מתני' המוכר את שדהו לעובד כוכבים לוקח ומביא ממנו בכורים מפני תיקון העולם: גמ' אמר רבה אע"פ שאין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר שנאמר (ויקרא כה, כג) כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנין לעובד כוכבים בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר (תהלים קטו, טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ור"א אומר אע"פ שיש קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר דגנך ולא דגן עובד כוכבים אבל אין קנין לעובד כוכבים בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר לה' הארץ במאי קמיפלגי מ"ס דגנך ולא דגן עובד כוכבים ומר סבר דיגונך ולא דיגון עובד כוכבים
ביאור הגר"א יורה דעה סימן שלא
[כח] ונ"ל כו'. ונראה דה"ה לענין קנין עובד כוכבים בזה"ז דרבנן יש
קנין בא"י כמו בסוריא בהג"ה וי"ח כו' אך לא נהגו כן:
(ב) וּנְתָנָ֞ם ה׳ אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ וְהִכִּיתָ֑ם הַחֲרֵ֤ם תַּחֲרִים֙ אֹתָ֔ם לֹא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית וְלֹ֥א תְחָנֵּֽם׃
דאמר קרא (דברים ז, ב) לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע
שו"ת משיב דבר חלק ב סימן נו
ובאמת הה"ג הנ"ל ברח מהזאב ופגע בו ארי כי רוצים להמלט מאיסור שביעית בזה"ז דרבנן לרוב הפוסקים ופגע באיסור מכירת קרקע לעו"ג בא"י שהוא איסור דאורייתא לכו"ע
(ד) ובפרוש כתב הרמב''ן זכרונו לברכה בחדושיו במסכת מכות (ג, ב), שהמתנה על מנת שלא תחזר השדה ביובל שאין תנאו תנאי וחוזר הוא ביובל אף על פי שבשמטה אינו כן, שהמתנה על מנת שלא תשמטנה בשביעית אינו נשמט בשביעית, דכל תנאי שבממון קים, ונתן טעם בדבר, לפי שבשמטה לא הזהר על שמטת כספים, כי אם המלוה, וכמו שכתוב שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו (דברים טו ב). אבל לא הלוה, שאם רצה לפרע הרשות בידו הוא, אבל בענין היובל שניהם הזהרו עליו, מוכר ולוקח, וכמו שכתבנו, שלשניהם נאמר לא תמכר לצמיתות, כלומר, לא יתנו ביניהן מוכר ולוקח מכירת צמיתות, כי לה׳ הארץ, ואין ביד בן אדם למכרה לחלוטין, ומכיון שהחיוב על שניהם אין ביד אחד מהם למחל על הדבר, אבל על כרחם, ישוב הקרקע לאשר לו אחזת הארץ, ואף על פי שהתנו אלף פעמים על מנת שלא ישוב ביובל, וטעם נכון הוא.
שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן נח
ועתה אם באמת גדול הדחק, עד שתלוי בזה ח"ו חורבן הישוב, נראה דיש להתיר במלתא דרבנן למכור, ע"פ דרך המכירה של חמץ הנהוגה במקום דחק, ולסמוך דישמעאלים שאינם עע"ז אין בהם איסור של חני' בקרקע. ואם נאמר דאין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר, הי' מקום לומר דלא קיי"ל באיסור המכירה טעמא דמפקיע ממעשר (ועי' תוס' ע"ז כ"א ד"ה הא ולח"מ פ"י דע"ז ה"ג), והעיקר הוא טעמא דלא תחנם, לא תתן להם חניה בקרקע, ובזה י"ל דישמעאלים אינם עע"ז, ודינם כג"ת, ומותר לתן להם חניה בקרקע.
הר"ן על הרי"ף מסכת גיטין דף כ עמוד ב
כל המשחרר עבדו עובר בעשה. משמע דלאו עשה גמור הוא דבגמ' פרכינן מיתיבי מעשה ברביאליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ומפרקינן מצוה שאניואי עשה גמור הוא היכי דחינן עשה שבתורה משום האי מצוה ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולםבהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בעובדי כוכבים לא תחנם וכיוןדאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו והוה ליה כנותן דמי עצמו:
שבת הארץ, מבוא, סי׳ יב
בענין לא תחנם. שאסור למכור לגוי קרקע בארץ ישראל. יפה העיר חד מבי דינא הרה״ג ר״ז שך נ״י, די״ל דבגוי שבלא״ה יש לו חניה בקרקע אין התוספת
הקדמה לספר שבת הארץ
וזאת למודעי כל הדברים. אשר הרציתי ב״מבוא״ להמליץ על אחינו יושבי אדמת קדשנו ת״ו הסומכים על ההיתר הנהוג משממות שעברו. ע״פ הוראת חכמים שמצאו את הדבר נכון להורות בו הלכה למעשה להוראת שעה, לא באו כי־אם להודיע שלא להשוות את העובדים הללו — העושים את מעשיהם ע״פ הוראה מסודרת — לעוברי חק תוה״ק חלילה. וכן למען חזק את רבים מאחיגו פזורי הגולה, הכמהים לבא ולהאחז בארץ חמדה אם רק יראה להם דרך איך להתפרנס מעמל כפיהם, ופוחדים הם מפגי הפסק העבודה בשביעית בזמן הזה. אשר ברכת ד׳ עודנה חבויה עד בא עת הנאתה ביב. וביחוד אותם החפצים להשקיע סכומי־כסף גדולים לכונן פרדסים. כרמים, שדי־תבואה, גני־חמד. שהם דואגים מאד מפני שביתת המסחר והפסק חבורו בשביעית. שעל־ידי-זה לא יוכל להתכונן כמהה הגונה גם בכל ימות השנים כולם. מתוך כך אלה ואלה מושכים את ידיהם מארץ הקדש ומשקעים עצמם בארץ-העמים, וקדושת חמדת ישיבת ארץ־הקדש ובגינה נעזבת מהם. לפיכך מצאתי לנפשי חובה, לבאר את תבן ההיתר הגד*ג על יפי ההפקעה בעת ההכרח, למען דעת. שאם ידרש הכרח ישיבת אה״ק להתנהג בו. הרי הדבר ערוך וגבת ע״פ יסודות נאמנים, והאלה לעזוב משוס זדו את חמדת ארץ צבי, ומעלת־בקודש העליונות. אל הפרט ואל הכלל האמורים. נזכרים ונעשים בישיבתה ובנינה ע״י עם ד׳ אסירי התקוה- אבל חלילה וחלילה למן מזה איזו התרשלות מקיום המצוד. הקדושה והחביבה הזאת, לכל אשר נתן ד׳ דוח״טהרה בלבבו ודי אמץ ובטחון בנפשו לעשות ולקים את כל פרשת ידבר השמטה, כהלכתה וכמאמרה. — ברוך יהיה לד׳ שומ ציון. החפץ בארץ חמדה ובקדושת מצותיה התלויות בה. אשר בהם אוצר חביון גנוז ושרש גאולת עולמים לגוי קדוש על אדמת חקדש. ועגון דא ודאי אין צריך למודעי, שלא ימצא שום יחיד או מוסד, שישתמש בדברים, לכוף חם ושלום. לעבוד בשביעית, אפילו ע״פ סדרי ההיתר בדרך ההפקעה, את אלה אנשי לב אשד רוח אהבת ד׳ וחמדת מצותיו נוססה בהם. והם רוצים בכל לבם לשמור ולקיים את מצות השמטה כמאמרה בלא שום דרכי הקולות שנאמרו מפני דוחק השער- ובודאי ידעו גס אלה אשר תעלה בידם שמירת המצוד, במילואה לדון לכף זכות בכל רגשי כבוד ואהבת ישראל, את כל אלה שמצבם בפרט או מצב הישוב בכלל מכריח אותם להתנהג ע״פ סדרי ההיתר וההפקעה, *ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ו האמת ו השלום א הבו*.
Rav Aharon Lichtenstein, The Tragedy of Contemporary Shmita
The simple fact is that the shemittah year of 5733 constitutes a halakhic tragedy... Obviously, the subject of shemittah is first and foremost a body of Halakhah covering several areas... But the halakhic rules regarding shemittah reflect a multitude of values and serve to inculcate them in the body politic of K’lal Yisrael... What remains for us today of this enchanting vision? Nothing but a hollow shell! The transition from an agricultural economy to an industrial one has taken most of the prohibitions of work off the agenda for nearly everyone... What options are available to the people who are anxious to observe the kedushah of shemittah with careful attention to all the details? They can rely on the legal fiction that – woe to the ear that hear this! – the fields of Eretz Yisrael, from Lebanon to Egypt and from the Mediterranean to the Jordan, have been sold or leased to non-Jews. I have no intention of questioning the halakhic validity of this sale, or the ability of a non-Jew’s purchase to release the land from its kedushah. Let us assume that those who permitted this were correct in doing so; it is the phenomenon itself that we should examine. Those who do not wish to rely on this heter have the option of going to the trouble of importing produce from abroad. If they are willing to rely on the ruling of the Bet Yosef that the kedushah of shemittah does not apply to produce grown by a non-Jew, even if the non-Jew’s purchase cannot release the land from its kedushah, they may purchase produce from fi elds cultivated by Arabs. But what of this running to a lone fruit and vegetable seller in order to pay exorbitant prices for produce grown by non-Jews, when the people doing so are annoyed by the bother of the trip and the expense, on the one hand, and half-proud of themselves for their great righteousness, on the other? What has this to do with the biblical rule that “you may eat whatever the land produces during its sabbath”? Is there any recognizable connection between this (perhaps overweening) pride and the feeling of man’s subservience and the Creator’s supremacy that lies at the heart of the mizvah of shemittah, and is engendered by performing it? Among those who are punctilious about observing the prohibition on uncultivated produce, how many of them accept and live the shemittah year in simple joy, as opposed to the many who are waiting, with all but bated breath, for it to end? I do not want to give the wrong impression; I am not criticizing those who rely on the heter of selling the land or the Chief Rabbinate for implementing it. If I were chief rabbi, I would most probably do the same... On the other hand, I am not suggesting, God forbid, that we should ignore our halakhic obligations, however unpalatable they may seem to us... The reality is that there is no practical solution that can quiet our consciences... We take medicine — but without a berakhah. We must not be seduced into believing that the bone stuck in our throats is actually candy. Perhaps there is no alternative — but that is precisely the problem! That is the root of the halakhic tragedy.