(ד) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָׁבַע (בראשית מו, א), לְהֵיכָן הָלַךְ, אָמַר רַב נַחְמָן שֶׁהָלַךְ לָקֹץ אֲרָזִים שֶׁנָּטַע אַבְרָהָם זְקֵנוֹ בִּבְאֵר שָׁבַע, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית כא, לג): וַיִּטַּע וגו'. כְּתִיב (שמות כו, כח): וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים, אָמַר רַבִּי לֵוִי וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים אַמָּה הָיוּ בוֹ, מֵהֵיכָן מָצְאוּ אוֹתוֹ לַשָּׁעָה, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מֻצְנָעִין עִמָּהֶם מִימוֹת יַעֲקֹב אָבִינוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות לה, כד): וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים, אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ. אָמַר רַבִּי לֵוִי מִמִּגְדַל צְבָעֲיָא קְצָצוּם וֶהֱבִיאוּם עִמָּהֶם לְמִצְרַיִם וְלֹא נִמְצָא בָהֶם לֹא קֶשֶׁר וְלֹא פֶקַע. אָעִין דְּשִׁטִּים הֲוָה בְּמִגְדְּלָא וְהָיוּ נוֹהֲגִים בָּהֶם אִסּוּר מִשּׁוּם קְדֻשַּׁת הָאָרוֹן, אֲתוֹן וְשָׁאֲלוּן לְרַבִּי חֲנִינָא חַבְרֵיהוֹן וְרַבָּנָן, אָמַר לָהֶם אַל תְּשַׁנּוּ מִמִּנְהַג אֲבוֹתֵיכֶם.
(א) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּמְסִבּוֹ, בָּרָקִיעַ, נָתְנוּ יִשְׂרָאֵל רֵיחַ רָע, וְאָמְרוּ לָעֵגֶל (שמות לב, ד): אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה דַּיֶּךָ מֵאִיר אֵין דּוֹרְשִׁין שִׁיר הַשִּׁירִים לִגְנַאי אֶלָּא לְשֶׁבַח, שֶׁלֹא נִתַּן שִׁיר הַשִּׁירִים אֶלָּא לְשִׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּמַהוּ עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ, עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּמְסִבּוֹ, בָּרָקִיעַ, נָתְנוּ יִשְׂרָאֵל רֵיחַ טוֹב לִפְנֵי הַר סִינַי, וְאָמְרוּ (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. הִיא דַעְתֵּיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר לְמֵימַר סִירַי נָתַן רֵיחוֹ, אֶלָּא מַסֶּכְתָּא עָלְתָה בְּיָדָם מִן הַגּוֹלָה וְשָׁנוּ בָהּ, שֶׁקָּפַץ לָהֶם מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וְהִקְדִּים לָהֶם מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ, עַד שֶׁמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּמְסִבּוֹ, בָּרָקִיעַ, כְּבָר הַר סִינַי מִתַּמֵּר בָּאוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, יא): וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר עַד שֶׁמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּמְסִבּוֹ, בָּרָקִיעַ, כְּבָר (שמות כד, טז): וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אוֹמֵר, עַד שֶׁמּשֶׁה בִּמְסִבּוֹ, בָּרָקִיעַ, שֶׁנִּקְרָא מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ה): וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, כְּבָר (שמות כ, א): וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְרַבָּנָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַד שֶׁמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּמְסִבּוֹ, בָּרָקִיעַ, כְּבָר יָרַד מִיכָאֵל הַשַֹּׂר הַגָּדוֹל מִן הַשָּׁמַיִם וְהִצִּיל אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָרַד וְהִצִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, ז): אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים. וְאֵימָתַי יָרַד מִיכָאֵל, בִּימֵי חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. אָמַר רַבִּי טַבְיוֹמֵי, עַד שֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ מֵסֵב בְּמִטָּתוֹ, נִצְנְצָה בּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמַר לְבָנָיו (בראשית מח, כא): וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם, אָמַר לָהֶם עָתִיד הוּא לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיכֶם. אָמַר רַב נַחְמָן כְּתִיב (בראשית מו, א): וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע, לְהֵיכָן הָלַךְ, הָלַךְ לָקֹץ אֲרָזִים שֶׁנָּטַע אַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְאֵר שָׁבַע, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא, לג): וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע. אָמַר רַבִּי לֵוִי, כְּתִיב (שמות כו, כח): וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים, הַבְּרִיחַ שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם אַמָּה הָיָה, וּמֵהֵיכָן הָיְתָה נִמְצֵאת בְּיָדָם לְשָׁעָה, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מֻצְנָעִים עִמָּהֶם מִימוֹת יַעֲקֹב אָבִינוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות לה, כד): וְכֹל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים, אֲשֶׁר נִמְצָא עֲצֵי שִׁטִּים, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ, מִתְּחִלָּה. אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חִיָּא בְּמַגְדְּלָא דְּצַבָּעַיָּא [מגדלא דצבעייא - כפר קרוב לטבריה] קְצָצוּם וְהוֹרִידוּם עִמָּם לְמִצְרַיִם, וְלֹא נִמְצָא בָהֶם קֶשֶׁר וּפָקַע [the wood didn't have a knot or crack]. אָעִין [עצים] דְּשִׁטִּים הֲווֹ בְּמַגְדְּלָא וַהֲווֹ נוֹהֲגִים בָּהֶם בְּאִסּוּר מִפְּנֵי קְדֻשַּׁת הָאָרוֹן, אֲתוֹן וּשְׁאֵלוּן לְרַב חֲנַנְיָה חַבְרִין דְּרַבָּנָן, וַאֲמַר לוֹן אַל תְּשַׁנּוּ מִמִּנְהַג אֲבוֹתֵיכֶם.
(1) It is like a king, who said that he is coming on a particular day, and the people slept on the night before the king arrived. He found them sleeping and sounded trumpets to wake them up..So too the people of Israel slept all of the night before the giving of the torah...
ר' זעירה בשם רב ירמיה העושה מלאכה בתענית ציבור כעושה מלאכה ביום הכיפורים מ"ט (יואל א) קדשו צום קראו עצרה. והא תני הלילה מותר והיום אסור א"ר זעירה קיימה אבא בר ירמיה אספו עם משעת אסיפת עם. נשייא דנהגן דלא למיעבד עובדא בפוקי שובתא אינו מנהג עד דיתפני סידרא מנהג בתרייא ובחמישתא אינו מנהג עד דיתפני תעניתא מנהג ביומא דערובתא אינו מנהג מן מנחה ולעיל מנהג ביומא דירחא מנהג. א"ר זעירא נשייא דנהגן דלא למישתייא מן דאב עליל מנהג שבו פסקה אבן שתייה מ"ט (תהילים יא) כי השתות יהרסון. א"ר חיננא כל הדברים מנה אעין דשיטין הוון במגדל צבעייא אתון ושאלון לר' חנניה חברהון דרבנן מהו מיעבד בהון עבידא אמר להן מכיון שנהגו אבותיכם בהם באיסור אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש.
רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר:
רש״י: לא יתחיל - אינו צריך להתחיל בראש חדש:
...כדמסקי' התם [בפ"ק ד' ו'] כתב רבינו משה [בפ' ו' דהל' י"ט] שכל הדברים הללו שאמרנו היו בזמן שבית המקדש קיים שהיו ב"ד של א"י מקדשין על פי הראייה והיו בני הגולה עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק לפי שלא היו יודעין יום שקדשו בו בא"י אבל היום שבני א"י סומכין על חשבון ומקדשין עליו אין י"ט שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד וכך שלחו מתם [בפ"ק ד' ד'] הזהרו בכם מנהג אבותיכם בידכם אע"פ דבקיאי בקביעא דירחא ולפיכך נרא' לו שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי חצירות ולא עירובי תבשילין ולא שיתופי מבואות כתב רב אלפס [בפ"ק דביצה] קיימא לן דיו"ט צריך עירובי תחומין ואין צריך עירובי הוצאה אבל יום הכפורים צריך עירובי חצירות ושתופי מבואות בשבת...
