(יז) וּשְׁמַרְתֶּם֮ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃
(17) You shall observe the [Feast of] Unleavened Bread, for on this very day I brought your ranks out of the land of Egypt; you shall observe this day throughout the ages as an institution for all time.
(א) ושמרתם את המצות שמרהו (עד) שלא תביאהו לידי פסול. מכאן אמרו [פסחים פ"ג מד"ה] תפח, תלטוש בצונן. שיאור, ישרף והאוכלו פטור. סידוק, ישרף והאוכלו חייב (מיתה). איזהו שיאור – כקרני חגבים. סידוק – שנתערבו סדקיו זה בזה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים, זה וזה האוכלו חייב (מיתה). איזהו שיאור – כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. ושמרתם את המצות ר' יאשיה אומר, אל תקרא כן, אלא ושמרתם את המצות. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד.
(1) (Exodus 12:17) "And you shall watch over the matzoth": that they not become unfit — whence they ruled: If the dough started to rise, let her (the kneading woman) douse her hands in cold water (and pluck it out). If it became leavened ("se'or"), it should be burned, and one who eats it is liable to kareth. Which is "se'or"? (If it took on the appearance of) "locust horns." "sidduk" ("splitting") — if its splits intermingled. These are the words of R. Yehudah. The sages say: In both instances (i.e., se'or and sidduk), the eater is liable to kareth. Which is se'or? If it took on the (pale) appearance of one whose hairs stood on end (from fright). "And you shall watch over the matzoth": R. Yoshiyah says: Read it not "And you shall watch over the matzoth," but "And you shall watch over the mitzvoth." Just as matzoth are not permitted to become chametz (i.e., to sour), so mitzvah should not be permitted to become chametz, but if the opportunity of a mitzvah presents itself to you, perform it immediately.
(א) ושמרתם את המצות. שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לִידֵי חִמּוּץ; מִכַּאן אָמְרוּ תָּפַח תִּלְטוֹשׁ בְּצוֹנֵן, רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר אַל תְּהִי קוֹרֵא אֶת הַמַּצּוֹת, אֶלָּא אֶת הַמִּצְוֹת – כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מַחֲמִיצִין אֶת הַמַּצָּה, כָּךְ אֵין מַחֲמִיצִין אֶת הַמִּצְוָֹה, אֶלָּא אִם בָּאָה לְיָדְךָ, עֲשֵׂה אוֹתָהּ מִיָּד (שם):
(1) ושמרתם את המצות AND YE SHALL WATCH THE UNLEAVENED BREAD that it shall not reach the stage of becoming leavened; hence the Rabbis said, if it (the dough) is rising (a sign that the leavening process is setting in) she (the woman kneading the dough) polishes it with cold water (i. e. she slaps the dough with hands dipped in cold water). Rabbi Josiah said: Do not read “את המַּצּוֹת”, the unleavened bread, but את הַמִּצְוֹת “[ye shall watch] the commandements” — just as we may not cause the unleavened bread to become leavened by letting the dough remain in its raw state too long so we may not let the commandment become “leavened” by waiting too long before we perform it; but if it (a commandment) comes to your hand, perform it immediately (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:17:1).
ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות מאי טעמא אמר אביי גמרא גמירנא סברא לא ידענא ורבא אמר כריש לקיש דאמר ריש לקיש אין מעבירין על המצות
Abaye continued: And removal of ashes from the inner altar precedes the removal of ashes from five of the seven lamps of the candelabrum. What is the reason for this? Abaye said: I learned this through tradition; however, I do not know the rationale behind it. And Rava said: The reason is in accordance with the statement of Reish Lakish, as Reish Lakish said: One may not forego performance of any of the mitzvot in order to perform another mitzva.
בלילה הראשון. זו היא דעת רבינו אמנם הרב ב"י סימן תכ"ו הסכים לדברי הרי"ץ גיאת דעד שיעברו עליה שבעה וכ"כ השל"ה בשם המקובלים ז"ל והפרי חדש שם הכריח כדברי הרב ב"ח לחוש לדברי הרבינו יונה וס' צדה לדרך ז"ל לברך אחר שלשה ימים וכן אנו נוהגים כשחל מוצאי שבת בתוך שבעה ונהרא נהרא ופשטיה ובלבד שישתדלו לברך במוצאי שבת ע"פ המסכת סופרים דלא מצינו חולק וקתני אין מברכים על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים ומדקאמר בלשון שלילה אין מברכין אלא וכו' משמע דהכי בעי דוקא (בדאפשר) מדלא קתני מצוה וכיוצא והשל"ה בשם המג"א מהמגיד מישרים כתב כשמקדשים הלבנה במוצאי שבת אותו החדש יהיה מוצלח.
