Rabbi Menachem Porush
On that Tuesday when Hussein [King of Jordan] flew to [Egyptian President] Nasser, the atmosphere in the Knesset was that of Tisha B’Av—without exaggeration. Military experts felt that given the mobilization of Egypt’s forces, and those of the other Arab states—particularly their air strength—the outbreak of war could chalilah, destroy us . . . .
The preparations in the hospitals were dreadful—the sick were removed to make place for the war casualties. Hundreds of graves were dug . . . The streets were emptied of men of military age—they had all been called up . . . .
The Bnei Yeshivas donated blood—they gathered the crops, they worked in the hospitals . . . and when troops marched by the shuls and yeshivos they called out: pray for us.
Day and night groups said Tehilim—the cries tore the heart. Women stood alongside every Aron Hakodesh, crying and pleading for Divine Mercy. And the war began.
The center of the Land, Tel Aviv and its environs, were most exposed to the danger of air attack; from time to time the sirens wailed and people rushed to the shelters. Many places were badly hit . . . .
Fierce battles were going on in the Negev and Sinai. One hundred and eighty tanks were in direct confrontation for 36 consecutive hours. War correspondents who had covered great wars agreed that they had never seen such fierce face-to-face fighting . . . .
Yerushalayim stood embattled face-to-face with the enemy, surrounded on all sides by Jordanian forces . . . We were under a rain of shells and horrible explosions. Many fell wounded—many fell dead. The hits were devastating—they were calculated to strike at sensitive areas. Yerushalayim was under the threat—G-d forbid—of destruction, were it not for the super-human bravery of the men of the Israel Defense Forces, their demonstrations of bravery and strength, their indescribable self-sacrifice. Soldiers gave their lives, knowing that they were saving many others. There is no parallel to the miracle, and to the wondrous achievements of our Air Force, in destroying the Egyptian Air Force in the early hours of the campaign. Israeli planes evaded enemy radar and were undetected as they approached enemy airfields . . . thus being able to destroy their planes and remove the threat of massive air-attacks. This completely upset Egypt’s battle plan which was geared to destroying the major cities and only then pitting into battle the infantry and armor . . . .
These were great days—awesome days. For generations fathers will tell their sons of the Mighty Acts. But . . . “Who can express the greatness of G-d, who can tell His praise?” . . . .
One could talk for a thousand nights and not do justice to the miracles and wonders we saw . . . .
Those who were optimistic about the outcome of the war felt they would be fortunate if they remained alive. They could not foresee that we would enlarge our boundaries Westward and Eastward, to the North and to the South. This we dared not even hope for. We did not dream—it occurred to no one at all, that we would yet merit the freeing of the Holy Places: the Kosel Ma’aravi, the Me’oras Hamachpelah, the Tomb of Rachel, Har Hazaisim, the graves of Yosef Hatzadik, Shmuel Hanavi, Shimon Hatzadik. Who could have thought that the Har Habayis, the site of the Beis Hamikdosh would be in our hands—that we would have to caution Jews not to enter the site till the coming of Moshiach? The Har Habayis in Jewish hands—it still seems unbelievable.
Who can record our feelings as we entered the gates of Yerushalayim, standing opposite the Har Habayis and approaching the Kosel Ma’aravi; or as we entered Me’oras Hamachpelah, which a Jew was forbidden to enter for the last 800 years?
This morning, the Israel Defense Forces liberated Jerusalem. We have united Jerusalem, the divided capital of Israel. We have returned to the holiest of our holy places, never to part from it again. To our Arab neighbors we extend, also at this hour—and with added emphasis at this hour—our hand in peace. And to our Christian and Muslim fellow citizens, we solemnly promise full religious freedom and rights. We did not come to Jerusalem for the sake of other peoples’ holy places, and not to interfere with the adherents of other faiths, but in order to safeguard its entirety, and to live there together with others, in unity.
Statement by Moshe Dayan, June 7, 1967.
Since the generation of King David was a righteous one which believed in God, David could request from God that they be victorious in war through natural means, because even if they were to fight with weapons and all the methods of war and overcome and defeat their enemies, all would recognize that it was God who was responsible for their victory. But in the generation of King Asa, in which the people were not of such great faith, Asa feared that if they would pursue the enemy and overcome it and were then victorious, the people would say that it was due to their own strength, and therefore he requested that God should cause the enemy’s downfall before they even reached them. And Yehoshafat, who was concerned about the diminishment of faith in his generation, feared that even if they were just to pursue the enemy, they would say that they were victorious on their own, and therefore he prayed that God should smite them and he would only recite a song. And Hezekiah feared even reciting a song, lest they say, God forbid, that this served as a magical form of helping, and therefore he said that he did not have the strength to recite a song.
All the more so in our generation, in which those of small faith have increased, we require miracles exclusively, so that perhaps the people will recognize that it is God who is doing this. And so, thank God, this has been fulfilled, and He has produced the victory over Arabs far greater in number, who also had the assistance of a major empire for their weaponry, much greater than our state in the Land of Israel, and yet in just four days, they defeated all of the Arab nations and Egypt, in the time from Monday to Thursday, and we hope that He will send the King Messiah soon, and all Israel will recognize that “the Lord is a man of war” (Exodus 15:3).
Rabbi Moshe Feinstein, Darash Moshe, “Parashat Eikev” (Beth Medrash L’Torah V’Horaah, 1988). [Translation by Rabbi Eliyahu Krakowski]
Hard-boiled Israelis, even supposedly non-religious ones, have understood the religious dimension and significance of these events better than American Jews, even religious ones. Indeed, it had to be so; they were ready to, and did, give their lives, while we gave support. And, somehow, faith has closer ties to blood than to cash, no matter how plentiful, how abundant, how generous. No wonder that a radio correspondent told us over the airwaves that though he was never religious and hardly recognized his Jewishness, when he approached the Kotel Maaravi, the Wailing Wall, he rubbed his cheek against it in affection and cried uncontrollably. A visitor, recently returned, told me that the day after the capture of the Wall, Jews who had never in their lives made a blessing stayed three hours in the hot sun in order to be able to pray in tefillin at the side of the Kotel Maaravi. And the press informed us today that yesterday, the first day of Shavuot, tens of thousands of Jews made the pilgrimage to the Wall . . . .
Even observant religious people usually possess an element of doubt within their faith. We use this doubt to excuse many of our transgressions, and we excuse the existence of this doubt by saying that had we lived in the age of the prophets or the age of miracles or the age of revelation, we would be sufficiently persuaded and convinced to be able to live according to the highest precepts of our faith, but that the absence of any such evidence justifies this seed of doubt. Were we exposed to the same wonders as was Israel of old, “and Israel saw the Egyptians dead at the shore of the sea,” then we too would react as they did: “and they believed in the Lord and in His servant Moses” (Ex. 14:31).
Such was the justification we offered ourselves for our doubt and our laxity heretofore. Now, we can no longer avail ourselves of that luxury. For we have seen, as did Jews in very special moments of history, ha-yad ha-gedolah, the “great Hand of the Almighty.” Through electronic eyes and ears, each of us has been a personal witness to the great miracle, the great revelation of 1967.
Excerpted from Rabbi Norman Lamm, “O Jerusalem!,” a lecture delivered at The Jewish Center on the Upper West Side of Manhattan on June 15, 1967 (the second day of Shavuot), http://brussels.mc.yu.edu/gsdl/collect/lammserm/index/assoc/HASH012a.dir/doc.pdf.
There is a great misconception among us. We think that the ones who need to be awakened to repentance are our brothers who are called “secular,” but we, the religious Jews, and especially the rabbis, we have no connection to such a thing—after all, we are observant Jews; we pray three times a day. However, the truth is we have seen that specifically those whom we call secular have been awakened to repentance, but those whom we call religious have had less of an awakening, because we are accustomed to thinking that we are perfectly fine. This, in my opinion, is the greatest mistake, and we cannot influence others if we ourselves are not awakened to greater deeds and repentance.
Speech delivered by Rabbi Bezalel Zolty to the members of religious councils at Hechal Shlomo:
I am not a prophet. I am a simple man, but it is clear to me that were we to have a prophet today, he would declare: “Your throne is established of old! Praise the Lord, all nations; laud Him, all peoples. For His mercy is great toward us; and the truth of the Lord endures forever. Hallelukah. The Lord is a man of war, the Lord is His name.” The Vilna Gaon wrote in a letter to his mother: “If I merit to stand beside the gates of Heaven, I will pray for you.” He did not merit it, but we have merited it, and with God’s help we will stand beside Heaven’s gates—the Western Wall—to pray on behalf of the Jewish people. We will give praise and thanks, “Your throne is established of old.”
Speech delivered by Rabbi Chaim Shmuelevitz in the Mir Yeshivah, June 1967, ibid.
“After the victory in the Six-Day War, they recited Hallel in the yeshivah for two years on the day Jerusalem was liberated. Following the Six-Day War, there was an eruption of Religious Zionist sentiment in the Ponevezh Yeshiva. In its wake, students sought to transfer to Mercaz HaRav, and there were those who wished to be drafted into the army.”
Rabbi Gavriel Botbol, a student in the Ponevezh Yeshivah in 1967, ibid.
By Rabbi Joseph Karasick
My Dear Ones,
I’m exhausted, but I must write down my impressions while they are still fresh in my heart and in my mind.
We left New York City at 10 pm and arrived here non-stop at 2:15 pm local time. At Lod Airport we took a car for Jerusalem—and here the story begins.
Instead of taking the regular road to Jerusalem, we went by way of Latrun, which used to be Jordan. Everywhere you go the contrast between Jordan and Israel hits you in the eye. In one week the Israelis have paved part of the road already—and when you reach the unpaved (formerly) Arab roads, they are primitive, rocky, dusty . . . . All along the road you meet trucks of soldiers—all singing, laughing, happy. The motorists you pass on the road are all inwonderful humor, and all are in a state of euphoria. The cab driver tells you of this miracle and that experience—and the entire populace keeps pinching itself to make sure it’s true. “Two weeks ago this was Arab, and now it’s ours,” he says . . . .
And finally we arrived on the outskirts of Jerusalem and the streets are packed. Today is the day! Today, Jerusalem is formally united into one city, the Old and the New, and not only are the streets full of Jews from all over Israel, but a remarkable sight hits you—the streets are full of Arabs by the thousands; on foot, on mule, and in cars with Jordan license plates. For the first time Jordanians are streaming into the New City, and on the faces of the adults you can see surprise and envy at what they see—and the children look around as if they are onanother planet . . . . What a stunning sight!
The eye is assaulted by movement and color and you don’t know where to look first.
Finally, he says I must walk and I walk to the Jaffa Gate, which is the beginning of the Old City’s bazaar and marketplace, and I am transplanted back into history. The streets are narrow, dark, smelly, and dirty. . . . And in the midst of the Arab crowds walk thousands of Jews—young, old; men, women, children; with yarmulkes and without; boys, girls; soldiers and yeshivah-leit with peyoth, bekishes and knickers. The Jews are all proud and fearless. We walk through the winding streets—streets where a Jew hasn’t stepped for years, and where a Jew hasn’t stepped without fear for 2,000 years.
We walk up and down the winding, narrow streets and suddenly we come to an open space full of rocks and boulders. The Israel Army had knocked down entire blocks to make room at various points. My shoes are all white from the special Jerusalem dust. My suit is powdered with dust—but who cares. The road becomes more and more difficult to walk, and finally I meet a “Meah-Shearim” Jew and ask him if he’s going to the Kotel. He answers, yes. I ask him if I can go along with him, and he agrees. Finally, we reach the place, and before my eyes stands the Wall! In front of it all the houses have been knocked down and it’s difficult to walk. A whole platoon of soldiers are there. Israeli flags are flying from many heights.
I rush up to the Wall and kiss the stones. They are smooth from countless kisses and touches. They are cool, like cool, comforting, living flesh. And I begin to daven and I talk to the stones, and I know they listen. I place the kvitlach that I have in the cracks . . . . I remain there for about three-quarters of an hour to daven Ma’ariv also. I kiss the Wall goodbye, and I realize that it is dark. How am I going to make it back to the hotel in the dark, on foot, through strange roads, through Arab streets and quarters? I meet two Meah-Shearim yeshivah-leit and I ask them the way out. They tell me that they’re going my way and I can walk with them. We are in a wonderful mood and they are so friendly. These young men would probably not even have said hello to me last month, and now we’re wonderful friends, and almost brothers. They talk about “our army,” “our soldiers,” and only last month they were isolated in Meah-Shearim. I just pray to G-d this spirit lasts . . . . Baruch shehechiyanu v’kiymanu v’higiyanu laz’man hazeh.
Personal letter, dated June 29, 1967. Reprinted from Jewish Life (September-October 1967): 12-13.
Let us Review the History of Yerushalaim. When did it attain its 'chosen' status? How did it get its name? Which Shevet had this holy city in their Chelek, and why?
(יח) וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֥ל עֶלְיֽוֹן׃
(18) And King Melchizedek of Salem brought out bread and wine; he was a priest of God Most High.
(א) וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹֽנִי־צֶ֜דֶק מֶ֣לֶךְ יְרוּשָׁלִַ֗ם כִּֽי־לָכַ֨ד יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת־הָעַי֮ וַיַּחֲרִימָהּ֒ כַּאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה לִֽירִיחוֹ֙ וּלְמַלְכָּ֔הּ כֵּן־עָשָׂ֥ה לָעַ֖י וּלְמַלְכָּ֑הּ וְכִ֨י הִשְׁלִ֜ימוּ יֹשְׁבֵ֤י גִבְעוֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּֽהְי֖וּ בְּקִרְבָּֽם׃
(1) When King Adoni-zedek of Jerusalem learned that Joshua had captured Ai and proscribed it, treating Ai and its king as he had treated Jericho and its king, and that, moreover, the people of Gibeon had come to terms with Israel and remained among them,
We know where Adam was PLACED, but where was he created?
(ב) וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃
(2) the earth being unformed and void, with darkness over the surface of the deep and a wind from God sweeping over the water—
(ז) וַיִּיצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃ (ח) וַיִּטַּ֞ע יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר׃
(7) the LORD God formed man from the dust of the earth. He blew into his nostrils the breath of life, and man became a living being. (8) The LORD God planted a garden in Eden, in the east, and placed there the man whom He had formed.
(א) הַמִּזְבֵחַ מְקוֹמוֹ מְכֻוָּן בְּיוֹתֵר. וְאֵין מְשַׁנִּין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ לְעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כב א) "זֶה מִזְבַּח לְעוֹלָה לְיִשְׂרָאֵל". וּבַמִּקְדָּשׁ נֶעֱקַד יִצְחָק אָבִינוּ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כב ב) "וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה". וְנֶאֱמַר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (דברי הימים ב ג א) "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלַיִם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי":
(ב) וּמָסֹרֶת בְּיַד הַכּל שֶׁהַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ דָּוִד וּשְׁלֹמֹה הַמִּזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הוּא הַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ אַבְרָהָם הַמִּזְבֵּחַ וְעָקַד עָלָיו יִצְחָק. וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ נֹחַ כְּשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּבָה. וְהוּא הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהִקְרִיב עָלָיו קַיִן וְהֶבֶל. וּבוֹ הִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קָרְבָּן כְּשֶׁנִּבְרָא וּמִשָּׁם נִבְרָא. אָמְרוּ חֲכָמִים אָדָם מִמְּקוֹם כַּפָּרָתוֹ נִבְרָא:
(1) The altar is placed extremely precisely and may never ever be placed anywhere else as it says "This is the Altar for the offerings of Israel." And it was in the temple that Isaac was bound as it says "and go to the land of Moriah" and it says "Solomon built the temple on Mt. Moriah."
(2) And it is a tradition accepted by all, that the place where David and Solomon built the altar at the threshing floor of Arauna was the place that Abraham built the altar and bound Isaac upon it, and that was the place that Noah built upon when he left the ark, and that was the altar upon which Kain and Abel sacrificed, and upon which Adam the First sacrificed when he was created. And from there was born the saying of the sages that "Man was created from the place of his atonement."
(י) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה (בראשית כב, יד), רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ, הָיָה לִי מַה לְּהָשִׁיב, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ (בראשית כא, כב): כִּי בְיִצְחָק וגו', וְעַכְשָׁו קַח נָא אֶת בִּנְךָ וגו' וְחַס וְשָׁלוֹם לֹא עָשִׂיתִי כֵן אֶלָּא כָּבַשְׁתִּי רַחֲמַי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק בָּאִים לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים תְּהֵא נִזְכַּר לָהֶם אוֹתָהּ הָעֲקֵדָה וְתִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. אַבְרָהָם קָרָא אוֹתוֹ יִרְאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. שֵׁם קָרָא אוֹתוֹ שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יח): וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ יִרְאֶה כְּשֵׁם שֶׁקָּרָא אוֹתוֹ אַבְרָהָם, שֵׁם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, וְאִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ שָׁלֵם, אַבְרָהָם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, אֶלָּא הֲרֵינִי קוֹרֵא אוֹתוֹ יְרוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁקָּרְאוּ שְׁנֵיהֶם, יִרְאֶה שָׁלֵם, יְרוּשָׁלַיִם. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר עַד שֶׁהוּא שָׁלֵם עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סֻכָּה וְהָיָה מִתְפַּלֵּל בְּתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עו, ג): וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְּצִיּוֹן, וּמָה הָיָה אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן שֶׁאֶרְאֶה בְּבִנְיַן בֵּיתִי. דָּבָר אַחֵר, מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וּבָנוּי חָרֵב וּבָנוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה, הֲרֵי בָּנוּי, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (דברים טז, טז): שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה. אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה', הֲרֵי חָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ה, יח): עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם. ה' יֵרָאֶה, בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבוֹא, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב, יז): כִּי בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ.
(10) And Abraham called the name of the place "Hashem Yireh- God will see". Rabbi Yochanan said "he said to Him: Master of Worlds, at the hour that you said to me 'Take please your son, your only son', I had what to respond yesterday. You said "For with Yitzchak etc. (will I make your line great) but then "Take please your son"! God forbid that I don't do as you've asked me; instead, I conquered my mercy to do Your will. May it be your will, GOD our god, that in the hour when the sons of Isaac come (before You) because of transgressions and bad deeds, that the Akiedah be remembered (for their benefit), and may You be filled with Mercy on them! Abraham called it "Yireh", as it says "And Abraham called the name of the place Hashem Yireh. Shem called it Shalem, as it says "And Malchitzedek, the king of Shalem..."(Genesis 17) The Holy One, Blessed be He, said "If I call it Yireh, as Abraham called it, then Shem, who was a righteous man, will be hurt-- but if I call it Shalem, then Abraham, who was a righteous man, will be hurt. Instead, I call it Yerushalayim (Jerusalem), as they called it together: Yireh Shalem. Jerusalem.......
Imrei Shefer explains why, then, we dropped the Aleph and Hei from Avraham's name for the city when combining the two words...
The name Tzion for Yerushalaim:
The name Tzion for all of Israel:
But what is the root of the term 'Tzion'? We find that it carries to meaning, with the same root:
On this verse the Vilna Gaon explains the 'division' of holiness
Let us briefly look at some of the descriptions of and special laws pertaining to Yerushalim:
עשרה קבים חכמה ירדו לעולם תשעה נטלה ארץ ישראל ואחד כל העולם כולו עשרה קבים יופי ירדו לעולם תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו עשרה קבים עשירות ירדו לעולם תשעה נטלו רומיים קדמונים ואחד כל העולם כולו י' קבים עניות ירדו לעולם תשעה נטלה בבל ואחד כל העולם כולו עשרה קבים גסות ירדו לעולם תשעה נטלה עילם ואחד כל העולם כולו
§ Apropos the discussion with regard to various attributes, the Gemara cites a related statement: Ten kav of wisdom descended to the world; Eretz Yisrael took nine of them and all the rest of the world took one. Ten kav of beauty descended to the world; Jerusalem took nine and all the rest of the world in its entirety took one. Ten kav of wealth descended to the world; Rome took nine and all the rest of the world in its entirety took one. Ten kav of poverty descended to the world; Babylonia took nine and all the rest of the world in its entirety took one. Ten kav of arrogance descended to the world; Eilam took nine and all the rest of the world in its entirety took one.
עשרה קבים גבורה ירדו לעולם תשעה נטלו פרסיים וכו' עשרה קבים כנים ירדו לעולם תשעה נטלה מדי כו' עשרה קבים כשפים ירדו לעולם תשעה נטלה מצרים כו' עשרה קבים נגעים ירדו לעולם ט' נטלו חזירים כו' י' קבים זנות ירדו לעולם תשעה נטלה ערביא כו'
The Gemara returns to its list of endowments of various groups: Ten kav of strength descended to the world; the Persians took nine and the rest of the world took one. Ten kav of lice descended to the world; Media took nine and the rest of the world took one. Ten kav of witchcraft descended to the world; Egypt took nine and the rest of the world took one. Ten kav of plagues descended to the world; pigs, which carry disease, took nine and the rest of the world took one. Ten kav of licentiousness descended to the world; Arabia took nine and the rest of the world took one.
רבי נתן אומר אין לך אהבה כאהבה של תורה. ואין לך חכמה כחכמה של דרך ארץ ואין לך יופי כיופי של ירושלים
(עשרה נסים נעשו לאבותינו בירושלים) לא ניזוק אדם בירושלים מעולם] ולא נפגע אדם בירושלים ולא נכשל אדם בירושלים מעולם ולא נפלה דליקה בירושלים מעולם לא היתה מפולת בירושלים מעולם לא אמר אדם לחבירו לא מצאתי תנור לצלות פסחים בירושלים. מעולם לא אמר אדם לחבירו לא מצאתי מיטה שאישן עליה בירושלים.
וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ׃
(ה) כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה׃
(5) but look only to the site that the LORD your God will choose amidst all your tribes as His habitation, to establish His name there. There you are to go,
היה עומד בח"ל יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנא' (מלכים א ח, מח) והתפללו אליך דרך ארצם היה עומד בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים שנאמר (מלכים א ח, מד) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת
One who was standing in prayer in the Diaspora, should focus his heart toward Eretz Yisrael, as it is stated: “And they shall pray to You by way of their land which You have given to their fathers” (I Kings 8:48).
One who was standing in Eretz Yisrael, should focus his heart toward Jerusalem, as it is stated: “And they shall pray to the Lord by way of the city that You have chosen” (I Kings 8:44).
A seminal debate between Rambam and Raavad has ramifications till this day. When did Israel and Yerushalim attain its Kedusha? By Yehoshua or Ezra? Did it lose it? Of course, and as Rishonim point out, the Kedusha of being CHOSEN will always remain, rather what is debated is its Halachik Holiness which is attained through Man.
(טז) וְלָמָּה אֲנִי אוֹמֵר בַּמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. וּבִקְדֻשַּׁת שְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן שְׁבִיעִית וּמַעַשְׂרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. לְפִי שֶׁקְּדֻשַּׁת הַמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה וּשְׁכִינָה אֵינָהּ בְּטֵלָה. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו לא) "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" וְאָמְרוּ חֲכָמִים אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹמְמִין בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדִים אֲבָל חִיּוּב הָאָרֶץ בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת אֵינוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּבּוּשׁ רַבִּים וְכֵיוָן שֶׁנִּלְקְחָה הָאָרֶץ מִידֵיהֶם בָּטַל הַכִּבּוּשׁ וְנִפְטְרָה מִן הַתּוֹרָה מִמַּעַשְׂרוֹת וּמִשְּׁבִיעִית שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מִן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עֶזְרָא וְקִדְּשָׁהּ לֹא קִדְּשָׁהּ בְּכִבּוּשׁ אֶלָּא בַּחֲזָקָה שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ וּלְפִיכָךְ כָּל מָקוֹם שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל וְנִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת עֶזְרָא הַשְּׁנִיָּה הוּא מְקֻדָּשׁ הַיּוֹם וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּלְקַח הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ וְחַיָּב בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּרוּמָה:
במאי קא מיפלגי תנא קמא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים ורבי יהודה סבר ירושלים נתחלקה לשבטים ובפלוגתא דהני תנאי דתניא מה היה בחלקו של יהודה הר הבית הלשכות והעזרות ומה היה בחלקו של בנימין אולם והיכל ובית קדשי הקדשים ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום שנאמר (דברים לג, יב) חופף עליו כל היום לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה שנאמר ובין כתפיו שכן והאי תנא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים דתניא אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהן ר' אלעזר בר (צדוק) אומר אף לא מטות לפיכך עורות קדשים בעלי אושפזיכנין נוטלין אותן בזרוע אמר אביי שמע מינה אורח ארעא למישבק איניש גולפא ומשכא לאושפיזיה
Why was Yerushalim NOT divided among the Tribes? The following Pasuk alludes to the fear of one Sheet alone believing that they, and only they, have a special Torah connection:
(2) And the many nations shall go and shall say: “Come, Let us go up to the Mount of the LORD, To the House of the God of Jacob; That He may instruct us in His ways, And that we may walk in His paths.” For instruction shall come forth from Zion, The word of the LORD from Jerusalem.
Rabbi Menachem Kasher discusses the Six-Day War in a most UNIQUE way:
והנה הפירושים בפסוק שהכוונה היא אמנם ללבנה עצמה, שהיא תכסה עצמה מבושה, עדיין לא ידענו מה פשר אותה בושה, ובמה מתבטאת אותה כלימה, ואפשר שלאור המבצע הכביר הזה, שעצר את נשימת כל תושבי העולם מרוב התפעלות והתרגשות, יובן הביטוי של הנביא ״וחפרה הלבנה״, אולי הוא מרמז להמאורע שלפנינו שהתקיימה כבישת הלבנה, שהרי אין לד בושה גדולה מזו, שאנשים הדרים על פני כדור הארץ באים בגבולה, חודרים לחלל, נכנסים לרשות הלבנה, נוחתים על פני הירח כאורחים בלתי קרואים, ועושים שם כבתוך שלהם־, וכובשים אותה, ובושה זו היא גם מנת חלקה של החמה, שכנתה של הלבנה, וישעי׳ מנבא שזה יארע בהתקופה שבנ״י יחזרו לארצם ויתקיים כי מלד ה׳ צבאות בהד ציון וירושלים, באותו הזמן ירצו המצרים לכלותם ולהכחידם ח״ו, אז השי״ת יגן עליהם ואויביהם ינחלו מפלה היינו וחפרה הלבנה, כלומר דגל מצרים יתבייש וירד מגדלותו. ״ובושה החמה״ רמז על אדום כמ״ש האברבנאל.
וחפרה הלבנה כר ומשה החמד, וכמה הבלים אית להמ שכלהן שקר ושוא(. ולהלן כתבתי לבאר קרא וחפרה הלבנה, גם לפי׳ האונקלוס ורס״ג שהכוונה על עובדי הלבנה שזה מתאים עם העובדא של ביאת בני אדם על הלבנה. מאורע זה סימן ואות הוא משמים לעודד את עם ישראל שאט עומדים בימי עקבתא דמשיחא ונזכה בקרוב כי יתקיים ״ומלל ה׳ בהר ציון וירושלים״. )עיין פי׳
ד״רד״ק לפסוק זה ומה שכתבתי על זה בספר התקופה הגדולה מ״ג(.
כמותה״, עפ״מ שהבאתי לעיל פי׳ הפסוק וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלד ה׳ בציון ובירושלים, לפי היונתן וראשונים הפי׳ שעובדי הלבנה והחמה ומזלות יבושו כאשר יתגלה לעין כל אדם בעולם שעבדו לכדור דומם כמו הארץ שלנו, וכן להפריש שהלבנה בעצמה תתבייש מהעובדא שהיו בריות שעבדו אותה בתור ע״ז, וכ׳ לבאר ש״חפרה הלבנה״ נתקיים בימינו כשבני אדם כבשוה וירדו עליה ופעלו בה כאדם העושה בתור שלו, ואז נתגלה לעיני כל בני אדם בעולם שהיא
(טז) מִי שֶׁרָאָה עָרֵי יְהוּדָה בְּחֻרְבָּנָם אוֹמֵר (ישעיה סד ט) "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר" וְקוֹרֵעַ. רָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבָּנָהּ אוֹמֵר (ישעיה סד ט) "יְרוּשָׁלַיִם מִדְבָּר" וְגוֹ'. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּחֻרְבָּנוֹ אוֹמֵר (ישעיה סד י) "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ" וְגוֹ' וְקוֹרֵעַ. וּמֵהֵיכָן חַיָּב לִקְרֹעַ מִן הַצּוֹפִים. וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לַמִּקְדָּשׁ קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר. וְאִם פָּגַע בַּמִּקְדָּשׁ תְּחִלָּה כְּשֶּׁיָּבוֹא מִדֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר קוֹרֵעַ עַל הַמִּקְדָּשׁ וּמוֹסִיף עַל יְרוּשָׁלַיִם:
(א) הָרוֹאֶה עָרֵי יְהוּדָה בְּחֻרְבָּנָן אוֹמֵר: עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר, וְקוֹרֵעַ וְאֵינוֹ חַיָּב לִקְרֹעַ אֶלָּא כְּשֶׁמַּגִּיעַ סָמוּךְ לָהֶם כְּמִן הַצּוֹפִים לִירוּשָׁלַיִם (בֵּית יוֹסֵף).
(ב) הָרוֹאֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבָּנָהּ, אוֹמֵר: צִיּוֹן הָיְתָה מִדְבַּר שְׁמָמָה וְקוֹרֵע; וּכְשֶׁרוֹאֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אוֹמֵר: בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ (בּוֹ) אֲבוֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחְמָדֵנוּ הָיָה לְחָרְבָּה, וְקוֹרֵעַ. וּמֵהֵיכָן חַיָּב לִקְרֹעַ, מִן הַצּוֹפִים; וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיִּרְאֶה הַמִּקְדָּשׁ קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר, וְכָל קְרִיעָה טֶפַח; וְאִם בָּא דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, שֶׁאָז רוֹאֶה הַמִּקְדָּשׁ תְּחִלָּה, קוֹרֵעַ עַל הַמִּקְדָּשׁ, טֶפַח, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיִּרְאֶה יְרוּשָׁלַיִם מוֹסִיף עַל קֶרַע רִאשׁוֹן כָּל שֶׁהוּא.
Rambam omits 'KOREAH' by Yerushalim, Shulchan Aruch omits "Churbana". Is there any significance to this?
Igros Moshe 4:70:11 and 8:37:1 says 'Yes!" while others argue. Rabbi Soleveitchik felt, unlike Rav Moshe, that even today one must Tear for Yerushalaim.
Below is a Teshuvah from Rabbi Mordechai Fogelman that is both a fascinating review of history and of Halacha
Rabbi Mordechai Fogelman
נצחון צבא ההגנה לישראל במלחמת ששת הימים נגד הצבאות המאוחדים של ארצות ערב הוא אחד
הנצחונות המפוארים ביותר בתולדות המלחמות, במיוחד במערכות עם ישראל נגד צורריו ואויביו. ראינו עין בעין בי לא ינום ולא יישן שומר ישראל ובידו החזקה שמר על מדינת ישראל. וזוהי נחמתו היחידה של עם ישראל אחרי השואה של דורנו נגד האויבים מסביבנו שזממו להשמיד את מדינת ישראל ועם ישראל היושב
בה׳ הבונה והנבנה בקרבה. כיבושם של חצי האי סיני, הגדה המערבית של הירדן, ירושלים העתיקה ובה הכותל המערבי, הר הבית ומקום המקדש הוא השלמת הנצחונות במלחמת השחרור ותקומת מדינת ישראל בה׳ באייר תש״ח.
במגילת תענית שחוברה בסוף הבית השני ולאחריו )שבת יג׳ א( ובה נזכרים הימים הטובים שאין מתענים ואין מספידים בהם׳ מאחד שגקבעו לציון הנסים במלחמות החיצוניות והפנימיות והמאורעות הגדולים, אין אף אחד, מלבד חנוכה ופורים׳ שידמה במשקלו
ובתוצאותיו לנצחון ישראל שבימים אלה. אחרי חורבן הבית השני הוציאה ממשלת דומי לזכר נצחונה על יהודה וירושלים בימי הקיסרים אםפסיאנום וטיטוס המטבעות הנודעות עם הכתובת: ״יודאה קפטה״ )יהודה השבויה(, מפני שחורבן המקדש נזדהה בעיני רומי וגם בעיני ישראל עם אבדן העצמאות המדינית של עם ישראל בארץ ישראל. וכן להיפר, בנצחון ישראל בימים אלה. כיבושה של ירושלים העתיקה ובה מקום המקדש, הר הבית והכותל המערבי, הוא השלמת מלחמת השחרור ותקומת מדינת ישראל
כמבוא לזה נביא הברייתא בנדרים יב, א ושבועות כ, א: ״איזהו איםר האמור בתורה׳ אמר הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו, כיום שמת בו רבו, כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, כיום שראיתי ירושלים בחורבנה... אמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום״. אנו למדים מכאן את גודל האבל שהיו מתאבלים על ירושלים מאחר החורבן ואילך.
וכן עיקר״. בית חדש שם, ד״ה הרואה בא גם הוא לידי מסקנה זו ואומר: ״דהא מצפה שקרעו עליה היה שם ישוב עם רב מיהודים וכשדים אנשי מלחמה דעדיין לא ידעו הם שנהרג גדליה ואת כל היהודים אשר היו אתו במצפה, אף על פי כן קרעו בגדיהם, מפני שהיתה נכבשת תחת יד מלך בבל... ופשוט הוא דהא ערי יהודה בחורבנן׳ היינו אפילו יש שם ישוב, כל שיד האומות שולטת עליו — בחורבנן מיקרי״. סברא זו הביע כבר קודם לכן בעל כפתור ופרח פ״ו: ״ונראה כי חורבנן אינו רוצה לומר שיהיו מאין אדם׳ אלא שאין שם ישראל בישובן, שהרי שכם שילה ושומרון לא היו חרבין לגמרי כשבאו אותם שמונים איש״, ולבסוף פסק שקרע ערי יהודה דינו לכל דבר כקרע ירושלים ובית המקדש דהא כי הדדי קתני להו עולא ביראה. לפי זה אבו באים לידי מסקנה ישירה כי אם אין חיוב עוד לקרוע על ערי יהודה, גם על ירושלים ובית המקדש, אחרי שנכבשו ושלטון ישראל עליהם, אין עוד חיוב לקרוע,
צי בהדי הדדי קתני להו ודין אחד להם.
יתר על כן, הקריעה היא הביטוי של אבלות קודרת ונוקבת ולכן אם כיום, אחרי התשועה הגדולה שעשה צור ישראל לעמו ישראל, לארצו ונחלתו, קורעים למראה הכותל המערבי והר הבית, הרי זה כאילו הקורעים עדייו שרויים באבל ובצער והם כפויי טובה ואינם מכירים בנסים שעשה אדון הנפלאות לעם בחירו ולארצו אשר ה׳ אלקיך דורש אותה תמיד.
גם הגר״ש גורן הורה בהוראתי לחיילים שבאו אתו בראשונה, שלא לקרוע על יד הכותל, אלא לברך שהחיינו. וזוהי חות דעתו על שאלה שנשאל, כפי שנמסרה ב״הצפה״ מיום י״ג מנ״א תשכ״ז ״אין מקום בשעת שמחה עילאית כזאת שזכינו לה אחרי אלפיים שנה של חורבן, גלות ושואה, לערבב את התוגה ואת האבל לתוך השמחה, שיחד עם ברכת שהחיינו נקרע קריעה על חורבן בית המקדש, במיוחד כאשר הקריעה נגרמת על ידי הראייה שלנו את הר הבית. וראייה זו שבאה עקב גאולת המקום ושחרורו, מביאה לנו שמחה על שזכינו לראות את הר הבית כשהוא בידינו. ממילא אין מקום לקרוע, בפרט כשצעד ראשון זה עשוי להביא בהמשכו לבנין בית המקדש על תילו. הלכך באתחלתא דגאולה ממשית שגאלנו את הר הבית מצאנו םמוכין לוותר על חובת הקריעה,
ובמקום זה לברך ברכת שהחיינו״.
(ט) דּוֹמֶ֤ה דוֹדִי֙ לִצְבִ֔י א֖וֹ לְעֹ֣פֶר הָֽאַיָּלִ֑ים הִנֵּה־זֶ֤ה עוֹמֵד֙ אַחַ֣ר כָּתְלֵ֔נוּ מַשְׁגִּ֙יחַ֙ מִן־הַֽחֲלֹּנ֔וֹת מֵצִ֖יץ מִן־הַֽחֲרַכִּֽים׃
(9) My beloved is like a gazelle Or like a young stag. There he stands behind our wall, Gazing through the window, Peering through the lattice.
May one place 'Kvittelech' inside the Kosel? May one ascend the Temple Mount?
(ח) לִפְנִים מִן הַחוֹמָה מְקֻדָּשׁ מֵהֶם, שֶׁאוֹכְלִים שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין זָבִים וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִים לְשָׁם. הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין גּוֹיִם וּטְמֵא מֵת נִכְנָסִים לְשָׁם. עֶזְרַת נָשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לְשָׁם, וְאֵין חַיָּבִים עָלֶיהָ חַטָּאת. עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין מְחֻסַּר כִּפּוּרִים נִכְנָס לְשָׁם, וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חַטָּאת. עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְשָׁם אֶלָּא בִשְׁעַת צָרְכֵיהֶם, לִסְמִיכָה לִשְׁחִיטָה וְלִתְנוּפָה:
(8) Inside the wall [of Jerusalem] is more holy than these, because there the less holy [offerings] and the second tithe are eaten. The Temple Mount has greater sanctity, because men and women with discharges, menstruating women, and women who have given birth may not enter there. The Cheil [a low fence around the Temple, which served as a boundary, beyond which entry to those impure was prohibited] has higher sanctity, because gentiles and people contaminated with corpse impurity may not enter there. The women's courtyard has higher sanctity, because a tevul yom may not enter there, but they are not liable for a sin offering for doing so. The Israelites' courtyard has higher sanctity, because one who lacks atonement may not enter there, and is liable for a sin offering for doing so. The priests' courtyard has higher sanctity, because the Israelites may not enter there except at the time of their [ritual] requirements: the laying on of hands, the slaughter, and the wave-offering.
Pesachim 67b adds a Baal Keri to the list of those who may not ascend the Temple Mount. Rambam seems to omit this.
Igros Moshe OC 2:113and Yoreh De’ah 4:63 allows one to go to and touch the Kosel, while many others seem to ban it. Rav Zolty argues that the entire plaza has the status of a Beis Haknesnnses.
However, there is one important aspect of this discussion that has not yet been addressed: the exact location of the historical Har HaBayit (the area referred to as Har HaBayit during the time of the Beit Hamikdash). Where exactly was the historical Har HaBayit located?[19] The mishnah in Middot (2:1) states that Har HaBayit was 500 by 500 amot, an area of approximately 62,500 square meters. (An amah is roughly a half-meter.) Today the area referred to as Har HaBayit is a rectangle that is twice as long north-south as it is east-west, covering an area of about 145,500 square meters. Herod had built additions to Har HaBayit in the north and south, creating “spectator” sections for non-Jews. Thus, those who permit entry to the area suggest there are regions in the south (near the El-Aqsa mosque) and north that were clearly added by Herod. If this is correct, then anyone can enter those areas, even one who has not gone to a mikvah. Those who object to ascending Har HaBayit at all assert that there is no way to know with certainty—and archeological evidence can never definitively determine—the precise location of the Beit Hamikdash. Thus, even though a tamei met may technically ascend Har HaBayit, because of the severe punishment (karet) he would face were he to mistakenly enter the Azarah, one should avoid the entire area.[20] Therefore some authorities (such as Rabbi Ovadiah Yosef ) state that one should not ascend Har HaBayit because we are in a state of tumat met; these authorities agree that a tamei met is not barred from the peripheral areas of Har HaBayit, but they maintain that when one is in a state of tumat met, he should avoid all of Har HaBayit lest he stray into forbidden areas...But, seemingly, Jews did not always avoid the area.[15] It is reported that with the Muslim conquest in 638 CE, the Jews were permitted to build a shul and beit midrash on Har HaBayit. Ben-Zion Dinburg,[16] a former Israeli minister of education, marshals numerous obscure sources to demonstrate that a shul existed on Har HaBayit between the seventh and eleventh centuries. Rabbi Shlomo Goren (Sefer Har HaBayit [5752], chap. 26) finds evidence of a Jewish presence on Har HaBayit even before the Muslim conquest. Meiri (1249-1315; Shavuot 16a) wrote that he heard that in his time there was a widespread custom to ascend Har HaBayit. The Radvaz (1479-1573; 2:691) assumed that the rock in the Dome of the Rock is where the aron kodesh stood and he calculated how far one must be from that point; he then permitted entry to the rest of Har HaBayit. Rabbi Yechiel Michel Tuketchinsky (d. 1956), writing pre-Six-Day War (Ir Hakodesh Vehamikdash, sec. 5, pp. 80-81), observes that in the time of the Beit Hamikdash there were shuls on Har HaBayit. Furthermore, he says that in our pre-Messianic period, when we get permission to build (and the ability to do so), there is plenty of available space on Har HaBayit on which a shul can be built. Indeed, in the days of the Beit Hamikdash, it was probably not unusual for a tamei met to remove his other forms of tumah and to ascend Har HaBayit as a tvul yom.
But can a lesser Tumah be removed whilst maintaining a higher Tumah?
Rav Avraham HaKohen Kook gives an entirely different justifi- cation for the tradition in the course of a long responsum in his work Mishpat Kohen (no. 96). In the section dealing with the Raa- vad, he proposes that even according to the Raavad, who holds that the penalty of kares no longer applies today, there is a rabbinic pro- hibition for entering the Beis Hamikdash area. He then suggests a reason for this prohibition: that Chazal hoped to maintain a feeling of reverence among the populace for the presence of Hashem that could be felt in the Mikdash. To this end, they felt that the reve- rence gained by having to stay away from the site would be more valuable than reverence gained by regularly entering the site, especially given the probable state of tumah. Rav Kook is saying that reverence from a distance is more essential than familiarity, especially while impure, from up close.
Why was Yerushalim NOT divided among the Tribes? The following Pasuk alludes to the danger of one Shevet believing that they have s