(כה) וַיֵּ֨דַע אָדָ֥ם עוֹד֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁ֑ת כִּ֣י שָֽׁת־לִ֤י אֱלֹהִים֙ זֶ֣רַע אַחֵ֔ר תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן׃ (כו) וּלְשֵׁ֤ת גַּם־הוּא֙ יֻלַּד־בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אֱנ֑וֹשׁ אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם יהוה׃ {ס}
(25) Adam knew his wife again, and she bore a son and named him Seth, meaning, “God has provided me with another offspring in place of Abel,” for Cain had killed him. (26) And to Seth, in turn, a son was born, and he named him Enosh. It was then that יהוה began to be invoked by name.
וידע אדם וְגוֹ'. בָּא לוֹ לֶמֶךְ אֵצֶל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְקָבַל עַל נָשָׁיו, אָמַר לָהֶם: וְכִי עֲלֵיכֶם לְדַקְדֵּק עַל גְּזֵרָתוֹ שֶׁל מָקוֹם? אַתֶּם עֲשׂוּ מִצְוַתְכֶם וְהוּא יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ. אָמְרוּ לוֹ: קְשֹׁט עַצְמְךָ תְּחִלָּה, וַהֲלֹא פָּרַשְׁתָּ מֵאִשְׁתְּךָ זֶה מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה מִשֶּׁנִּקְנְסָה מִיתָה עַל יָדְךָ: מִיָּד וַיֵּדַע אָדָם וְגוֹמֵר. וּמַהוּ עוֹד, לְלַמֵּד שֶׁנִּתּוֹסְפָה לוֹ תַאֲוָה עַל תַּאֲוָתוֹ (בראשית רבה):
וידע אדם AND ADAM KNEW — Lamech came to Adam Harishon, complaining about his wives. He (Adam) said to them: “Is it for you to be overparticular regarding God’s decrees? You do your duty, and He will do His!” They replied to him: “First correct yourself: have you not lived apart from your wife these 130 years, ever since, through you, death was decreed as a punishment?” At once ‘וידע אדם עוד וגו “Adam knew his wife עוד ” — What signifies the word עוד? It is used here to teach that his love for her was now greater than before (Genesis Rabbah 23:4-5).
אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יהוה. אָז הִתְחִילוּ צַדִּיקֵי הַדּוֹר לִדְרוֹשׁ לָרַבִּים אֶת שֵׁם יהוה, כְּעִנְיָן "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יהוה אֵל עוֹלָם" (בראשית כא:לג), כִּי הֻצְרְכוּ לִסְתּוֹר דֵּעוֹת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְגִלּוּלִים שֶׁהִתְחִילוּ אָז כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה.
אז הוחל לקרא בשם ה, at that time the righteous people of the earth began to preach monotheism to the public. The meaning is similar to Genesis 21,33 ויקרא שם בשם יהוה א-ל עולם, “Avraham proclaimed there the name of the Lord, the Lord of the universe.” The time had come to publicly confront and refute the arguments of the idolaters in that period.
אז הוחל לקרוא בשם יהוה. ביאורו כל האמצעיים נקראו בשם אלהים אבל שם יהוה לא יאמר כי אם על בורא ית"ש שבידו וברשותו להרע ולהטיב. והם קראו את אמצעים בשם יהוה וזה ע"ז:
אז הוחל לקרוא בשם יהוה, לשון תחילה, והענין שבהיות רוב בני אדם בדור ההוא שוכחי אלוה וטעו אחרי הגלולים, אז החלו נדיבי עם לקרא בשם יהוה, והודיעו במקהלים כבודו ודרכיו ללמד איש את אחיו לדעת את יהוה, והשרידים האלה הם ראשי הדורות שהזכיר אח"כ קינן מהללאל ירד חנוך וכו':
אז הוחל לקרוא בשם יהוה. מגיד לך חשיבתו של שת שקרא שם בנו אנוש כלו' אדם כמו מה אנוש כי תזכרנו ואע"פ שבדורו התחילו לקרות שמותם בשם הק' שהיו משתפים שם שמים בשמם כמו מחוייאל מהללאל:
לקרא שמות הע"ז והעצבים בשם יהוה. כי פירוש "אז הוחל לקרא בשם יהוה" כי שם העבודה זרה קראו בשם יהוה. אף על גב דלא נכתוב בכתוב שמות העבודה זרה, סתמא אין קורא בשם יהוה שמות בני אדם אלא שמות העבודה זרה והעצבים, ולפיכך כתיב "אז הוחל לקרא בשם יהוה". ומה שלא פירשו שהוא לטובה, כמו שנאמר באברהם (להלן כא, לג) "ויקרא בשם יהוה", מפני שלא יתכן זה, דהרי כבר קרא הבל וקין בשם יהוה, ולא שייך לומר שאז התחילו. ועוד דלא הוי למכתב לשון "הוחל" רק 'אז קראו בשם ה", אלא לשון "הוחל" – חלול הוא, לכך נאמר לשון "הוחל" כי הוא לשון נופל על לשון, אף על גב דלשון זה הוא התחלה לפי פשוטו – מכל מקום לכך כתב לשון "הוחל" כי התחלה זאת הוא חלול, וכבר הראיתך (אות כג) כי זה דרכי התורה, והוא יסוד גדול מאד לכתוב לשון נופל על לשון, ובזה מגלה לך עיקר פירוש הדבר. וכן אונקלוס תירגם "אז הוחל לקרא בשם יהוה" 'חלו בני אינשא מלצלאה' פירש גם כן "הוחל" לשון חלול, אבל בודאי עיקר הלשון הוא התחלה, דאם לא כן הוי למכתב 'אז הוחל שם ה", אלא כי הלשון הוא התחלה גם כן. וכן הבינו אותו רז"ל שאמרו (ב"ר כג, ז) – בג' מקומות נאמר זה הלשון וכולם לשון מרד, "ויהי כי החל" (להלן ו, א), "הוא החל להיות גבור ציד וכו'" (ר' להלן י, ח), וכל אלו לשון התחלה, ועם זה הוא לשון חלול, כאילו כתיב 'אז התחיל החלול' ושניהם משמע בלשון. והראב"ע שפירש אותו לשבח אין רוח חכמים נוחה הימנו, לפי שיש ללמוד מענין הפרשה דלא באה לספר בשבחם. וכי אפשר לפרש להיות קוראים עתה בשם יהוה, ומצאנו כאשר החל לרוב היו תמיד חוטאים יותר, ואיך נאמר דאכשר דרי:
Then men began to call upon the name. This cannot mean that at that time they began calling upon Hashem, because earlier generations had done so as well. For this reason the Sages interpret this statement negatively.