ומברך
תלמיד חכם שנבחר לכהן כרב מקום מסויים, רשאי לפי הדין לעקור לעיר שנבחר בה, שכיון שהחליט לצאת ממחנה קודשו, אינו חשיב עוסק במצוה, ואין בזה אין מעבירין על המצוות. [יחוה דעת חלק ב' סימן ט עמוד מז].
תלמיד חכם שנבחר לכהן כרב מקום מסויים, רשאי לפי הדין לעקור לעיר שנבחר בה, שכיון שהחליט לצאת ממחנה קודשו, אינו חשיב עוסק במצוה, ואין בזה אין מעבירין על המצוות. [יחוה דעת חלק ב' סימן ט עמוד מז].
מי שהיה רגיל ללכת להתפלל בבית הכנסת שהיה רחוק מביתו, משום שכר פסיעות, ועתה עבר לדירה אחרת שהיא בסמיכות לבית הכנסת שבו היה רגיל להתפלל, אין להצריכו לעבור להתפלל בבית כנסת מרוחק יותר. ומכל מקום רשאי לקבוע מקום תפלתו בבית כנסת מרוחק יותר, ואין בזה משום אין מעבירין על המצוות, ואדרבה יש לו שכר פסיעות. [שארית יוסף ח''ב עמ' שיט. ילקוט יוסף, מהדורת תשס''ד, סימן צ, הערה לה, תפלה כרך א', עמוד רג].
2. כאשר באים הפגים לפנינו בזה אחר זה5יש לדון במצבים שונים, אם יש לראותם כאילו באו לפנינו בבת אחת או בזה אחר זה. והנה, בעניין פיקוח נפש הדוחה איסורים כתב ה"נודע ביהודה" (תנינא יו"ד סי' רי), ביחס לניתוחי מתים לצורך לימוד רפואה, שאין להתחשב אלא בחולה שנמצא לפניך, ולא בחולה שעלול לחלות בעתיד. אולם איתא בעירובין (מה ע"א) שעיר הסמוכה לספר יוצאים להצילה בשבת אף על עסקי קש ותבן. והנה לכאורה שם אין פיקוח הנפש נמצא ממש לפנינו, אלא רק חשש שמא יבואו מחר על עסקי נפשות. לכן מסיק ה"חזון איש" (יו"ד סי' רח אות ז) שייתכן שיש להרחיב את הגדרת "חולה לפנינו" מעבר למציאות חולה ממשי המוטל לפנינו, אלא כל שסביר שיחלו חולים במחלה המצויה הרי זה כאילו חולה לפנינו (ומביא שם גם ביאור אחר לסוגיה זו).
על פי זה מסיק הגרש"ז אוירבך (כך שמעתי מהרב פרופ' א' שטיינברג בשמו) שבמחלקות טיפול נמרץ, שכמעט תמיד נמצאות בתפוסה מלאה, גם אם כעת יש מקום פנוי במחלקה נחשב הדבר לחולה מסוכן בפנינו, ואין חובה לקבל אליהן חולים שניתן להחיותם לכל היותר לחיי שעה, ולכן יש לתת להם את הטיפול המרבי במחלקה הרגילה. אכן בפגיות, כיוון שאופציה זו אינה קיימת – שכן אין כל מחלקה שעשויה לתת לפגים אלו ולו טיפול מינימלי – אין לעשות כן, וחובה לקבל אליהן את החולה שבא ראשון, על פי העקרונות שיבוארו להלן, עיין גם בהערה 6, שיתכן שגם באו לפנינו בבת אחת יחשב הדבר לעניין זה כבאו בזה אחר זה., והם במצב קליני זהה, היינו שניתן להחיות את שניהם לחיי עולם או שניתן להחיות את שניהם לחיי שעה, חובתנו לטפל בפג שבא לפנינו ראשון6שנינו בבבא מציעא (סב ע"א): "שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיטון של מים, אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו, עד שבא רבי עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך' – חייך קודמים לחיי חברך". מהעובדה שרבי עקיבא נדרש לפסוק מיוחד כדי להתיר לאדם שלא להציל את חברו, מסיק הגר"ח מבריסק (יסודי התורה פרק ה) כי הצלת אדם אינה רק מצווה, ומניעת הצלתו אינה רק איסור של "לא תעמד על דם רעך", אלא היא כרצח ממש בשב ואל תעשה.
לאור עיקרון זה ניתן להבין את מסקנת הגרש"ז אויערבך (הובאה ב"נשמת אברהם" יו"ד סי' רנב ב עמ' קנו), שהכלל "אין דוחין נפש מפני נפש" מנחה אותנו להמשיך בטיפול בחולה שבא לפנינו ראשון, ועזיבתו לטובת טיפול בחולה אחר הריהי בגדר שפיכות דמים.
