מלכים פרק ד

(כד) אִם־כֶּ֣סֶף ׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ׃

Exodus 22:24

(24) If you lend money to My people, to the poor among you, do not act toward them as a creditor; exact no interest from them.

רשב"ם על שמות כ״ב:כ״ד:א׳

(א) לא תהיה לו כנושה - כשיגיע זמן מלוה לגבות אל תדחוק אותו לקחת משכון

Rashbam on Exodus 22:24:1

(1) לא תהיה לו כנושה, when the time comes to repay the loan do not press the creditor to accept a pledge as collateral instead of repaying it, (compare Kings II 4,1) or Isaiah 50,1 who describes מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו? “which of the creditors was it to whom I sold you off?” Every creditor who faces an insolvent debtor takes a pledge as collateral to secure the loan owed him. The Torah compares such a procedure to imposing interest on an overdue loan; therefore,

רבנו בחיי, שמות כ״ה:כ״ג:ב׳

(ב) וכענין שאמרו רז"ל כל כהן שהיה מגיעו כפול היה שבע, ועל כן נקרא שלחן שהקב"ה שולח ברכתו בלחם שעליו ומשם הברכה משתלח בכל המזונות ויבא שובע לכל העולם, והברכה הזו היתה יש מיש כמעשה הנביאים וברכתם שהיתה יש מיש כי אין להם כח לעשות יש מאין, והעד לזה אלישע בענין (מלכים ב ד) אסוך שמן, אבל בריאת יש מאין אין הענין מסור ביד בשר ודם ולא מצאנו זה אחר הבריאה כי אם בבריאת עולם במעשה ה' כי נורא הוא.

Rabbeinu Bahya, Shemot 25:23:2

(2) According to the plain meaning of the text the table was needed in order that the show-breads which the Torah commanded to be ever-present in the Tabernacle (Temple) could be placed upon it. These show-breads were necessary as the basic minimum to which G’d’s bounty could attach itself. The weekly offerings of these show-breads were consumed by the priests who performed the service in the Tabernacle or Temple during the week in question. A small part of this bread was sufficient for many priests. Our sages in Yuma 39 illustrated this point when they said that if a priest received as little as the size of a bean of that bread this would suffice to still his hunger. This then is the reason that this structure was called “table,” seeing G’d provided His blessing for the bread which was placed upon it. From this table G’d’s blessing for the food of the Jewish people would proliferate to all parts of the country, indeed to all parts of the earth. This blessing was in the nature of a יש מיש , “something based on something else.” It was of the same category as that demonstrated by such prophets as Elijah and Elisha who were able to make a minute amount of flour or oil grow into huge amounts. It was a precondition for these prophets to have something, i.e. a “יש” to work with (compare Kings II 4,2 and Kings I 17,16). Creating something out of nothing is something reserved for G’d Himself and such power has not been given to any prophet. In fact we do not know that a type of יש מאין creative activity ever occurred again after G’d commenced creating His universe in such a fashion.

מלבי"ם על מלכים ב ד׳:ב׳:ד׳

(ד) כי אם אסוך שמן ופי' חכמינו זכרונם לברכה שעובדיה היה מדליק תמיד שמן לבני הנביאים אשר בלילה לא יכבה נרם, ראוי שיהיה נס בשמן :

Malbim on II Kings 4:2:4

...

מלבי"ם על מלכים ב ד׳:ח׳:א׳

(א) ושם אשה גדולה פי' חכמינו זכרונם לברכה שהיתה גדולה במע''ט ובחשיבות,

Malbim on II Kings 4:8:1

...

ברכות י׳ ב:כ״ב

(מלכים ב ד, ט) ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא א"ר יוסי בר' חנינא מכאן שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש

Berakhot 10b:22

Regarding the woman from Shunem: “And she said to her husband: Behold now, I perceive that he is a holy man of God who passes by us continually” (II Kings 4:9). Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: From here, where the woman from Shunem perceived the prophet’s greatness before her husband did, derive that a woman recognizes the character of her guests more than a man does.

ברכות י׳ ב:כ״ה

עובר עלינו תמיד א"ר יוסי בר' חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין.

Berakhot 10b:25

With regard to the phrasing of the verse: “He is a holy man of God who passes by us continually,” Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov: From this verse we derive that one who hosts a Torah scholar in his home and lets him enjoy his possessions, the verse ascribes to him credit as if he is sacrificing the daily [tamid] offering, as the verse states: “Passes by us continually [tamid].”

כד הקמח, אורחים א׳:ב׳

(ב) וכן מצינו שמצוה הזאת של הכנסת אורחים שהפרי שלה והשכר בעוה"ז הם הבנים שכל הזהיר בה זוכה לבנים שכן מצינו באברהם כי מתחלה היה עץ יבש בלא בנים ואחר שנטע נטיעה זו שהמשילה הכתוב לעץ זכה לבנים ...וכן מצינו בשונמית שקבלה את אלישע וערכה לו מטה ושלחן וכסא ומנורה כענין שכתוב (מ"ב ד) נעשה נא עלית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה. ה היינו דכתיב עלית אלא למאן דאמר אכסדרה מאי עלית מעולה שבבתים

קדוש הוא רב ושמואל חד אמר שלא עבר זבוב על שולחנו וחד אמר שלא ראה קרי מעולם מנא ידעה סדין של פשתן הציעה לו

קדוש הוא א"ר חנינא הוא קדוש ואין משרתיו קדושים

ועל מדה זו שהיתה בשונמית היה שכרה אתה שזכתה לבן והיה הבן נביא והיה חבקוק ויש בפרשה רמז בזה:

Kad HaKemach, Guests 1:2

...

רבנו בחיי, שמות ל׳:י״ב:ח׳

(ח) וגלה לך הכתוב כי העם הנפרט במנינו כל אחד לגלגלותם הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה וכל מעשיו נפרטין לפניו ואז יחול הנגף, מה שאין כן בתחלה שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטין אי אפשר מבלתי עונש וכענין שהשיבה השונמית לאלישע (מלכים ב ד) בתוך עמי וגו', כלומר איני רוצה שתתפלל בשמי לפני המלך או אל שר הצבא מוטב לי שיהיה עניני נכלל בכלל הרבים ולא נפרטת פן אענש, וידוע כי אותו היום שכתוב בו (שם) ויהי היום ראש השנה היה. ומכאן ראוי אותו היום שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שיהיה יום הדין ופקידת עונש לעולם ולהתפחד ולדאוג בו כיון שכל יחיד נפרט וכל מעשיו נפרטין לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו

Rabbeinu Bahya, Shemot 30:12:8

(8) The most important revelation of our verse is that all the people that were counted each enjoy individual supervision of their fates by the Lord G’d. All the deeds performed by any individual are recorded. This is why these people become potential victims of a plague. As long as they had only been part of a whole, and not individuals in their own right, the evil eye had not been able to focus on them, seeing they were not a number in themselves. The whole idea of enjoying individual supervision of one’s fate by G’d carries with it also the awesome responsibility of ensuring one does not become a candidate for punishment by G’d.
When the woman of Shunem for whom the prophet Elisha had offered to intercede with the king (Kings II 4,3) declined his offer by saying: “I live amongst my people,” (I do not need to be singled out), she had exactly this thought in mind. Once she would have become a known quantity at the king’s court, she was also liable to draw unwelcome attention to herself if she committed a mistake. As long as she was more or less anonymous, no trespass would be accounted as her personal fault specifically.
The day on which all our actions are reviewed by G’d is Rosh Hashanah, New year’s Day. On that day each one of us is treated as an individual and this is why it is such an awesome day. On that day our deeds are isolated from the fact that all of us are also members of the community at large (compare Jeremiah 32,19). We also find this thought in Ruth 1,1 where the prophet Samuel begins the Book by stressing the individuality of Elimelech and how by trying to be different from the community and suffering their collective fate he set himself up for punitive action by G’d involving both him and his sons. The Book stresses his name both when his emigration is reported and when he died (one verse later). [It would have sufficed to write “this man died,” without his name being mentioned again as there had not been a change of subject after his name had been mentioned first in verse 2.]

ראש השנה ט״ז ב:ח׳

וא"ר יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר (מלכים ב ד, כג) מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת

Rosh Hashanah 16b:8

The Gemara cites two more statements in the name of Rabbi Yitzḥak, relating to the Festivals: And Rabbi Yitzḥak said: A person is obligated to go out and greet his teacher on a Festival, as it is stated that the husband of the Shunamite woman asked, when she was readying herself to go to the prophet: “Why will you go to him today; it is neither the New Moon nor Shabbat” (II Kings 4:23). By inference, we learn that on the New Moon and on Shabbat, which in this context means a Festival that is a day of rest, she was required to go.

ילקוט שמעוני על נ"ך רכ״ח:ג׳

אמר הנביא כל דבר הקב"ה מגיד לי וזה לא הגיד לי מיד לקח המשענת ונתן לגחזי ואמר לו אל תדבר בפיך כל דבר מאומה רע או טוב עד שתלך ותתן המשענת על פני הנער, וגחזי היה הדבר כשחוק בעיניו וכל אדם שהיה פוגע בו היה מדבר עמו ואומר לו התאמין שהמטה הזה מחיה את המתים לפיכך לא עלתה בידו, עד שהלך הוא בעצמו ונתן פיו על פיו והתחיל מתפלל לפני הקב"ה ואומר רבון העולמים כשם שעשית נסים על ידי אדוני אליהו והחיה את המת כן יחיה הנער הזה ויפקח הנער את עיניו:

Yalkut Shimoni on Nach 228:3

...

כתובות ק״ו א:ה׳

וממאי דפיישי הכי דכתיב (מלכים ב ד, מג) ויאמר משרתו מה אתן זה לפני מאה איש מאי לפני מאה איש אילימא דכולהו לפני מאה איש בשני בצורת טובא הוו אלא דכל חד וחד קמי מאה איש

Ketubot 106a:5

The Gemara asks: And from where is it derived that this number of scholars would remain behind with Elisha? As it is written: “And his servant said: How should I set this before a hundred men” (II Kings 4:43). What is the meaning of “before a hundred men”? If we say that all of the gifts that he had received, i.e., the first fruits, twenty loaves of barley, and fresh ears of corn mentioned in the preceding verse, were meant to be placed before one hundred men, in years of drought and famine this was a good deal of food, which would have sufficed for them. Rather, it must mean that each and every one of the loaves was to be placed before one hundred men. Since he had twenty loaves plus two meals of first-fruits and ears of corn, there must have been 2,200 people present.

כתובות ק״ה ב:ט״ז

ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו וכי אלישע אוכל בכורים הוה אלא לומר לך כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב בכורים