003 Devarim Va'etchanan 3:23-4:4
1 א

(כג) וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־יְהוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר׃

(23) I pleaded with the LORD at that time, saying,
2 ב

(א) ואתחנן. אֵין חִנּוּן בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לְשׁוֹן מַתְּנַת חִנָּם – אַעַ"פִּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַצַּדִּיקִים לִתְלוֹת בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים אֵין מְבַקְשִׁים מֵאֵת הַמָּקוֹם אֶלָּא מַתְּנַת חִנָּם, (לְפִי שֶׁאָמַר לוֹ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן אָמַר לוֹ בִּלְשׁוֹן וָאֶתְחַנַּן); דָּ"אַ זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁנִּקְרֵאת תְּפִלָּה, כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי:

(1) ואתחנן — All forms of the verb חנן signify an ex gratia gift. Although the righteous might make a claim to reward depend Upon their good deeds, yet they solicit from the Omnipresent only an ex gratia gift. [Because He had said to him, (Exodus 33:19) “I will show grace (וחנתי) unto him to whom I will show grace”, he (Moses) when referring to his entreaty of God uses the expression (lit., spoke to Him) "I implored grace (ואתחנן)” (Midrash Tanchuma 5:2:3] — Another explanation is that the idea of an ex gratia gift is not to be stressed; but this is merely one of the ten terms by which prayer is described, as are enumerated in Sifrei Devarim 26:7.

3 ג

(ב) בעת ההוא. לְאַחַר שֶׁכָּבַשְׁתִּי אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג דִּמִּיתִי שֶׁמָּא הוּתַּר הַנֶּדֶר:

(2) בעת ההוא [I IMPLORED GRACE OF GOD] AT THAT TIME — After I had subdued the land of Sihon and Og I thought that perhaps the vow that I should not enter the land was annulled, since this was part of the land of Canaan (cf. Sifrei Devarim 26:8 and Rashi on Numbers 27:12).

4 ד

(ב) ואתחנן בגימטרי' "שירה." שאמר לפניו שירה כדי שישמע תפלתו:

5 ה
(כד) אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גָּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי־אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כְמַעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבוּרֹתֶֽךָ׃ (כה) אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֽוֹן׃
(24) “O Lord GOD, You who let Your servant see the first works of Your greatness and Your mighty hand, You whose powerful deeds no god in heaven or on earth can equal! (25) Let me, I pray, cross over and see the good land on the other side of the Jordan, that good hill country, and the Lebanon.”
6 ו

(ב) ההר הטוב הזה. זוּ יְרוּשָׁלָיִם: (ג) והלבנן. זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (ספרי):

(2) ההר הטוב הזה THAT GOODLY MOUNTAIN, i.e. Jerusalem (that was situated on hills) (Sifrei Bamidbar 134:5). (3) והלבנן AND LEBANON — this is a term for the Temple (Siphre).

7 ז
דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל מנלן ממשה דכתיב (דברים ג, כג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא וכתיב ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו':
Based on Moses’ prayers, Rabbi Simlai taught: One should always set forth praise of the Holy One, Blessed be He, and then pray for his own needs. From where do we derive that one should conduct himself in this manner? From Moses, as it is written in his prayer: “And I beseeched the Lord at that time” (Deuteronomy 3:23). And immediately afterward in his prayer, it is written: “Lord, God, You have begun to show Your servant Your greatness and Your strong hand, for what God is there in the heavens or on earth who can perform deeds such as Yours and Your might” (Deuteronomy 3:24)? Here, Moses began with praise of God, and it is only thereafter that it is written: “Please, let me pass over and see the good land that is beyond the Jordan, that good hill country and the Lebanon” (Deuteronomy 3:25). Only after his praise did Moses make his personal request.
8 ח
(כו) וַיִּתְעַבֵּ֨ר יְהוָ֥ה בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃
(26) But the LORD was wrathful with me on your account and would not listen to me. The LORD said to me, “Enough! Never speak to Me of this matter again!
9 ט

(ג) רב לך. שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הָרַב כַּמָּה קָשֶׁה וְהַתַּלְמִיד כַּמָּה סַרְבָן, וּמַפְצִיר (סוטה י"ג); דָּ"אַרב לך, הַרְבֵּה מִזֶּה שָׁמוּר לְךָ, רַב טוּב הַצָּפוּן לָךְ (ספרי):

(3) רב לך LET IT SUFFICE THEE (i.e. pray no more), so that people should not say, “How harsh is the Master, and how obstinate and importunate is the disciple" (Sotah 13b). Another explanation of רב לך (lit., there is much for you) — more than this is reserved for you; much is the goodness that is stored up for thee (Sifrei Bamidbar 135).
10 י
מי לנו גדול ממשה וכו' (דברים ג, כו) ויאמר ה' אלי רב לך א"ר לוי ברב בישר ברב בישרוהו ברב בישר (במדבר טז, ג) רב לכם ברב בישרוהו רב לך דבר אחר רב לך רב יש לך ומנו יהושע דבר אחר רב לך שלא יאמרו הרב כמה קשה ותלמיד כמה סרבן וכל כך למה תנא דבי ר' ישמעאל לפום גמלא שיחנא
§ The mishna teaches: Who, to us, had a greater burial than Moses, as no one involved himself in his burial other than the Omnipresent Himself. The Gemara teaches: When Moses relates how God responded to him when denying his request to enter Eretz Yisrael, he states: “And the Lord said to me: Let it suffice for you [rav lakh]; speak no more to Me of this matter” (Deuteronomy 3:26). Rabbi Levi says: Moses proclaimed to the Jewish people when rebuking them with the term rav,” and therefore it was proclaimed to him with the term rav that he would not enter Eretz Yisrael. The Gemara explains: He proclaimed with the term rav when speaking with the congregation of Korah: “You take too much upon you [rav lakhem], you sons of Levi” (Numbers 16:7), and it was proclaimed to him with the term rav,” as God denied his request and said: “Let it suffice for you [rav lakh].” Alternatively: God’s telling Moses rav lakh was intended to mean: You now have a rav, a master, and who is it? It is Joshua, who has been chosen to lead the Jewish people. Alternatively: God’s telling Moses rav lakh was intended to mean: You have a rav, i.e., God, Who says that you may not enter Eretz Yisrael. You must not importune Me anymore, so that people should not say: How difficult is the Master and how obstinate is the student. The Gemara asks: And why was Moses punished so much in that he was not allowed to enter Eretz Yisrael, despite being so righteous? The school of Rabbi Yishmael taught that the reason is based on the common aphorism: Based on the camel is the burden. In other words, a person is judged in accordance with his stature, and therefore a righteous individual will be punished greatly due to any sins he committed.
11 יא
(כז) עֲלֵ֣ה ׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃
(27) Go up to the summit of Pisgah and gaze about, to the west, the north, the south, and the east. Look at it well, for you shall not go across yonder Jordan.
12 יב

(א) וראה בעיניך. בִּקַּשְׁתָּ מִמֶּנִּי וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲנִי מַרְאֶה לְךָ אֶת כֻּלָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ב) "וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ":

(1) וראה בעיניך [LIFT UP THINE EYES …] AND SEE IT WITH THINE EYES — Thou didst request of Me, (v. 25) “Let me see the good land”; I will let thee see the whole of it (not the good territory alone), as it is said, (Deuteronomy 34:1) “And the Lord showed him all the land״ (cf. Sifrei Bamidbar 135).