לחובת ההקדמה של מי שבא לפנינו ראשון נאמרו נימוקים נוספים:
לדעת ה"אגרות משה" (חו"מ ב סי' עג אות ב) הטעם הוא שנשתעבדו הרופאים לרפואתו ומחויבים להצילו, והוא אינו מחויב לוותר על זכותו לחיי שעה כדי שחברו יחיה חיי עולם.
לדעת הגרז"נ גולדברג ("הלכה ורפואה" ב תשמ"א עמ' קצא) הטעם הוא משום "העוסק במצווה פטור מן המצווה", ואין לעזוב את המטופל הראשון משום שאין מעבירין על המצוות..
על פי זה מסיק הגרש"ז אוירבך (כך שמעתי מהרב פרופ' א' שטיינברג בשמו) שבמחלקות טיפול נמרץ, שכמעט תמיד נמצאות בתפוסה מלאה, גם אם כעת יש מקום פנוי במחלקה נחשב הדבר לחולה מסוכן בפנינו, ואין חובה לקבל אליהן חולים שניתן להחיותם לכל היותר לחיי שעה, ולכן יש לתת להם את הטיפול המרבי במחלקה הרגילה. אכן בפגיות, כיוון שאופציה זו אינה קיימת – שכן אין כל מחלקה שעשויה לתת לפגים אלו ולו טיפול מינימלי – אין לעשות כן, וחובה לקבל אליהן את החולה שבא ראשון, על פי העקרונות שיבוארו להלן, עיין גם בהערה 6, שיתכן שגם באו לפנינו בבת אחת יחשב הדבר לעניין זה כבאו בזה אחר זה., והם במצב קליני זהה, היינו שניתן להחיות את שניהם לחיי עולם או שניתן להחיות את שניהם לחיי שעה, חובתנו לטפל בפג שבא לפנינו ראשון6שנינו בבבא מציעא (סב ע"א): "שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיטון של מים, אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו, עד שבא רבי עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך' – חייך קודמים לחיי חברך". מהעובדה שרבי עקיבא נדרש לפסוק מיוחד כדי להתיר לאדם שלא להציל את חברו, מסיק הגר"ח מבריסק (יסודי התורה פרק ה) כי הצלת אדם אינה רק מצווה, ומניעת הצלתו אינה רק איסור של "לא תעמד על דם רעך", אלא היא כרצח ממש בשב ואל תעשה.
לאור עיקרון זה ניתן להבין את מסקנת הגרש"ז אויערבך (הובאה ב"נשמת אברהם" יו"ד סי' רנב ב עמ' קנו), שהכלל "אין דוחין נפש מפני נפש" מנחה אותנו להמשיך בטיפול בחולה שבא לפנינו ראשון, ועזיבתו לטובת טיפול בחולה אחר הריהי בגדר שפיכות דמים.
לחובת ההקדמה של מי שבא לפנינו ראשון נאמרו נימוקים נוספים:
לדעת ה"אגרות משה" (חו"מ ב סי' עג אות ב) הטעם הוא שנשתעבדו הרופאים לרפואתו ומחויבים להצילו, והוא אינו מחויב לוותר על זכותו לחיי שעה כדי שחברו יחיה חיי עולם.
לדעת הגרז"נ גולדברג ("הלכה ורפואה" ב תשמ"א עמ' קצא) הטעם הוא משום "העוסק במצווה פטור מן המצווה", ואין לעזוב את המטופל הראשון משום שאין מעבירין על המצוות..
טוב יותר להקדים לברך ברכת הלבנה אפילו ביחיד, מלהשהותה לאומרה בעשרה, שהכלל של ''זריזים מקדימים למצות'' עדיף יותר מהכלל של ''ברוב עם הדרת מלך''. אלא אם כן רוצה להשהותה בכדי לקדש הלבנה במוצאי שבת, שאז רשאי להשהותה למוצאי שבת, כדי שיקדשנה כשהוא מבושם. [שו''ת יביע אומר ח''ב חיו''ד סימן יח אות א-ג]. ויש מי שכתב שמיד שרואה הלבנה צריך לברך, אפילו ביחיד, שאם יתעכב מלברך יעבור על איסור אין מעבירין על המצוות. אולם לדינא, שהויי מצוה משהינן כאשר כוונתו לקיימה באופן מהודר יותר, דבברכת הראייה [השבח] שרינן לעכב המצוה לקיימה במוצאי שבת וברוב עם. [הנה בספר ברכת ה' פרק ד' עמ' רפח כתב, שמיד שרואה הלבנה צריך לברך, דאין מעבירין על המצוות. ע''ש. אולם כאשר כוונתו לקיימה באופן מהודר יותר מותר לעכב הברכה לברכה במצו''ש, כמבואר בפוסקים. ועיין בתרומת הדשן סימן לה, דמותר לדחות ברכת הלבנה כשיש סיבה, ''ואשרי המחכה מלברך ברכת הלבנה כדי לברכה במוצאי שבת'', והמצוה נעשית באופן משובח יותר. ע''ש. והן אמת דגם בברכת השבח אמרי' אין מעבירין וכו', כדמשמע מהריטב''א שבת כג. גבי הרואה נר חנוכה, ''ואין בזה משום אין מעבירין וכו', כיון דעל ידי ההדלקה עדיף טפי''. ע''כ. והרי ברכת הרואה נר חנוכה היא ברכת השבח, ומשמע דאם לא היה מדליקין עליו בביתו היה שייך דין אין מעבירין וכו'. ועיין בריטב''א תענית ו: דמניחין ברכת אל ההודאות להלל, כדי לאומרה ברוב עם, דכל כיוצא בזה רשאים להשהותה וכו'. ע''ש. והיינו דכשיש סיבה לאומרה באופן מהודר יותר לא שייך האיסור אין מעבירין וכו'. ועיין בפתח עינים סוטה כב. ודו''ק. ולכן אין דברי הספר ברכת ה' הנז' נכונים לדינא, אלא יש לנו לילך אחר דברי תרומת הדשן ורבותינו האחרונים שהעתיקוהו לדינא].
עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ אֱלֹהֵ֥י אָבִ֖י וַאֲרֹמְמֶֽנְהוּ׃
The LORD is my strength and might; He is become my deliverance. This is my God and I will enshrine Him; The God of my father, and I will exalt Him.
ממאי עד כאן לא קאמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה התם משום דלא בעינן (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו הכי נמי
The Gemara raises a difficulty: From where do you draw this comparison? Perhaps Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, only stated his opinion that one may do no more than the minimum requirement there, with regard to the Paschal lamb, because we do not need to fulfill the mitzva of: “This is my God and I will glorify Him” (Exodus 15:2). The manner in which the animal is flayed does not impact the mitzva of the sacrifice. However, here, with regard to circumcision, where we need to fulfill the mitzva of: “This is my God and I will glorify Him,” which requires performing the circumcision in a beautiful manner, indeed, Rabbi Yishmael would agree that the mitzva must be performed as aesthetically as possible.
והא דתניא יגנז האי תנא הוא דתני רב המנונא בריה דרבא מפשרוניא ס"ת תפלין ומזוזות שכתבן (מין) ומסור עובד כוכבים ועבד אשה וקטן וכותי וישראל מומר פסולין שנאמר (דברים יא, יח) וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה
And that which is taught in a baraita, which said that it should be interred, is the opinion of this tanna, as Rav Hamnuna, son of Rava of Pashronya, taught: A Torah scroll, phylacteries, or mezuzot that were written by a heretic or an informer, a gentile or a slave, a woman or a minor, or a Samaritan or a Jewish apostate, are unfit, as it is stated: “And you shall bind them as a sign on your hand…and you shall write them on the doorposts of your house” (Deuteronomy 6:8–9). From this juxtaposition, one can derive the following: Anyone who is included in the mitzva of binding the phylacteries, i.e., one who is both obligated and performs the mitzva, is included in the class of people who may write Torah scrolls, phylacteries, and mezuzot; but anyone who is not included in the mitzva of binding is not included in the class of people who may write sacred texts. This baraita equates the halakha of a Torah scroll written by a gentile to the halakha of Torah scrolls written by these other types of people, which are interred.
והא דתניא [וזו ששנינו בברייתא] "יגנז" — כשיטת האי תנא [תנא זה] הוא, דתני [ששנה] רב המנונא בריה [בנו] של רבא מפשרוניא ברייתא זו: ספר תורה, תפלין ומזוזות שכתבן מין או מסור (מלשין), או גוי או עבד, או אשה או קטן, או כותי, או ישראל מומר — פסולין, שנאמר: "וקשרתם לאות על ידך... וכתבתם על מזוזות ביתך "(דברים ו, ח-ט), ומן ההיקש אנו למדים: כל שישנו במצות קשירה של תפילין, שחייב בה ומקיים אותה — ישנו גם בכתיבה של מזוזות ותפילין וספרי תורה, וכל שאינו במצות קשירה — אינו בכתיבה. ומתוך שכולל את אלו שנכתבו בידי גויים עם השאר שהם פסולים משום שכתיבתם לא נעשתה בכשרות, ואינו מציין שדינם בשריפה — משמע שדינם שווה, להיגנז ככל ספר פסול.
יבש - דבעינן מצוה מהודרת דכתיב (שמות טו) ואנוהו: