(יב) וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ׃
בדרך כלל, החלומות שבתורה פשוטים לפתרון. חלקם כמעט מובנים מעליהם (כגון חלומות יוסף, שהאחים פותרים אותם כלאחר-יד). אבל חלום הסולם של יעקב הוא חידה עצומה.
- מהו פשט הכתוב? מה מהות החלום ומה משמעות הסולם?
- האם זיהוי המקום כ"בית אלוהים ושער השמים" מצדיק לבדו את הסולם המוצב ארצה, או שיש כאן גם רמז למצבו של יעקב הבורח לחרן בפחד ובחרדה?
- לפניכם מגוון פירושים מתקופות שונות, שיותר משהם פותרים את החידה הם מחדדים אותה.
יב) ויחלם והנה סולם מוצב ארצה. דע כי כל חלומות מצינו פתרונם, חוץ מן חלום זה שאין לו פתרון בתורה, ואע"פ שהחלום זה ראשון לכל החלומות ... ללמדך כי החלום הזה פירושו על התורה והוא נבואה, לפיכך אין לו פתרון, כי על מתן תורה היה חלום זה, שנאמר ויחלם והנה סולם מוצב ארצה...
(א) עולים ויורדים בו: הנכון כדברי דון יצחק, עולים ומביאים לפניו ית' תפלות התחתונים, ויורדים במצות האל למלא משאלות המתפללים, וזהו שאמר יעקב וזה שער השמים, שמכאן תפלות בני אדם עולות השמימה.
(א) ויחלם. עתה יספר ארבעה חסרונות שהיו בנבואה עצמה, כמו שחשב הרמב"ם בחבורו ה' דעות ובס' מו"נ בהבדלים שבין נבואת משה לנבואת יתר נביאים, [הבדל א'] שהנבואה הבלתי שלמה תהיה בחלום כמ"ש בשעפים מחזיונות לילה, ועז"א ויחלם. ב] שהנבואה הבלתי שלמה יבאו בה משלים וחידות, וכל שהמשל בלתי מובן, הוא סימן לגריעות הנבואה, וכמ"ש ואלי דבר יגונב ותקח אזני שמץ מנהו, ועז"א והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שהוא משל וחידה ועדיין לא נודע פתרונה על נכון, ג] שהנבואה באספקלריא שאינה מאירה תבא ע"י מלאך, ועז"א והנה מלאכי אלהים עלים וירדים שהם המלאכים, שהגיעה נבואה זו אליו באמצעותם, ד] שהנבואה הבלתי שלמה יתערב בה כח המדמה ויראה מחזות ודמיונות, כמ"ש יעמוד ולא אכיר מראהו כמ"ש בפי' איוב שם, ועז"א:
(יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם (בראשית כח, יב), אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין, ... תָּנֵי בַּר קַפָּרָא לֵית חֲלוֹם שֶׁאֵין לוֹ פִּתְרוֹן, וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה הַכֶּבֶשׁ. מֻצָּב אַרְצָה, זֶה מִזְבֵּחַ (שמות כ, כד): מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁרֵיחָן עוֹלֶה לַשָּׁמַיִם. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, אֵלּוּ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, שֶׁהֵם עוֹלִים וְיוֹרְדִים בַּכֶּבֶשׁ. (בראשית כח, יג):
וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, (עמוס ט, א): רָאִיתִי אֶת ה' נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ, רַבָּנָן פָּתְרִין לֵיהּ בְּסִינַי. וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה סִינַי. מֻצָּב אַרְצָה (שמות יט, יז): וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה (דברים ד, יא): וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמָיִם.
דָּבָר אַחֵר, וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה סִינַי, אוֹתִיּוֹת דְּדֵין הוּא אוֹתִיּוֹת דְּדֵין. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עַל שֵׁם (תהלים סח, יח): רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן. וְלָמַדְנוּ לַנְּבִיאִים שֶׁנִּקְרְאוּ מַלְאָכִים, דִּכְתִיב (חגי א, יג): וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה' בְּמַלְאֲכוּת ה' לָעָם. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן. עֹלִים (שמות יט, ג): וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים. וְיֹרְדִים, זֶה משֶׁה (שמות יט, יד): וַיֵּרֶד משֶׁה. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר,
... רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יַנַּאי, חַד אָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בַּסֻּלָּם, וְחַד אָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בְּיַעֲקֹב. מַאן דְּאָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בַּסֻּלָּם, נִיחָא. וּמַאן דְּאָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בְּיַעֲקֹב, מַעֲלִים וּמוֹרִידִים בּוֹ אָפְזִים בּוֹ קָפְזִים בּוֹ שׂוֹנְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מט, ג): יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר, אַתְּ הוּא שֶׁאִיקוֹנִין שֶׁלְּךָ חֲקוּקָה לְמַעְלָה, עֹלִים לְמַעְלָה וְרוֹאִים אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ, וְיֹרְדִים לְמַטָּה וּמוֹצְאִים אוֹתוֹ יָשֵׁן. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדָן, עוֹלִים לְבַסִּילְקִי וּמוֹצְאִים אוֹתוֹ דָּן, וְיוֹצְאִים בַּפַּרְוָד וּמוֹצְאִים אוֹתוֹ יָשֵׁן.
דָּבָר אַחֵר, לְמַעֲלָן, כָּל מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר זְכוּתוֹ, עוֹלֶה. חוֹבָתוֹ, יוֹרֵד. לְמַטָּן, כָּל מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר זְכוּתוֹ, יוֹרֵד. חוֹבָתוֹ, עוֹלֶה.
דָּבָר אַחֵר, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, עֹלִים אוֹתָם שֶׁלִּוּוּ אוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יֹרְדִים, אֵלּוּ שֶׁלִּוּוּ אוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
(12) ...And he took stones of the place - R. Judah and R. Nehemiah , and the Rabbis. Rabbi Yehuda said he took 12 Stones. God decreed that he establish twelve tribes. Jacob said; Abraham did not establish them , Isaac did not establish them, if the twelve stones join together, I know that I will merit twelve tribes. Once they did he knew he was going to merit establishing the twelve tribes . Rabbi Nehemiah said he took 3 stones. Jacob took three stones and said : God placed his name on Abraham, and on Isaac. I, if the stones join together, I know that God is the unifying name for me. And since joined, he knew that God would unify his names with Jacob. The Rabbis said that the minimum of the plural of stones is 2. Abraham produced negative attributes/waste- Ishmael and the sons of Keturah . And Isaac produced Esau and his generals. I, if you join these 2 stones together, I know that I will not produce any negative attributes in my descendants.
(א) והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו הראהו בחלום הנבואה כי כל הנעשה בארץ נעשה על ידי המלאכים והכל בגזרת עליון עליהם כי מלאכי אלהים אשר שלח ה' להתהלך בארץ לא יעשו קטנה או גדולה עד שובם להתיצב על אדון כל הארץ לאמר לפניו התהלכנו בארץ והנה יושבת בשלוה או מלאה חרב ודם והוא יצוה עליהם לשוב לרדת בארץ ולעשות דברו והראהו כי הוא יתברך נצב על הסלם ומבטיחו ליעקב בהבטחה גדולה להודיע שהוא לא יהיה ביד המלאכים אבל יהיה חלק ה' ויהיה עמו תמיד כמו שאמר והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך כי מעלתו גדולה משאר הצדיקים שנאמר בהם (תהלים צא יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך ועל דעת רבי אליעזר הגדול (פרקי דר"א לה) היתה זאת המראה כענין בין הבתרים לאברם כי הראהו ממשלת ארבע מלכיות ומעלתם וירידתם וזה טעם "מלאכי אלהים" כמו שנאמר בדניאל (י כ יג) שר מלכות יון ושר מלכות פרס והבטיחו כי הוא יתעלה יהיה עמו בכל אשר ילך ביניהם וישמרנו ויצילנו מידם אמרו (שם בפדר"א) הראה לו הקב"ה ארבע מלכיות מושלן ואבדן הראהו שר מלכות בבל עולה שבעים עוקים ויורד והראהו שר מלכות מדי עולה חמישים ושנים עוקים ויורד והראהו שר מלכות יון עולה מאה ושמונים עוקים ויורד והראהו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד אמר לו יעקב אך אל שאול תורד (ישעיהו יד טו) אמר לו הקב"ה אם תגביה כנשר וגו' (עובדיה א ד)
Avraham progressed in his life and became exceedingly great and wealthy killing the most powerful kings on earth in the process. In his old age G’d gave him a son from Sarah. His joy was unbounded. A few years later G’d commanded him to take his son and to offer him up as a sacrifice. Even after having mastered that trial and being commended by G’d (Genesis 22,16-17), he went back from Moriah and had to bury his beloved wife Sarah. His joy had been short-lived. He even had trouble being given a suitable plot where to bury Sarah. In the end, he was literally fleeced, having to pay an astronomical sum of 400 shekel for a hole in the ground.
Yitzchak who enjoyed phenomenal success in Gerar, seeing his investment returned one hundred-fold, (Genesis 26,12) faced expulsion shortly thereafter as the Philistines became jealous of his wealth. His joy had been very short-lived. After Avimelech realized that he had wronged him and apologized and made a treaty with him (Genesis 26,28) and he surely thought that “he had it made,” we read that his eyesight failed him and that he almost made a fatal error bestowing the blessing on a son whom he had considered worthy but who in the event had been unworthy all along. His joy had proven to be short-lived. If a Yitzchak who had been a living example of what it means to be a “total-offering, i.e. burnt-offering,” was not allowed permanent joy on earth, i.e. the fruits of his total dedication to G’d’s command, how much less may we ordinary mortals expect joy on earth to be enduring.
Yaakov experienced great joy when he had the dream with the ladder, seeing angels ascending and descending, a promise from G’d that He would be with him, etc. (Genesis 28, 12-13). Not long afterwards he experienced a whole string of misfortunes, beginning with being tricked out of his chosen wife Rachel, the rape of Dinah, and concluding with the disappearance of Joseph. If Yaakov the righteous, of whom G’d had said that He would boast of such a man (Isaiah 49,3), could not hold on to his joy in this life, what can we lesser individuals expect in the way of enduring joy on earth?
Joshua experienced great joy in his time, he settled the Jewish people on their land, killed 31 Kings, was promised by G’d that no one would rise against him successfully, and enjoyed unchallenged authority by his people (compare Joshua 1,18) but died without leaving behind any children. Surely, this must have dimmed his joy on earth. If this was his lot, how much less joy can the righteous in our time expect to enjoy while on earth!
The High Priest Eli who did have sons had to experience the loss of the Holy Ark, the curse on his children who had disgraced him. When he died at a ripe old age the immediate cause of his death was the news that both his sons had been killed in battle (compare Samuel I 1,9; 1,10). If this happened to a righteous person such as the High Priest Eli, what sort of joy can there be in store in this world for the wicked?
Consider the fact that on this day, Elisheva, daughter of Aminadav experienced greater joy than any man or woman before her. She saw her husband begin his career as High Priest; Her brother-in-law, Moses, became king of Israel. Two of her sons became deputy High Priests. Her brother Nachshon became the first of the princes to be honoured with bringing the sacrifices by laymen. Even she did not long remain in such a blissful state of joy seeing that two of her sons, Nadav and Avihu, died on the very same day at the hands of G’d. Considering all these examples we need not be surprised at Solomon’s warning not to be frivolous, not to dance with joy, as such joy is apt to be all too brief.
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אֵלּוּ שָׂרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אָבִינוּ שָׂרָהּ שֶׁל בָּבֶל עוֹלֶה שִׁבְעִים עֲוָקִים, וְשֶׁל מָדַי חֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם, וְשֶׁל יָוָן מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וְשֶׁל אֱדוֹם עוֹלֶה וְלֹא יוֹדֵעַ כַּמָּה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא יַעֲקֹב אָבִינוּ, אָמַר אֶפְשָׁר שֶׁאֵין לָזֶה יְרִידָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, אֲפִלּוּ הוּא עוֹלֶה וְיוֹשֵׁב אֶצְלִי מִשָּׁם אֲנִי מוֹרִידוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עובדיה א, ד): אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב שָׂרָהּ שֶׁל בָּבֶל עוֹלֶה וְיוֹרֵד, שֶׁל מָדַי עוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְשֶׁל יָוָן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְשֶׁל אֱדוֹם עוֹלֶה וְיוֹרֵד, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אַף אַתָּה עוֹלֶה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם כְּשֵׁם שֶׁלְּאֵלּוּ יְרִידָה אַף לִי כֵן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְאַתָּה אַל תִּירָא, אִם אַתָּה עוֹלֶה אֵין לְךָ יְרִידָה עוֹלָמִית, לֹא הֶאֱמִין וְלֹא עָלָה... אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִלּוּ הֶאֱמַנְתָּ וְעָלִיתָ עוֹד לֹא יָרַדְתָּ, וְעַכְשָׁיו שֶׁלֹּא הֶאֱמַנְתָּ וְלֹא עָלִיתָ עֲתִידִין בָּנֶיךָ שֶׁיְהוּ מִשְׁתַּעְבְּדִין בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּמִסִּים וּבְאַרְנוֹנִיּוֹת וּבְזִימִיּוֹת וּבְגֻלְגָלִיּוֹת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא יַעֲקֹב, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יָכוֹל לְעוֹלָם, אָמַר לוֹ (ירמיה ל, י): וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק...
(ג) הַדְּבָרִים שֶׁמּוֹדִיעִים לַנָּבִיא בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה דֶּרֶךְ מָשָׁל מוֹדִיעִין לוֹ וּמִיָּד יֵחָקֵק בְּלִבּוֹ פִּתְרוֹן הַמָּשָׁל בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה וְיֵדַע מָה הוּא. כְּמוֹ הַסֻּלָּם שֶׁרָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ וּמַלְאָכִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ וְהוּא הָיָה מָשָׁל לְמַלְכֻיּוֹת וְשִׁעְבּוּדָן. וּכְמוֹ הַחַיּוֹת שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל וְהַסִּיר נָפוּחַ וּמַקֵּל שָׁקֵד שֶׁרָאָה יִרְמְיָה וְהַמְּגִלָּה שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל וְהָאֵיפָה שֶׁרָאָה זְכַרְיָה. וְכֵן שְׁאָר הַנְּבִיאִים. מֵהֶם אוֹמְרִים הַמָּשָׁל וּפִתְרוֹנוֹ כְּמוֹ אֵלּוּ. וְיֵשׁ שֶׁהֵן אוֹמְרִים הַפִּתְרוֹן בִּלְבַד. וּפְעָמִים אוֹמְרִים הַמָּשָׁל בִּלְבַד בְּלֹא פִּתְרוֹן כְּמִקְצָת דִּבְרֵי יְחֶזְקֵאל וּזְכַרְיָה וְכֻלָּן בְּמָשָׁל וְדֶרֶךְ חִידָה הֵם מִתְנַבְּאִים:
(3) The matters concerning which a prophet is informed by vision of prophecy, are imparted to him allegorically, but the interpretation thereof is engraved upon his heart simultaneously with the vision and he knows what it means, as the vision of the ladder which Jacob our father saw: "The angels of God were ascending and descending upon it" (Gen. 28.12); which was a parable, the interpretation of which is the rise and fall of kingdoms, or as the Living Creatures which Ezekiel saw (Ezek. 1. 1–27), or the Seething Pot and the Almond Rod which Jeremiah saw (Jer. 1.12–13), or the Scroll of Parchment which Ezekiel saw (Ezek. 2.9), or the Measure which Zechariah saw (Zech. 2.5). And so with the rest of the prophets; some of them relate the parable and its interpretation as these; others relate the interpretation alone; and still others relate the parable only without the interpretation, as parts of the prophecies of Ezekiel and Zechariah, but all of them are prophesying in parables and metaphors.
חלומו של יעקב, חלום הסולם, הוא סינתזה של חיי אברהם וחיי יצחק, העומדים מבחינה מסוימת ביחס ניגודי, המפורש בתורה באורח חייהם גם אם אינן מפורש במילים. אברהם הולך בצו שמים, יצחק עקוד על האדמה לא רק בגופו, כי אם גם בלבו, כמוכח מאהבתו לעשיו. ודאי שאברהם הולך ארצה בצו שמים, ודאי שיצחק העקוד מקבל עול שמים, אך רק ביעקב מתמזגים שני יסודות אלה בסמל ובמציאות, בחלום ובהקיץ...
סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ועל הסולם ניצב ה' אלוהים, הוא אלוהי אברהם הוא אלוהי יצחק, הוא אלוהי השמים הוא אלוהי הארץ, וסולם זה לא סולם מופשט דומם הוא כי אם סולם חי. כי הנה מלאכים עולים ויורדים בו, דינמיות מתמדת... זוהי צמידות לקרקע ולא צמידות בה. ותורה היא משמים ולא בשמים... יעקב חולם על קשר עם השמים...
הסולם המוצב ארצה זהו הראליזם שבהשקפת העולם של האבות. וארצה – לא הארץ בכלל היא, כי אם ארץ ישראל אשר נתקפלה כולה תחת גופו של החולם. עליה הניח יעקב את גופו, על אבניה. אין מנוחה לאב ואין יציבות לו אלא בה. ו"ארצה" זה רחב הוא עוד יותר מהצד הגאוגרפי-טריטוריאלי, זה כולל את כל הצד החמרי, הבשר-ודמי, את העושר הטבעי ואת העושר המיוצר, את המשטר ואת הכלכלה ואת הצבא. את כל מה שמייצב את הרגלים. אולם כל זה אינו אלא בסיס לסולם – והסולם הוא הכוח הדינמי המשלים את היציבות. זה כוחה של האידאה, זה מותר האדם על הבהמה. האדם נצטווה להעמיד סולם ולעלות בו. החלום אינו רק סינתזה של שני האבות, לא רק ביטוי לחוויות עבר, כי אם גם צו לעתיד. החלום הוא חלום מחוקק.