(ב) וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה וְהִנֵּה־שָׁ֞ם שְׁלֹשָׁ֤ה עֶדְרֵי־צֹאן֙ רֹבְצִ֣ים עָלֶ֔יהָ כִּ֚י מִן־הַבְּאֵ֣ר הַהִ֔וא יַשְׁק֖וּ הָעֲדָרִ֑ים וְהָאֶ֥בֶן גְּדֹלָ֖ה עַל־פִּ֥י הַבְּאֵֽר׃
(2) There before his eyes was a well in the open. Three flocks of sheep were lying there beside it, for the flocks were watered from that well. The stone on the mouth of the well was large.
וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ יַאֲרִיךְ הַכָּתוּב בַּסִּפּוּר הַזֶּה לְהוֹדִיעֵנוּ כִּי קוֹיֵ יהוה יַחֲלִיפוּ כֹחַ וְיִרְאָתוֹ תִּתֵּן עוֹז. כִּי הִנֵּה יַעֲקֹב אָבִינוּ בָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְהוּא עָיֵף, וַיָּגֶל לְבַדּוֹ הָאֶבֶן אֲשֶׁר הָיוּ צְרִיכִים אֵלֶיהָ כָּל הָרוֹעִים וּשְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר לָהֶם רוֹעִים רַבִּים וְשׁוֹמְרִים כֻּלָּם רוֹבְצִים עָלֶיהָ אֵינָם יְכוֹלִים לַהֲנִיעָהּ כְּלָל. וּלְרַבּוֹתֵינוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ע':ח') גַּם בָּזֶה לָהֶם סוֹד רֶמֶז לֶעָתִיד, כִּי נִזְדַּמֵּן לוֹ כָּכָה שֶׁנִּכְנַס בְּדֶרֶךְ הַבְּאֵר, וְלֹא נֶאֶסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים רַק שְׁלֹשָׁה מֵהֶם, וּבָא בַּזְּמַן שֶׁהָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר וְהָעֲדָרִים שׁוֹמְרִים לָהּ, וְכָל הָעִנְיָן הַמְסֻפָּר כָּאן, לְהוֹדִיעוֹ שֶׁיַּצְלִיחַ בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה וְיֵצֵא מִמֶּנּוּ זֶרַע זוֹכֶה לָרֶמֶז הַזֶּה, כִּי הַבְּאֵר יִרְמֹז לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְג' עֶדְרֵי צֹאן עוֹלֵי שְׁלֹשָׁה רְגָלִים, "כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים", שֶׁמִּשָּׁם הָיוּ שׁוֹאֲבִין רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אוֹ שֶׁיִּרְמֹז "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה" (ישעיהו ב ג) שֶׁנִּמְשְׁלָה לְמַיִם (ב"ק יז), "וּדְבַר יהוה מִירוּשָׁלִַם". "וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים", בָּאִים מִלְּבֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם (מלכים א ח סה), "וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן וְהִשְׁקוּ", שֶׁמִּשָּׁם הָיוּ שׁוֹאֲבִין רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, "וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן", מֻנָּח לָרֶגֶל הַבָּא:
AND HE LOOKED, AND BEHOLD A WELL IN THE FIELD, AND LO THREE FLOCKS OF SHEEP LYING THERE BY IT. Scripture tells this story at length in order to let us know that they that wait for the Eternal shall renew their strength, and the fear of Him gives strength. For here our father Jacob is coming from the journey and he is tired, yet he alone rolls away the stone, a task which required all the shepherds. The many shepherds and all the watchmen of the three flocks of sheep could not shift the rock.
With respect to this chapter, our Rabbis in Bereshith Rabbah also have a secret which alludes to the future. For it happened to him that he came to Haran by way of the well, and only three of all the flocks were gathered. He arrived at the time when the stone was yet upon the mouth of the well, and the flocks waited for the water thereof. Likewise, the matter which is narrated here is all for the purpose of letting it be known that Jacob will succeed in this venture and will have children worthy of the fulfillment of this allusion. For the well alludes to the Sanctuary, and the three flocks of sheep are symbolic of the pilgrims ascending to the Sanctuary during the three festivals. The expression, For out of that well they watered the flocks, alludes to the fact that they drew holy inspiration from the pilgrimages to the Sanctuary. It may be that it alludes to the verse, For out of Zion shall go forth Torah — which has been likened to water, and the word of the Eternal from Jerusalem. — And thither were all the flocks gathered — from the entrance of Hamath unto the Brook of Egypt. — And they rolled the stone from the well’s mouth and watered, for they drew holy inspiration therefrom. And they put the stone back to lie dormant until the next festival.
(א)וירא והנה באר בשדה. בכל אחד מן האבות מצינו בארות ובכל אחד מהם נרמז העתיד, ובענין יצחק קראו הכתוב (בראשית כ״ו:י״ט) באר מים חיים, והענין בכלן כי הבאר רמז לבהמ"ק שהוא עתיד להעשות בזרעם, והמשיל בהמ"ק לבאר לפי שמשם תצא תורה שנמשלה למים. (ב)והנה שם שלשה עדרי צאן. היה אפשר לומר והנה שלשה עדרי צאן והוסיף מלת שם ע"ד הכתוב (יחזקאל ג׳:כ״ג) והנה שם כבוד יהוה עומד. וישראל נקראו צאנו של מקום כענין שכתוב (יחזקאל ל״ד:ל״א) ואתנה צאני צאן מרעיתי. וכתיב (תהילים ע״ט:י״ג) ואנחנו עמך וצאן מרעיתך, והזכיר ג' לפי שישראל ג' חלקים כהנים לויים וישראלים והיו עולים שם ג' פעמים בשנה. (ג)כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים והאבן. בכאן נרמז השם החקוק בבהמ"ק, כי מן הבאר ההוא ישקו, שמשם היו שואבין רוה"ק, והאבן הגדולה היא עטרת זהב גדולה היא ד' של אחד היא יהוה אחרונה שבשם, על פי הבאר, על פתח המקדש.
(1) וירא והנה באר בשדה, “he looked, and behold here there was a well on a field.” Every single one of our patriarchs had an encounter with a well and in each case the well was an allusion to future happenings. In Yitzchak’s case the well he encountered was called באר מים חיים. (26,19) Bereshit Rabbah 70,8 explains that to the Jewish people Torah is equivalent to spring water. (2) והנה שם שלשה עדרי צאן, “and here there were three flocks of sheep, etc.” The Torah could have written והנה שלשה עדרי צאן ושם היה באר, “here there were three flocks of sheep and there was a well, etc.” The reason the syntax was changed was to allude to a similar sequence in Ezekiel 3,23: והנה שם כבוד יהוה עומד, “and here the glory of G’d was standing.” Israel is called צאנו של מקום, “the flock of G’d,” as we know from Ezekiel 34,31 ואתן צאני צאן מרעתי אדם אתם, “and you are My sheep, sheep of My pasture- you are Adam, etc.” We have another verse expressing the same thought in Psalms 79,13 ואנחנו עמך וצאן מרעיתך, “and we are Your people and the flock of Your pasture.” The reason the Torah mentioned three flocks is that the Jewish people consist of three flocks, i.e. the Priests, the Levites, and the Israelites. All of the Israelites used to make a pilgrimage to the Temple three times a year in order to be in the Presence of G’d. (3) כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. והאבן וגו', “for from that well the flocks would be watered; and the stone, etc.” There is an allusion here to the holy name of G’d which was engraved in the Holy Temple. [The first letters in the words ישקו העדרים והאבן yield the basic letters contained in the Ineffable Name. The extra word גדולה after the word והאבן may hint at the fourth letter, i.e. the repetition of the letter ה in that Holy Name.] The line “for from that well the flocks would receive their water,” is a clear hint that the Temple would serve as the basic inspiration of the various sections of the Jewish people. The words והאבן גדולה is a reference to a “golden crown”, i.e. the letter ד in the line שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד. The last letter ד which is in larger script in the Torah is equivalent to the final letter in the Ineffable Name, which alludes to G’d’s attribute גדולה.
(א) ויקץ יעקב משנתו וגו' עד ויעבוד יעקב ברחל וגו'. ספר הכתוב שהקיץ יעקב משנתו משתומם כשעה חדא ושער בנפשו שדבר גדול נראה לו בחלומו ולכן אמר אכן יש י"י במקום הזה ואנכי לא ידעתי רוצה לומר אני הייתי חושב שלא תמצא קדושה ודבקות השגחה אלא במקום שיהיו אנשים אנשי חיל ירא אלדים כאלו תאמר באר שבע מצד אבי שיושב שמה ועתה אומר שיש י"י במקו' הזה מקודש ומושפע מפאת עצמו עם היות שאין כאן אנשים והיה אומר זה לענותנותו שאין ספק שלא קנה המקום הקדושה אלא מפאת האנשים אם אברהם ויצחק ששם נעקד על גבי המזבח ואם יעקב עצמו בזכות המראה שראה שם ואם מפאת ישראל שהיו עתידין לבנות שם בית המקדש לעבוד את י"י אבל יעקב תלה הכל בקדושת המקום ולכן ירא מאשר עמד שם בקלות ראש וישן שמה וזהו אמרו מה נורא המקום הזה. ואמנם אמרו אין זה כי אם בית אלדים בלשון שולל ענינו מאשר אין שם אנשים מצדם יתקדש המקום הזה אין כאן אם כן סבה אחרת לקדושתו אלא שהוא עתיד להיות בית אלדים והיה זה המקום מיוחד לבית אלדים לפי שזה שער השמים כלומר מוכן להורדת השפע מלמעלה ע"ד מ"ש שחז"ל בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה. ואמנם אמרו בנדרו אם יהיה אלדים עמדי אפשר לומר שיעקב להיות זאת התחלת נבואתו נסתפק אם היה ענינו חלום נבואיי או אם היה חלום דמיוני מבלי נבואה. ועם היות שהרב המורה בפמ"א ח"ב כתב שיעקב הרגיש בעצמו שהיה החלום נבואה ממש ולכן אמר אכן יש י"י במקום הזה שהחליט המאמר שהיתה השגתו נבואיית וחוץ מכבוד תורתו. כי הוא לא אמר על חלומו שהיה נבואה אלא אל המקום ההוא שהיה מושגח ומושפע ולא יתחייב מזה שיהיה חלום החולם שמה נבואיי. ולכן נרחיק זה והנה בשמואל נאמר שטרם ידע את י"י וטרם יגלה אליו דבר י"י היה קורא אותו י"י והוא היה חושב שעלי קראו ולכן אין להרחיק שיהיה יעקב מספק בחלומו אם היה נבואיי אם לא בהיותו בתחלת נבואתו ומפני זה נדר את נדרו ואמר אם יהיה אלדים עמדי. והרמב"ן כתב שלא אמר אם יהיה אלדים עמדי כמסתפק אלא שכן הוא דרך הלשון כמו עד אשר אם עשיתי. אם יהיה היובל לבני ישראל. והיותר נכון אצלי כי מפני שאמרו לו בחלומו יעודים לענין זרעו ויעודים לענין עצמו רצה לעשות בחינה בקרובים אליו בזמן ואמר אם יהיה אלדים עמדי ושמרני וגו' ויתן לי ההכרחי בלבד והוא לחם לאכול ובגד ללבוש לחם צר ומים לחץ וכסות איזה שיהיה ושבתי בשלום אל בית אבי והם הדברים אשר הבטיחו במראה לעצמו כי הנה לחם לאכול ובגד ללבוש נכלל במאמר והנה אנכי עמך. הנה אם יתקיים זה ולא יגרום החטא למנעו הנה אז אדע ששאר היעודים שנאמרו על זרעי יתקיימו בהכרח והם והיה י"י לי לאלדים רוצה לומר שתרבה השגחתו בזרעי כאשר דבר לי. וגם שהאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלדים לעתיד לבא וששם יביאו מעשרותיהם בניו וזרעו וזהו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שזה על זרעו נאמר. ורש"י פירש והאבן הזאת שזה נתקיים בשובו מפדן ארם שנאמ' קום עלה בית אל וגו' ויצב יעקב מצבה וגו' ואינו נכון כי לו עשה בעבור זה המצבה איך לא נתן המעשרות אם בימיו הנדר נתקיים כי כלו היה כאחד. הנה נתבאר שלא היה יעקב מספק ביעוד הש"י אלא מפני שהיה בחלום ולהיותו בתחלת נבואתו חשש אם היתה נבואה אם לא או שמא יגרום החטא. וכן אמרו בבראשית רבה (שם) רבי הונא בשם רבי אחא והנה אנכי עמך אם יהיה אלדים אלא מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה. ושלא אמר יעקב זה בנדרו כמבקש פרס על עבודתו אלא לעשות סימן ביעודיו ושלא אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו על עצמו אלא על זרעו והותרו השאלות הד' והיהוה והו'. והנה אמר וישא יעקב רגליו לפי שהיה כ"כ חשקו לשבת במקום ההוא בעבור המראה אשר ראה שמה ומה שחשב שיהיה בית אלדים ושער השמים שלא יכול לזוז עצמו משם והוצרך להכריח עצמו ללכת משם לדרכו וזהו וישא רגליו שהכריח איבריו להלוך מהמקום ההוא ורש"י פירש משנתבשר בבשורה טובה והובטח בשמירה נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת מב"ר ונכון הוא. ואמנם באמרו וירא והנה באר בשדה וכל הספור כתב הרמב"ן שנכתב הספור ההוא להגיד שקווי י"י יחליפו כח ויראתו תתן עז ותעצומות כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עיף ויגע ויגל את האבן לבדו שהיו צריכים לגלגלה כל הרועים שבכל העדרי' וכבר היו שלשה עדרים רובצים עליה ולא יוכלו לגללה. וידמה שהיה חסרון מים בארץ ההיא ולכן היה על פי הבאר האבן ההיא לשמור המים ובהשקותם את הצאן היו משיבים את האבן על פי הבאר למקומה. האמנם למה נכתב בתורה כל הספור ההוא כבר התעוררו רז"ל על זה ואמרו שהבאר ירמוז לבית המקדש ושלשה עדרי צאן רומזים לעולים לרגל שלשה פעמים בשנה כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים. שמשם היו שואבים רוח הקדש. ונאספו שמה כל העדרים באים מלבא חמת עד נחל מצרים וגלגלו את האבן שמשם היו שואבים רוח הקודש והשיבו את האבן מונח לרגל הבא. ואחרים דרשו וירא והנה באר בשדה זה סיני. והנה שם שלשה עדרי צאן כהנים לוים ישראלים. כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים שמשם שמעו עשרת דברות. והאבן גדולה על פי הבאר זו שכינה. וכן עשו רמזים אחרים. וכפי הדרך הזה מן הרמזים נ"ל לדרוש הדבר הזה בב' אופנים אחרים. האחד הוא שיעקב בהגיעו שמה ראה את הבאר בשדה עם אותם עדרי צאן כמו שזכר הכתוב ולקח סימן טוב לעצמו בזה שהבאר רומז לש"י שהוא הנקרא באר מים חיים כאלו היה דבק בו וקרוב אליו בהכנסו לעיר כמו שיעדו הש"י והנה אנכי עמך וראה שלשה עדרי צאן רובצים עליה לרמוז אל שלשלת האבות אברהם יצחק ויעקב עצמו שהיו נסמכים אליו יתברך כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים שמהשפעתו ישקו ויתברכו כל אשר להם וחשב שהאבן הגדולה אשר היא על פי הבאר תרמוז אל האבן אשר שם מצבה ושאמר תהיה בית אלדים כי היא האבן אשר מאסו הבונים היתה לראש פנה והיא היתה על פי הבאר שבהשפעתו ועל דבר פיו תתקיים בית יהוה וממה שנודע לו שנאספו שמה כל העדרים הבין שאומות העולם עתידין להתאסף על ישראל לשחתם ושהם יגוללו את האבן מעל פי הבאר כלומר שיחריבו בית המקדש והשקו הצאן שיתעשרו אכלוסיהם משם וראה עם זה שישיבו את האבן רומז למלכי פרס שיבנו הבית. וכאשר ראה יעקב הדבר הזה עשאו בלבו סימן למה שנאמר לו שיתקיים עכ"פ מבית י"י העתיד להבנות למקום שישב שמה ושאר הדברים שזכר הכתוב בדבר הזה הם מענין הספור אבל מזה שראה בראשונה עשאו סימן לבניו. זה סימן הראשון מהרמז. והדרך השני הוא שכאשר ראה יעקב הבאר בשדה לקח ממנו סימן טוב לנשואיו מפני שכן עשה אליעזר עבד אברהם על הבאר הבחינה והנסין לנשואי יצחק והיה דעתו שאותו באר היה סימן לאשה וכמאמר שלמה שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך שאמר זה על האשה. ושלשה עדרי צאן רובצים עליה רומז לאברהם ויצחק ויעקב עצמו ששלשתם לקחו אשה מאותה באר שהיה בחרן כלומר מאותה משפחה ידועה כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים ומהאשה הוציאו תולדותיהם והאבן גדולה שראה על פי הבאר חשב שהיה רמז לעקרות שהיה בכל האמהות שהיו באותה משפחה נכבדת שרה ורבקה וכן היו רחל ולאה כמו שיזכור כי העקרות היה האבן שעל פי הבאר הסותמת אותו שלא יוציאו משם מים אבל הוגד לו שנאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן ולקח זה לסימן שכל האבות בתפלותיהם וזכיותיהם הסירו ובטלו העקרות ההוא אבל עם היות שבוטל בשרה עדין נשאר ברבקה ועם היות שבוטל ברבקה בזכות אברהם ויצחק עדין תשאר בלאה ורחל כי תמיד היתה שבה האבן על פי הבאר למקומה. ומפני זה כאשר הרועים ספרו הענין ליעקב והוא הוציא משם סימן לעניניו בראותו את רחל נתן בלבו ללקחה לאשה ויגל את האבן רוצה לומר שגם הוא יסיר ממנה את העקרות וישק את הצאן רוצה לומר שיוצא ממנה בנים. הרי לך מבואר הדבר הזה שהיה כפשוטו ושיעקב לקח ממנו סימן אם לענין דבקותו באלדים כמו שיעדו או לענין נשואיו והותרה בזה השאלה הז'. והנה שאל יעקב אל הרועים הידעתם את לבן בן נחור לפי שכונתו היתה לשבת עמו כאשר צותו אמו לא עם בתואל מפני זקנתו ויחסו לנחור באמרו הידעתם את לבן בן נחור לפי שלהיות נחור גדול הבית ואחיו של אברהם היה לכן מתיחס אליו עם היותו אבי אביו ולא לבתואל אביו. ושאל יעקב אם היה לו שלום כי פחד יעקב שמא היתה לו מריבה בעיר ואיך יבא אל ביתו כי יהיה כמו הנס מן הפחת ויפול אל הפח. וכאשר ידע ששלום לו וראה את רחל בתו שבאה שמה גמר בלבו שהיא האשה הוכיח י"י לו כי שם על באר המים הוכיח את רבקה אמו ליצחק אביו וכן שם על המים הוכיח את רחל לו. ולכן בהראותו את גבורתו גלל את האבן מעל פי הבאר והשקה את צאן לבן להיותו אחי אמו ולא זכר הכתוב שהשיב את האבן למקומה. כי נשארו שמה שאר הרועים להשקות את צאנם והם השיבוה או שעשאו יעקב לדעת מפני הרמז השני שזכרתי שהסיר העקרות ולא שבה עוד להמצא בבנותיה ולכן תמצא שלא היתה אשה מנשי השבטים עקרה שאין ספק שלקחו להם נשים משם לפי שיעקב אביהם גלל האבן ולא השיבה למקומה על פי הבאר. והנה נשק יעקב לרחל והודיעה שלא נשקה מפני תאוה ולא תקחהו לגנאי כי אחי אביה הוא כלומר קרוב אליו מאד כי הנה הקרובים מאד יקרא אחים כמו כי אנשים אחים אנחנו וכמו שפירש כי הנה היה בן רבקה. האמנם בכה לפי שלא היה בידו נזמים וצמידים לתת לה כמו שנתן אליעזר לרבקה כי לא בא הוא שמה כאשר בא אליעזר עבד אברהם בשלום ובמישור והוא היה בורח ולכן לא נדבק בידו מאומה (רש"י בראשית ך"ט יוד) וחז"ל אמרו שרדף אליפז בן עשו אחר יעקב במצות אביו ומפני שנתגדל בין ברכי יצחק לא רצה להרוג את יעקב אבל נטל ממנו כל אשר היה מוליך בידו שנתנה לו אמו. והנערה רחל רצה ותגד לאביה ולפי דעת רש"י אמה כבר מתה. ואפשר שבעבור שהיתה הקורבה והאחוה עם אביה ולא עם אמה הגידה לו ולא לאמה. אבל רבקה הלכה לאמה כדי להראותה הנזם והצמידים אשר נתן לה. האמנם לבן לא חשש למתנות כי אם לקורבה ולכן הלך לו במרוצה רבה ויחבק לו וינשק לו ויעקב ספר לו כל הדברים רוצה לומר מה שקרהו בעצת אמו עם עשו ועם אביו בברכות ושעשו היה מתנחם לו להרגו. ולכן אמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה רוצה לומר עם היות אתה ועשו שניכם בני רבקה אחרי שידעתי אמתת הדבר דע לך שעצמי ובשרי אתה ולא הוא ומי שיגע בך יהיה כנוגע בעצמי ובשרי וזאת היתה ליעקב בטחון גדול למה שבא שמה והותרה בזה השאלה הח' (שם). ורש"י כתב שמפני שלבן לא ראה ביד יעקב כלום אמר לו ליעקב אם אין בידך שום דבר לא היה ראוי לי ללקחך בביתי אבל אך עצמי ובשרי אתה ולכן שבה עמדי חדש ימים. ואחר עבור חדש ימים ויעקב בבית לבן ואין ספק שהיה מתטפל בענין צאנו אמר לו לבן כי אחי אתה ועבדתני חנם באמת אין זה ראוי לכן הגידה לי מה משכורתך אשר תרצה מעמדי לא המשכורת אשר אמר לו שהיה רגיל בשכירות אלא שיודיעהו מהו השכר אשר ירצה שיתן לו חלף עבודתו. ויעקב השיבו לא אקח מביתך שכר כי איני שכיר יום אבל אעבדך שבע שנים חנם בעבור רחל בתך הקטנה כי לאהבתי אותה אעבוד את העבודה הזאת לך. והוסיף ההודעה ברחל בתך הקטנה כדי שלא יתן לו את לאה כמו שעשה. והנה בחר יעקב את רחל לאשה לא לבד מפני יפיה כי אם מפני שהיא היתה הצעירה בבנותיה כמו שהוא היה הצעיר בבני אביו. ובעבור שאותה הוכיח השם לו בהיותו על באר המים כמו שהוכיח רבקה ליצחק בהזדמן כזה באותו מקום ולכן שאל את רחל גם שעיני לאה רכות וחשש שתהיינה עיניה כיצחק אביו ובעבור זה כלו בחר לקחת את רחל לאשה לא את לאה והותרה השאלה הט'. אבל לבן חשב בלבו שאם יפציר עמו שיקח את לאה לא יספיק בידו לעשותו. ואולי שמפני זה יברח יעקב משם לא יקח לא זו ולא זו לכן הונה אותו בדברים באמרו טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר כלומ' מה השכר הזה אשר שאלת על עבודתך שאתן לך את רחל לאשה בידוע הוא שעתידה היא להנשא לאיש מבלי עבודה ומי הוא זה ואיזה הוא שהיה טוב ממך לתתה לו ולא אבחר יותר לתת אותה לך אם כן אין זה שכר כי אם עבודת חנם אבל שבה עמדי ואני אתן לך את שכרך ובדברים האלה הלא הודה לו בפירוש שיתן לו את רחל וגם לא כחד ממנו כי חשב לתת שתיהן ובזה יתן לו שאלתו ויעשה לבן מבוקשו. והותרה עם זה השאלה הי':