13 יג
אמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו אעפ"כ לא נענה אלא בתפלה שנאמר (דברים ג, כו) אל תוסף דבר אלי וסמיך ליה עלה ראש הפסגה:
Rabbi Elazar said: This story proves that prayer is greater than good deeds without prayer (Tosafot), as there was none greater in the performance of good deeds than Moses our teacher; nevertheless, his request was granted, albeit in a limited manner, in his request to enter Eretz Yisrael, only through prayer, when God permitted him to climb the mountain and look out over the land. As, initially it is stated: “Speak no more to Me,” juxtaposed to which is: “Go up to the summit of the mountain.”
14 יד
15 טו
(כח) וְצַ֥ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ כִּי־ה֣וּא יַעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃
(28) Give Joshua his instructions, and imbue him with strength and courage, for he shall go across at the head of this people, and he shall allot to them the land that you may only see.”
16 טז

(ב) וחזקהו ואמצהו. בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁלֹּא יֵרַךְ לִבּוֹ לוֹמַר כְּשֵׁם שֶׁנֶּעֱנַשׁ רַבִּי עֲלֵיהֶם, כַּךְ סוֹפִי לֵעָנֵשׁ עֲלֵיהֶם, מַבְטִיחוֹ אֲנִי כִּי הוּא יַעֲבוֹר וְהוּא יַנְחִיל (ע' ספרי):

(2) וחזקהו ואמצהו AND STRENGTHEN HIM AND MAKE HIM FIRM through thy words, so that he may not become faint-hearted, saying, “Just as my master was punished on account of them, so eventually will I be punished on account of them and not enter the land. I promise him “that he shall pass over [before this people] and he shall cause [them] to inherit [the land]” (cf. Sifrei Devarim 29:9).

17 יז
18 יח
19 יט
20 כ
(כט) וַנֵּ֣שֶׁב בַּגָּ֔יְא מ֖וּל בֵּ֥ית פְּעֽוֹר׃ (פ)
(29) Meanwhile we stayed on in the valley near Beth-peor.
21 כא
(א) וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר יְהוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃
(1) And now, O Israel, give heed to the laws and rules that I am instructing you to observe, so that you may live to enter and occupy the land that the LORD, the God of your fathers, is giving you.
22 כב
(א) ועתה ישראל מאחר שאתה רואה גזרת האל ית' להגלותכם אם תחטאו השמרו מחטוא ושמרו מצותיו בלי תוספת וגרעון כי התוספת והגרעון בכל שהוא יביאו אתכם לתכלית הקלקול:

(1) ועתה ישראל, after you have seen the decree of G’d to exile you if you sin, be on guard to meticulously observe His commandments without adding to them or detracting from them. An addition or a detraction will both have destructive consequences for you.

23 כג
(א) ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו. למדנו מכאן שהלמוד אינו עיקר רק עם המעשה, וכן דרשו רז"ל לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ולמדנו עוד שעם המעשה יחיה האדם, לא זולתו.

(1) . ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו; “and now Israel hearken to the statutes and social laws I will teach you to perform in order that you shall live.” This verse teaches that learning, studying the Torah is not the main purpose of the Torah but performing the commandments one has studied. Our sages in Avot 1,17 stated this succinctly when they taught לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, “not the study is of the essence but the performance, the deed.” Only performance of deeds is a guarantee of life (both here and in the hereafter).

24 כד
(ב) לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם׃
(2) You shall not add anything to what I command you or take anything away from it, but keep the commandments of the LORD your God that I enjoin upon you.
25 כה

(א) לא תספו. כְּגוֹן חָמֵשׁ פַּרְשִׁיּוֹת בִּתְפִלִּין, חֲמֵשֶׁת מִינִין בַּלוּלָב, וְחָמֵשׁ צִיצִיּוֹת, וְכֵן "לֹא תִגְרְעוּ" (ע' ספרי פ' ראה):

(1) לא תספו YE SHALL NOT ADD — For instance, to place five chapters in the Tephillin, to employ five species of fruit and plants in the fulfilment of the command of Lulab And to place five fringes on one’s garment. Thus, too, must we explain the following words ולא תגרעו, Ye shall not diminish [from it]" (Sifrei Devarim 82:4).

26 כו
(א) לא תוסיפו על הדבר וגו'. בשלמא לא תוסיפו שפיר קאמר כי סד"א שיש בכלל מאתים מנה, אבל לא תגרעו למה לי כי הגורע אחת מכל מצות ה' כבר הוא מצווה ועומד שלא לגרוע אפילו אחת מכל המצות ובחבורינו עוללות אפרים מאמר שפ"ה פרשנו שלא תגרעו אינו ציווי אלא פירושו דוגמת שאמרו רז"ל (ברכות כט:) לא תרוי ולא תחטא, כי לא תחטא אינו ציווי כי פשוט הוא אלא פירושו לא תרוי כדי שלא תחטא כך פירוש לא תוסיפו ואז ממילא לא תגרעו הא כל המוסיף גורע כי מאן דעביד הא נפיל בהא והוא כמו נתינת טעם על לא תוסיפו ושם הארכנו. ואולי סמך ענין זה לכאן כי זהו מעין חטאו של משה כי הוא הוסיף בהכאת הסלע ובהוספה בא לידי גרעון באמונה, לכך נאמר ועתה ישראל שמע אל החקים, מהו ועתה, וכי קודם זה לא היה להם לשמוע אל החקים אלא ועתה קאי על גמר גזירתו שהזכיר לפני זה והמשיך הסיפור אל מאמר לא תוסיפו.
27 כז
(ג) עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹאֹ֔ת אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יְהוָ֖ה בְּבַ֣עַל פְּע֑וֹר כִּ֣י כָל־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הָלַךְ֙ אַחֲרֵ֣י בַֽעַל־פְּע֔וֹר הִשְׁמִיד֛וֹ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּֽךָ׃
(3) You saw with your own eyes what the LORD did in the matter of Baal-peor, that the LORD your God wiped out from among you every person who followed Baal-peor;
28 כח
(א) עיניכם הרואות הנה יעיד על זה מה שראיתם שקרה בענין בעל פעור כי אמנם אותם שחטאו בעבודת בעל פעור לא התכונו לזה בתחלה אבל היתה תחלת כונתם לזנות בלבד. כאמרו ויחל העם לזנות. ואע''פ שהתורה אסרה זה מפני חשש עבודת גלולים כאמרם וזנו בנותיו והזנו את בניך חשב כל אחד מהם שזה לא יקרה לו כלל והנה קרה ההפך כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור להדבק בבנותיו אין גם אחד מהם שנשמר בחכמתו מהכשל בעבודה עצמה עד שהשמידו ה' אלהיך:
(1) עיניכם הרואות, Moses reminds the people that they had observed the truth of this with their own eyes when their brethren, in their lust, not meaning to commit idolatry, had nevertheless done so, as they had been overcome by their libidos at the time so that they succumbed to seduction. The Torah testifies that their original sin had “only” been to whore with the daughters of Moav. (Numbers 25,1) The Torah, in outlawing sexual relations with non Jews had added that if this law was ignored the result would be intermarriage, idol worship by the children of such a marriage, etc. (Exodus 34,16) Every Israelite who indulged his lust for a Moabite girl had considered himself immune to such a warning. They proved to have been wrong, with the loss of 24.000 Israelites as a result. G’d had wiped out everyone of them who had worshipped Baal Peor. They had been tricked into it without realising it.
29 כט
(ד) וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃
(4) while you, who held fast to the LORD your God, are all alive today.
30 ל
כיון דחזייה דקמצטער א"ל רבי מצאתי להן תקנה מן התורה (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה
Since Rabbi Elazar saw that Rabbi Yoḥanan was grieved over the distress of common, uneducated people, he said to him: My teacher, I have found for them a remedy from the Torah so that they will merit life in the World-to-Come, as it states: “But You who cleave to the Lord your God, are alive every one of you this day” (Deuteronomy 4:4). But is it possible to cleave to the Divine Presence? Isn’t it written: For the Lord your God is a devouring fire” (Deuteronomy 4:24)? Rather, this verse teaches that anyone who marries his daughter to a Torah scholar, and one who conducts business [perakmatya] on behalf of Torah scholars, by investing their money, and one who utilizes his wealth to benefit Torah scholars with his property in some other way, the verse ascribes him credit as though he is cleaving to the Divine Presence.