שאני התם דקא משתרשי ליה - דבמקום זה הניח לו המלך שאר ממון ואם תאמר מתנות כהונה כשאכלם משתרשי ליה שבמקום זה לא אכל דבר אחר ואמאי פטור וי"ל דלא דמי לאנסו בית המלך גרנו דתחתיהן לא לקח משלו אבל באכלו אפשר דלא משתרשי ליה שהיה מתענה:
(ד) חשבו שהוא של אביהם וטבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול שהוא שני שלישים והעור ישלמו כולו ואם הניח להם נכסים וטבחוה משלמים דמיה מנכסיו:
(א) משלמים דמי' מנכסיו. נראה מדנקט בגמ' היתה להם פרה שאולה וטבחוה ולא נקט בשומר סתם ומשום דשומר חנם כיון דפטור באונסין פטורים היורשים אפילו הניח להם אביהם אחריות נכסים ואפילו להך לישנא דשומר מתחייב למפרע והוא כיון דמת אין לך אונס גדול מזה ובאונסין פטור וכן הניח להם אביהם פרה שכורה נמי באונס פטור לפמ"ש בגמ' פרק המפקיד דגניבה ע"י אונס גדול נמי חייב אלא אם אירע אונס בשומר גופו כגון שחלה בענין שאינו יכול לשומרו ודאי פטור ע"ש. וא"כ פשיטא כשמת דה"ל אונס בגופו שאינו יכול לשומרו ופטור. ומיהא בש"ח ונאבד בפשיעה אפשר דחייב כי הניח להם אביהם נכסים מדלא קפיד דה"ל נמי פשיעה דהיה לו לצוות עליהם שהוא פקדון בכדי לשומרו מפשיעה אבל אם נגנבה או נאבדה ביד היורשים אע"ג דאביהם היה שוכר או ש"ש ה"ל אונס ופטור אפי' להך לישנא דשומר מתחיי' מעידן משיכה ומשום דפטור באונסין וזה נמי כשמת אין לך אונס גדול מזה ועמ"ש בסי' ע"ב סקי"ב:
(א) שמין השברים לניזק ומשלם לו עליהם ובו סעיף א'
שמין למזיק בידו כדרך ששמין לו אם הזיק ממונו כיצד הרי שהרג בהמת חבירו או שבר כליו שמין כמה היתה הבהמה שוה וכמה הנבילה שוה וכמה היתה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה ומשלם הפחת לניזק עם הנבילה או הכלי השבור כדרך שנתבאר בשורו שהוזק בסי' ת"ג:
(א) שמין למזיק כו' כלומר אע"ג דאין שמין לגנב וגזלן לעיל סי' שנ"ה ס"ה למזיק שמין וע"ל ס"ס צ"ה כתבתי דנראה דהיינו כשאין אפשר לתקן הכלי אבל אם אפשר לתקנו מחויב המזיק לתקנו ע"ש:
(ז) כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא הדבר שלם מכל מום ואם פירש המוכר ואמר ע"מ שאין אתה חוזר עלי במום ה"ז חוזר עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו [כל מום] שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך קבלתי אותו שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל לו בו ויפרש אותו כמו המפרש האונאה: הגה מכר לו כלי של עץ ואמר לו שהוא של זהב הואיל והלוקח חזי ליה מצי א"ל דטוב כשל זהב אמרתי (נ"י פרק בית כור):
(טז) ויפרש אותו כמו שמפרש באונאה כן הוא לשון הרמב"ם פט"ו ממכיר' וכ"כ המ"מ דדין זה נלמד מדין אונאה מק"ו ומה אונאה דאינה חוזרת אליו אלא בכדי שיראה לתגר אפ"ה אמרו שאינה מחילה עד שיזכיר לו המום בפירוש ק"ו לטעות מום שחוזר בו לעולם ועיין בטור שכתב אדברי הרמב"ם הללו ז"ל וזה נוטה לצד דבריו שכ' (בס"ס ר"ז הביאו הטור) שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ואני כתבתי למעלה (שם בסי' ס') שלדעת א"א הרא"ש ז"ל יכול להקנותו וה"ה שיכול למחול עכ"ל הטור והב"י כתב אדברי הטור הללו ז"ל ודברי רבנו נכונים (ובדרישה כתבתי דנראה דצ"ל בב"י אינ' נכונים אלא דהרמב"ם אזל לטעמו כו' ע"ש שהארכתי עוד מזה) וק' דלפ"ז דברי המחבר סותרין זא"ז דכאן סתם ופסק כהרמב"ם משמע דס"ל דאין אדם מתחייב לחבירו בדבר שאינו קצוב ובס"ס ר"ס ובסי' ס' ס"ב כ' המחבר שכל האחרוני' חלקו אהרמב"ם בזה ושם בסי' ה' כ' בהדיא דנקטינן בזה דלא כהרמב"ם לכן נ"ל דמאי דפסק המחבר כאן כהרמב"ם לא מטעם שהוא דבר שאינו קצוב לחוד אלא משום דנילף מק"ו דאונאה וכמ"ש המ"מ הנ"ל ובאונאה הטעם דיכול לומר סברתי שאין בו אונאה ולהשביח דעתי אומר כן ואף א"ת שמחולקין הרמב"ם והטור גם באונאה כמ"ש בפרישה גם שם סי' רכ"ז שי"ל דהטור ס"ל דל"ד קאמר שם דצריך שיפרש המום בהדיא אלא במקבל עליו ואומר ידעתי שיש בו מום ואעפ"כ איני חוזר עליך סגי מ"מ מסתבר להמחבר כיון דמקלינן במום שיחזור בו לעולם מקלינן נמי בהא שחוזר בו עד שיפרש לו המום ועפ"ר שם כתבתי טעם למה חולק הטור כאן אדברי הרמב"ם ובסי' רס"ז בדין אונאה לא גילה דעתו לחלק אזה דבעינן שיפרש האונאה ואדרבה כ' שם כדברי הרמב"ם:
(ג) המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפי' לאחד כמה שנים שזה מקח טעות הוא והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום ה"ז מחל ואינו יכול להחזיר:
(י) אבל אם נשתמש כו'. ☜ וה"ה אם היה דבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסות ולטעמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר כ"כ המ"מ שם:
משבר ויוצא - אע"ג דלעיל אמרינן שהיה לו לשומטו היינו משום דליכא טירחא בשמיטה יותר מבדחיפה אבל הכא לא אטרחוהו לסדרן זה על זה:
לא צריכא דמצי לאהדורה על ידי הדחק - והשתא ליכא למימר דניהדרה דאין מרויחין בעלים בכך דכבר נמאסו הלכך ליכא חיוב ממון אלא ע"י הנאת מעיו ואז באין כאחד ואע"ג שחבירו גזלה הואיל ויכול להחזירה הויא כמו שהיא בעין והרי הוא בולעה ונהנה בה ואם תאמר והא אמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עא.) גבי טומאה בלועה [דלא מטמאה לא משום דלא חזיא דנהי דבפניו לא חזיא] שלא בפניו מיחזא חזיא א"כ אי הוה מהדר לה הויא חזיא וי"ל כגון דמעיקרא לא הוי בה כי אם שוה פרוטה או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינה שוה פרוטה ואפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוין כל שהוא אז מיחייב בכל כדאמרינן התם (ב"ק דף כ:) משום דא"ל את גרמת לי היקפא יתירתא מיחייב בכל הנאה או משום שחרוריתא דאשיתא מיחייב לכולי עלמא בכל וריצב"א פי' דמיירי אפי' באוכלין דלא מאיסי וכיון דתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד חשוב באין כאחת אע"פ שאין כאחד ממש כדאשכחן בסוף פרק ד' אחין (יבמות דף לג. ושם) דמפרש בעל מום ששמש בטומאה דאתו בהדי הדדי כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה אע"פ שאי אפשר שלא יגע בסכין קודם שיחתוך:
(ה) הגה פועל שעושה בחנם עם בעל הבית יכול לחזור אפי' בדבר האבוד (מהרי"ק שורש קל"ג):
(א) פועל שעושה בחנם כו' יכול לחזור כו' נלפע"ד דהיינו שיכול לחזור ולו' איני עושה בחנם אלא בשכר ואפי' הוא דבר האבוד יכול לו' כן וכה"ג מיירי במהרי"ק להדיא ע"ש אבל פשיטא דאם זה רוצה ליתן לו שכר ואינו רוצה לעשות עוד אפי' בשכר והוא דבר האבוד כגון שהיו מתחלה פועלים אחרים ועתה אין כאן פועלים צריך לשלם לו כל הזיקו מדינא דגרמי ודו"ק:
(יב) פועל שעושה בחנם עש"ך ס"ק ל"א דאם נותן לו שכר דחייב ולכאורה קשה דהא המהרי"ק כתב הטעם משום דאיהו דאפסיד אנפשיה דהיה לו לאסוקי אדעתא דלמא הדר ביה וע"ש מה שחילק שלא תיקשי הא כל פועל אפי' בשכר יכול לחזור בו ע"ש ולפי טעם זה אפי' רוצה ליתן לו שכר פטור כיון דאיהי אפסיד אנפשיה ולכ"נ דהש"ך כת' זה אליבא דהג"א שכתב דאם אמר הריני שאול לך דחייב ומ"מ הוצרך הש"ך שיתן לו שכר מטעם כיון דאינו חייב בדבר האבוד רק כשהיה מוצא פועלים לשכור ובודאי לא היה מוצא פועלים (בלא) נתינת שכר: