מֵיתִיבִי: ״עֵינֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ בָּהּ״ — עִתִּים לְטוֹבָה עִתִּים לְרָעָה. עִתִּים לְטוֹבָה כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל רְשָׁעִים גְּמוּרִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּפָסְקוּ לָהֶם גְּשָׁמִים מוּעָטִים, לְסוֹף חָזְרוּ בָּהֶן. לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶן אִי אֶפְשָׁר — שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִידָן בִּזְמַנָּן, עַל הָאָרֶץ הַצְּרִיכָה לָהֶן — הַכֹּל לְפִי הָאָרֶץ.
The Gemara raises an objection from another baraita: The verse states: “A land which the Lord your God cares for; the eyes of the Lord your God are always upon it” (Deuteronomy 11:12). God’s constant providence over Eretz Yisrael is sometimes for the good and sometimes for the bad. Sometimes for the good; how so? If the Jews were wholly wicked on Rosh HaShana, so that only a meager amount of rain was decreed for them for the year, but in the end they repented, what can be done? To add rain is impossible, as the decree was already issued. Rather, the Holy One, Blessed be He, causes those sparse rains to fall at the appropriate times on land that needs it, e.g., fields, vineyards, and gardens, all according to requirements of the land, and those rains are just as effective as a lot of rain.
עִתִּים לְרָעָה כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל צַדִּיקִים גְּמוּרִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים מְרוּבִּין, לְסוֹף חָזְרוּ בָּהֶן. לִפְחוֹת מֵהֶן אִי אֶפְשָׁר — שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִידָן שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן, עַל הָאָרֶץ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לָהֶן.
Sometimes for bad; how so? If the Jewish people were wholly righteous on Rosh HaShana, so that much rain was decreed for them for that year, but in the end they regressed and sinned, what can be done? To reduce the amount of rain is impossible, as the decree was already issued. Rather, the Holy One, Blessed be He, causes the rain to fall not at the appropriate time, and on land that does not need it, e.g., forests and deserts, and the ample rain is no more beneficial than meager rain.
אין מעמידין פרנס כו'. מבואר על פי מה שאמרו פרק קמא דסנהדרין (ח.) כתיב "ואצוה את שופטיכם וגו'" וכתיב "ואצוה אתכם וגו'" אזהרה לצבור שתהא אימת דיין עליהם ואזהרה לדיין שיסבול עול צבור, ור"ל שתהא אימתו עליהם כאלו הוא ראש עליהם ואזהרה לדיין שלא יטיל אימה יתירה עליהן אבל יסבול טרחתן כאלו הוא נושא אותן עליו, ע"ד שאחז"ל (הוריות י.) "עבדות אני נותן לכם ולא שררה" ... והשתא הך מילתא סמך לה ר"י אהאי קרא "ראה קראתי בשם וגו'" הגון עליך דהיינו "ראה אתה אם הגון עליך בצלאל להזהר בכבודו לקבלו ולהנהיגו עליהם" וא"ל "אם לפניך הגון שלא ישתרר ולא יגיס דעתו - לפני לכ"ש?!" ולפי שבאמירת ויקהל אמר משה לישראל "ראו קרא ה׳ וגו'" למדו לומר שא"ל הקב"ה שיאמר כן לישראל "ראו" דהיינו אם הגון למנותו ולהנהיגו עליהם באימה והשיבו גם כן "אם הגון בעיני הקדוש ב"ה שלא ישתרר עלינו, גם לפנינו הגון שתהא אימתו עלינו לקבלו". ועד"ז אמר הקב"ה "ראה קראתי בשם בצלאל וגו'" שהוא מגדולי השבטים שינהיגו אותו עליו לראש ונתתי אתו את אהליאב שהוא מירודים שבשבטים להשוותן שלא ישתרר ויגיס דעתו עליהן הגדול שבשבטים ובהיפך השוה הירוד לגדול שהם ינהיגו גם אותו עליו לראש ולפרנס:
מי שמזמנים לו ספר תורה לקרות ואינו קורא מתוך גאוה שבו, או שנותנים לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך, וכן בדרך כלל כל המנהיג עצמו ברבנות אי אפשר להתקיים בכך לפיכך ראוי לו לאדם להשפיל עצמו נגד השם ונגד עמו. ומ"מ, מלך או נשיא שבדור ראוי להטיל אימתו על הבריות שלא יקלו בו ובהנהגתו, והכל לשם שמים. וכן יזהר יחיד או יחידים שלא למנות פרנס על הצבור אלא א"כ הצבור נמלכים בו, דרך צחות אמרו "ראו קרא ה׳ בשם בצלאל וכו'" אמר לו הב"ה למשה "לך אמור להם לישראל הגון עליכם וכו'," וכן לעולם אל יתגאה בטובה שרואה בעצמו שהכל ביד השם להמיר ולהחליף אלא יעמוד ביראה ובאימה לפניו ויהיו כל מעשיו לשם וכשתארע לו איזו צרה יפשפש במעשיו אפילו קלה שבצרות ויתעורר מתוכה לתשובה, ואפילו לא אירע אצלו אלא הבהלת חלום רע - יפשפש וידאג עליו עד שיתעורר מתוכו לתשובה.
א"ר יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא בשעה שאמר הקב"ה למשה לך אמור לבצלאל עשה לי משכן וכו' הלך משה והפך וכו'. צריך לדעת אמאי משה הפך ואמר לו ארון תחילה. ודרך דרש אפשר לומר במ"ש הרב כלי יקר פ' פקודי דבצלאל נקרא על שם הארון וזהו בצל אל שהשרה שכינתו בישראל שם בארון אורי אור תורה וכו' ע"ש, ואפשר שלכך הקדים לו משה הארון לומר שהוא העיקר ועל שמו נקרא בצלאל. וכשא"ל "משה רבינו מנהגו של עולם וכו'" אמר לו משה רבינו ע"ה "שמא בצל אל היית וכו'" - רמז לו שהוא נקרא בצלאל על שם הארון ור"ל בצל אל והיינו טעמא שהקדים הארון לעשות יקר ולומר שהוא עיקר ורמוז בשמו:
בצלאל ע"ש חכמתו נקרא וכו' יש לדקדק דהרי מצינו בפ' תרומה שהק"בה אמר לו ארון וכלים תחלה ולא הקפיד על קושיית בצלאל להיכן אכניסם ועוד היכן מצינו שמשה אמר לבצלאל שיעשה ארון וכלים תחלה ורש"י נדחק דמסתמא אמר לו כדרך שהם כתובים בפ' תרומה ועוד הרי בחמת נגמר מלאכת המשכן וכל כליו בכסלו ולא הוקם עד ניסן כדא תא במדרש פ' פקודי הרי שהיו הכלים עומדים חוץ ממשכן שלשה חדשים וא"כ הי' יכול ג"כ לעשותם קידם שעשה המשכן והנלע"ד בזה שישראל היו סבורים שכשיגמור המשכן תכף יקימוהו ותשרה השכינה תכף בהגמר מלאכתו וכן איתא באמת שכיון שנגמרה מלאכתו והביאוהו אצל משה היו ישראל מתרעמים לא כך היינו אומרים שתשרה השכינה והרי נגמר מעשה המשכן וכל כליו ועדיין אין השכינה שורה והם לא ידעו שאין הק"בה רוצה להשרות שכינתו ביניהם עד שיגיע החודש שנולד בו יצחק שהוא חודש ניסן יעויין במדרש שם ובפ' תרומה מצינו שהזכיר משכן תחלה וסוף וארון וכלים באמצע שכן כתב שם ועשו לי מקדש וגומר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וגו' ועשו ארון וגו' ועשית שלחן וגו' ועשית מנורת וגו' ואת המשכן וגו'. ונראה שהק"בה שידע שאף שיוגמר הכל המשכן והכלים אעפ"כ לא ניח להקים המשכן עד ר"ח ניסן ולא שייך טענת בצלאל להיכן אכניסם ולכן נתן להם הברירה איזה מהם שירצו יקדימו ושוב בפ' כי תשא כשאמר לו הק"בה למשה ראה קראתי בשם בצלאל וגו' ועשו את כל אשר צויתך את אוהל מועד ואת הארון וגו' רמז לו הק"בה שבצלאל יעשה כסדר הזה לפי שבצלאל יהי' סבור שתכף בגמר המלאכה יקימו המשכן ויכניסו הכלים ולכן יתנהג כמנהג העולם ומזה אנו למדין שעתיד בצלאל לעשות כן ומשה רבינו כדי לפרסם חכמתו של בצלאל לכך היפך לו ולא שינה בזה מאמרו של הק"בה שהרי באמת הק"בה נתן הברירה איזה להקדים ובצלאל אמר בנוהג שבעולם וכו' ועמד על דברי הק"בה בפ' כי תשא וזה שאמר לו משה בצל אל היית וכו':
בשעה שאמר לו הקב"ה למשה לך אמור לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים וכו'. זה הענין למדוהו רבותינו ז"ל מפני שבסדר ויקחו לי תרומה כתובים הכלים קודמין ובסדר ויקהל כתוב עשיית המשכן קודם ותלו הדבר רבוותא ז"ל במשה רבינו ולא ששמע כן מפי השכינה. ואיפשר שאף משה רבינו לנסותו היפך לו הסדר:
אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן ובספר יצירה תני להו:
ועוד בשבח בצלאל אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף האותיות שנבראו בהן שמים וארץ. ומנין למד אתה זאת? — כתיב הכא[נאמר כאן] בענין סיפור שבחו של בצלאל "ואמלא אתו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (שמות לא, ג), וכתיב התם[ונאמר שם] בענין בריאת השמים והארץ: "ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" (משלי ג, יט), וכתיב [ונאמר] שם בהמשך הדברים: "בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל" (שם פסוק כ), הרי שהדברים שבהם נבראו השמים והארץ, החכמה התבונה והדעת, מצויים היו בבצלאל.
היה יודע בצלאל לצרף כו'. מפורש בריש פ"ק דכתובות בחידושנו ע"ש:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן חָכְמָה, אֶלָּא לְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר... יש להקשות, למה האריך לומר אַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לָהּ?
ונראה לי בס"ד, דאיתא בגמרא (כתובות עה.). אמרי חכמי בבל על חכמי ארץ ישראל, חד מנייהו כתרי מינן, ופירשתי בס"ד טעם לזה, כי בארץ ישראל שולטת היצירה בימי החול, אך בחוץ לארץ שולטת העשיה וכמה שאמר רבינו האר"י ז"ל. וידוע שְׁנַיִם מִקְרָא ביצירה, וְאֶחָד תַּרְגּוּם בעשיה, ולכן חד מנייהו בתרי מינן, שהם כפולים מפני שהם ביצירה שהיא כפלים לעשיה.
ובזה יובן המאמר כאן, דאתמוהי קא מתמה, אַתּוּן מֵהָכָא מַתְנִיתוּ לָהּ? בתמיה! ר"ל: אַתּוּן בני ארץ ישראל שאתם תחת שליטת היצירה ששם סוד 'מִקְרָא' מֵהָכָא מַתְנִיתוּ לָהּ? כלומר מֵהָכָא דהוא פסוק של תַּרְגּוּם שהוא בעשיה, והלא אנן בני בבל אף על גב דיתבינן בבבל שהיא תחת שליטת העשיה, לא ילפינן לה מפסוק של תַּרְגּוּם, אלא מן הַמִּקְרָא של "וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה".