וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ׃
And this stone, which I have set up as a pillar, shall be God’s abode; and of all that You give me, I will set aside a tithe for You.”
אמר רבי אילעא: בעיר אושא התקינו, שהמבזבז נכסיו לצדקה - אל יבזבז יותר מחומש מנכסיו.
- מפרש בירושלמי [פרק א' דפאה הלכה א'], שבפעם הראשונה יכול לבזבז חומש מנכסיו, ומכאן ואילך בכל שנה ושנה יתן חומש הריוח (מהשכר). שאם יתן כל שנה חומש מנכסיו, הרי תוך חמש שנים יכלה כל רכושו [הובא בתוס' ובר"ן].
אל יבזבז יותר מחומש - מפרש בירושלמי שפעם ראשונה יכול לבזבז חומש ומכאן ואילך בכל שנה ושנה יתן חומש הריוח:
- והני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה - לית לן בה, כדמוכח מההיא עובדא דלקמן [ס"ז ע"ב]: מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה [היה עני בשכנותו שהיה] רגיל מר עוקבא לשדורי ליה [לשלוח לו] ארבע מאה זוזי [מאות זוזים] כל מעלי יומא דכיפורא [ערב יום כיפור]. וכו', כי קא ניחא נפשיה [כאשר נחה נפשו, כשעמד מר עוקבא למות], אמר: אייתו [הביאו] לי את חושבנאי [חשבון] הצדקה שלי. אשכח דהוה כתיב ביה [מצא שהיה כתוב בו] שבעת אלפי [אלפים] דינרי סיאנקי [זהב טובים] שנתן לצדקה. אמר: זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא [צידתי קלה והדרך רחוקה], כלומר, אין סכום זה מספיק בשביל ללכת עמו לחיי העולם הבא. קם בזבזיה לפלגיה ממוניה [עמד ובזבז את חצי ממונו] לצדקה. ושואלים: היכי עביד הכי [איך עשה כן]? והאמר [והרי אמר] ר' אילעאי: באושא התקינו שהמבזבז מנכסיו לצדקה — אל יבזבז יותר מחומש! ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] אמורים שלא יבזבז מחיים, שחששו שמא ירד מנכסיו. אבל לאחר מיתה — לית לן [אין לנו] בה איסור ורשאי אדם לתת הרבה מאד לצדקה סמוך למותו.
כִּי קָא נִיחָא נַפְשֵׁיהּ, אֲמַר: אַיְיתוֹ לִי חוּשְׁבְּנַאי דִּצְדָקָה. אַשְׁכַּח דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ שִׁבְעַת אַלְפֵי דִּינָרֵי סְיָאנְקֵי. אֲמַר: זַוְודַאי קַלִּילֵי וְאוֹרְחָא רַחִיקְתָּא. קָם בַּזְבְּזֵיהּ לְפַלְגֵיהּ מָמוֹנֵיהּ. הֵיכִי עֲבַד הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי אִילְעַאי, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הַמְבַזְבֵּז — אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ! הָנֵי מִילֵּי מֵחַיִּים, שֶׁמָּא יֵרֵד מִנְּכָסָיו. אֲבָל לְאַחַר מִיתָה לֵית לַן בַּהּ.
WhenMar Ukvawas dying, he said: Bring me my charity records. He found that it was written there that he had given seven thousand fine, siankei, i.e., gold, dinars, to charity. He said: My provisions are light, and the way is far. This meager sum is insufficient for me to merit the World-to-Come. He got up and spent half of his remaining money on charity. The Gemara asks: How did he do this? But didn’t Rabbi Ilai say: In Usha they instituted: One who spends money on charity, he should not spend more than one-fifth of his money for this purpose. The Gemara answers: This restriction on giving too much charity applies only while he is alive, because perhaps he will descend from his holdings and become destitute. Therefore, for his own financial security, he should never distribute more than one-fifth. But after death, we have no problem with it. One need not save money in his estate anymore.
אמר רב נחמן ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחא בר יעקב: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז על שיעור זה לצדקה?
דכתיב: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, כב). והוא דורש: "עשר אעשרנו", שיעקב דיבר פעמיים על מעשר, ושני מעשרות יחד הם חומש. משמע שלא יבזבז יותר.
- השיטה מקובצת על כתובות (נ ע"א) מסביר שהסיבה שיש כפילות זה כדי ללמד שעדיף לתת צדקה בזה אחר זה מאשר לתת בבת אחת. כפי שכותב הרמב"ם בביאורו למסכת אבות (ג, טו), "ואחר כך אמר שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה אבל לפי רוב מספר המעשים והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות ועם זה יגיע קנין חזק לא כשיעשה אדם פעל אחד גדול מפעולות הטובות כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק והמשל בו כשיתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת לאיש א' ולאיש אחר לא נתן כלום לא יעלה בידו מדת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים והגיע לו קנין חזק וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפעל טוב ואח"כ פסקה ממנו וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסור במאה דינרים או עשה צדקה לעני במאה דינרים שהוא די מחסורו כמו שפדה עשרה איסרים או השלים חסרון עשרה עניים כל אחד בעשרה דינרים ואל זה ההקש וזה ענין אמרו לפי רוב המעשה אבל לא לפי גודל המעשה".
מאי קרא וכל אשר תתן לי וגו'. והא דאפקיה לחומש בלשון שני מעשרות ולא כתב חומש בבת אחת לאורויי דעדיפא טפי ליתן הצדקה בזה אחר זה מליתן בבת אחת וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל במסכת אבות עלה הא דתנן והכל לפי רוב המעשה דטפי עדיף ליתן אלף זוז באלף פעמים מליתן אלף זוז בבת אחת כנ"ל. וכתב הרב המעילי ז"ל וז"ל ובירושלמי גרסינן באושא התקינו שיהא אדם מבזבז חומש ממונו למצוה ומפרש התם בתחל' על הקרן ואח"כ על הריוח ונראה סמך לדבר זה שבכל שנה ושנה היו ישראל חייבין להפריש שני מעשרות שנה ראשונה ושניה מעשר ראשון ומעשר שני שלישית מעשר ראשון ומעשר עני ונראה מזה שמן המעשר הא' יש לו רשות להוציאו לכל דבר מצוה ואפילו לצורך עצמו ובניו ובני ביתו כגון שיכתוב מהם ספרים ללמוד בהם הוא ובניו ולהשאילן לאחרים שהרי מעשר שני היה נאכל לו ולבניו ולבני ביתו בירושלים אבל מן המעשר האחר יש לו לתת לצדקה לבני עניים כמו שהיה נותן מעשר ראשון לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת יהוה ומעשר עני שהיה נותן לעניים וכל המדקדק בזה מובטח לו שיצליח בנכסיו וכמו שדרשו במסכת תענית עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ואמרו בכל דבר אסור לנסות הקב"ה חוץ מזו שנאמר הביאו את המעשר וגו'. ע"כ:
אמר רב אשי: מזה שכתוב "עשר אעשרנו", ולא כתוב "עשר אעשר", צריך לפרש: "אעשרנו" לעישור בתרא [לאחרון] כי קמא [כמו את הראשון], כלומר, אתן פעם נוספת מעשר כמו הראשון.
אָמַר רַבִּי אִילְעָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הַמְבַזְבֵּז — אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמְבַזְבֵּז — אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ, שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לְבַזְבֵּז [יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ], וְלֹא הִנִּיחַ לוֹ חֲבֵירוֹ. וּמַנּוּ — רַבִּי יְשֵׁבָב. וְאָמְרִי לַהּ: רַבִּי יְשֵׁבָב, וְלֹא הִנִּיחוֹ חֲבֵירוֹ, וּמַנּוּ — רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַב נַחְמָן, וְאִיתֵּימָא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, מַאי קְרָא: ״וְכׇל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ״. וְהָא לָא דָּמֵי עִישּׂוּרָא בָּתְרָא לְעִישּׂוּרָא קַמָּא! אָמַר רַב אָשֵׁי: ״אֲעַשְּׂרֶנּוּ״ לְבָתְרָא כִּי קַמָּא.
§ Apropos the ordinances instituted by the Sages in Usha, the Gemara cites another one. Rabbi Ile’a said: In Usha the Sages instituted that one who dispenses his money to charity should not dispense more than one-fifth. That opinion is also taught in a baraita: One who scatters should not scatter more than one-fifth, lest he render himself destitute and need the help of other people. And an incident occurred involving a certain individual who sought to dispense more than one-fifth of his property as charity, and his friend did not let him act upon his wishes. And who was this friend? Rabbi Yeshevav. And some say that Rabbi Yeshevav was the one who wanted to give too much charity, and his friend did not let him do so, and who was the friend? Rabbi Akiva.Rav Naḥman said, and some say it was Rav Aḥa bar Ya’akov who said: What is the verse that alludes to this maximum amount of charity? “And of all that You shall give me, I will surely give a tenth of it [aser a’asrenu] to You” (Genesis 28:22). The double use of the verb that means to donate one-tenth indicates that Jacob, who issued this statement, was actually referring to two-tenths, i.e., one-fifth. The Gemara asks: But the latter tenth is not similar to the first tenth, as it would be one-tenth of what remained after the first tenth had been removed. Consequently, the two-tenths would not equal one-fifth of the original total. The Gemara answers that Rav Ashi said: Since the verse could have said: I will surely give one-tenth [aser a’aser], and instead stated: “I will surely give a tenth of it [aser a’asrenu],” it thereby alludes to the fact that the latter tenth is like the first one.
ולענ"ד נראה עיקר בהלכה זו, דבאמת פשוט דמה"ת אינו חייב לבזבז כל הונו על מצוה אחת דהלא הוא חייב בתרי"ג מצוות והוא צריך גם פרנסת ביתו [וכמו דפשוט לן דאינו חייב להקדיש כל זמנו למצוה אחת וכפי שהארכנו לבאר במק"א כן פשוט שאינו חייב להקדיש כל ממונו למצוה אחת] וכמו שאמרו בב"ק שם דמסברא ידענו דאינו חייב להוציא כל הונו על מצוות דא"כ אילו איתרמי לי' ג' מצוות ישלם כל ממונו ועיין עוד בערכין (כ"ח ע"א) דרשו מקרא דאסור להקדיש כל נכסיו, אלא צריך אדם לכלכל דרכיו ולפלס נתיבותיו באופן שיחלק זמנו, ממונו וכחו לקיים כל מצוות התורה. ונמסר הדבר לחכמים לקבוע שיעור בהוצאה על מצוות והם קבעוהו עפ"י אסכמתא מיעקב אבינו [ויש להאריך בענין אסמכתא אם הוי מה"ת או מדרבנן בעלמא ואכמ"ל] וכ"כ בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קכ"ד) ובעה"ש (יו"ד רמ"ט ס"ה).
דעת התוס (על יבזבז יותר מחומש מדבר על צדקה ובמצוות אינו חייב לבזבז הון רב),
דמלשון התוס' ב"ק (ט' ע"ב) משמע דרק בצדקה התקינו זאת אבל במצוות כתבו רק שאינו חייב לבזבז הון רב ואפילו שליש משמע שאינו חייב והביאו תקנת אושא רק לראי' ולדוגמא ומשמע מדבריהם דאין תקנה מסויימת בכל המצוות אלא דמעיקר דין תורה אינו חייב לבזבז הון רב, וכן משמע מהרמ"א (סי' תרנ"ו באו"ח סעיף א') שכתב רק דאינו חייב לבזבז הון רב וביו"ד (סי' רמ"ט סעיף א') לגבי צדקה כתב שלא להוציא יותר מחומש ודו"ק.
והנראה עיקר בדעת הרמב"ם דס"ל דהלכה זו שלא יבזבז יותר מחומש אינו הלכה גמורה אלא מעין הנהגה ראויה, ויש בה יוצא מן הכלל וכמ"ש החו"י (סי' קפ"ו) דעשיר מצווה להוציא יותר מחומש וכ"כ בשאילת יעב"ץ (ח"א סי' ג') בדעת הרמב"ם דמדת חסידות להוציא יותר, וכיון דהלכה זו מדרכי המדות והמוסר לא כתבו הרמב"ם בהל' מתנ"ע אלא בסוף הל' ערכין וכדרכו בהרבה מקומות שמסיים בדברי מוסר וחסידות כדמצינו בסוף הלכות מקואות מעילה ולולב וכו'. ובאחרונים כתבו דכשעני לפניו חייב לבזבז אף יותר מחומש אך בדברי הרמב"ם במתנ"ע מבואר דלא כדבריהם אלא כדברינו, כנ"ל.
כמה חייב ליתן וכיצד יתננה. ובו ט"ז סעיפים:שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה מדה בינונית פחות מכאן עין רעה וחומש זה שאמרו שנה ראשונה מהקרן מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה: הגה ואל יבזבז אדם יותר מחומש שלא יצטרך לבריות (ב"י בשם הגמ' פ' נערה שנתפתתה) ודוקא כל ימי חייו אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה (ג"ז שם פ' מציאת האשה ומייתי לה רי"ף ורא"ש ור"ן ומרדכי) ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה רק יתננו לעניים (מהרי"ל הל' ראש השנה):
כמה חייב ליתן וכיצד יתננה. ובו ט"ז סעיפים:שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה מדה בינונית פחות מכאן עין רעה וחומש זה שאמרו שנה ראשונה מהקרן מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה: הגה ואל יבזבז אדם יותר מחומש שלא יצטרך לבריות (ב"י בשם הגמ' פ' נערה שנתפתתה) ודוקא כל ימי חייו אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה (ג"ז שם פ' מציאת האשה ומייתי לה רי"ף ורא"ש ור"ן ומרדכי) ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה רק יתננו לעניים (מהרי"ל הל' ראש השנה):
The amount of charity one should give is as follows: if one can but afford, let him give as much as is needed. Under ordinary circumstances, a fifth of one's property is most laudable. To give one-tenth is the average disposition. But to give less than one-tenth is niggardly. When the Rabbis said a "fifth" they meant a fifth of the property the first year only and a fifth of the profits in succeeding years.
RMI.—But a man should not squander more than one-fifth to charity, so that he might not himself become a public charge.This refers only to his lifetime. Of course, at the time of death one may leave for charity as much as he pleases.
(א)שצריך לחזור אחד הידור מצוה בקנית האתרוג. ובו סעיף אחד:
אם קנה אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום כגון שהוא כביצה מצומצמת ואח"כ מצא גדול ממנו מצוה להוסיף עד שליש מלגיו בדמי הראשון כדי להחליפו ביותר נאה ויש מי שאומר שאם מוצא שני אתרוגים לקנות והאחד הדור מחבירו יקח ההדר אם אין מייקרים אותו יותר משליש מלגיו בדמי חבירו: הגה מי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת אין צריך לבזבז עליה הון רב וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אפי' מצוה עוברת [הרא"ש ורבינו ירוחם נ"י ח"ב] ודוקא מצות עשה אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור [הרשב"א וראב"ד] [וע' לקמן סוף סי' תרנ"ח בהגה]:
"ונראה לכאורה דאין הדבר תלוי באחוז מנכסיו אלא כל מצוה לפי טבעה ומחירה, דכשם שהאדם מוציא הוצאות על מאכל מזון וכסות כך עליו להוציא הוצאות לקיום מצוות התורה, ולא תהא כהנת כפונדקית, וכי יניח חיי עולם ויוציא כל ממונו על חיי שעה. אלא שאם מבקשים ממנו סכום מוגזם בשביל מצוה שלא כטבעה וענינה וכרבן גמליאל שהוציא אלף זוז בשביל אתרוג אינו מחוייב ליתן וזה גדר הון רב שכתב הרמ"א, דכל בר דעת מבין דאין מחיר בניית סוכה כמחיר מצות ערבה וכמחיר כזית חרחבינה לקיום מצות מרור, ואם מבקשים ממנו מאתיים זוז לערבה אינו חייב ליתן דלגבי מצות ערבה הרי זה הון רב, אבל מאתיים זוז בשביל מצות סוכה, מצות תפילין, וס"ת בודאי חייב ליתן דלגבי מצוות אלה אין זה הון רב, דלעולם אינו צריך ליתן מחיר מופקע לקיים מצוה".
(א)שצריך לחזור אחד הידור מצוה בקנית האתרוג. ובו סעיף אחד:
אם קנה אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום כגון שהוא כביצה מצומצמת ואח"כ מצא גדול ממנו מצוה להוסיף עד שליש מלגיו בדמי הראשון כדי להחליפו ביותר נאה ויש מי שאומר שאם מוצא שני אתרוגים לקנות והאחד הדור מחבירו יקח ההדר אם אין מייקרים אותו יותר משליש מלגיו בדמי חבירו: הגה מי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת אין צריך לבזבז עליה הון רב וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אפי' מצוה עוברת [הרא"ש ורבינו ירוחם נ"י ח"ב] ודוקא מצות עשה אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור [הרשב"א וראב"ד] [וע' לקמן סוף סי' תרנ"ח בהגה]:
(1)One must pursue beautification of the mitzvah when buying an etrog: If one bought an etrog that can just barely fulfill the obligation, i.e. if it was exactly an egg-size, and afterward found a bigger one, it is a mitzvah to pay up to a third more than the price of the first to swap it out for the nicer one. There is one who says that if there are two etrogs available for purchase, one nicer than the other, the nicer one should be purchased if it is not more than a third more expensive than the other one. RAMA: Somebody who doesn't have an etrog or some other [objected associated with a] mitzvah whose time will elapse need not dispense much wealth on it, as they said, "One who dispenses [money to charity] should not dispense more than one-fifth [of their wealth]" [Ketubot 50a], even with respect to a mitzvah with a time that will elapse (Ros"h, Rabbeinu Yerucham 13:2). This specifically applies to a positive mitzvah. However, regarding a negative mitzvah, one should spend all of their wealth rather than sin (Rashb"a and Raavad). See the end of 658 in the Rama.
תורת משה (חתם סופר על התורה) בראשית פרק כח (פס' י-כב) פסוק כב (פרשת ויצא),
וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. במדרש הנעלם, עשר, זה לוי, אעשרנו, זה יששכר, לך, לשמך. ופירושו ג"כ נעלם. ונ"ל עפ"י מה דאיתא בפרקי דר' אליעזר פרק ל"ז (ועי' ת"י לקמן ל"ב כ"ה, ב"ר ע' ז') שמלאך בא לריב עמו שנדר ליתן מעשר מכל ומבניך לא הפרשת מעשר, מה עשה יעקב הפריש ארבעה בכורות לארבע אמהות נשתיירו שמנה, אח"כ התחיל למנות משמעון וגמר בבנימין שבמעי אמו ועוד התחיל משמעון וגמר בלוי ועלה לוי מעשר קודש ליהוה. ומצינו בכתובות נ' ע"א המבזבז אל יבזבז יותר מחומש דכתיב אשר אעשרנו לך ע"ש, והנה בוודאי יעקב אבינו היה מפריש חומש, נמצא אם הוא חוזר ומונה כמקדם שמעון יהודה נפתלי אשר יששכר נמצא שהוא מעשר החומש (גם החיד"א בספר פני דוד (במדבר ח, יט) ובספר פתח עינים (יומא כו ע"א) כתב שהפריש את יששכר לחומש) (דלוי כבר הופרש, ראובן דן גד יוסף היו בכורות, נשארו שבעה ומנה כסדר תולדותם). והנה איתא ברש"י (כ"ט ל"ד) שלכך קראו לוי על שם שליוהו בארבעה ועשרים מתנות כהונה, והנה ממילא יששכר שהוא (מעשר עני) [החומש] והוא מרמז על התורה כמו שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה (דברי הימים א יב, לב) והוא נכתר במ"ח מעלות התורה (כאבות פ"ו מ"ה), ואם נצרף כ"ד עם מ"ח עולה לגמטרי' ע"ב שהוא שם הקדוש (יו"ד ה"י וי"ו ה"י), וזה כוונת המדרש הנ"ל עשר זה לוי, אעשרנו זה יששכר, לך לשמך.
וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך הנה אצל יעקב נאמר שלקח את האבן, אמר "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים", ולכאורה מאי קאמר שתהיה המצבה בית. גם מה שסיים "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", מאי שייכי לכאן. אמנם מצבה מורה על עבודת ד' גלויה לכל ומחוברת עם כל אומות העולם, ועד שנבחרו ישראל היה דרך עבודת ד' אחד לכל העולם, רק בחירת ישראל גרמה להם עבודה מיוחדת שאין לכל העולם יחס לו, על כן צריך בית, חלוק במחיצות מהעולם. ובאמת ברכת אברהם היא "ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב, ג), ולכאורה יסתור לזה מה שמתיחדים בבית. אך באמת פעולת ישראל על העולם באה רק ע"י התחזקות קדושתם בעבודתם המיוחדת, שלולא זאת כבר נבלעו ח"ו בין העמים ולא יהיה מורה דעת ד' בעולם כלל. והם דומים למעשר, שפוחת את הקרן ע"י הפרשת המעשר, אלא שסגולה צפן השם יתברך בזה שתהיה מוספת והולכת על ידי זה, הכי נמי ע"י הריחוק של ישראל מאומות העולם תוסיף גם כן עליהם ברכה ושפע. ע"כ אמר שהאבן שהיה מצבה יהיה בית אלהים, על שם ההתחזקות בעבודה מובדלת, ומכל מקום, ברכת אברהם דוקא על ידי זה תתקיים, כי "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", ותתוסף ברכה בשאר, הכי נמי תתוסף ברכה בעולם ע"י ההבדלה של ישראל מעמים.
הרחבה
בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ. נראה לי בס"ד הא דנקיט המבזבז רוצה לומר אפילו דחזינן ליה שהוא מבזבז בדבר הרשות אפילו הכי אמרינן ליה בצדקה אל תבזבז יותר מחומש.
והטעם לחומש דידוע שהצדקה היא תיקון המלכות שהיא פרצוף חמישי בחמשה פרצופין לכן הצדקה שהיא תיקון שלה תהיה חלק חמישי ולכן לא יפריש מתחילה חלק חמישי אלא ההפרשה תהיה תחילה חד מעשרה ואחר כך יכפול עוד חד מן עשרה שאז יהיה בין הכל חשבון חומש. וכן כאן אף על פי שבחמשה פרצופין היא פרצוף חמישי עם כל זה בסדר ספירות היא ספירה עשירית והכתוב אמר מַלְוֵה הֳ' חוֹנֵן דָּל (משלי יט, יז).
נמצא מה שנותן לצדקה כאלו נותנו לגבוה ולכך גם במלכותא דארעא יהבי מזרע האדמה חומשא למלכא ולמדו זה מן חק אשר שם יוסף הצדיק ע"ה במצרים דכתיב וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם (בראשית מז, כד) והוא עשה כן משום דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא שצריך האדם לבזבז חומש לגבוה.
ומה שצריך להפריש תחלה חד מעשרה ויכפול עוד ואינו מפריש מתחלה חומש, נראה לי בס"ד הטעם לרמוז לו שאל יבקש שכר מצות הצדקה בעולם הזה שנבראת באות ה־ה שמספרה חמשה אלא יניח השכר לעולם הבא שנבראת ביו־ד שמספרה עשרה.
וכל אשר תתן לי. מדרש יעקב תקן לתת מעשר מן הממון ואמרי' בב"ר שאל מין אחד את ר' יהושע בן לוי היכן מצינו שעישר בניו אמר לו לוי שהקדישו לשמים אמר לו ומה ראה להקדיש לוי והוא לא הי' עשירי אמר לו שעשה יעקב מכל בניו כטלאים הנכנסין לדיר להתעשר והכניס דרך תולדותם וכו':
'וכל אשר תתן לי וגו, “and all that You will give to me, etc.;” Yaakov promised to tithe all the money (material goods) that he would acquire with the help of G–d. (B’reshit Rabbah, 70,7) A heretic once asked Rabbi Yoshua son of Levi, where the Torah reported that Yaakov kept this promise. He was answered that Yaakov declared this tithe “sacred,” i.e. he gave it to the treasury of religious institutions. Thereupon the heretic wanted to know what this tithe consisted as precisely seeing that Yaakov was not a wealthy man. He was told that Yaakov made all his newly born animals pass under a gate, and every tenth animal he declared as holy, i.e. not to be used for secular needs. In the Talmud this procedure is called: מעשר בהמה, “tithe from livestock.” [Since Yaakov did not plant crops, not owning any arable land in the land of Canaan (except one small field near Sh’chem from which he moved away before it could produce a crop), he could not tithe his crops. The version in my edition of B’reshit Rabbah is slightly different but the point is made that Yaakov certainly did not default on his vow. Ed.]
וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. אומר במדרש דיעקב תקן להם לתת מעשר מממון. ובתנחומא יש שאל מין א' לר' יהושע בן לוי אמריתו דיעקב היה אמיתי והיכן מצינו שנתן מעשר מבניו. א"ל ר' יהושע מצינו שנתן לוי והקדישו לשמים. אמר המין ומה ראה שהקדיש לוי הלא לא היה עשירי. א"ל יעקב הכניסם לדיר להתעשר כמו טלאים והכניסם דרך תולדותם וכשהוציאן נמצא אותו שנכנס ראשון יצא אחרון. וא"כ היה בנימין ראשון נמצא שלוי היה עשירי. וי"מ שמנאם דרך תולדותם להתעשר ולא הכניסם לדיר להתעשר והניח ד' בכורות שאין חייבין במעשר דאין קדש מוציא מדי קדש כלומר אינו פוטר את האחרים. והיינו ח' פשוטים ומנה אותם פשוטים נמצא שבנימין היה שמיני וחזר למנות עוד שמעון ולוי תחת מנשה ואפרים כדכתיב כראובן ושמעון יהיו לי ונמצא לוי עשירי. ואע"ג דכתיב כי מנשה הבכור וא"כ לא היו כי אם ט' שמא מנשה לא היה בכור לכהן כי אם בשנים:
עשר אעשרנו. לרבותינו (כתובות נ') שני עשורין דהוי חומש, ומכאן למדו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ודעת הגר"א (רפ"ק דפאה) שזהו דין תורה, ומה שאמרו באושא התקינו המבזבז וגו' באמת היה הדין כן תחילה אלא שנשכח וחזרו באושא והתקינו כהלכה ראשונה, והכי איתא בירושלמי, וזה דלא כר"ש שם דגמ"ח שבזמנינו אין לו שיעור מן התורה, ע"ש. ונראה דתלי' בפלוגתא דר"א וראב"ע (ערכין כ"ח) דלר"א אי מבזבז טובא לא איכפת לן, כדאמרינן התם איכא בינייהו דר' אילא:
עשר אעשרנו בגימטריא וזהו כל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש:
עשר אעשרנו לך. קיים יעקב את דבריו כי נתן להש"י מעשר מכל אשר לו ואפילו מן הבנים, שכן מצינו בי"ב שבטים שהיו לו אפרים ומנשה שכתוב בהן כראובן ושמעון יהיו לי הרי י"ד, הוצא מהם ד' בכורות לד' אמהות שהרי הבכור קדש ואין קדש מוציא מידי קדש נשארו עשרה והעשירי הוא שבט לוי שהבדילו הש"י לשרתו ולברך בשמו והוא שזכתה לו התורה המעשר. ודרשו רז"ל מן הכתוב הזה המזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות, שהרי מי שהפריש ממונו שתי מעשרות ועשורא בתרא כי קמא הרי זה חומש הממון. (ראה הערות בהוצאת מוסד הרב קוק לרבנו בחיי על התורה)
עשר אעשרנו לך, “I will give two tithes of it to You.” Yaakov kept his promise to give a tithe of everything that was his, including even his children. [This has been discussed in connection with 27,19. Ed.] Our verse forms the basis of a Talmudic statement in Ketuvot 50 that even someone who dispenses charity very generously should not disburse more that one fifth of his wealth so as not to risk becoming a charge on charity himself. Yaakov serves as the example seeing he tithed 20% of his wealth.
והאבן הזאת כו'. הנה הערנו שהל"ל תהיה. אך הוא כי האבן ארז"ל (ב"ר פ' ס"ח) שי"ב אבנים נעשו א' סימן לי"ב בניו שיהיו צדיקים ולא יהיה פיסול בזרעו נמצא כי האבן הזאת משל אל אחדות בניו. לכן לרמוז כי אומר יהיה בית אלהים. אל אחדות בניו מכיון אומר יהיה לשון זכר. והענין כי עיקר הבית המקדש להשראת שכינה אינו הבית כי אם הצדיקים שבדור כי היכל יהוה המה כנודע: לכן אמר אשאלה עוד מאתך יהוה כי והאבן כו' שהוא רמז אל בני יהיה בית אלהים שתהיה עמהם לעוזרם שיהיו צדיקים שהם יהיו בית אלהים מרכבה אל השכינה. והנדר הוא וכל אשר תתן לי כו' ואפשר אמר עם היותי בכור וכהן לא אעכב המעשר אלי כי אם אעשרנו לך ולענין הכפל דרשו רז"ל על החומש ודרשו שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש. והנה דעת רז"ל (שם פ' ע') כי גם הבנים בכלל המעשר כי הבכורות לא ימנו נמצא לוי עשירי. שמעון לוי יהודה יששכר זבולון בנימין נפתלי אשר הרי שמונה חוזרים אל הראשון שמעון לוי נמצא לוי עשירי שלהיות שעד"ז בבנים אפשר הם ב' מעשרות והוא אומרו עשר אעשרנו. והוא כי אמר למען הכין את בני שיהיו הם בית אלהים המרכבה אל השכינה אעשרם קדש ליהוה כי לוי יהיה מעשר ואעשרנו עוד מעשר מן המעשר והוא אהרן יהיה מעשר מן המעשר שהיא תרומה להיות כ"ג והוא לבני ושמעי עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל מחלי ומושי אהרן משה שהוא עשירי והוא היה ראוי להיות כהן גדול. אלא שעל שסירב בשליחות מצרים הושם במקומו אהרן. כמשז"ל (ש"ר פ"ג) על פסוק והנה אהרן אחיך הלוי כו' ועל כן הלוים נוטלים המעשר ונותנים לכהן תרומת מעשר:
שיעורי פרשת שבוע | ויצא | חיוב מעשר כספים
"וכל אשר תתן לי עשר כו'", ולמדו חז"ל מכאן "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", ולכאורה מה זה הלשון 'המבזבז', היה לו לומר 'הנותן'? ולפי דרכינו יבואר בעז"ה, ד"המבזבז" הוא לשון בזיון, דהיינו שהצדיק מבזה את עצמו להפסיק מהדביקות אל דברי הגשמי, "אל יבזבז יותר מחומש", ר"ל שלא יפסוק מכל וכל רק מעט, דהיינו ארבעה חלקים ישאר בהקדושה ודביקות, רק חלק חמישי ניתן לו רשות לפסוק רמז דבר מועט, וגם זה יעלה ויכניס אל הקדושה כנ"ל, להעלות נ"ק כנ"ל, ויליף לה הגמרא מיעקב אבינו ע"ה שאמר "וכל אשר תתן לי", דהיינו מעניני גשמיות, לא אטה את עצמי כי אם מעט כנ"ל, וזהו "עשר אעשרנו" דהיינו חומש כנ"ל, ומדלא נכתב 'חומש', רמז ג"כ בדבריו שגם המעט הזה אעלה לך ג"כ אל הקדושה כי 'עשר' רמז להקדושה.