אז הוחל. לשון חולין לקרוא שמות אדם ושמות עצבים בשמו של הקב"ה לעשותם אלילים ולקרותם אלהות, (רש"י). ולשון המקרא חסר לפי' זה, ונ"ל דהקריאה בשם השם היא התפלה כמו זה עני קרא ויהוה שמע, אני קראתיך כי תענני (אנרופען, אנבעטען), וטעמו חשבו בדעתם המשובשת שהתפל' אל הקב"ה הוא דבר חולין וגנאי אליו כי לגודל ערכו ית' ולרוממותו לאין תכלית אין מהראוי לבריאה קלה כמו האדם, שיגש לערוך תפלתו אליו, כמו שאין כבוד למלך אם איש הכפרי יגש לשפוך תחנתו לפניו בלתי אמצעית שר ונכבד, ככה דמו בדעתם הרעה להיותו ית' נעלה ומרומם לבלי תכלית, פחיתות כבודו הוא אם האדם השפל ישפוך שיחתו לפניו בלתי אמצעי, ולסבה זו בחרו הכוכבים וצבא השמים להיותם אמצעים בינם ובין הבורא ית', אחרי שהם ברואים עליונים ונכבדים להיות משמשים לפניו במרומים ולהשפיע מטובם צרכי הנהגת העולם השפל. לא היו כופרים במציאותו ית' אבל היו מודים בעלת העלות ושהכל נמשך ממנו, רק לגודל ערכו ית' ולפחיתות ערך האדם השתבשו לאמר שמהראוי לערוך התפלה אליו ית' ע"י ברואים נכבדים כאלה להיות אמצעים, כאיש הכפרי יפנה למלך ע"י שרים ונכבדים הקרובים אליו והרוו"ה פי' הוחל משרש יחל, כמו שבעת ימים תוחל (ש"א יו"ד), דוגמת הורד הושב שהוא מן הוׁרֵד הוׁשֵב, כן הוחל מן הוׁחֵל, וענינו איחור וביטול, וכן לא יחל דברו (במדבר ל׳:ג׳) פי' רשב"ם לא ימתין ויאחר את נדרו. וטעם אז הוחל אז נתבטלה הקריאה בשם יהוה וכפי' במ"ב:
אז הוחל לקרוא בשם יהוה. פי' לישבע לשקר, מלשון לא יחל דברו:
'אז הוחל לקרא בשם ה, “then men began to abuse the name of the Lord, (by applying it to idols).” According to our author the meaning is that men began to swear false oaths using the name of the Lord to appear believable. The word הוחל is seen as analogous to Numbers 30,3: לא יחל דברו, “he must not desecrate his word” (when swearing an oath).
ולשת גם הוא. כבר ביארנו דלשון גם הוא משמעו אפילו הוא עי׳ לעיל מקרא ד׳. והרבותא בזה דאע״ג שהיה שת שקוע באלהות והי׳ מופרש ומובדל מכל עניני העוה״ז בכ״ז לא חדל מלעסוק בבנינו של עולם ולהעמיד תולדות לקיום המין וזה הוא הוראת מלת גם. וכמו שביארנו ריש פרשת וירא ועיין להלן יהוה כ״ב:
אז הוחל לקרא בשם יהוה. דקדוק לשון הוחל ודאי כמ״ש הראב״ע שהוא מהוראת התחלה אבל מ״מ אינו כפירושו להיפך מקבלת חז״ל. אלא ה״פ הגיע אז שעה שנצרך לקרוא בשם יהוה. שכל דורו תעו בע״ז ושכחו סיבת כל הסיבות ית׳ ע״כ הוצרכו להשרידים שבדור לקרוא בשם יהוה כמו שעשה א״א בדורו (וכ״כ הספורנו) ופ׳ הרמב״ם ע״פ גמ׳ שבת שגם אנוש בעצמו טעה בזה ועי׳ מ״ש בס׳ במדבר כ״ד י״ז. נמצא סיפור כל הפרשה. שאדם הראשון הוליד ג׳ בנים משונים בהליכות חייהם. קין הי׳ אדם פשוט ואינו מבקש מותרות. הבל היה אדם המעלה ואפרתי לפי ערך דעת אנושי ושניהם לא הגיעו לתכלית הבריאה. שת היה אדם המעלה האמיתי תכלית הבריאה והקדים המקום ית׳ לידת קין והבל לשת. ללמד שד״א קדמה לתורה. דא״א להיות מופרש לעבודת יהוה אם לא שיש הכנות מכבר לצרכי הגוף. וע׳ להלן ט׳ שכמו כן היו ג׳ בני נח מחולקים במהותם:
ויקרא את שמו אנוש. ארבעה דברים נשתנו בימי אנוש, ההרים נעשו טרשים והתחיל המת מרחיש ונעשה פניהם כקופין ונעשו חולין למזיקין.
ויקרא את שמו אנוש, “he called him Enosh.” There were four major upheavals on earth during the lifetime of Enosh. 1) Mountains and hills became bare rocks, unfit for grazing or any form of agriculture; 2) bodies of dead people began to emit foul smell as they started to decompose; 3) man’s facial features gradually became more like that of apes; 4) as a result of their losing the “image of G-d,” in which original man had been created, demons lost their fear of attacking human beings. (Compare Yalkut Shimoni, Chronicles I 1072.)
אז הוחל לקרוא בשם ייי, המאמר הזה מתפרש ב־4 אופנים: א. והוא הקרוב ביותר ללשון הכתוב, שבימי אנוש התחילו האנשים לצרף את שם אלוהים לשמותיהם, כגון השמות מחויאל ומתושאל, כי שת ואנוש הם כנגד חנוך ועירד, וקין קדם להם בדור אחד. ואחרי שנולד אנוש נתנו השמות מחויאל ומהללאל והרחיבו עוד לימואל ויחלאל, ועמי־שדי, וצורישדי, ושריה ואמציה וכדומה. ב. התחילו לקרוא בשם ייי בציבור ועשו לעצמם מקומות מסגד וכנסיות, ככתוב: לקרוא כולם בשם ייי. ג. התחילו לקרוא בשם ייי למי שאינו אלוהים, לצורות ולתמונות ולפסילים ככתוב: ויאמרו אלה אלוהיך. ד. חיללו את הקריאה בשם ייי וזלזלו בתפילה. לפי הפירוש הרביעי המלה הוחל היא מגזרת חלל שתרגומה בערבית: בד'ל ככתוב: ואחל בתוכם. וכמה מן הקדמונים מעדיפים את הפירוש האחרון מן הראשונים, וכח המסורת במקומו עומד, בלי ספק.
אז הוחל לקרא בשם יהוה. מלמד שבאו בני הדור ושאלו לו לאנוש מה שמו של אביך א"ל שת ושמו של אבי אביך א"ל אדם ושם אביו של אדם מה היה שמו א"ל לא היה לו אב אלא הקב"ה בראו גולם מן הארץ ונפח בו נשמת חיים אמרו לו כיצד עשהו מיד לקח רגיבת עפר ועשאו צורת גולם ונכנס בנפיחיו השד והיה בו חיות מיד אמרו זה אלהינו והאמינו בו וזהו שאמרו בב"ר אתם קראתם לע"ז שלכם בשמי אף אני אקרא למי הים:
ולשת גם הוא יולד בן, אמר גם הוא, כי כמו שהוליד אדם בן טוב כדמותו כצלמו, גם שת הוליד בן כדמותו כצלמו.
ולשת גם הוא, just as Adam had sired a good son, one in his image, so Sheth sired a good son, one in his image.
אז הוחל לקרא בשם יהוה, יש מפרשים הוחל לשון חלול, ויש מפרשים לשון תחלה. ובתרגום אונקלוס מצאנו שתי נוסחאות, יש נוסחא בכן ביומוהי שריאו בני אנשא לצלאה בשמא דה', פירש הענין אז הוחל, לשון תחלה כי בימיו החלו בני אדם לקרא בשם יהוה, כלומר להתפלל אליו בעת צרתם ולהספיק צרכיהם, כי עד ימי אנוש לא היתה דעתם שהתפלה מועילה להם, כי מה שנגזר נגזר ואין להשיב. ולמה שראינו בדרז"ל (ב"ר כ"ג) וכן דעת רוב בני אדם, כי בימי אנוש טעו בני אדם אחר ע"ז, יהיה הפירוש, כי אז החלו בני אדם לקרא לכוכבי' ולמזלות בשם יהוה כלומר כי להם היו עובדים ומתפללים, כי היתה דעתם כי הם אמצעים בין האל ובין שאר ברואיו ולגדולתם ולעצמם הם ראוים לעבדם והם יצליחו מעשה העובד להם, כי הם מנהיגי העולם השפל, ואם הוא לשון חלול יהיה הפירוש, כי הקריאה בשם יהוה הוחל אז ושתפו עמו נבראי מעלה העצומים, ומעת ההיא התפשטה האמונה ההיא גם חלקי העבודה ההיא, יש בחרו להם עבודת השמש, ויש בחרו עבודת הירח ויש כוכב פלוני ויש כוכב פלוני שהתפשטה האמונה ההיא בהמון הערים לעבוד צלמי עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון, לא יאכלון ולא יריחון. ותרגום ירושלמי ולשת לחוד הוא אתיליד בר וקרא ית שמיה אנוש ביומוהי הא שרו בני אינשא למפלח פולחנא נוכראה ולמכניא יתהון בשם מימרא דה', ובאמרו לחוד כי הוא לבדו נתקיים לו הזרע ולא לקין ולהבל, אבל תימה הוא איך עשה מן הרבוי מיעוט. (ובב"ר כ"ג) ותקרא את שמו אנוש, בעון קומי אבא כהן ברדלא אדם שת אנוש ושתיק? אמר להן עד כאן בצלם ובדמו' מכאן ואילך נתקלקלו הדורות ונבראו קינטורין:
