ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרי'. י"מ שהטעם בזה לפי שהתורה קדמה להם ואינו מספיק שבכל הדברים ג"כ יש לך לומר שלא קדמו הם אלא הטעם הנכון שהתור' אסרה כל מנהג מיוחד לנמוסי ע"א שמא ימשך האדם אחריהן כמותם וכן נמי אם הכותיים נהגו באיזה מנהג שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת הנסיון העושה כמותן יש בו משום דרכי האמורי וכדאמרינן במסכת חולין (ע"ז ע"ב) אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא ומקשינן בגמרא בשלמא טוענו באבנים כי היכי דנכחוש חילי' אלא וסוקרו בסיקרא אמאי ומתרץ כדתניא וטמא טמא יקרא כדי שידעו רבים ורבים יבקשו רחמים עליו. הרי נתבאר שהתלמוד לא היה תמה למה טוענין האילן באבנים דדבר טבעי הוא להכחיש האילן שאפש' שמחמת שכחו גדול משיר פירותיו והטעינ' באבנים טוב לו מדרך הטבע אלא סוקרו בסיקרא למה כלומר שזה הענין הוא מדרכי האמורי שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת הנסיון. ומתרץ כדתניא וטמא טמא וכו' וכן פי' הרמב"ם ז"ל:
(א) אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְלֹא מִדַּמִּין לָהֶם. (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם) וְלֹא יִלְבַּשׁ מַלְבּוּשׁ הַמְיֻחָד לָהֶם. וְלֹא יְגַדֵּל צִיצַת רֹאשׁוֹ כְּמוֹ צִיצַת רֹאשָׁם. וְלֹא יְגַלַּח מֵהַצְּדָדִין וְיַנִּיחַ הַשֵּׂעָר בָּאֶמְצַע. וְלֹא יְגַלַּח הַשֵּׂעָר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו מֵאֹזֶן לְאֹזֶן וְיַנִּיחַ הַפֶּרַע. וְלֹא יִבְנֶה מְקוֹמוֹת כְּבִנְיַן הֵיכָלוֹת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהֶם רַבִּים, כְּמוֹ שֶׁהֵם עוֹשִׂים. הַגָּה: אֶלָּא יְהֵא מֻבְדָּל מֵהֶם בְּמַלְבּוּשָׁיו וּבִשְׁאָר מַעֲשָׂיו (שָׁם). וְכָל זֶה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְשֵׁם פְּרִיצוּת, כְּגוֹן שֶׁנָּהֲגוּ לִלְבֹּשׁ מַלְבּוּשִׁים אֲדֻמִּים, וְהוּא מַלְבּוּשׁ שָׂרִים וְכַדּוֹמֶה לָזֶה מִמַּלְבּוּשֵׁי הַפְּרִיצוּת, אוֹ בְּדָבָר שֶׁנָּהֲגוּ לְמִנְהָג וּלְחֹק, וְאֵין טַעַם בַּדָּבָר דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ בֵּהּ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי וְשֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֵאֲבוֹתֵיהֶם, אֲבָל דָּבָר שֶׁנָּהֲגוּ לְתוֹעֶלֶת, כְּגוֹן שֶׁדַּרְכָּן שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא רוֹפֵא מֻמְחֶה יֵשׁ לוֹ מַלְבּוּשׁ מְיֻחָד שֶׁנִּכָּר בּוֹ שֶׁהוּא רוֹפֵא אֻמָּן, מֻתָּר לְלָבְשׁוֹ. וְכֵן שֶׁעוֹשִׂין מִשּׁוּם כָּבוֹד אוֹ טַעַם אַחֵר, מֻתָּר (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ פ''ח). לָכֵן אָמְרוּ: שׂוֹרְפִין עַל הַמְּלָכִים וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי (ר''ן פ''ק דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים).


... וראשונה ידידי מאד אני מצטער שלא כתב לי חוו"ד הגרמ"פ שליט"א ועכ"פ מה שאמר בזה מרן הגאון שליט"א כי מה לתבן את הבר אם הוא אמר לו איזה פסק או חוו"ד אליו תשמעון... הנה כתבו דדוקא דבר שנהגו למנהג וחוק ואין טעם בדבר איכא למיחש משום דרכי האמורי אבל בדבר שנתנו טעם לדבר הרי טעמו בצדו א"כ בהני שאוכלין תרנגול כפי ששמעתי הוא משום שלא הי' להם לאכול ומצאו אותו העוף ושמחים ונותנים שבח על שמצאו העוף לכאורה אין זה בכלל חוק משום דרכי האמורי אלא דמ"מ יש לעיין בזה מטעם חג ועיין יו"ד סי' קמ"ח ס"ז עו"כ שעושה הוא חג לעצמו ומודה לאלילים ומקלסה ביום שנולד בו ויום תגלחת זקנו וכו' וכיוצא באלו וא"כ אפשר דהאי נמי בגדר זה של עו"כ שמקלסין על שהמציא להם עוף זה אלא שלפי שאומרים הם מודים להשי"ת על זה ולא לעו"כ אלא שגם בזה הרי הם משתתפים ח"ו כידוע וא"כ אפשר דהוא בכלל חגם ומנהג אבותיהם בידיהם ולכן ודאי אין לבנ"י להשתתף עם עכו"ם ביום חגם זה ח"ו ואין רוח חכמים נוחה הימנו ואולי גם אסור מדאורייתא ג"כ אבל לומר דהוה בכלל איסור יהרג ואל יעבור אין לך ודו"ק.
ידי"נ דושכ"ת בלב ונפש. מנשה הקטן

Letter of Dr. Avi Feldblum, published electronically in mail.jewish, volume 5, issue 20