין כּוֹפְלִין לָהֶן שָׁלוֹם בְּעַכּוּ''ם לֹא בְּגֵר תּוֹשָׁב. אֲפִלּוּ הָעַכּוּ''ם צִוּוּ חֲכָמִים לְבַקֵּר חוֹלֵיהֶם וְלִקְבֹּר מֵתֵיהֶם עִם מֵתֵי יִשְׂרָאֵל וּלְפַרְנֵס עֲנִיֵּיהֶם בִּכְלַל עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. הֲרֵי נֶאֱמַר (תהילים קמה, ט) "טוֹב ה' לַכּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". וְנֶאֱמַר (משלי ג, יז) "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם":
וכן כל ה'מצוות' אשר ספרנום ב"הלכות עבדים" כולם - חמלה רחמנות וחנינה לאביונים. ומרוב הרחמנות - יציאת 'עבד כנעני' חפשי בחסרון אחד מאיבריו שלא יתחברו בו העבדות והביטול ואפילו בהפלת שן כל שכן על זולתה מהאיברים ואין מותר גם כן להכותו אלא בשוט או בקנה וכיוצא בו - כמו שבארנו ב"משנה תורה" - ועם זה כשירבה להכותו עד שימיתהו יהרג עליו כשאר בני אדם. - ואמרו "לא תסגיר עבד אל אדוניו" עם היותו רחמנות יש בזאת המצוה תועלת גדולה והיא שנתנהג בזאת המידה הנכבדת והוא - שנעזור מי שיעזר בנו ונשמרהו ולא נסגירהו ביד מי שברח ממני. ולא די שתעזור מי שיעזר בך אלא שאתה חייב לעיין בתיקוניו ותיטיב לו ולא תכאיב לבבו בדברים - והוא אמרו ית' "עמך ישב בקרבך... באחד שעריך בטוב לו לא תוננו". ועוד שחיב זה הדין בפחות שבבני אדם והוא העבד - כל שכן אם יעזר בך איש נכבד שראוי לך לעשות מה שראוי לו.
The precepts contained in "the laws concerning slaves" (Hilkot ‘abadim), likewise prescribe only acts of pity, mercy and kindness to the poor. It is an act of mercy to give liberty to a Canaanite servant for the loss of one of his limbs (Exod. 21:26, 27), in order that he should not suffer from slavery and illness at the same time. The law applies even to the case that a tooth of a slave has been knocked out, much more to the mutilation of other limbs. He could only be corrected with a rod or reed or the like, as we have stated in Mishneh-torah. Besides, if the master strikes the slave too hard and kills him, he is punished with death as for ordinary murder. Mercy is also the object of the law, "Thou shalt not deliver unto his master the servant that is escaped from his master" (Deut. 23:15); but it teaches besides a very useful lesson, namely, that we must always practise this virtue, help and protect those who seek our help, and not deliver them unto those from whom they flee; and it is not sufficient to give assistance to those who are in need of our help; we must look after their interests, be kind to them, and not hurt their feeling by words. Thus the Law says: "He shall dwell with thee, even among you, in that place which he shall choose in one of thy gates, where it liketh him best: thou shalt not vex him" (ibid. ver. 16). This we owe to the lowest among men, to the slave; how much more must we do our duty to the freeborn, when they seek our assistance? But, on the other hand, when sinners and evildoers seek our help, it must not be granted; no mercy must be shown to them, and the course of justice must not be interfered with, even if they claim the protection of that which is noblest and highest;
5. (א) בגיר שאיננו אזרח ישראלי יכול לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות אם נתקיימו בו תנאים אלה:
(1) נמצא בישראל;
(2) היה בישראל שלוש שנים מתוך תקופת חמש שנים שקדמה ליום הגשת בקשתו;
(3) זכאי לשבת בישראל ישיבת קבע;
(4) השתקע בישראל או שיש בדעתו להשתקע בה;
(5) יודע ידיעת-מה את השפה העברית;
(6) ויתר על אזרחותו הקודמת או הוכיח שיחדל מהיות אזרח-חוץ לכשיהיה לאזרח ישראלי.
(ב) מי שביקש להתאזרח ונתקיימו בו התנאים שבסעיף קטן (א), יעניק לו שר הפנים, אם ראה זאת לנכון, את האזרחות הישראלית על ידי מתן תעודת האזרחות.
(ג) לפני הענקת האזרחות יצהיר המבקש הצהרה זו: "אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל".
(ד) האזרחות נקנית מיום ההצהרה.
עברית