'אז הוחל לקרא בשם ה, some commentators understand the word הוחל in the sense of חלול, desecrating, profaning. Others, including Rashi understand it in the sense of התחלה, beginning. In Onkelos we find two versions. According to one version, people became lax in worshipping G’d in the days of Enosh; according to the other version of Onkelos, in Enosh’s days people began to proclaim the name of G’d, [i.e. what had been something natural up until then had to be reintroduced as it had become practically extinct. Ed.] If the second interpretation is correct, the decline of religious observance was arrested for the first time in the days of Enosh when people found it necessary to pray to G’d when they found themselves in trouble. Up until that time they had not even thought that prayer could be helpful in affecting their fate on earth. They considered G’d’s decree as irreversible under any circumstances. According to what we have seen in the writings of our sages, (Shabbat 118) and according to the understanding of most people, that idolatry was widespread in the days of Enosh, the meaning of the verse before must be that that in Enosh’s time many people began to look upon the celestial phenomena as deities and address them and worship them as gods. They did so because they considered these phenomena as intermediaries between them and the invisible G’d. Seeing that these phenomena had been appointed by G’d to run the terrestrial part of the universe on His behalf, they considered these forces as capable of bestowing favours on those worshipping them. Gradually, such initial errors spread until most forms of idolatry nowadays are totally devoid of any rationale. In people’s minds natural forces are perceived as competing with each other and possessing overlapping domains, so that unless one worships at least several of them one would arouse the jealousy of the one ignored. The matter has become so grotesque that man made statues that neither see, hear, etc., are credited with being able to influence the lives of intelligent human beings.
According to the Targum Yerushalmi [not found in the regular editions. Ed.] only Sheth had a son born to him whom he called Enosh, and in his time people began to worship other forces as deities, i.e. applying G’d’s name to them. When the Targum wrote לחוד, “only,” the meaning is that Enosh was the only one of Sheth’s sons who survived, and all of mankind is descended from Enosh, neither offspring of Kayin or Hevel surviving. It is difficult to understand how an expression such as גם הוא, which suggests something additional, can be interpreted by the Targum as the opposite, i.e. as a restrictive clause.
אז הוחל לקרא בשם ד׳. Die Etymologie von חלל siehe Jeschurun VIII. 169, 170. Die Möglichkeit, daß הוחל ebensowohl: es wurde entweiht, als: es wurde angefangen, heißen kann, hat die verschiedensten Auffassungen dieses Satzes veranlaßt. Es kann entweder heißen: damals fing man an, den Namen Gottes anzurufen, oder zu verkünden; oder: damals wurde die Anrufung oder Verkündigung des göttlichen Namens entweiht. Man hat die erste Auffassung aufgegeben, weil man darin ja nur ein Verdienstliches und keineswegs eine Entartung der Zeit zu erkennen vermochte. Allein der letzteren steht einmal die Konstruktion — לְ entgegen, und dann würde es auch eine bereits zu tiefe Stufe der Entartung bezeichnen. Raschis Erklärung, man habe damals angefangen, Menschen und andere Dinge götzentümlich mit dem Namen ד׳ zu benennen, dürfte entgegenstehen, daß, wo der Name ד׳ vorkommt, das Götzentum aufhört. Nirgends wurde vom Götzentum Dingen der Name ד׳ beigelegt. Vielmehr bleibt nichts übrig, als die einfache, ungezwungene Auffassung: damals fing man an den Namen Gottes zu verkünden. Es ist aber die Erklärung, die ich einmal von meinem unvergesslichen Lehrer, dem seligen Bernays, gehört, gewiß die richtige. קרא בשם ד׳, was in Abrahams Zeit ein Verdienst war und den Wiederanfang einer zurückkehrenden besseren Zeit bezeichnete, nachdem der Name Gottes völlig vergessen war, das war in Enoschs Zeit das Zeichen des beginnenden Abfalls. Es ward in seiner Zeit zuerst Bedürfnis, den Namen Gottes zu verkünden. Bis dahin war es — wie es einst einmal wieder sein wird ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד׳ כי כלם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם (Jirmij. 31, 34), es wird Einer den Andern nicht mehr lehren: erkennet Gott, denn alle werden sie mich kennen, von klein bis groß — überflüssig.
Damals fing man an den Namen ד׳ zu verkünden. Der Mensch war אנוש, war die Ursache des Siechtums der Welt geworden, weil der Name ד׳, und damit die besondere Beziehung Gottes zum Menschen und des Menschen zu Gott (siehe oben) anfing in Vergessenheit und Nichtbeachtung zu geraten. Das kainitische Geschlecht ging zu Grunde, weil in ihnen — מהויאל מחייאל — das Göttliche überhaupt immer mehr verlöscht wurde; das setitische entartete, weil es die göttliche Bestimmung des Menschen, deren Bewusstsein der Name ׳ד wach hält, mit diesem Namen aus den Augen verlor, und dadurch von אדם zu אנוש hinabsank. Der Name אלדי׳, das Bewusstsein, daß es einen Gott, eine hohe Allmacht gebe, welcher die Welt ihren Ursprung und ihre Ordnung verdankt, ist nie ganz aus den Gemütern der Völker geschwunden, und wäre es auch nur, wie die Weisen es bezeichnen, als אלהא דאלהא. Allein dieses Bewusstsein macht noch den Menschen nicht zum Menschen, und den Juden nicht zum Juden. Wir könnten das volle Bewusstsein haben, daß alles, was uns umgibt, von einem Schöpfer in ewiger Ordnung geschaffen sei, und glauben, daß von denselben Gesetzen auch das Geschick des Menschen abhänge, wir brauchten eben nur alle diese Gesetze zu erforschen, und damit wäre unser Glück gesichert. Allein, nicht die Welt im eigenen Interesse auszubeuten, sondern ihre Kräfte sich untertänig zu machen, um mit ihnen den göttlichen Willen auf Erden zu erfüllen, diese Unterordnung nicht der Welt, sondern des Menschenherzens, des Menschenwillens und der Menschengesellschaft unter Gott, und mit dieser Unterordnung die innige, den Menschen von allen andern Gewalten frei machende Verbindung mit Gott, das ists, was der Name ד׳ die Juden und die Menschheit lehrt, die besondere Gegenwart Gottes im Menschen- und Völkerleben; weshalb es nichts Zufälliges, sondern tief innerlich begründet ist, daß wir den Namen ד׳ als אדנ׳ aussprechen. Die Anerkennung Gottes als unseres Herrn, die Hingebung als עבר ד׳, dieser höchste den Menschen adelnde Beruf, ist das unmittelbarste Korrelat des Namens ד׳. Wir erkennen Gott als ד׳ an, indem wir ihn "unsern Herrn" nennen. יהוה findet man nicht in der Natur, sondern in der Entwicklung der Menschengeschichte. Er, der Name, gibt somit dem Menschen das Gefühl seiner Würde, das Bewusstsein seiner Kleinheit und Größe, das Bewusstsein, in seiner Gott gegenüber zu nichts verschwindenden Größe, doch von ihm an die Spitze der Schöpfung berufen, הדום רגליו zu sein; er schützt den Menschen vor Überhebung und zugleich vor Vertiefung, Entartung und Verkümmerung. Sobald mit der Vergessenheit oder Nichtbeachtung dieses Namens der Adam zum Enosch hinabsank, sank auch physisch seine Welt mit ihm nach der Lehre der Weisen. Die Erde büßte immer mehr an Fruchtbarkeit ein; der Menschenleib, der ursprünglich unverweslich sein und nach dem Tode als abgestreifte Hülle der Rückkehr des Menschengeistes harren sollte, verweste; das Tierische trat in der Gesichtsbildung des Menschen hervor; und sie verfielen der Macht physisch schädlicher Einflüsse. Der Name Gottes macht frei, der Name Gottes macht lebendig, der Name Gottes hebt den Menschen schützend über alles empor. Wie er dem Menschen entschwindet, verfällt seine physische Natur immer mehr und mehr den physischen Gesetzen der physischen Welt. — Es kam also in Enoschs Zeit der Name ד׳ in Vergessenheit und Nichtachtung, und es ward zuerst Bedürfnis .לקרא בשם ד׳
Damals fing man an den Namen ד׳ zu verkünden. Der Mensch war אנוש, war die Ursache des Siechtums der Welt geworden, weil der Name ד׳, und damit die besondere Beziehung Gottes zum Menschen und des Menschen zu Gott (siehe oben) anfing in Vergessenheit und Nichtbeachtung zu geraten. Das kainitische Geschlecht ging zu Grunde, weil in ihnen — מהויאל מחייאל — das Göttliche überhaupt immer mehr verlöscht wurde; das setitische entartete, weil es die göttliche Bestimmung des Menschen, deren Bewusstsein der Name ׳ד wach hält, mit diesem Namen aus den Augen verlor, und dadurch von אדם zu אנוש hinabsank. Der Name אלדי׳, das Bewusstsein, daß es einen Gott, eine hohe Allmacht gebe, welcher die Welt ihren Ursprung und ihre Ordnung verdankt, ist nie ganz aus den Gemütern der Völker geschwunden, und wäre es auch nur, wie die Weisen es bezeichnen, als אלהא דאלהא. Allein dieses Bewusstsein macht noch den Menschen nicht zum Menschen, und den Juden nicht zum Juden. Wir könnten das volle Bewusstsein haben, daß alles, was uns umgibt, von einem Schöpfer in ewiger Ordnung geschaffen sei, und glauben, daß von denselben Gesetzen auch das Geschick des Menschen abhänge, wir brauchten eben nur alle diese Gesetze zu erforschen, und damit wäre unser Glück gesichert. Allein, nicht die Welt im eigenen Interesse auszubeuten, sondern ihre Kräfte sich