ורב אסי מספקא ליה והוה עביד לחומרא מבדיל מיומא טבא לחבריה שמא יו"ט שני חול הוא ומקדש שמא אתמול היה חול ועכשיו ביום שני יו"ט. אמר רבה כוותיה דרב אסי מסתברא כו'. ודחאה אביי ואמר כרב מסתברא דתנן בראשונה כו'. ואסיקנא והאידנא דידעינן בקביעא דירחא מ"ט עבדינן בגולה תרי יומי משום דשלחו מא"י הזהרו לעשות שני יו"ט כמנהג אבותיכם.
מכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. פירש רש"י ז"ל כל זמן שהוא בהוייתו, וזה קשה למה שכבר כתבנו משם התוספות דכל דבר שקצוב לו זמן אין צריך מנין להתירו דהכא נמי כתב כל זמן שיהא בהוייתו הרי קבעו לו זמן, אלא ה"פ ההר ההוא מפני שהוא בהוייתו. אמר ליה אביי אטו ביצה במנין מי הואי. תמיה לי שפיר קאמר ליה אביי ומאי דעתיה דרב יוסף וכי אפשר דלימא רב יוסף הכי. ונראה לי דרב יוסף סבר דלא אימני רבן יוחנן אלא היכא דבאו עדים מן המנחה ולמעלה שאז נוהגים אותו היום קדש ולמחר חול מה שלא היה כן קודם התקנה אבל מכל מקום היכא דלא באו כלל ביום ראשון שאז עושין שני ימים בהא לא אימנו ועדיין נשאר הענין בתקנתו הראשון דכמות שהיו אז שני ימים בקדושה אחת הכי נמי השתא לאחר התקנה הרי הן בקדושה אחת ונפקא מינה לענין ביצה, ואמר ליה אביי דהא בהא תליא דכיון דאלו באו מן המנחה ולמעלה לא היו נוהגין קדש ביום מחר השתא דלא באו עדים נמצאת קדושת האחד בספק וביצה שריא כדין ב' ימים טובים של גליות. אמר רבא אף מתקנת רבנן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מי לא מודה רבן יוחנן וגו'. כלומר: דעדין התקנה על עניינה הראשון חוץ ממה שמקבלין את העדים ביום בואם כדי למנות ממנו לענין המועדות, הא לעשות אותו יום בלבד קדש ולמחר חול לא אלא נוהגין קדש בשניהם לאחר התקנה, הלכך ביצה אסורה.
וכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות: ושמעינן מהא דבני ארץ ישראל צריכין למעבד ב' ימים של ר"ה, והרב רבינו אפרים ז"ל תלמידו השיב עליו דאין לנו ראיה מדברי רבא לעשיית שני ימים כלל בזמן הזה דידעינן בקביעא דירחא ואנן נוהגין על פי תיקון סוד העיבור לפי שכבר חזרה להיות(ה) כל ארץ ישראל כבית הוועד שבאו שם עדים קודם המנחה שאין להן ספק בקדושת היום ואינם חייבים לשמור כי אם יום אחד בלבד, ואף כן כתב בעל המאור ז"ל. נראין דבריהם במה שדחו ראיתו של הרב ז"ל מדברי רבא דאלו מדברי רבא (ו)לא שמענו אלא שבכל מקום ובכל זמן שנוהגים קדש בב' ימים הרי הם בקדושת יום אחד כקודם התקנה והיינו נמי דרב (אשי) [יוסי] דאמר שאין אדם מניח עירוב תבשילין בב' ימים של ראש השנה מיום טוב לחבירו ומתנה (עירובין לט, א), אבל (מ)זה לא שמענו מדבריו שהיו נוהגים שני ימים טובים בארץ ישראל כיון דידעינן בקביעתא דירחא והרי כל ארץ (ישראלי הבית) [ישראל כבית] הוועד שכל ארץ ישראל היתה ראויה לקבל בו את העדים שכל מקום שיהיה שם בית דין היו העדים הולכין וכיון שכן (הרי נמי) [הוי כמי] שקבלו את העדים בכל ארץ ישראל קודם המנחה. אלא שהדברים נראין כן להלכה ולמעשה כדברי הרי"ף ז"ל משום דכל מקום איכא למיגזר משום דלמא גזרי שמדא עבדי כמנהג הראשון, וכדאמרינן לעיל (ד, ב) אנן דידעינן בקביעתא דירחא היכי עבדינן תרי יומי ופרקינן משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם זמנין דגזרו המלכות שמדא ואתי לאקלקולי, ותדע לך דאי לא אפילו בחוצה לארץ לא יעשו אלא יום אחד דחזרה כל ארץ כמקום שהגיעו שלוחים, והילכך בארץ ישראל נמי כיון שבכל המקומות היו עושין שני ימים קודם שהותקן סוד העיבור חוץ ממקום הוועד השתא נמי עבדי מנהגייהו.
ועל אלול מפני ר״ה. פי׳ דבתשרי גופיה לא מצי נפקי מפני ר״ה שהרי חגו בן יומו. ותימא אמאי נפקי על אלול דהא אכתי הו״ל לכולהו חוץ מבית הועד למעבד ב׳ ימים מפני ספיקו של אלול שמא היה מעובר וכ״ת דאהני להו דנפקי מספיקא דאב ולא יצטרכו לעשות ג׳ ימים א״כ היכא דלא מטו שלוחין לעבדי תלתא יומי וי״ל דמסתמא ליכא למיחש לספיקא דאב ואלול דהא תרי ירחא חסורא כי הדדי לא שכיחי אלא דאפ״ה כל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן ומשדרינן שלוחי שמה שאפשר לעמוד על הודאי אין לסמוך על הרוב וכי תימא אכתי כי היכא דעבדינן ר״ה תרי יומא מספיקא דעברוהו לאלול אמאי לא עבדינן נמי י״ה תרי יומי היכא דלא מטו שלוחים והלא י״ה חמור מאד שהוא בכרת ושמא אנו אוכלין ביום העשירי ואנו מתענין בט׳ שמצוה לאכול בו וי״ל דכיון דקיי״ל דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר והוא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה הקילו בה וכ״ש בזמן הזה שאנו יודעין בקביעא דירחא ואין עושין שני ימים אלא מפני המנהג שאין להחמיר לצום ב׳ ימים ואנו מונין מיום ראשון שהוא ידוע לנו בודאי שנקבע בו החדש ויש עוד שאלה גדולה שהרי לכל מקום שהיו יכולין להגיע שלוחין יוצאין ואפי׳ לחו״ל כדכתיבנא לעיל ולמצרים היו יכולין להגיע בעשרה ימים דרך אשקלון כמ״ש הרמב״ם ובודאי לא היו מגיעין לכל א״י שהרי היא ת׳ פרסה על ת׳ פרסה ואפי׳ היתה ירושלם באמצע ממש היו לה מאתים פרסה לכל רוח שהוא מהלך כ׳ יום לאדם בינוני שהוא עשרה פרסאות ולכל היותר הוא ט״ו יום כמ״ש במס׳ תעניות ט״ו יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת וכיון דכן היו מקומות בארץ ישראל *[שצריכין] לעשות המועדות ב׳ ימים כמו בחו״ל וא״כ אמאי נהוג כ״ע למעבד בא״י כל המועדות יום א׳ לבד מר״ה ובני חוץ לארץ עושין אותן כולם שני ימים. והתשובה כי בראשונה היו מקדשין החדשים ע״פ הראיה ולא היו יודעין בקביעא דירחא כדאמר במס׳ סוכה משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ואפי׳ בפ״ק דביצה אמרינן והאידנא דידעינן בקביעא דירחא מ״ט עבדינן תרי יומי וכן הוא כי בתחלה כשהיה קדוש החדש בב״ד לא היו יודעין בקביעא דירחא אלא ב״ד בלבד והעומדין בקביעותו ומקום ששלוחיהן מגיעין כי אפי׳ החכמים שהיו יודעין המולד בודאי לא היו יודעין זה לפי שהמועדות תלויין בקדוש ב״ד סמוך אבל עכשיו בזמן הזה אנו יודעין בקביעא דירחא שהרי עמד הלל הזקן הנשיא אחרון שהיה בישראל בנו של ר׳ יהודא נשיאה בן בנו של רבינו הקדוש כשראה הסמיכות מתמעטות ושלא יהא לישראל ב״ד בקדוש החדש עמד ועבר כל השנים ע״פ חשבון וקדש כל החדשים וכל המועדות כי מפני הדחק רשאי לקבעם קודם זמנם כדאיתא בסנהדרין וגם שלא ע״פ ראיה וזכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו מועדות ור״ח מישראל שאין לנו מהם אלא כקדוש ב״ד סמוכין כדאמרן נמצא שכולנו יודעין עכשיו קביעא דירחא ממש. ועל זה שאלו בביצה פ״ק אמאי עבדינן תרי יומי והשיבו משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם דזמנין דגזרי שמדא ואתו לאקלקולי כלומר שמא יאבד החשבון שנתן הלל בידינו ואתינן לקלקולי לפיכך אע״פ שקבע לנו המועדות לא התיר לנו לעשות יום א׳ אלא שנהי׳ נוהגין כבתחלה ונהיה בעיקר המעשה כאלו אין אנו יודעין כלום ומברכין בו ומקדשין בו כמו שהוא ספק בידינו וכן לענין דחיית שבת מפני הלולב כך הוא בידינו ואפשר שע״ז אמר שם לא ידעינן בקביעא דירחא כלומר אפי׳ בזמן הזה והכי מוכח לישנא כלומר שאנו כאלו אין אנו יודעין כלל בענין לולב לחוש לכדרבה כיון שהיום ספק וב״ד עוקרין עשה בשב ואל תעשה שהם ראו שכך יפה לנו וכך תקנתינו נמצא שאינו מנהג בלבד אלא חיוב כבתחלה ואינו כמנהג ערבה שאין מברכין עליה וכשתקנו לנו שנזהר במנהג אבותינו ואבותינו היו להם מנהגות משונים שהרי מקומות מקומות יש ויש שעושין ב׳ ימים ויש שעושין יום א׳ ויש לנו לילך אחר הרוב ובחו״ל רובא (הימים) לעולם שלא היו מגיעין שם שלוחים ולפיכך אנו עושין כאן ב׳ ימים אבל ברוב א״י היו עושין יום א׳ ועושין היום ג״כ יום א׳ חוץ מר״ה שהיו עושין שני ימים לעולם כמו שכתבנו. ולא עוד אלא דאפילו בבית הועד ממש פעמים היו עושין ב׳ ימים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה והיה השני קדש גמור ועיקר ולפיכך עושין בכל המקומות ב׳ ימים בקדושה אחת שמא אירע כן בבית הועד וז״ש בב׳ ימים טובים של ר״ה שהם קדושה אחת וא״כ ראוי לומר בו זמן כמו בראשון שלענין הקדושה כיון שמפני המנהג הוא ראוי לנו לתפוס מנהג ירושלים בב׳ ימים שהוא עיקר הכל אבל לענין (המנהג) [המנין] כמו לענין י״ה אזלינן בתר עיקר קביעותא דירחא וכיון שא״א אלא לעשות יום א׳ מונין מן הראשון שאנו יודעין בודאי שבו נקבע החדש דלא סגי בלאו הכי והרי זה מבואר ונכון: