רב אשי אמר אבילות מאימתי קא מתחלת מסתימת הגולל כפרה מאימתי קא הויא מכי חזו צערא דקברא פורתא
Rav Ashi says that an alternative resolution of the objection raised by Rav Adda bar Ahava may be suggested: When does the obligation of mourning a deceased relative commence? It begins from the time of the sealing of the grave with the grave cover. And when is atonement achieved? Atonement is achieved when the deceased begins to see and experience a bit of the anguish of the grave.
רב אשי אמר - לעולם לא בעינן עיכול הבשר אלא צערא דחיבוט הקבר פורתא וטעמא דלא היו מתאבלים משום דאבילות מסתימת הגולל חיילא כדתניא באלו מגלחין.
11th century
Rav Ashi says - decomposition of the flesh is not needed, rather a little of the affliction of the beatings of the grave. The reason is because they don't mourn because mourning takes effect when the grave is sealed as is explained in perek 'alu megalchin' (moed katan 3).
הרוגי בית דין אין מתעסקין עמהם בכל דבר כו' עד אלא אוננין באבל רבתי פ"ב ואסיקנא לענין הרוגי מלכות בפרק נגמר הדין [מז:] דכיון דאיקטיל הו"ל כפרה בקטלא וקבורה אלא היינו טעמא דאין מתאבלין עליהם משום דאבילות אימת מתחלת מסתימת הגולל כפרה אימת הוו להו מכי חזי צערא דקברא פורתא הלכך הואיל ונדחו ולא נראו להתאבל עליהם בעידן דחייל אבילות שוב אין מתאבלין עליהם ומ"ש ולא היו מברין עליהם ג"ז באבל רבתי פ"ב ויהיב התם טעמא משום דכתיב לא תאכלו על הדם וכתבו הרא"ש בס ף מ"ק:
...שאמר שהתורה מגינה לעולם כי בעוה"ז תנחה אותך מלשון מנוחה מכל צרות גם בשכבך בקבר תשמור עליך מחיבוט הקבר גם לעוה"ב מדינה של גיהנם היא...
Maharsha, 16th century
It says the Torah protects. Since in this world it will guide you from trouble with words of comfort, also when you lay down in the grave it will protect you from the afflictions of the grave. Also in the world to come it will protect from the judgement of gehenom.
ספר חסידים (מרגליות) סימן ל
כי אחר המות יש חבוט הקבר ואחריו דינה של גיהנם המר.
Sefer Hasidim by Rabbi Yehuda HaChasid (12th-13th century)
After death there are the afflictions of the grave, and after that gehenom.
ספר חסידים (מרגליות) סימן לב
וכל איש שאוהב את הצדקות אוהב את התוכחות אוהב את גמילות חסדים מכניס אורחים ומתפלל תפלתו בכוונה אפי' דירתו בחו"ל אינו רואה דין חיבוט הקבר. ואפי' דינה של גיהנם אינו רואה.
Sefer Hasidim by Rabbi Yehuda HaChasid (12th-13th century)
Every man who loves charity, rebuke, acts of loving kindness, welcomes guests into his house, and prays with proper intentions, even if he lives outside of the land of Israel, will not see the judgement of the beatings of the grave. Even the judgement of gehenom he won't see.
(ג) פרק ראשון: כיצד אדם מת באין אליו מלאכי הרקיע, אחד ממלאכי השרת ואחד ממלאכי מות ואחד סופר ואחד שממונה עמו ואומרים לו קום הגיע קצך (גירסא אחרת: מיד יושב הסופר ומחשב ימיו ושנותיו), אומר להם עדיין לא הגיע קצי, מיד פותח את עיניו ורואה מלאך (נוסחא ב׳: מיד מזדעזע ונופל על פניו), ארכו מסוף העולם ועד סופו מכף רגלו ועד קדקדו מלא עינים, לבושו אש כסותו אש כלו אש, וסכין בידו וטפה של מרה תלוי בו, ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות, ואינו מת עד שרואה הקב״ה בעצמו שנאמר כי לא יראני האדם וחי (שמות ל״ג ג׳), בחייהם אינם רואים אבל רואים במיתתם, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה (תהלים כ״ב ל׳). מיד מעיד והקב״ה חותם. אם צדיק הוא מוסר נפשו לבעליו, אם רשע גמור הוא מקשה ערפו ומגביר יצרו. מכאן אמרו חז״ל אפילו בפטירתו של אדם רשע יצרו מתגבר עליו. ר״א בן יעקב אומר כשם שמקשה ערפו בעוה״ז כך מקשה ערפו בשעת פטירתו שעומד בדין שנאמר רשע יראה וכעס וגו׳ (שם קי״ב י׳). בשעת פטירתו של צדיק מהו אומר הצדיק אבד וגו׳ (ישעיה נ״ז), ובשעת פטירתו של רשע מהו אומר ובליעל כקוץ מונד וגו׳ (ש״ב כ״ב).
(ד) פרק שני: שאלו [תלמידיו] את ר׳ אליעזר כיצד דין חבוט הקבר, א״ל בזמן שנפטר האדם מן העולם בא מלאך המות ויושב לו על קברו ומכה אותו בידו ואומר לו קום הגידה שמך. א״ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאיני יודע מה שמי, מיד מכניס רוח ונשמה בגופו (גירסת הרדב״ז: בפיו, ומעמידין ומושיבין אותו בדין. א״ר יהושע כמין שלשלת יש ביד מלאך המות חציה של אש וחציה של ברזל מכה בה פעם אחת וכו') ומעמידו ומחייבו בדין. אריב״ל חציו אש ושלשלת בידו, בפעם א׳ אבריו מתפרקים, שניה עצמותיו מתפרקים, ובאין מלאכי השרת ומלקטים אותן ומעמידין אותו ומכה אותו פעם שלישית (הרדב״ז גורס: עד שנעשה אפר, יום שני דנין אותו בכך, ויום שלישי ביותר, כיצר דנין אותו משתי עיניו משתי אזניו ומשפתיו, ולמה? מפני שהוציא דבר תיפלות, ומלשונו מפני שהעיד עדות שקר ומחרף בני אדם וכו׳.), ומבקשין ממנו דין ודנין אותו בכל מדה ומדה, יום א׳ ויום ב׳ בכך דנין אותו, יום ג׳ דנין אותו במכות, מכהו מב׳ עיניו מפני שלא ראה ואמר, ומאזניו מפני שלא שמע ואמר, ומשפתיו מפני שהוציא משפתיו דברי תיפלות, ומלשונו מפני שהעיד עדות שקר, ומרגליו מפני שהקדים רגליו לדבר עבירה. מכאן אמרו חז״ל כל המקדים רגליו לדבר עבירה מקדימין לו מלאך המות וכל המלשין על חבירו בלשון הרע מיתתו באסכרה.
(ה) פרק שלישי: אמר ר"מ משום ר״א קשה יום הדין שהקב״ה דן את האדם בקבר יותר מדין של גיהנם. דין גיהנם מעשרים שנה (גירסת רדב״ז: שאין דנין בתוכה אלא רשעים ומי״ג שנה ולמעלה), אבל דין הקבר אפילו צדיקים נדונין בו, אפילו גמולי חלב אפילו יונקי שדים נדונים בו, אפילו נפלים נדונין בו, אבל אמרו חז״ל הדר בא״י ומת בע"ש קודם שקיעת החמה ונקבר בשעת תקיעת שופר בע״ש אינו רואה דין הקבר. ומה יעשה שינצל מדין הקבר? יהיה אוהב צדקות ואוהב תוכחות ואוהב גמילות חסדים ומכניס אורחים לתוך ביתו ויתפלל תפלתו בכוונה, ואז אפילו מת בחו״ל ומת בע״ש אינו רואה דין הקבר ואף לא דינה של גיהנם, שנאמר קראתי מצרה לי מבטן שאול שועתי (יונה ב'), מצרה זו חבוט הקבר, מבטן שאול זהו דינה של גיהנם. בן עזאי אומר שלשה דינין הן ושלשתן קשין זה מזה ושלשתן לפני הקב״ה הם. רע״א וכי שלשתן לפני הקב״ה והלא דין קבר לבדו דנין אותו ודין גיהנם לבדו דנין אותו, ודין שמים לפני הקב״ה הוא, אם אין עליו דין פוטרין אותו מיד ואם לאו דנין אותו דין ארוך.
(ו) פרק רביעי: א״ר יוסי בא וראה כמה בין בהמה לאדם, בהמה כמה יסורין סובלת בעולם, שוחטין אותה ומפשיטין אותה ואין עליה דין, אבל אדם כמה יסורין סובל בעוה״ז ולאחר מיתתו אם צדיק גמור הוא פוטרין אותו מן הדין ואם רשע גמור הוא דנין אותו בדינים חמורים. אמרו בשעה שאדם נפטר מן העולם לא די שהוא נבהל ממלאך המות שכלו מלא עינים וחרבו שלופה בידו, אלא שואל לו כלום עסקת בתורה ובגמילות חסדים והמלכת לקונך שחרית וערבית והמלכת (יעצת) את חבירך בנחת רוח. אם יש בו דברים הללו זורק אותו טיפה לתוך פיו ויוצאת נשמתו בלא צער כמושך נימא מחלב. ואם אין בו דברים הללו יוצאת נשמתו מגופו כגרירת קוצים מן הצמר, וכשבא מלאך המות אומר לו צדיק קונך שלחני אליך, מיד מתחנן לו, אומר לו שעה זו ואי אפשר לעברה, אלא ששמעתי מאחורי הפרגוד שהקב״ה מתקן לך מדור בגן עדן.
(ז) פרק חמישי: בשעת הדין אומר לו הקב״ה לאדם, טורח גדול היה לי עליך משיצרתיך במעי אמך ולא היית נפל, וכשיצאת לאויר העולם תקנתי לך מזונות והצלתיך מן היסורין, כלום עסקת בתורה ועשית גמילות חסדים לפני. אם יש בו דברים הללו פוטרין אותו מיד מן הדין, ואם לאו מוסרין אותו לחמשה מלאכי חבלה כנגד חמשה חומשי תורה, אחד מכה ואחר מונה כדרך שמכין ומונין בב״ד (במלקות), ושלישי מוציא אור מגופו ככבשן שהאור יוצא ממנו, הרביעי מביא עשבים מרים וחמוצים מן ההרים, שאם גזל מחבירו אומרים לו דקדק בשינך לפי שאכלת גזל בשיניך, החמישי מכה את אביו ואת אמו ואומר להם מפני מה לא הדרכתם את בניכם ללמוד תורה ומעשים טובים כדי שיעשה מצות ומעשים טובים ויפרוש ממעשים רעים. מיד נותנין לו רשות להכות את אביו ואת אמו, ואם קרא ולא קיים מלקין אותו בפניהם.
(ח) סליק מסכת חבוט הקבר
The Qliphoth, literally "Peels", "Shells" or "Husks" (from singular: קְלִיפָה qlifah "Husk"), are the representation of evil or impure spiritual forces in Jewish mysticism, the polar opposites of the holy Sefirot. The realm of evil is also termed Sitra Achra/Aḥra (Aramaic סטרא אחרא, the "Other Side" opposite holiness) in Kabbalah texts.
In Jewish Kabbalistic cosmology, the Qliphoth are metaphorical "shells" surrounding holiness. They are spiritual obstacles receiving their existence from God only in an external, rather than internal manner. Divinity in Judaism connotes revelation of God's true unity, while the shells conceal holiness, as a peel conceals the fruit within. They are therefore synonymous with idolatry, the root of impurity through ascribing false dualism in the Divine, and with the Sitra Achra (סטרא אחרא "Other Side"), the perceived realm opposite to holiness.
--Wikipedia
והיא בענין עונש חבוט הקבר. כבר נודע מ"ש ז"ל בפרקי ר' אליעזר, במאמר פרקי חבוט הקבר, איך בא עליו המלאך על קברו, ושואל לו מה שמך, ומשיבו גלוי וידוע לפניו יתברך שאיני יודע שמי וכו'. ובלי ספק יש לתמוה, מה צורך לשאלה זו, וגם למה הוא שוכח שמו, ומה מעלה ומה מוריד ענין זה במציאות ענשו. האמנם דע, כי כל הנשמות כלם היו כלולים באדה"ר קודם שחטא, כמו שביארנו כמה פעמים, וכאשר חטא, נשרו איבריו ממנו, שהם אותם הנשמות שהיו כלולות בו, ונפלו לעמקי הקליפות ולא נשאר בו באדה"ר רק בחי' מאה אמה, כמבואר אצלינו במקומו, והנה לא כל הנשמות שוות, כי אין הפגמים שוים, כי האיברים אשר נמצאו יותר נאחזים באותו החטא שחטא אדם הראשון, הם נפלו לתוך הקליפה יותר בעומק מן המקום שנפלו שאר האיברים, שהיו יותר רחוקים מן הפגם ההוא, כי ודאי הוא שאין כל הנשמות שוות, כי יש נשמה שנתאוות וחשקה יותר בחטא ההוא מנשמה אחרת. ונמצא כי כפי ערך בחי' פגם הנשמה, כך בחי' מקום נפילתה בעמקי הקליפות.
Shaar HaGilgulim (Chaim Vital/Isaac Luria) chapter 23 part 1
This is regarding the matter of the punishment of the beating in the grave. it is already known from what they, z”l, say in Pirkei Rebi Eliezer in the discussion of “Beating In The Grave,” how an angel comes to a person in his grave and asks him, “What is your name?” The person answers, “It is revealed and known before Him, may He be blessed, that I do not know my name, etc.” Undoubtedly, this is questionable. What is this need for such a question, why does he forget his name, and what advantage or disadvantage is this with respect to his punishment? Know, however, that all souls were included in Adam HaRishon before the sin as has been explained many times. When he sinned his limbs fell off him, which were those souls that were included in him. They fell into the depths of the Klipos, and none remained in Adam HaRishon except the level of “100 amos” only, as explained in its place. Not all the souls were equal since the blemishes were not all the same. The limbs that were most affected by the sin of Adam HaRishon fell into the Klipos deeper than the place to which the rest of the limbs fell that were further away from the blemish. Certainly, not all souls are the same since one soul desires sin more than another soul. According to the extent of the blemish of the soul was the extent to which it fell into the Klipos.
ובזה יתבאר ענין טעם, למה הרשעים שוכחים את שמם כנז"ל. הנה נתבאר למעלה, כי אין שום נשמה בעולם, שאין לה לבוש אחד של קליפה מזוהמת הנחש, ואותה הקליפה היא סוד היצה"ר, הנכנס באדם מיום שנולד, כי הנה ע"י חטאו של אדה"ר, נשתרש ונדבק עמו היצר הרע. והקליפה ההיא עם אותה הנשמה מעת שחטא אדה"ר ואילך, עד שכמעט נעשו שניהם הנשמה והקליפה, כעיסה אחת מעורבת מסלת וסובין, קשורים יחד בתכלית. ובזה תבין סוד, למה היצה"ר יש כ"כ כח בידו להטות לאדם להנהיגו בדרך רע, לפי שהוא בעה"ב גמור תוך גוף האדם כנזכר. והנה נתבאר כי אין כל הקליפות שוים, כי כל קליפה וקליפה הוא נצוץ נפש רעה מסטרא אחרא, מאבר פרטיי שברמ"ח איברי אדם הבליעל הטמא, ע"ד מה שנבאר בדרושים שקדמו, בענין נצוצות נשמות הקדושה שכל אחת ואחת היא מנצוץ אבר פרטיי שבאדם העליון הקדוש. וכמו שנשמות הקדושות כל אחת ואחת יש לה שם ידוע, כפי בחי' אבר שממנו חוצבה, וכמו שארז"ל על פסוק אשר שם שמות בארץ, אל תקרי שמות, אלא שמות. כך כל נצוץ ונצוץ שבקליפה, יש לה שם ידוע בפני עצמו. ונמצא כי היצה"ר שבאיש הזה, אינו כעין היצה"ר של האיש האחר. ונמצא כי כאשר נולד האדם, וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקב"ה משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא, כמש"ה אשר שם שמות בארץ, כפי מקום האבר שבאדם העליון, אשר ממנו חוצב, והשם הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד כנודע, ולכן ארז"ל שמא גרים. גם זהו טעם אל ר' יהושע ~' קרחה ור"מ דהוו בדקי בשמא. והנה גם את זה לעומת זה עשה האלהים, וכמו שיש שם קבוע אל הנשמה הקדושה אשר באדם, והוא השם שקוראים לו אביו ואמו בעת שנמול כנודע, כך יש שם קבוע בקליפה, שהוא היצה"ר הנכנס באדם מיום שנולד, ונמצא שכל אדם יש לו שני שמות, אחד מצד הקדושה, ואחד מצד הקליפה. והנה אם האדם בהיותו בחיים חיותו בעה"ז, היה יכול להשיג ולדעת מה שם הקליפה ההיא אשר בו, היה יכול לחקור מהיכן נחצבה, ובאיזה בחינה היא באדם הבליעל ועי"כ היה יודע מקום הפגם, ומציאותו תקון הצריך לו, והיה יכול לתקן הפגם ההוא בנקל, ועי"כ היתה הקליפה ההיא נפרדת ממנו בנקל בחייו, ולא היה צריך להפרידה ממנו ע"י חבוט הקבר כלל. ולכן כשנפטר האדם הצדיק, אינם שואלים ממנו מה שמו מסטרא אחרא, כי כיון שבחייהם טרחו וסבלו היסורין להפריד מעליהם הקליפה ההיא כנ"ל, ובקלות גדול נגמרת להפרד ע"י חבוט הקבר. אבל הרשע, שאדרבא גרם לקשרה בחוזק גדול בו, צריכים מכות ועונשים גדולים להפרידה ממנו בחבוט הקבר. ואלו היה יודע בחייו שמו דמסטרא אחרא, היה מתקן הדבר בחייו בקלות גדול, ולכן מכים אותם הכאות נמרצות, על שאינם יודעים אותו השם כנזכר, ולא חקרו לדעת אותו בחייהם, כיון שלא רצו לטרוח במעשיהם, כדרך שטרחו הצדיקים:
This is why the evil forget their name, as mentioned above [in section 1]. As we have already explained, every soul in the world is clothed in kelipa i.e., the zuhama of the snake. That kelipa is the secret of the yetzer hara with which a man is born. For as a result of Adam’s sin, the yetzer hara became ingrained in him - they became mixed together like dough. This is the secret of why the yetzer hara has such ability to cause a person to sin - he is a complete 'master of the house' in the body of man. (Talmud)
We have already explained that not all kelipot are the same, since every kelipa is an evil spark from the sitra achra, a specific aspect of the 248 limbs of Adam Bliya’al of impurity, like the limbs of Adam d’Kedushah. And, just like every soul has a specific name based upon its level within the limb from which it was hewn, as The Sages the Sages say regarding the verse, "'Who has wrought shammot [devastation] in the land' (Psalms 46:9): Don’t read 'shammot' but rather 'shaimot'" [meaning names]". Likewise, each spark from the side of the kelipot has its own name. And so the yetzer hara of one person is not like the yetzer hara of another person.
After someone is born and named by his father and mother, it is not by chance [which name is given], for G‑d places in the mouth [of the parent] the name that suits that soul. As it says, "names in the land," based upon the limb within the upper man from which it was taken. This name itself is imprinted above on the holy throne, as is known. This is why the Sages say what they do regarding the names of converts, and why Rebbe Yehoshua ben Korchah and Rebbe Meir used to check names.
God created a corresponding reality with respect to this as well. Therefore just as there is for a person a pre-determined name from the side of holiness, given to him by his father and mother at the time of his brit milah [ritual circumcision], likewise there is an established name from the side of the kelipot - the yetzer hara that enters the person at birth.
Hence, every person possesses two names, one from the side of holiness and one from the side of kelipa. If a person while living in this world is able to ascertain and know the name of the kelipa within him, he can thereby know from which level within Adam Bliya’al it was taken. In this way, he can understand his defect and the tikun [rectification process] he requires. This would then make rectification simpler and separation from the kelipa possible during his lifetime, as opposed to after death through chibut hakever.
Therefore, when a righteous person dies, there is no need to ask him his name from the sitra achra, since during his lifetime he worked hard and withstood suffering to separate the kelipa from himself. This makes the separation through chibut hakever easier.
However, an evil person does just the opposite, instead causing the kelipa to bond with him. This necessitates much beating and great punishment to carry out separation through chibut hakever. If he had come to know the name from the sitra achra during his lifetime, he could have easily rectified it then. Instead, he must receive intense beatings for not having come to know the name during his lifetime - for not bothering to investigate what it was. He didn’t care to work hard as the righteous person did.
translation from chabad.org
The point is that one must constantly take spiritual inventory, examining and taking stock of thoughts/words/actions. God reciprocates to one who shows such interest by granting him self-knowledge. The more he examines and tries to fix himself, the more that is revealed to him. This will lead to one knowing exactly what they need to repair, and then how to repair it.
[commentary by Perets Auerbach from chabad.org.]
Sefer Ben Zion, published in Amsterdam in 1690 is the first written mention of the custom of reciting a pasuk.
Shelah: Shnei Luchot HaBrit, by Isaiah Horowitz (1555-1630), published by his son in 1648.
Kitzur Shelah, by Yehiel Michal Epstein, published in 1693.
The image below is from the Kitzur Shelah published in 1723. Not all editions have this paragraph included. The earliest edition I've with it is the 1701 Amsterdam edition.
The one responsum to which all the matirim (lenient authorities) refer is that of Rabbi Moses Israel Tedeschi of Trieste (quoted above). He claims that cremation is not only permitted but is recommended, it is a Mitzvah. His definition of Hibut Hakever, which was considered a severe punishment, is the fear that one might be buried alive. Now that we have a far better way of disposing of the dead, which would eliminate this fear, we should use it. The suggestion of R. Solomon Ibn Adret to put lime on the body he construed as a form of cremation. Again, he insists, now that we have a far better method, it should be used in consonance with the suggestion of Adret. All the biblical verses where a return to mother earth is urged are not commandments but rather statements of fact, diber hakatuv bahoveh.
(א) מסצ'וסטס, ארה"ב, אלול תשנ"ב
(ב) סב. הלנת המת לצורך טהרתו
(ג) שאלה:
(ד) אחד מבני הקהילה נפטר לא עלינו מאוחר באור ליום ששי. ביקשתי מהאחראי על הקבורה שההלוויה תתקיים בערב שבת כדי לא להלין את המת עד יום א' בבקר (לא קוברים כאן בערב), והלה הסכים, אך התברר שא"א היה לעשות טהרה לפני שבת, מכיון שהחברא קדישא הם מתנדבים שעובדים בעבודתם הקבועה ביום ששי וכבר הלכו לישון ביום ה' בערב.
(ה) במקרה כזה, שצריכים לבחור בין קבורה בלי טהרה לבין חשש הלנת המת ארוכה מדי, למי מהם יש קדימות? אני הוריתי שיחכו עד אחרי שבת ויקברו אחרי הטהרה, ובמיוחד מפני החשש מתקדים שאנשים יאמרו שאין טהרה הכרחית כ"כ. האם צדקתי?
(ו) תשובה:
(ז) 1. אסור להלין את המת, וכל המלין את מתו עובר בלא תעשה1שו"ע יו"ד סי' שנז סעיף א..
(ח) 2. מותר להלין את המת לכבודו של הנפטר, כגון להביא לו ארון ותכריכים או מקוננות, וכן כדי שיבואו קרוביו להלוויה2כנ"ל..
(ט) 3. נראה שמותר להלין לצורך טהרת המת, וזה כלול ב"הלינו לכבודו" שהוזכר לעיל, שמותר3ועיין "פתחי תשובה" (שם סק"ב) שאסור להלין כדי להציל מחיבוט הקבר, ונראה שהלנה לצורך טהרת הנפטר מותרת, ואינה דומה להצלה מחיבוט הקבר..