untertänig zu machen, um mit ihnen den göttlichen Willen auf Erden zu erfüllen, diese Unterordnung nicht der Welt, sondern des Menschenherzens, des Menschenwillens und der Menschengesellschaft unter Gott, und mit dieser Unterordnung die innige, den Menschen von allen andern Gewalten frei machende Verbindung mit Gott, das ists, was der Name ד׳ die Juden und die Menschheit lehrt, die besondere Gegenwart Gottes im Menschen- und Völkerleben; weshalb es nichts Zufälliges, sondern tief innerlich begründet ist, daß wir den Namen ד׳ als אדנ׳ aussprechen. Die Anerkennung Gottes als unseres Herrn, die Hingebung als עבר ד׳, dieser höchste den Menschen adelnde Beruf, ist das unmittelbarste Korrelat des Namens ד׳. Wir erkennen Gott als ד׳ an, indem wir ihn "unsern Herrn" nennen. יהוה findet man nicht in der Natur, sondern in der Entwicklung der Menschengeschichte. Er, der Name, gibt somit dem Menschen das Gefühl seiner Würde, das Bewusstsein seiner Kleinheit und Größe, das Bewusstsein, in seiner Gott gegenüber zu nichts verschwindenden Größe, doch von ihm an die Spitze der Schöpfung berufen, הדום רגליו zu sein; er schützt den Menschen vor Überhebung und zugleich vor Vertiefung, Entartung und Verkümmerung. Sobald mit der Vergessenheit oder Nichtbeachtung dieses Namens der Adam zum Enosch hinabsank, sank auch physisch seine Welt mit ihm nach der Lehre der Weisen. Die Erde büßte immer mehr an Fruchtbarkeit ein; der Menschenleib, der ursprünglich unverweslich sein und nach dem Tode als abgestreifte Hülle der Rückkehr des Menschengeistes harren sollte, verweste; das Tierische trat in der Gesichtsbildung des Menschen hervor; und sie verfielen der Macht physisch schädlicher Einflüsse. Der Name Gottes macht frei, der Name Gottes macht lebendig, der Name Gottes hebt den Menschen schützend über alles empor. Wie er dem Menschen entschwindet, verfällt seine physische Natur immer mehr und mehr den physischen Gesetzen der physischen Welt. — Es kam also in Enoschs Zeit der Name ד׳ in Vergessenheit und Nichtachtung, und es ward zuerst Bedürfnis .לקרא בשם ד׳
וידע אדם עוד זה הי' קודם רק שכתב כל מעשה קין ובניו ואח"כ התחיל לסדר תולדת שת ובניו וזה ענין אין מוקדם ומאוחר בתורה שהתור' מסדר כל ענין בפ"ע. כי שת לי אלהים בהשגחה גלויה:
כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. ה״ז מיותר וכי אם לא מת הבל לא ילדה ומאי נ״מ במה שהרגו קין או מת מאליו. אלא ה״פ באשר היה שת בזה הפרט כמו הבל שלא היה עובד אדמה. והתפרנס מעבודת אחרים ע״כ אמרה כי הוא זרע אחר. ואינו דומה לו כלל כי הבל שקע דעתו וזמנו בהבלים ע״כ אע״ג שלפי ערכו היה כך רצון יהוה מ״מ לא זכה שיהא קין עובד ומשמש את הבל ומש״ה המשילו הקב״ה על הבל ויצא מה שיצא עד שהרגו. אבל לא כן שת. שהוא היה משקיע דעתו באלהות. וא״כ מצד הדין פטור מהליכות החיים כי כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה וכמאמר ב״ז שלהי מס׳ ברכות. וגם אין לו פחד מאדם רע כדאיתא במס׳ ע״ז פ״ב בדרב יהודא שלא פגע בו אדם רע. ע״כ שמו שת. ואין הפי׳ מלשון שת דא״כ אין שום משמעות בלשון שיתה והלא הכל נפעלים. אלא שת הוא לשון יסוד ועיקר. וכלשון הגמ׳ בסנהדרין כ״ו ג׳ דברים של תהו שהעולם משותת עליהם ולכך נקרא האדם המעלה שהוא התכלית שת. שהוא יסוד הבריאה. ואמרה בלה״ק כי שת לי שנאה לומר בלשון נופל על לשון. אע״ג שהוא מכוונה אחרת וכיב״ז בס׳ שמות ב׳ י׳ ע״ש. או נראה דפי׳ כי שת לי ג״כ מלשון יסוד כמו והשתות יהרסון ופי׳ כי שותת יהוה לי זרע אחר: