Exam 5779 - בחינה תשע''ט

הקדמת פירוש הרמב''ן לספר דברים
הספר הזה ענינו ידוע שהוא "משנה תורה" יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות הצריכות לישראל. ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים לא במעשה הקרבנות ולא בטהרת הכהנים ובמעשיהם שכבר ביאר אותם להם. והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה. אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם פעם להוסיף בהן ביאור ופעם שלא יחזיר אותן רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות כמו שיבאו בספר הזה בעניני עבודה זרה אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות... ועוד יוסיף בספר הזה קצת מצות שלא נזכרו כלל כגון היבום (להלן כה) ודין המוציא שם רע (להלן כב) והגרושין באשה (להלן כד) ועדים זוממין (להלן יט) וזולתן. וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באהל מועד בשנה הראשונה קודם המרגלים. כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו (להלן כח סט). ועל כן לא נאמר בספר הזה וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל או דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מצוה פלונית. אבל לא נכתבו המצות בספרים הראשונים שידבר עם יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ אף על פי שהן חובת הגוף כאשר בא בענין הנסכים (במדבר טו), או מפני שאינן תדירות לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ. וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם כמה ימרוהו במדבר וכמה התנהג עמהם הקדוש ברוך הוא במדת הרחמים וזה להודיע חסדיו עמהם. ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזרו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם ולחזק לבם בהודיעו אותם. כי במדת רחמים יתנהג עמהם לעולם שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא ומיד תהיה מדת הדין מתוחה כנגדנו ונאבד. ולכן הודיעם משה רבינו כי הקדוש ברוך הוא רחמן מלא רחמים כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו וכענין שאמר הכתוב (תהלים קל ד) כי עמך הסליחה למען תורא

רש"י על דברים א׳:א׳:א׳-ח׳

אלה הדברים. לְפִי שֶׁהֵן דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת וּמָנָה כָאן כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּהֶן, לְפִיכָךְ סָתַם אֶת הַדְּבָרִים וְהִזְכִּירָם בְּרֶמֶז מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (עי' ספרי): אל כל ישראל. אִלּוּ הוֹכִיחַ מִקְצָתָן, הָיוּ אֵלּוּ שֶׁבַּשּׁוּק אוֹמְרִים אַתֶּם הֱיִיתֶם שׁוֹמְעִים מִבֶּן עַמְרָם וְלֹא הֲשִׁיבוֹתֶם דָּבָר מִכָּךְ וְכָךְ? אִלּוּ הָיִינוּ שָׁם הָיִינוּ מְשִׁיבִים אוֹתוֹ, לְכָךְ כִּנְּסָם כֻּלָּם וְאָמַר לָהֶם הֲרֵי כֻּלְּכֶם כָּאן, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְשׁוּבָה יָשִׁיב (ספרי): במדבר. לֹא בַמִּדְבָּר הָיוּ אֶלָּא בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, וּמַהוּ בַּמִּדְבָּר? אֶלָּא בִּשְׁבִיל מַה שֶּׁהִכְעִיסוּהוּ בַּמִּדְבָּר שֶׁאָמְרוּ (שמות ט"ז) "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ וְגוֹ'": בערבה. בִּשְׁבִיל הָעֲרָבָה, שֶׁחָטְאוּ בְּבַעַל פְּעוֹר בְּשִּׁטִּים בְּעַרְבוֹת מוֹאָב: מול סוף. עַל מַה שֶּׁהִמְרוּ בְיַם סוּף בְּבוֹאָם לְיַם סוּף, שֶׁאָמְרוּ (שם י"ד) "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם", וְכֵן בְּנָסְעָם מִתּוֹךְ הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ק"ו) "וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף" כִּדְאִיתָא בַּעֲרָכִין (דף ט"ו): בין פארן ובין תפל ולבן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ תֹּפֶל וְלָבָן, אֶלָּא הוֹכִיחָן עַל הַדְּבָרִים שֶׁתָּפְלוּ עַל הַמָּן, שֶׁהוּא לָבָן, שֶׁאָמְרוּ (במדבר כ"א) "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל", וְעַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְמִדְבַּר פָּארָן עַל יְדֵי הַמְרַגְּלִים: וחצרת. בְּמַחְלָקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח; דָּבָר אַחֵר אָמַר לָהֶם הָיָה לָכֶם לִלְמֹד מִמַּה שֶּׁעָשִׂיתִי לְמִרְיָם בַּחֲצֵרוֹת בִּשְׁבִיל לָשׁוֹן הָרָע, וְאַתֶּם נִדְבַּרְתֶּם בַּמָּקוֹם: ודי זהב. הוֹכִיחָן עַל הָעֵגֶל שֶׁעָשׂוּ בִּשְׁבִיל רֹב זָהָב שֶׁהָיָה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב') "וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל" (עי' ספרי; בראשית ל"ב):

Rashi on Deuteronomy 1:1:1-8

אלה הדברים THESE ARE THE WORDS — Because these are words of reproof and he is enumerating here all the places where they provoked God to anger, therefore he suppresses all mention of the matters in which they sinned and refers to them only by a mere allusion contained in the names of these places out of regard for Israel (cf. Sifrei Devarim 1:1; Onkelos and Targum Jonathan). אל כל ישראל [THE WORDS WHICH HE SPAKE] TO ALL ISRAEL — If he had reproved only some of them, those who were then in the street (i.e. those who were absent) might have said, “You heard from the son of Amram, and did not answer a single word regarding this and that; had we been there, we would have given him an answer!". On this account he assembled all of them, and said to them, "See, you are all here: he who has anything to say in reply, let him reply!” (Sifrei Devarim 1:6-7). במדבר IN THE WILDERNESS — They, however,‎‎were not then in the wilderness, but in the plains of Moab (cf. Numbers 36:13 and further on verse 5): What, therefore, is the meaning of במדבר? It does not mean "in the wilderness”, but the meaning is: he reproved them on account of that wherein they had provoked Him to anger in the wilderness — that they said, (Exodus 16:3) “Would that we had died [by the hand of the Lord]” (cf. Sifrei Devarim 1:11). בערבה IN THE PLAIN — i.e. he reproved them regarding the plain: that they had sinned through Baal Peor at Shittim in the plains of Moab (cf. Sifrei Devarim 1:13) מול סוף OVER AGAINST SUPH — i.e. he reproved them regarding that in which they had shown themselves rebellious at the Red Sea (סוף): viz., on their arrival at the Red Sea — that they said, (Exodus 14:11) “Is it because there are no graves in Egypt [that thou hast brought us to die in the wilderness?]"; and similarly when they left the midst of the Sea, as it is said, (Psalms 106:7) “They murmured because of the Sea, at the Red Sea”, as it is related in Treatise Arakhin 15a (cf. Rashi on Numbers 14:22 and Sifrei 1:14). בין פארן ובין תפל ולבן BETWEEN PARAN, AND TOPHEL AND LABAN — R. Jochanan said: We have gone through the whole Bible and we have found no place the name of which is Tophel or Laban! But the meaning is that he reproved them because of the calumnious statements (טפלו) they had made regarding the Manna which was white (לבן) in colour — that they said, (Numbers 21:5) “And our soul loathes this light bread”; and because of what they had done in the wilderness of Paran through the spies. וחצרת AND HAZEROTH — i.e. regarding wh‎at they had done there at the insurrection of Korah. — Another explanation: He said to them, “You ought to have taken a lesson from what I did to Miriam at Hazeroth because of the slander she uttered, and yet you even after that spoke against the Omnipresent (Sifrei Devarim 1:15). ודי זהב AND DI ZAHAB (the name is taken in the sense of “sufficiency of gold”) — He reproved them on account of the golden calf which they had made in consequence of the abundance of gold which they had, as it is said, (Hosea 2:10) “And silver did I give them in abundance and gold: they, however, made it into a Baal” (cf. Berakhot 32a; Sifrei Devarim 1:18).

רשב"ם על דברים א׳:א׳:א׳

אלה הדברים - לפי פשוטו: כל הנזכרים בפסוק זה מקומות הן, כמו שמצינו שרגילים הפסוקים לתת סימן בתוך סימן אל המקומות שהוא רוצה לפרש היכן. בלך לך: מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם. [בפרשת בשלח]: וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון. בס' שופטים: הנה חג לה' בשילה מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה. וכ"ש שצריך לפרש היכן נאמרו המצות, כמו שכתוב: וידבר ה' אל משה בהר סיני. בארץ מצרים: החדש הזה. וידבר ה' אל משה בהר סיני. בערבות מואב. אף כאן עושה סימן בתוך סימן, וכן הוא אומר וחוזר ושונה דבר זה, כשבא משה לפרש את המצות: אלה העדות והחקים והמשפטים אשר דבר משה וגו'. בעבר הירדן בגיא מול בית פעור בארץ סיחון מלך האמורי הואיל משה וגו'.

Rashbam on Deuteronomy 1:1:1

אלו הדברים, according to the plain meaning of the text the names mentioned in this verse all are names of locations, as we find that it is customary for the text of the Torah to give detail followed by further detail of the places whose exact location the Torah wishes to elaborate on in greater detail. For instance, in Genesis 12,8 when describing Avraham as pitching his tent in some place, it refers first to Beyt El, and then elaborates by saying that the he found himself with Beyt El on his east and Ai on the west. In Exodus 14,2, the Israelites are described as making a turnabout before a place described as Pi Hachirot, elaborating by saying that this Pi Hachirot is between Migdol and the sea to the north of Baal Yzefon. In Judges 21,19 an annual festival was observed at Shiloh which is described as situated north of Beyt El, east of the highway which runs from Beyt El to Shechem and south of Levonah.
If locations which did not have the distinction of serving as places where parts of the Torah were revealed to the Jewish people were described in such detail, it is not surprising that places where such parts of the Torah were revealed are described in detail. (compare Numbers 9,1, Exodus 12,1-2, Leviticus 25,1 Numbers 33,3) Here too, the locations are described with detail upon detail; they are the places that served Moses to explain the laws of the Torah, the ceremonial laws, the statutes, and the social laws. (compare 4,45-46, as well as verse 5 in our chapter.)

רש"י על דברים א׳:ג׳:א׳

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש. מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הוֹכִיחָן אֶלָּא סָמוּךְ לַמִּיתָה; מִמִּי לָמַד? מִיַּעֲקֹב, שֶׁלֹּא הוֹכִיחַ אֶת בָּנָיו אֶלָּא סָמוּךְ לַמִּיתָה, אָמַר, רְאוּבֵן בְּנִי אֲנִי אוֹמֵר לְךָ מִפְּנֵי מָה לֹא הוֹכַחְתִּיךָ כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תַנִּיחֵנִי וְתֵלֵךְ וְתִדְבַּק בְּעֵשָׂו אָחִי; וּמִפְּנֵי אַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵין מוֹכִיחִין אֶת הָאָדָם אֶלָּא סָמוּךְ לַמִּיתָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מוֹכִיחוֹ וְחוֹזֵר וּמוֹכִיחוֹ, וְשֶׁלֹּא יְהֵא חֲבֵרוֹ רוֹאֵהוּ וּמִתְבַּיֵּשׁ מִמֶּנּוּ, כּוּ' כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי. וְכֵן יְהוֹשֻׁעַ לֹא הוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא סָמוּךְ לַמִּיתָה, וְכֵן שְׁמוּאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א י"ב), "הִנְנִי עֲנוּ בִי", וְכֵן דָּוִד אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ (מלכים א ב'):

Rashi on Deuteronomy 1:3:1

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש AND IT CAME TO PASS IN THE FORTIETH YEAR, IN THE ELEVENTH MONTH, ON THE FIRST OF THE MONTH, [MOSES SPAKE] — This tells us that he reproved them only shortly before his death (Jewish tradition holds that Moses died on the seventh day of the twelfth month; cf. Megillah 13b). From whom did he learn this? From Jacob, who reproved his sons only shortly before his death. He said, “Reuben, my son, I will tell you why I have not reproved you for your unfitial conduct during all these years: it was in order that you should not leave me and go and join Esau, my wicked brother". — And on account of four things one should not reprove a person except shortly before one's death: that one should not reprove him and again have to reprove him; and that his fellow whom he reproves should not. when he afterwards happens to see him, feel ashamed before him, etc.; as it is set forth in Siphre. And similarly, Joshua reproved Israel only shortly before his death (cf. Joshua 24:1—29), and so, too, Samuel, as it is said, (I Samuel 12:3) “Behold, testify against me", and so, also, David reproved his son Solomon only shortly before his death (cf. 1 Kings 2:1—9).

רש"י על דברים א׳:ו׳:א׳

רב לכם שבת. כִּפְשׁוּטוֹ; וְיֵשׁ מִ"אַ, הִרְבָּה לָכֶם גְדֻלָּה וְשָׂכָר עַל יְשִׁיבַתְכֶם בָּהָר הַזֶּה – עֲשִׂיתֶם מִשְׁכָּן, מְנוֹרָה, וְכֵלִים, קִבַּלְתֶּם תּוֹרָה, מִנִּיתֶם לָכֶם סַנְהֶדְרִין, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת (ע' ספרי):

Rashi on Deuteronomy 1:6:1

רב לכם שבת — Explain this according to its plain sense: YE HAVE DWELT LONG ENOUGH [IN THIS MOUNT]. — But there is an Agadic explanation: He has given you much distinction and reward for your having dwelt in this mount: you made the Tabernacle, the candlestick and the other sacred articles, you received the Torah, you appointed a Sanhedrin for yourselves, captains over thousands and captains over hundreds (cf. Sifrei Devarim 5:2).

רש"י על דברים א׳:ט׳:ב׳

(ב) לא אוכל לבדי וגו'. אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה יָכוֹל לָדוּן אֶת יִשְׂרָאֵל? אָדָם שֶׁהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, וְקָרַע לָהֶם אֶת הַיָּם, וְהוֹרִיד אֶת הַמָּן, וְהֵגִיז הַשְּׂלָו, לֹא הָיָה יָכוֹל לְדוּנָם? אֶלָּא כַּךְ אָמַר לָהֶם, ה' אלקיכם הרבה אתכם – הִגְדִּיל וְהֵרִים אֶתְכֶם עַל דַּיָּנֵיכֶם, נָטַל אֶת הָעוֹנֶשׁ מִכֶּם וּנְתָנוֹ עַל הַדַּיָּנִין; וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה (מלכים א ג') "כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה"; אֶפְשָׁר מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ (שם ה') "וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם", אוֹמֵר מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט? אֶלָּא כַּךְ אָמַר שְׁלֹמֹה, אֵין דַּיָּנֵי אֻמָּה זוֹ כְדַיָּנֵי שְׁאָר הָאֻמּוֹת, שֶׁאִם דָּן וְהוֹרֵג וּמַכֶּה וְחוֹנֵק וּמַטֶּה אֶת דִּינוֹ וְגוֹזֵל אֵין בְּכַךְ כְּלוּם, אֲנִי אִם חִיַּבְתִּי מָמוֹן שֶׁלֹּא כַדִּין, נְפָשׁוֹת אֲנִי נִתְבָּע, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ב) "וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ" (ספרי; סנהדרין ז'):

Rashi on Deuteronomy 1:9:2

(2) לא אוכל לבדי וגו׳ I AM NOT ABLE [TO BEAR YOU] ALONE — Is it possible that Moses was not able to judge Israel? The man who brought them forth from Egypt, and divided the sea for them, and made the Manna fall, and collected the quails, was not he able to judge them?! But thus did he say unto them, ה' אלהיכם הרבה אתכם THE LORD YOUR GOD HATH MADE YOU GREAT (הרבה) — He has made you superior to and has placed you higher than your judges, inasmuch as He takes the punishment off you and places it upon your judges if they could have prevented your wrongdoing and did not do so. Solomon made a similar statement (namely that the Jewish judge may easily make himself liable to punishment): “For who is able to judge this thy grievous people?” (1 Kings 3:9). Is it possible that he of whom it is said, (1 Kings 5:11) “He was wiser than all men”, should say, "Who is able to judge”? But this did Solomon mean: The judges of this people are not like the judges of other peoples, for if one of the latter gives judgment and wrongly sentences a person to death by the sword, or to flagellation, or to strangulation, or wrests his justice and thus robs him of his due, it is regarded as of little importance (lit., there is nothing at all in that); I, however, if I unjustly sentence a person to pay even a sum of money, my life is required of me, as it is said, (Proverbs 22:23) “And He robs of their life those who rob them" (Sifrei Devarim 9:2; Sanhedrin 7a).

רש"י על דברים א׳:י״א:א׳

(א) יסף עליכם ככם אלף פעמים. מַהוּ שׁוּב ויברך אתכם כאשר דבר לכם? אֶלָּא אָמְרוּ לוֹ, מֹשֶׁה אַתָּה נוֹתֵן קִצְבָה לְבִרְכוֹתֵינוּ! כְּבָר הִבְטִיחַ הַקָּבָּ"ה אֶת אַבְרָהָם "אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת וְגוֹ'" (בראשית י"ג), אָמַר לָהֶם זוֹ מִשֶּׁלִּי הִיא, אֲבָל הוּא יְבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם (ספרי):

Rashi on Deuteronomy 1:11:1

(1) יסף עליכם ככם אלף פעמים MAY HE ADD TO YOU A THOUSAND TIMES AS MANY MORE AS YE ARE — What is the force of saying further: ויברך אתכם כאשר דבר לכם AND MAY HE BLESS YOU EVEN AS HE HATH SPOKEN CONCERNING YOU? But the explanation is: They said to him, “Moses, you are setting a limit to our blessings (only a thousand times)! The Holy One, blessed be He, has already made a boundless promise to Abraham (Genesis 13:16) “… if one can count [the dust of the earth, then can thy seed also be counted]"! Moses replied to them: This (a thousand times) is from me (it is my blessing); but may He bless you even as He hath spoken concerning you!" (Sifrei Devarim 11).

רש"י על דברים א׳:י״ב:ב׳-ד׳

(ב) טרחכם. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל טָרְחָנִין – הָיָה אֶחָד מֵהֶם רוֹאֶה אֶת בַּעַל דִּינוֹ נוֹצֵחַ בַּדִּין, אוֹמֵר יֵשׁ לִי עֵדִים לְהָבִיא, יֵשׁ לִי רְאָיוֹת לְהָבִיא, מוֹסִיף אֲנִי עֲלֵיכֶם דַּיָּנִין: (ג) ומשאכם. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ אֶפִּיקוֹרְסִין, הִקְדִּים מֹשֶׁה לָצֵאת, אָמְרוּ מָה רָאָה בֶן עַמְרָם לָצֵאת? שֶׁמָּא אֵינוֹ שָׁפוּי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ! אֵחַר לָצֵאת, אָמְרוּ מָה רָאָה בֶן עַמְרָם שֶׁלֹּא לָצֵאת? מָה אַתֶּם סְבוּרִים? יוֹשֵׁב וְיוֹעֵץ עֲלֵיכֶם עֵצוֹת רָעוֹת וְחוֹשֵׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבוֹת: (ד) ורבכם. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ רוֹגְנִים (ספרי):

Rashi on Deuteronomy 1:12:2-4

(2) טרחכם YOUR CUMBRANCE — Moses' use of this word regarding them teaches us that the Israelites were troublesome: if one of them perceived that his opponent in a law suit was about to be victor in the case he would say: I have witnesses to bring, further proof to adduce, I will add judges to you who are sitting (Sifrei Devarim 12:1) . (3) ומשאכם YOUR BURDEN — this teaches that they were Epicorsim (that they treated the judges with scant respect): if Moses went forth early from his tent they said, “Why does the son of Amram leave so early? Perhaps he is not at ease at home?" If he left late, they said, “What do you think? He is sitting and devising evil schemes against you, and is plotting against you" (Sifrei Devarim 12:2). (4) וריבכם AND YOUR STRIFE — this teaches that they were always contentious (Sifrei Devarim 12:3).

רש"י על דברים א׳:י״ג:ב׳-ד׳

(ב) אנשים. וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ נָשִׁים, מַה תַּ"לֹ אֲנָשִׁים? צַדִּיקִים, כְּסוּפִים: (ג) חכמים ונבנים. מְבִינִים דָבָר מִתּוֹךְ דָּבָר; זוֹ הִיא שֶׁשָּׁאַל אֲרִיּוֹס אֶת רַבִּי יוֹסֵי מַה בֵּין חֲכָמִים לִנְבוֹנִים? חָכָם דּוֹמֶה לְשֻׁלְחָנִי עָשִׁיר, כְּשֶׁמְּבִיאִין לוֹ דִּינְרִין לִרְאוֹת רוֹאֶה, וּכְשֶׁאֵין מְבִיאִין לוֹ יוֹשֵׁב וְתוֹהֶא, נָבוֹן דּוֹמֶה לְשֻׁלְחָנִי תַּגָּר, כְּשֶׁמְּבִיאִין לוֹ מָעוֹת לִרְאוֹת רוֹאֶה, וּכְשֶׁאֵין מְבִיאִין לוֹ, הוּא מְחַזֵּר וּמֵבִיא מִשֶּׁלּוֹ (ספרי): (ד) וידעים לשבטיכם. שֶׁהֵם נִכָּרִים לָכֶם, שֶׁאִם בָּא לְפָנַי מְעֻטָּף בְּטַלִּיתוֹ, אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא וּמֵאֵי זֶה שֵׁבֶט הוּא, וְאִם הָגוּן הוּא, אֲבָל אַתֶּם מַכִּירִין בּוֹ, שֶׁאַתֶּם גֻּדַּלְתֶּם אִתּוֹ, לָכַךְ נֶאֱמַר וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם (ספרי):

Rashi on Deuteronomy 1:13:2-4

(2) אנשים MEN — But would it enter your mind that he would take women? Why then does it state here men? It means that he should take righteous, desirable men (cf. Sifrei Devarim 13:2). (3) חכמים ונבנים WISE AND UNDERSTANDING [MEN] — i.e. men who can understand a matter out of (i.e. by comparison with) another matter. — This is what Arius asked R. Jose: what is the difference between wise men and understanding men? A wise man is like a rich money changer: when people bring him dinars to examine (to value) he examines them; and when they do not bring to him, he sits and does nothing (he does not go out to seek any). An understanding man, however, is like a merchant money changer: when they bring him coins to examine, he examines them; and when they do not bring to him, he goes about and brings of his own money (i.e. he himself buys coins) (cf. Sifrei Devarim 13:3). (4) וידעים לשבטיכם AND [MEN] KNOWN AMONGST YOUR TRIBES — i.e. men who are known to you. For if he were to come before me wrapped in his robe, “I" would not know who he is and of what tribe he is, and whether he is fitted for the office: but you know him for you have been brought up with him. On this account it states: known amongst your tribes (Sifrei Devarim 13:4).

רש"י על דברים א׳:י״ד:א׳

(א) ותענו אתי וגו'. חֲלַטְתֶּם אֶת הַדָּבָר לַהֲנָאַתְכֶם; הָיָה לָכֶם לְהָשִׁיב, מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, מִמִּי נָאֶה לִלְמוֹד, מִמְּךָ אוֹ מִתַּלְמִידְךָ? לֹא מִמְּךָ שֶׁנִּצְטַעַרְתָּ עָלֶיהָ?! אֶלָּא יָדַעְתִּי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, הֱיִיתֶם אוֹמְרִים עַכְשָׁו יִתְמַנּוּ עָלֵינוּ דַּיָּנִין הַרְבֵּה, אִם אֵין מַכִּירֵנוּ, אָנוּ מְבִיאִין לוֹ דוֹרוֹן וְהוּא נוֹשֵׂא לָנוּ פָנִים (שם):

Rashi on Deuteronomy 1:14:1

(1) ותענו אתי וגו׳ AND YE ANSWERED ME, etc. — You at once decided the matter to your benefit. You should really have replied: Our teacher, Moses! From whom is it more fitting to learn, from you or from your disciple? Is it not from you who have taken such pains about it? But I knew your thoughts: you said, “Many judges will now be appointed over us; if one of them does not happen to be an acquaintance of ours, we shall bring him a gift and he will show us favour (Sifrei Devarim 14).

אור החיים על דברים א׳:י״ד:א׳-ב׳

(א) ותענו אותי וגו'. רבותינו ז''ל אמרו (ספרי) שאמר להם היה לכם לומר רבינו ממי נאה ללמוד וכו' ממך שנצטערת עליה וכו' אלא שאני יודע וכו' ע''ש, ואפשר לפרש הכתוב לשבח, שישראל נצטערו על הדבר אבל להנאת משה מחלו על עצמם, והוא אומרו טוב הדבר להקל מעל רבינו הגם שהוא קשה אצלנו לעשותו ללמוד מפי תלמידך, והוא אומרו אשר דברת דברים קשים אצלנו לעשות אותם, והגם שהמאמר בא בכלל התוכחות, אולי שהקפיד גם על זה, ואפשר לומר כי משה נתחכם לדבר דברים הנשמע מהם ב' דרכים, א' לגנאי כמו שאמרו בספרי, וא' לשבח כמו שפירשנו, וטעמו כי בישראל היו ב' סוגים א' כת הצדקת וא' כת הקנטרנית וכל א' מהם יודע עצמו וכשאמר הדברים כל אחד יבין את אשר עם לבבו, כת הצדקת דבריו להם כדרכנו כמו שפירשתי כי יודעים בעצמן מה היתה כונתם, וכת הקנטרנית יכאיבו אותם הדברים כפי מה שענו ויבינו כפי' ספרי:

Or HaChaim on Deuteronomy 1:14:1-2

...

רש"י על דברים א׳:ט״ז:א׳

(א) ואצוה את שפטיכם. אָמַרְתִּי לָהֶם הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין – אִם בָּא דִּין לְפָנֶיךָ פַּעַם אַחַת, שְׁתַּיִם, וְשָׁלֹשׁ, אַל תֹּאמַר כְּבָר בָּא דִּין זֶה לְפָנַי פְּעָמִים הַרְבֵּה, אֶלָּא הֱיוּ נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בּוֹ (שם):

Rashi on Deuteronomy 1:16:1

(1) ואצוה את שפטיכם AND I COMMANDED YOUR JUDGES — I said to them: be deliberate in judgment: if a certain point of law comes before you once, twice, three times, do not say, "This point of law has already come before me several times”, but discuss it well on that occasion also (Sifrei Devarim 16:1).

רש"י על דברים א׳:י״ז:א׳-ה׳

(א) לא תכירו פנים במשפט. זֶה הַמְמֻנֶּה לְהוֹשִׁיב הַדַּיָּנִים, שֶׁלֹּא יֹאמַר אִישׁ פְּלוֹנִי נָאֶה אוֹ גִּבּוֹר, אוֹשִׁיבֶנּוּ דַיָּן, אִישׁ פְּלוֹנִי קְרוֹבִי, אוֹשִׁיבֶנּוּ דַּיָּן בָּעִיר, וְהוּא אֵינוֹ בָּקִי בְדִינִין, נִמְצָא מְחַיֵּב אֶת הַזַּכַּאי וּמְזַכֶּה אֶת הַחַיָּב, מַעֲלֶה אֲנִי עַל מִי שֶׁמִּנָּהוּ כְּאִלּוּ הִכִּיר פָּנִים בַּדִּין:

(ב) כקטן כגדל תשמעון. שֶׁיְּהֵא חָבִיב עָלֶיךָ דִּין שֶׁל פְּרוּטָה כְּדִין שֶׁל מֵאָה מָנֶה, שֶׁאִם קָדַם וּבָא לְפָנֶיךָ, לֹא תְסַלְּקֶנּוּ לָאַחֲרוֹן. דָּ"אַ — כקטן כגדל תשמעון כְּתַרְגּוּמוֹ, שֶׁלֹּא תֹאמַר זֶה עָנִי הוּא וַחֲבֵרוֹ עָשִׁיר וּמְצֻוֶּה לְפַרְנְסוֹ, אֲזַכֶּה אֶת הֶעָנִי וְנִמְצָא מִתְפַּרְנֵס בִּנְקִיּוּת; דָּ"אַ — שֶׁלֹּא תֹאמַר הֵיאַךְ אֲנִי פּוֹגֵם כְּבוֹדוֹ שֶׁל עָשִׁיר זֶה בִּשְׁבִיל דִּינָר, אֲזַכֶּנּוּ עַכְשָׁיו, וּכְשֶׁיּוֹצֵא לְחוּץ אוֹמַר לוֹ תֵּן לוֹ שֶׁאַתָּה חַיָּב לוֹ (שם): (ג) לא תגורו מפני איש. לֹא תִירָאוּ; דָּ"אַ — לא תגורו לֹא תַכְנִיס דְּבָרֶיךָ מִפְּנֵי אִישׁ, לְשׁוֹן "אֹגֵר בַּקַּיִץ" (משלי י'):

(ד) כי המשפט לאלקים הוא. מַה שֶּׁאַתָּה נוֹטֵל מִזֶּה שֶׁלֹּא כַדִּין, אַתָּה מַזְקִיקֵנִי לְהַחֲזִיר לוֹ, נִמְצָא שֶׁהִטֵּיתָ עָלַי הַמִּשְׁפָּט (סנהדרין ח'):

(ה) תקרבון אלי. עַל דָּבָר זֶה נִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ מִשְׁפַּט בְּנוֹת צְלָפְחָד (שם); וְכֵן שְׁמוּאֵל אָמַר לְשָׁאוּל (שמואל א ט') "אָנֹכִי הָרוֹאֶה", אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מוֹדִיעֲךָ שֶׁאֵין אַתָּה רוֹאֶה, וְאֵימָתַי הוֹדִיעוֹ? כְּשֶׁבָּא לִמְשׁוֹחַ אֶת דָּוִד (שמואל א ט"ז) "וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ", אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה וְלֹא אָמַרְתָּ אָנֹכִי הָרֹאֶה? "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ" (ספרי):

Rashi on Deuteronomy 1:17:1-5

(1) לא תכירו פנים במשפט YOU SHALL NOT RESPECT PERSONS IN JUDGMENT — This is addressed to him whose office it is to appoint judges — that he should not say, Mr. So-and-so is a fine or a strong man, I will make him a judge; Mr. So-and-so is my relative, I will make him a judge in the city, — while in reality he is not expert in the laws, and consequently he will condemn the innocent and acquit the guilty — I will account it unto him who appointed him as though he had shown favor in judgment (Sifrei Devarim 17:1). (2) כקטן כגדל תשמעון YOU SHALL HEAR THE SMALL AS WELL AS THE GREAT, i.e. that a lawsuit regarding a peruta shall be as dear to you (shall be as of equal importance) as a lawsuit regarding a hundred maneh — that if it (the former) comes before you first, you should not set it aside until the last (Sanhedrin 8a). — Another explanation of YOU SHALL HEAR THE SMALL AS WELL AS THE GREAT — Understand it as the Targum has it: You shall hearken unto the words of the small as to those of the great — i.e. that you should not say: This is a poor man and his fellow (opponent) is rich, and is in any case bidden to support him; I will find in favour of the poor man, and he will consequently obtain some support in a respectable fashion (see Rashi on Leviticus 19:15). — Another explanation is: that you should not say, “How can I offend against the honour of this rich man because of one dinar? I will for the moment decide in his favour, and when he goes outside (leaves the court) I will say to him, ‘Give it to him because in fact you owe it to him'" (Sifrei Devarim 17:3). (3) לא תגורו מפני איש means: YOU SHALL NOT FEAR [ANY MAN]. — Another explanation of לא תגורו: You shall not gather in (shall not restrain) your words before any man. The word has the same meaning as in (Proverbs 10:5), "Gathering (אוגר) in summer” (cf. Sanhedrin 8a). (4) כי המשפט לאלהים הוא FOR THE JUDGMENT IS GOD’S — Whatever you take from this man unjustly you will compel Me to restore to him; it follows, therefore, that you have wrested judgment against Me (Sanhedrin 8a). (5) תקרבון אלי [AND THE CAUSE THAT IS TOO HARD FOR YOU] BRING TO ME [AND I WILL HEAR IT] — On account of this utterance (that he could decide difficult cases) the law regarding the daughters of Zelophehad evaded him (Sanhedrin 8a; see Rashi on Numbers 27:5). Similarly, Samuel said to Saul (I Samuel 9:19), “I” am the seer. Whereupon the Holy One, blessed be He, said to him, “By your life, I will let you know that you are not a seer”. And when did he let him know this? When he came to anoint David. For Scripture states, (I Samuel 16:6, 7) “And when he saw Eliab he said, Surely before the Lord stands his anointed one”. The Holy One, blessed be He, said to him: "Did you not say, “I” am the seer? Look not at the outward appearance” (Sifrei Devarim 17:7).

רש"י על דברים ג׳:כ״ג:א׳-ב׳

(א) ואתחנן. אֵין חִנּוּן בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לְשׁוֹן מַתְּנַת חִנָּם – אַעַ"פִּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַצַּדִּיקִים לִתְלוֹת בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים אֵין מְבַקְשִׁים מֵאֵת הַמָּקוֹם אֶלָּא מַתְּנַת חִנָּם, (לְפִי שֶׁאָמַר לוֹ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן אָמַר לוֹ בִּלְשׁוֹן וָאֶתְחַנַּן); דָּ"אַ זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁנִּקְרֵאת תְּפִלָּה, כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי: (ב) בעת ההוא. לְאַחַר שֶׁכָּבַשְׁתִּי אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג דִּמִּיתִי שֶׁמָּא הוּתַּר הַנֶּדֶר:

Rashi on Deuteronomy 3:23:1-2

(1) ואתחנן — All forms of the verb חנן signify an ex gratia gift. Although the righteous might make a claim to reward depend Upon their good deeds, yet they solicit from the Omnipresent only an ex gratia gift. [Because He had said to him, (Exodus 33:19) “I will show grace (וחנתי) unto him to whom I will show grace”, he (Moses) when referring to his entreaty of God uses the expression (lit., spoke to Him) "I implored grace (ואתחנן)” (Midrash Tanchuma 5:2:3] — Another explanation is that the idea of an ex gratia gift is not to be stressed; but this is merely one of the ten terms by which prayer is described, as are enumerated in Sifrei Devarim 26:7. (2) בעת ההוא [I IMPLORED GRACE OF GOD] AT THAT TIME — After I had subdued the land of Sihon and Og I thought that perhaps the vow that I should not enter the land was annulled, since this was part of the land of Canaan (cf. Sifrei Devarim 26:8 and Rashi on Numbers 27:12).

ברכות ל״ב א:ל״ב

דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל מנלן ממשה דכתיב (דברים ג, כג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא וכתיב ה' אלקים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו':

Berakhot 32a:32

Based on Moses’ prayers, Rabbi Simlai taught: One should always set forth praise of the Holy One, Blessed be He, and then pray for his own needs. From where do we derive that one should conduct himself in this manner? From Moses, as it is written in his prayer: “And I beseeched the Lord at that time” (Deuteronomy 3:23). And immediately afterward in his prayer, it is written: “Lord, God, You have begun to show Your servant Your greatness and Your strong hand, for what God is there in the heavens or on earth who can perform deeds such as Yours and Your might” (Deuteronomy 3:24)? Here, Moses began with praise of God, and it is only thereafter that it is written: “Please, let me pass over and see the good land that is beyond the Jordan, that good hill country and the Lebanon” (Deuteronomy 3:25). Only after his praise did Moses make his personal request.

רש"י על דברים ג׳:כ״ו:ג׳

(ג) רב לך. שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הָרַב כַּמָּה קָשֶׁה וְהַתַּלְמִיד כַּמָּה סַרְבָן, וּמַפְצִיר (סוטה י"ג); דָּ"אַ — רב לך, הַרְבֵּה מִזֶּה שָׁמוּר לְךָ, רַב טוּב הַצָּפוּן לָךְ (ספרי):

Rashi on Deuteronomy 3:26:3

(3) רב לך LET IT SUFFICE THEE (i.e. pray no more), so that people should not say, “How harsh is the Master, and how obstinate and importunate is the disciple" (Sotah 13b). Another explanation of רב לך (lit., there is much for you) — more than this is reserved for you; much is the goodness that is stored up for thee (Sifrei Bamidbar 135).

סוטה י״ג ב:י״ג-ט״ו

מי לנו גדול ממשה וכו' (דברים ג, כו) ויאמר ה' אלי רב לך א"ר לוי ברב בישר ברב בישרוהו ברב בישר (במדבר טז, ג) רב לכם ברב בישרוהו רב לך דבר אחר רב לך רב יש לך ומנו יהושע דבר אחר רב לך שלא יאמרו הרב כמה קשה ותלמיד כמה סרבן וכל כך למה תנא דבי ר' ישמעאל לפום גמלא שיחנא

Sotah 13b:13-15

§ The mishna teaches: Who, to us, had a greater burial than Moses, as no one involved himself in his burial other than the Omnipresent Himself. The Gemara teaches: When Moses relates how God responded to him when denying his request to enter Eretz Yisrael, he states: “And the Lord said to me: Let it suffice for you [rav lakh]; speak no more to Me of this matter” (Deuteronomy 3:26). Rabbi Levi says: Moses proclaimed to the Jewish people when rebuking them with the term “rav,” and therefore it was proclaimed to him with the term “rav” that he would not enter Eretz Yisrael. The Gemara explains: He proclaimed with the term “rav” when speaking with the congregation of Korah: “You take too much upon you [rav lakhem], you sons of Levi” (Numbers 16:7), and it was proclaimed to him with the term “rav,” as God denied his request and said: “Let it suffice for you [rav lakh].” Alternatively: God’s telling Moses “rav lakh” was intended to mean: You now have a rav, a master, and who is it? It is Joshua, who has been chosen to lead the Jewish people. Alternatively: God’s telling Moses “rav lakh” was intended to mean: You have a rav, i.e., God, Who says that you may not enter Eretz Yisrael. You must not importune Me anymore, so that people should not say: How difficult is the Master and how obstinate is the student. The Gemara asks: And why was Moses punished so much in that he was not allowed to enter Eretz Yisrael, despite being so righteous? The school of Rabbi Yishmael taught that the reason is based on the common aphorism: Based on the camel is the burden. In other words, a person is judged in accordance with his stature, and therefore a righteous individual will be punished greatly due to any sins he committed.

רש"י על דברים ג׳:כ״ח:ב׳

(ב) וחזקהו ואמצהו. בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁלֹּא יֵרַךְ לִבּוֹ לוֹמַר כְּשֵׁם שֶׁנֶּעֱנַשׁ רַבִּי עֲלֵיהֶם, כַּךְ סוֹפִי לֵעָנֵשׁ עֲלֵיהֶם, מַבְטִיחוֹ אֲנִי כִּי הוּא יַעֲבוֹר וְהוּא יַנְחִיל (ע' ספרי):

Rashi on Deuteronomy 3:28:2

(2) וחזקהו ואמצהו AND STRENGTHEN HIM AND MAKE HIM FIRM through thy words, so that he may not become faint-hearted, saying, “Just as my master was punished on account of them, so eventually will I be punished on account of them and not enter the land. I promise him “that he shall pass over [before this people] and he shall cause [them] to inherit [the land]” (cf. Sifrei Devarim 29:9).

ספורנו על דברים ד׳:א׳:א׳

(א) ועתה ישראל מאחר שאתה רואה גזרת האל ית' להגלותכם אם תחטאו השמרו מחטוא ושמרו מצותיו בלי תוספת וגרעון כי התוספת והגרעון בכל שהוא יביאו אתכם לתכלית הקלקול:

Sforno on Deuteronomy 4:1:1

(1) ועתה ישראל, after you have seen the decree of G’d to exile you if you sin, be on guard to meticulously observe His commandments without adding to them or detracting from them. An addition or a detraction will both have destructive consequences for you.

רבנו בחיי, דברים ד׳:א׳:א׳

(א) ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו. למדנו מכאן שהלמוד אינו עיקר רק עם המעשה, וכן דרשו רז"ל לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ולמדנו עוד שעם המעשה יחיה האדם, לא זולתו.

Rabbeinu Bahya, Devarim 4:1:1

(1) . ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו; “and now Israel hearken to the statutes and social laws I will teach you to perform in order that you shall live.” This verse teaches that learning, studying the Torah is not the main purpose of the Torah but performing the commandments one has studied. Our sages in Avot 1,17 stated this succinctly when they taught לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, “not the study is of the essence but the performance, the deed.” Only performance of deeds is a guarantee of life (both here and in the hereafter).

רש"י על דברים ד׳:ב׳:א׳

(א) לא תספו. כְּגוֹן חָמֵשׁ פַּרְשִׁיּוֹת בִּתְפִלִּין, חֲמֵשֶׁת מִינִין בַּלוּלָב, וְחָמֵשׁ צִיצִיּוֹת, וְכֵן "לֹא תִגְרְעוּ" (ע' ספרי פ' ראה):

Rashi on Deuteronomy 4:2:1

(1) לא תספו YE SHALL NOT ADD — For instance, to place five chapters in the Tephillin, to employ five species of fruit and plants in the fulfilment of the command of Lulab And to place five fringes on one’s garment. Thus, too, must we explain the following words ולא תגרעו, Ye shall not diminish [from it]" (Sifrei Devarim 82:4).

כלי יקר על דברים ד׳:ב׳:א׳

(א) לא תוסיפו על הדבר וגו'. בשלמא לא תוסיפו שפיר קאמר כי סד"א שיש בכלל מאתים מנה, אבל לא תגרעו למה לי כי הגורע אחת מכל מצות ה' כבר הוא מצווה ועומד שלא לגרוע אפילו אחת מכל המצות ובחבורינו עוללות אפרים מאמר שפ"ה פרשנו שלא תגרעו אינו ציווי אלא פירושו דוגמת שאמרו רז"ל (ברכות כט:) לא תרוי ולא תחטא, כי לא תחטא אינו ציווי כי פשוט הוא אלא פירושו לא תרוי כדי שלא תחטא כך פירוש לא תוסיפו ואז ממילא לא תגרעו הא כל המוסיף גורע כי מאן דעביד הא נפיל בהא והוא כמו נתינת טעם על לא תוסיפו ושם הארכנו. ואולי סמך ענין זה לכאן כי זהו מעין חטאו של משה כי הוא הוסיף בהכאת הסלע ובהוספה בא לידי גרעון באמונה, לכך נאמר ועתה ישראל שמע אל החקים, מהו ועתה, וכי קודם זה לא היה להם לשמוע אל החקים אלא ועתה קאי על גמר גזירתו שהזכיר לפני זה והמשיך הסיפור אל מאמר לא תוסיפו.

Kli Yakar on Deuteronomy 4:2:1

...

כתובות קי״א ב:ו׳-ז׳

כיון דחזייה דקמצטער א"ל רבי מצאתי להן תקנה מן התורה (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב (דברים ד, כד) כי ה' אלקיך אש אוכלה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה

Ketubot 111b:6-7

Since Rabbi Elazar saw that Rabbi Yoḥanan was grieved over the distress of common, uneducated people, he said to him: My teacher, I have found for them a remedy from the Torah so that they will merit life in the World-to-Come, as it states: “But You who cleave to the Lord your God, are alive every one of you this day” (Deuteronomy 4:4). But is it possible to cleave to the Divine Presence? Isn’t it written: For the Lord your God is a devouring fire” (Deuteronomy 4:24)? Rather, this verse teaches that anyone who marries his daughter to a Torah scholar, and one who conducts business [perakmatya] on behalf of Torah scholars, by investing their money, and one who utilizes his wealth to benefit Torah scholars with his property in some other way, the verse ascribes him credit as though he is cleaving to the Divine Presence.

רש"י על שמות כ׳:א׳:א׳

(א) וידבר אלקים. אֵין אֱלֹקִים אֶלָּא דַּיָּן; לְפִי שֶׁיֵּשׁ פַּרְשִׁיּוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁאִם עֲשָׂאָן אָדָם מְקַבֵּל שָׂכָר, וְאִם לַאו אֵינוֹ מְקַבֵּל עֲלֵיהֶם פּוּרְעָנוּת, יָכוֹל אַף עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כֵּן, תַּ"לֹ וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים – דַּיָּן לִפָּרַע (מכילתא):

Rashi on Exodus 20:1:1

(1) וידבר אלהים AND GOD SPAKE — The word אלהים is a term for a judge. Since there are chapters in the Torah of such a character that if a person observes the commands contained therein he will receive a reward and if he never observes them at all) he will not receive punishment on their account, one might think that the Ten Commandments are also of such a character (that no punishment will follow upon the infringement of them); therefore Scripture expressly states, “God spake” — God Who is Judge, exacting punishment (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:1:1).

רש"י על שמות כ׳:ב׳:א׳

(א) אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כְּדַאי הִיא הַהוֹצָאָה שֶׁתִּהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִי; דָּ"אַ, לְפִי שֶׁנִּגְלָה בַיָּם כְּגִבּוֹר מִלְחָמָה וְנִגְלָה כַּאן כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, – שֶׁנֶּאֱמַר וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שמות כ"ד), זוֹ הָיְתָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַשִּׁעְבּוּד, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ – הוֹאִיל וַאֲנִי מִשְׁתַּנֶּה בְמַרְאוֹת, אַל תֹּאמְרוּ שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת הֵן, אָנֹכִי הוּא אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מִמִּצְרַיִם וְעַל הַיָּם. דָּ"אַ לְפִי שֶׁהָיוּ שוֹמְעִין קוֹלוֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר אֶת הַקּוֹלֹת – קוֹלוֹת בָּאִין מֵאַרְבַּע רוּחוֹת וּמִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הָאָרֶץ – אַל תֹּאמְרוּ רְשׁוּיוֹת הַרְבֵּה הֵן; וְלָמָה אָמַר לְשׁוֹן יָחִיד אֱלֹהֶיךָ? לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְמֹשֶׁה לְלַמֵּד סָנֵיגוֹרְיָא בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְזֶה שֶׁאָמַר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – לֹא לָהֶם צִוִּיתָ לֹא יִהְיֶה לָכֶם אֱלֹקִים אֲחֵרִים אֶלָּא לִי לְבַדִּי (שמות רבה):

Rashi on Exodus 20:2:1

(1) אשר הוצאתיך מארץ מצרים WHO HAVE BROUGHT THEE OUT OF THE LAND OF EGYPT — That act of bringing you out is alone of sufficient importance that you should subject yourselves to Me. Another explanation: because He had revealed Himself to them at the Red Sea as a mighty man of war and here He revealed Himself as a grey-beard filled with compassion, as it is stated in connection with the Giving of the Law, (Exodus 24:10) “and there was under His feet as it were a brick-work of sapphire”, which is explained to mean that this (the brick-work) was before Him at the time of their bondage; “and there was as the essence of heaven” (i. e. joy and gladness) when they had been delivered (cf. Rashi on Exodus 24:10), thus the Divine Glory changed according to circumstances, — therefore He stated here: Since I change, appearing in various forms, do not say, “There are two divine Beings”; it is I Who brought you forth from Egypt and Who appeared to you at the Sea (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:2:2). Another explanation: because they then heard many voices, as it is said (v. 15) “the people heard the voices (הקלות)” — voices coming from the four cardinal points and from the heavens and from the earth — therefore God said to them, “Do not say there are many Deities”. — Why did God say in the singular אלהיך, “Thy God”, (as though speaking to one person alone)? To afford Moses an opportunity to speak in defence of Israel at the incident of the golden calf. This, is exactly what he did say, (Exodus 32:11) “Wherefore, O Lord, doth Thy wrath glow against Thy people”, for not to them didst Thou give the command, “There shall be to thee no other gods” but to me alone! (Exodus Rabbah 43:5)

מכות כ״ג ב:י״ח

דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם אמר רב המנונא מאי קרא (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה תורה בגימטריא

Makkot 23b:18

§ Rabbi Simlai taught: There were 613 mitzvot stated to Moses in the Torah, consisting of 365 prohibitions corresponding to the number of days in the solar year, and 248 positive mitzvot corresponding to the number of a person’s limbs. Rav Hamnuna said: What is the verse that alludes to this? It is written: “Moses commanded to us the Torah, an inheritance of the congregation of Jacob” (Deuteronomy 34:4). The word Torah, in terms of its numerical value [gimatriyya],

רמב"ן על שמות כ׳:ב׳:א׳

(א) אנכי ה' אלקיך הדבור הזה מצות עשה, אמר אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלקים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלקים להם, שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (לעיל ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה:

Ramban on Exodus 20:2:1

(1) ..."I am Hashem your God:" This statement is a positive commandment, as it says, "I am Hashem, who teaches and commands you that you should know and believe that there is a Hashem, and He is your God," that is to say, He existed before, from Him came everything by means of his desire [i.e., He created the world because He wanted to, not by accident] and capability, and He is your God, so you are required to serve Him. It says in the text, "who took you out of Eretz Mitzrayim," for He took you out of there to teach you about the reality and the desire [of Hashem], for with His knowledge and providence we left there, and to teach about the newness, for from the beginning of the world, not a thing has changed from His nature, and to teach you about what He can do, which will teach you about His uniqueness, like it says above [in Shmot 9:14], "so that you will know that there is no one like Me in all the land." And this is the reason for [the phrase] "Who took you out" - for they know of and bear witness to all of these [ideas.]

אבן עזרא על שמות כ׳:א׳:ג׳

(ג) שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד למה הזכיר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר שעשיתי שמים וארץ. ואני עשיתיך. וזאת היתה תשובתי אליו. דעי כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם. שהם מאמינים בשם הנכבד כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה. ולמעלה מהם שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה. ואם יבא אפיקורוס לערער כי אין אלקים ישימו ידם לפיהם כי לא ידעו להשיב ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו יכיר מעשה השם במתכונת ובצמחים ובחיות ובגוף האדם בעצמו שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדות. ולמה הי' על זאת המתכונת. ויגבה לבו אחרי כן לדעת דברי הגלגלים שהם מעשי השם בעולם האמצעי שהוא עומד. וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה וכמה יקדר השמש ממנה. וגם ידע הלבנה למה נקדרה ומי גדם לה. וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק. ומדרכי השם ידע המשכיל את השם. וככה אמר משה הודיעני נא את דרכיך ואדעך. והנה השם הנכבד הזכיר בדבור הא' אנכי ה' אלקיך וזה לא יוכל להבין רק מי שהוא חכם מופלא. כי כבר פרשתי בפ' ואלה שמות כי זה השם לבדו הוא העומד בלא שנוי ואין זולתו שוכן עד. ולא כמוהו יושב קדם סלה ומעמיד העולם העליון בכחו. והעולם האמצעי בכח השם. ומלאכיו הקדושים שהם בעולם העליון. וזה העולם השפל שאנו בו מעמדו בכח השם ובכח שני העולמים העליונים והנה יספיק למשכיל בכל גוי דבור אנכי ה'. כי עשיית שמים וארץ היום קרוב מחמשת אלפי שנה. וישראל לבדם מודים בזה. וחכמי האומות אינם מכחישים כי השם הוא לבדו עשה שמים וארץ. רק הם אומרים כי השם הוא עושה תדיר בלי ראשית ואחרית. והנה השם עשה אותות ומופתים במצרים עד שהוציאם משם להיות להם לאלקים. וככה אמר משה או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי והטעם כי השם עשה לישראל מה שלא עשה לכל גוי. כי השם ברא העולם האמצעי. והוא מושל על העולם השפל כפי מה שיש במערכת מזל כל עם מטוב או רע כן יקרנו כי כן חלק להם השם. והנה היתה במערכת ישראל כפי כוכבי מזלם להיות עוד עבדים. והשם בכחו למען אהבת האבות חדש אותות בעולם השפל שלא היה בממשלת העולם האמצעי. והוציא ישראל מרשות המזלות להיותם לו לעם נחלה. ובעבור זה אמרו קדמוננו אין מזל לישראל. ועוד אבאר זה בדרך משלי' בפ' כי תשא. והנה בעבור האותות שעשה השם במצרים. אמר משה אתה הראת לדעת. שהכל ראו זה חכמים ושאינן חכמים גדולים וקטנים. גם הוסיף עוד בדבר מעמד הר סיני ששמעו קול השם. ע''כ אחריו מן השמים השמיעך את קולו ליסרך. ואמר באחרונה כי הדעת הגמורה שישיב האדם אל לבו עד שיתברר לו בראיות כי השם הוא לבדו. על כן אמר וידעת היום והשבות אל לבבך. ואמר דוד ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו. והדעת הוא בלב לא בהודעת הפה. והנה הזכיר למשכיל אנכי ה' והוסיף אשר הוצאתיך. שיבין המשכיל ושאינו משכיל. ואמר אלקיך כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני. ותהיה לי לעם. ואני אהיה לך לאלקים. ומשה פירש זה בפ' כי ישאלך בנך. כי טעם השאלה למה אנו חייבים לעשות מצות השם יותר מכל האדם. והלא בורא אחד לכלנו. והנה הזכיר שלש תשובות. הא' עבדים היינו לפרעה. והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה ע''כ אנו חייבן לשמור כל מה שיצונו אפילו לא היינו יודעים טעם מצותיו. והב' כי אלה המצות אינם לצרכו כי אם לטוב לנו כל הימים לחיותינו. והשלישית וצדקה תהיה לנו. שנהיה צדיקים לנחול העה''ב. ואנשי המחקר מצאו כל דברי הגופות שהם י'. והם ראשים כללים אין למעלה מהם. הראשון הוא עצם כל דבר והוא עומד. והט' דברים כולם מקרים וכולם נסמכים על הראשון ונלוים אליו וממנו יצאו. כי הוא כמדות האחד בחשבון עשרה. כי ממנו יצא כל חשבון וכל חשבון ימצא בו. כי הוא היסוד. והנה זה הדבור הא' שאמר השם הנכבד כולל כל מצות הלב והלשון והמעשה. כי מי שאינו מאמין בלבו בשם אין עליו מצוה. וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו. כי כל מה שיעשה לא יעשנו כי אם בעבור כבודו. ולא ימנע עצמו ממצות לא תעשה רק בעבור כבוד השם לבדו. כאדם נותן צדקה לעני לא יתננו בעבור כבוד הגבאי ולא בעבור שישבחוהו בני אדם. כי אז תהיה מעלת האדם גבוהה בעיניו ממעלת כבוד השם שנתן לו הון. ועדף ממונו מה שיוכל לתת לקבל שכר מהשם וככה העושה עבירה בסתר בעבור שלא יודע למלך. או יראוהו בני אדם ויקל בעיניהם. והחושב זה הוא משוגע כי כן כתוב אם יוצר עין הלא יביט. והנה השם רואה במסתרים מה שלא יוכלו בני אדם לראות בגלוי. כי השם יודע מחשבותיו וסודו. והנה פחד מהמלך שימות מחר שלא יענישהו. ולא יפחד ממלך האמת שנפשו בידו בעולם הזה ובעולם הבא. והגאון רב סעדיה חבר אזהרות וכלל כל המצות באלה עשרת הדברים ומצא השם הנכבד בחמשה דברים הראשונים. וכבר פירשתי כי הדבור הא' הוא היסוד ועליו כל בניני המצות. ואחריו כתוב לא יהיה לך. ופשע מי שאינו מאמין בשם גדול מפשע עובד ע''ז. כי יש רבים שהם מאמינים בשם והם מזבחים ומקטרים לע''ז כמו המקטרים למלכת השמים שהם חושבים כי ייטיבו להם כאשר אמרו ומאז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל. וכתיב את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים וככה נעמן בהשתחויתי בית רמון. והנה אלה מודים בשם רק משתפים עמו אחר. ע''כ בדבור זה כתוב השם הנכבד. ובדבור השלישי גם הוא כתוב. כי פשע הנשבע לשקר פחות מע''ז. רק הוא בוזה השם בגלוי. אולי עשה זה בעבור כעם או צורך כי בלבו מאמין בשם ואינו משתף אחר עמו ובדבור הרביעי כתוב השם ששבת ביום השביעי. והנה העושה מלאכה בשבת הוא מכחיש מעשה בראשית. וזה הפשע פחות מאשר ישא את שמו לשוא. ובדבור החמישי כתוב השם כי האבות משתפים עמו ביצירתו. ואם לא יכבדם כאילו אינו מכבד השם. וחמשה דברים הנותרים הם כנגד האדם. והראשון הוא הקשה שהוא להפריד הנשמה מעל הגוף ואשר אחריו אינם בגוף. ואשר אחריו לא תגנוב בממון. ואח''כ בלשון. ואח''כ חמוד בלב:

Ibn Ezra on Exodus 20:1:3

(3) Rabbi Yehuda HaLevi, may His memory be an honor, asked me why it mentioned, "I am the Lord, your God, that took you out of the land of Egypt," and it did not state, "that made the heavens and the earth and I made you." And this was my answer to him: Know that the levels of people’s faith, in which they believe in the glorious God in their hearts, is not equal. As the masses believe that which was heard by their ears, that their Master told them this. And above them are those that saw it written in the words of the Torah that God gave to Moshe. And if a heretic comes to challenge that there is no God, they will place their hands on their mouths, as they will not know [what] to answer. And the one whose heart has elevated him to learn the sciences – which are like stairs to rise up upon to the place of his desire – will recognize the work of God in the patterns and the plants and the animals, and in his own human body - that he will know the function of each limb, according to its development, and why it is [made] in such a pattern. And his heart will elevate him afterwards to know the matters of the planets, that they are the works of God in the intermediate world – that he should stand and know the time of when the sun should appear or the moon and how much [of that time] the sun will appear. And he will also know why the moon appears and Who caused it [to do so]. And all of this, he will know with clear proofs that have no doubt. And from [these] ways of God, the enlightened one will know God.

רש"י על שמות כ׳:ג׳:ב׳

(ב) אלקים אחרים. שֶׁאֵינָן אֱלוֹהוּת אֶלָּא אֲחֵרִים עֲשָׂאוּם אֱלֹקִים עֲלֵיהֶם, וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ אֱלֹקִים אֲחֵרִים זוּלָתִי, שֶׁגְּנַאי כְּלַפֵּי מַעְלָה לִקְראוֹתָם אֱלוֹהוּת אֶצְלוֹ. דָּ"אַ אֱלֹקִים אֲחֵרִים, שֶׁהֵם אֲחֵרִים לְעוֹבְדֵיהֶם – צוֹעֲקִים אֲלֵיהֶם וְאֵינָן עוֹנִין אוֹתָם, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ הוּא אַחֵר שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ מֵעוֹלָם:

Rashi on Exodus 20:3:2

(2) אלהים אחרים OTHER GODS — which are not gods, but others have made them gods over themselves. It would not be correct to explain this to mean “gods other than Me”, for it would be blasphemy of the Most High God to term them gods together with Him (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:3:1). Another explanation of אלהים אחרים : they are so called because they are other (i. e. strange) to those who worship them; these cry to them but they do not answer them, and it is just as though it (the god) is another (a stranger) to him (to the worshipper), one who has never known him at all (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:3:1).

רש"י על שמות כ׳:ה׳:א׳-ב׳

(א) אל קנא. מְקַנֵּא לִפָּרַע וְאֵינוֹ עוֹבֵר עַל מִדָּתוֹ לִמְחוֹל עַל עֲבוֹדַת אֶלִילִים; כָּל לְשׁוֹן קַנָּא אנפרי"מנט בְּלַעַז – נוֹתֵן לֵב לִפָּרַע: (ב) לשנאי. כְּתַרְגּוּמוֹ, כְּשֶׁאוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם; וְנוֹצֵר חֶסֶד שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה, לְשַׁלֵּם שָׂכָר עַד לְאַלְפַּיִם דוֹר; נִמְצֵאת מִדָּה טוֹבָה יְתֵרָה עַל מִדַּת פּוּרְעָנוּת אַחַת עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת, שֶׁזּוּ לְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת וְזוּ לְאַלָפִּיִם (תוספתא סוטה ד'):

Rashi on Exodus 20:5:1-2

(1) אל קנא A JEALOUS GOD — He is jealous to exact punishment, and does not pass over His rights by pardoning idolatry (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:5:1). Wherever: the expression קנא occurs it signifies in old French emportement, English zeal, — determining to exact punishment. (2) לשנאי OF THEM THAT HATE ME — This must be explained in the same sense as the Targum takes it: when they retain in their hands (follow the example of) the evil doings of their ancestors (Sanhedrin 27b); and He keeps (stores up) the mercy which a person does to give a reward for it to the thousand generations of that person’s descendants. It follows, therefore, that the measure of good (reward) is greater than the measure of punishment in the proportion of one to five hundred, for the former is threatened only to four generations whilst the latter is bestowed upon thousands (two thousands at least) (Tosefta Sotah 4:1; see Rashi on Exodus 34:7).

רמב"ן על שמות כ׳:ה׳:א׳

ובכאן אני מזכיר מה שיורו הכתובים בענין ע''ז, כי היו שלשה מינין הראשונים החלו לעבוד את המלאכים שהם השכלים הנבדלים בעבור שידעו למקצתם שררה על האומות, כענין שכתוב (דניאל י כ) שר מלכות יון ושר מלכות פרס, וחשבו שיש להם יכולת בם להיטיב או להרע, וכל אחד עובד לשר שלו כי היו הראשונים יודעים אותם, ואלה הם הנקראים בתורה ובכתובים כלם אלקים אחרים, אלקי העמים, כי המלאכים נקראים אלקים, כמו שנאמר הוא אלקי האלקים (דברים י יז), השתחוו לו כל אלקים (תהלים צז ז), כי גדול ה' מכל האלקים (לעיל יח יא). ואע''פ שהיו העובדים מודים שהכח הגדול והיכולת הגמורה לאל עליון, וכך אמרו רבותינו (מנחות קי:) דקרו ליה אלה דאלהיא, ובזה אמר הכתוב זובח לאלקים יחרם הזכירם בשם הידיעה:
והמין השני בע''ז, שחזרו לעבוד לצבא השמים הנראה, מהם עובדי השמש או הירח, ומהם למזל מן המזלות, כי כל אחת מן האומות ידעה כח המזל בה כפי משטרו על הארץ שלהם, וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם, כענין שכתוב (ירמיה ח ב) ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם ואשר דרשום ואשר השתחוו להם, וכמו שנאמר בתורה באיסור של ע''ז (דברים ד יט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים יאמר, כי בעבור שחלק השם אותם לכל העמים ונתן לכל עם כוכב ומזל לא תהיה נדח אחריהם לעבדם, ואלה האנשים הם שהחלו לעשות הצורות הרבות בפסילים והאשרים והחמנים, כי היו עושים צורות מזלם בשעות אשר להם הכח כפי מעלתם, והיו נותנים בעם, כפי מחשבתם, כח והצלחה: וקרוב בעיני שהוחל זה בדור הפלגה כאשר הפיצם השם אל הארצות, ומשלו בהם הכוכבים והמזלות למחלקותיהם, כי הבונים היו רוצים לעשות להם שם ולא יתחלקו, כאשר רמזתי במקומו (בראשית יא ב): והיו לכל אלה הכתות נביאי שקר מגידים להם מן העתידות ומודיעים קצת הבאות עליהם בחכמת הקסם והניחוש, כי יש גם למזלות שרים שוכנים באויר כמלאכים בשמים יודעים בעתידות וממין העבודה הזאת היו מהם עובדים לאנשים, כי בראותם לאחד מבני האדם ממשלה גדולה ומזלו עולה מאד כנבוכדנצר, היו אנשי ארצו חושבים כי בקבלם עליהם עבודתו וכוונתם אליו יעלה מזלם עם מזלו, והוא ג''כ יחשוב כי בהדבק מחשבתם בו תוסיף לו הצלחה בכח נפשותיהם המכוונות אליו. וזה היה דעת פרעה כדברי רבותינו (שמו''ר ט ז), ודעת סנחריב שאמר הכתוב במחשבתו אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיה יד יד), וחירם וחביריו שעשו עצמם אלוהות, כי היו רשעים לא שוטים גמורים:
והמין השלישי בע''ז, אחר כך חזרו לעבוד את השדים שהם רוחות, כאשר אפרש בע''ה (ויקרא יז ז), כי גם מהם יש ממונים על האומות שיהיו הם בעלי הארץ ההיא להזיק לצריהם ולנכשלים שבהם, כידוע מענינם בחכמת נגרמונסיא, גם בדברי רבותינו ובזה אמר הכתוב (דברים לב יז) יזבחו לשדים לא אלוק אלקים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם, לעג להם הכתוב שהם זובחים גם לשדים שאינם אלוק כלל, כלומר שאינם כמלאכים הנקראים אלוק, אבל הם אלקים שלא ידעום, כלומר שלא מצאו בהם שום אלהות וכח שולטנות, והם חדשים להם שלמדו לעשות כן מחדש מן המצרים המכשפים, וגם אבותיהם הרשעים כתרח ונמרוד לא שערום כלל. ומזה מזהיר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם (ויקרא יז ז):
והנה התורה אסרה בדבור הזה השני כל עבודה בלתי לה' לבדו, ולכך הזהיר בתחלה לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, שהם המין הראשון, וזהו על פני, כאשר רמזתי סודו והזהיר עוד על הפסל וגם על התמונה שהיא תרמוז גם לדבר הרוחני המדומה, כענין שכתוב (איוב ד טז) יעמוד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני. וכך אמרו (ר''ה כד:) אשר בשמים, לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ממעל, לרבות מלאכי השרת. כי גם בהם יעשו צורות לשכלים הנבדלים אשר הם נפש למזלות, כאשר היה בענין מעשה העגל שאני עתיד. לפרש בע''ה (להלן לב א). ואמר אשר במים מתחת לארץ לרבות השדים, מתחת מים ושוכניהם (איוב כו ה), וכך אמרו (במכילתא כאן) להביא את הבוביא ואמר בכלם לא תשתחוה להם ולא תעבדם בשום עבודה כלל, ואפילו לא יהא דעתו להוציא עצמו מרשותו של הקב''ה, והנה ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד ית' (סנהדרין ס:):

Ramban on Exodus 20:5:1

...

רש"י על שמות כ׳:ז׳:א׳

(א) לשוא. חִנָּם, לַהֶבֶל, וְאֵיזֶהוּ שְׁבוּעַת שָוְא? נִשְׁבַּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ – עַל עַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב (שבועות כ"ט):

Rashi on Exodus 20:7:1

(1) לשוא IN VAIN — for no valid reason, idly. What is a שבועת שוא, an oath taken for no valid reason? If one takes an oath declaring something, the nature of which is evident, to be different from what it is: e. g., swearing about a stone pillar that it is of gold (Shevuot 29a).

אבן עזרא על שמות כ׳:ז׳:א׳

(א) לא תשא את שם ה' אלקיך. שם הוא כמו זכר. והוא מושך להיות סי' לנקרא. רק ימצא זכר בלשון הקדש פעם בלב ופעם בפה. רק השם הוא נשוא בפה. וכן מצאנו שאמר דוד ובל אשא את שמותם על שפתי. והנה טעם לזכור השם כי כאשר הוא השם אמת כן יהי' דברו אמת. והנה אם לא יקיים דברו כאלו מכחיש את השם. ומנהג אנשי מצרים עד היום אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות. ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. אם כן למלך ב''ו כך כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להשמר שלא תכשילהו לשונו לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא. והנה ראינו בעבור שנשבעו בנ''י ברבים על דבר פלגש בגבעה. ושם היה פינחם הכהן. ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה. וכן אנשי יבש גלעד. אנשים ונשים וטף. וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת. וגם ראינו שבקש שאול להרוג יהונתן בנו והוא לא שמע השבועה. וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים. וכאשר נהרגו בית הדמים. אז ויעתר ה' לארץ. ושלמה אמר לשמעי הלא השבעתיך בה'. והכלל לא מצאנו בעשרת הדברים שכתוב שם שכר טוב מפורש רק בכבוד אב ואם. ולא עונש מפורש רק בע''ז ובנשיאות השם לשוא. ורבים חושבים כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה. ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו. כי הרוצח והנואף שהם עבירות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה. אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילותו בה. כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה. והוא להם ל' צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שגעונם כי הרוצח אם רצח אויבו מלא תאותו בנקמתו. גם הנואף כן לפי שעתו. והגונב מצא הנאות לצרכו. ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו

Ibn Ezra on Exodus 20:7:1

...

רש"י על שמות כ׳:ח׳:א׳

(א) זכור. זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, וְכֵן מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת (שמות ל"א), וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים (במדבר כ"ח), וְכֵן לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ (דברים כ"ב), וְכֵן עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ (ויקרא י"ח), יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ (דברים כ"ה); הוּא שֶׁנֶּאֱמַר אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי (תהילים ס"ב). זכור. לְשׁוֹן פָּעוֹל הוּא, כְּמוֹ אָכוֹל וְשָׁתוֹ (ישעיהו כ"ב), הָלוֹךְ וּבָכֹה (שמואל ב ג'), וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ: תְּנוּ לֵב לִזְכּוֹר תָּמִיד אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁאִם נִזְדַּמֵּן לְךָ חֵפֶץ יָפֶה תְּהֵא מַזְמִינוֹ לַשַּׁבָּת (מכילתא):

Rashi on Exodus 20:8:1

(1) זכור — This word REMEMBER which opens this commandment here and שמור “observe” which opens it in Deuteronomy (5:12) were spoken in one utterance. Similar is, (Exodus 31:14) “Everyone that profaneth it (the Sabbath) shall surely be put to death”, which apparently is in contradiction with (Numbers 28:9) “And on the Sabbath day [ye shall offer] two lambs”, a command necessitating actions which, if done for any other purposes on the Sabbath, would involve a profanation of that day. Similar is, (Deuteronomy 22:11) “Thou shalt not wear a garment of two kinds, [as of woollen and linen together]” and (Deuteronomy 22:12) “Thou shalt make thee tassels”, for the performance of which command wool and linen may be employed in combination. Similar is, (Leviticus 18:16) “The nakedness of thy brother’s wife” (the prohibition of marriage with her), and (Deuteronomy 25:5) “her husband’s brother shall come unto her” (he shall marry her). — This is the meaning of what is said (Psalms 62:12) “One thing did God speak, these two things did we hear” (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:8:1). זכור — This word expresses the verbal action without any reference to a particular time (the infinitive), similar to, (Isaiah 22:13) אכול ושתו “to eat and to drink”; (II Samuel 3:16) הלוך ובכה “to go and to weep”; and the following is its meaning: take care to remember always the Sabbath day — that if, for example, you come across a nice article of food during the week, put it by for the Sabbath (Beitzah 16a).

רש"י על שמות כ׳:ט׳:א׳

(א) ועשית כל מלאכתך. כְּשֶׁתָּבֹא שַׁבָּת יְהֵא בְעֵינֶיךָ כְּאִלּוּ כָּל מְלַאכְתְּךָ עֲשׂוּיָה, שֶׁלֹּא תְהַרְהֵר אַחַר מְלָאכָה (שם):

Rashi on Exodus 20:9:1

(1) ועשית כל מלאכתך [SIX DAYS SHALT THOU LABOUR] AND DO ALL THY WORK — When the Sabbath comes it should be in thy eyes as though all thy work were done (completed), so that thou shouldst not think at all about work (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:9).

רמב"ן על שמות כ׳:ח׳:א׳

(א) זכור את יום השבת לקדשו

ואמת הוא ג''כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו:

Ramban on Exodus 20:8:1

...

אור החיים על שמות כ׳:ח׳:א׳

(א) זכור את יום השבת וגו'. פירוש שיזכרהו מיום א', ולזה הקדים המאוחר כי מן הראוי היה להקדים לומר ששת ימים וגו' ואחר כך יאמר זכור, אלא נתכוין לומר שהזכירה תהיה מיום ראשון על דרך אומרם ז''ל (מכילתא) שכל יום יאמר היום יום א' בשבת וכו' פירוש ובזה יקדשו ולא יטעה בו.

Or HaChaim on Exodus 20:8:1

...

קיצור בעל הטורים על שמות כ׳:י״ב:א׳

(א) כבד את אביך ואת אמך סמך כבוד אב ואם לשבת לומר לך כשם שחייב לכבד את השבת כך חייב לכבד אביו ואמו:

Kitzur Ba'al HaTurim on Exodus 20:12:1

...

כלי יקר על שמות כ׳:י״ב:א׳

(א) כבד את אביך ואת אמך. במצוה זו חתם חמשה דברות ראשונות המדברים בכבוד המקום ברוך הוא כי מטעם זה נאמר בכולם ה' אלקיך ולא הזכיר השם בכל ה' דברות אחרונות המדברים בדברים שבין אדם לחבירו, ומצות כבוד אב ואם אע"פ שהוא בין אדם לחבירו מ"מ מצוה זו נוגעת גם בכבוד המקום ברוך הוא לפי שג' שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו, ואם תכבד אב ואם בעבור שמהם נוצר החומר והגוף הכלה והבלה ק"ו בן בנו של ק"ו שתכבד את אביך שבשמים אשר נתן בך הנשמה החלק המעולה הקיים לנצח ובמס' קידושין (ל:) ת"ר ג' שותפים באדם כו' ומסיק שם בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו מעלה אני עליכם כאילו דרתי ביניכם וכבדוני וקשה דירה מאן דכר שמיה ומהיכן למדו לומר כאילו דרתי ביניכם, ודאי למדו זה ממה שמצינו שבכל ה' דברות אחרונות לא נזכר השם לפי שמדברים בדברים שבין אדם לחבירו וא"כ למה הזכיר ה' אלקיך אצל כיבוד אב ואם, אלא שעשה הקב"ה דירה לשמו הגדול ית' אצל אב ואם לומר שהמכבד אב ואם כאילו דרתי ביניכם וכבדוני. וע"כ שכרו אריכות ימים כי הדבקות בה' מקור חיים נותן חיים ארוכים אל האדם, ואם הוא מכבד אב ואם בעבור שמהם נוצר החומר אם כן גם הנשמה חלק אלוק ממעל תתן כבוד לאביה שבשמים ועל ידי הדבקות שיש לה עמו תזכה לאריכות ימים כמ"ש (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום.

Kli Yakar on Exodus 20:12:1

...

פלא יועץ של״ג:א׳

(א) קרובים - ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק (שמות כב כד) את העני עמך. ענייך ועניי עירך, ענייך קודמין (ב''מ עא א). וכתיב (ישעיה נח ז) ומבשרך לא תתעלם, וכתיב (משלי יז יז) ואח לצרה יולד. וקימא לן (יו''ד סי' ח''ז סעיף ח) שמי שיש לו קרובים עשירים אין נותנין לו מקפה של צדקה, שעל קרוביו מוטל לפרנסו ומה גם אם אביו ואחיו עניים, שחיב לרחם עליהם ולפרנסם כפי כחו בכבוד ובסבר פנים יפות, שאם ירבה לתן לאחרים ויניח את אביו ואת אחיו מטלים ברעב הרי זה עתיד לתן את הדין, ובמקום צדקה תחשב צעקה, אם לא שאחיו אינם מהגנים שפיר דמי, אבל לגבי אביו ואמו ליכא מקום פטור, וחובה מטלת עליו לקים כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב דברים ה טז) איזהו כבוד, מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו (קדושין לא ב), ובפרט לעת זקנתם חיב לכלכל את שיבתם ולתת להם די מחסורם בכבוד גדול וסבר פנים יפות. ואם יתן איש את כל הון ביתו, לא יוכל שלם את אשר סבלו עמו אביו ואמו בגופם וממונם:

Pele Yoetz 333:1

...