מאמרים ממרן פוסק הדור הגר"מ שטרנבוך שליט"א
קשה להבין את מהות דמותו הרוחנית של עשיו, דהנה מצד אחד מצאנו שבהשגות שכליות היה עשיו גדול מאוד, ובשם החיד”א איתא שהיה לו מח גדול הרבה יותר אלף פעמים ממוחו של יעקב אבינו, וזהו גם הטעם שראשו נקבר במערת המכפילה, כי מצד ראשו היה גדול מאוד בהשגות וכמבואר
ביערות דבש ח”ב דרוש ט”ו בשם האריז”ל
קשה להבין את מהות דמותו הרוחנית של עשיו, דהנה מצד אחד מצאנו שבהשגות שכליות היה עשיו גדול מאוד, ובשם החיד”א איתא שהיה לו מח גדול הרבה יותר אלף פעמים ממוחו של יעקב אבינו, וזהו גם הטעם שראשו נקבר במערת המכפילה, כי מצד ראשו היה גדול מאוד בהשגות וכמבואר
ביערות דבש ח”ב דרוש ט”ו בשם האריז”ל
וכן אנו רואים שהוא ידע היטב שיש לצדיק כח לברך, שהרי האמין מאוד בכח הברכות של יצחק אבינו עד שבכה בכיה גדולה ומרה עד מאוד כששמע שהפסיד את הברכות, וכמו
כןראה את המלאכים שיעקב שלח אליו (להלן בפרשת וישלח), וא”כ גם ידע שהמלאכים משמשים את הצדיק, והאמין גם במעלתה הרוחנית של הבכורה שהרי אח”כ התחרט מאוד על מה שאיבד את הבכורה ואמר (כ”ז כ”ו) "ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח"
כןראה את המלאכים שיעקב שלח אליו (להלן בפרשת וישלח), וא”כ גם ידע שהמלאכים משמשים את הצדיק, והאמין גם במעלתה הרוחנית של הבכורה שהרי אח”כ התחרט מאוד על מה שאיבד את הבכורה ואמר (כ”ז כ”ו) "ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח"
וגם למד תורה בקטנותו כמו יעקב אבינו וקיבל חינוך נפלא מיצחק אבינו, וכמבואר ברש”י (כה, כז, על הפסוק ויגדלו הנערים) שבקטנותם לא היה ניתן להבחין בין הנהגת יעקב ועשיו בשום הבדל, כי עשיו קיבל חינוך טוב מאוד מילדותו, והוא גם היה תלמיד חכם וידע הלכות שחיטה, שהרי יצחק אכל משחיטתו, ואם היה עם הארץ אסור היה לאכול משחיטתו כי אינו נאמן על בדיקת הסכין.
אולם מאידך, בהנהגותיו נהג עשיו כאדם שפל ביותר, ביזה את הבכורה ומכרה בעד נזיד עדשים, ובאותו היום גם עבר על ג’ עבירות, ]גנב, נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכמו שאמרו חז”ל (תנחומא תולדות ג’)[, והוא נקרא בתורה בלשון “איש שדה” והיינו איש מגושם שנקרא על שם עיסוקיו בענייני ארציות.
והדבר קשה לכאורה להבנה, שהלא איך יתכן שעם כל השגותיו הגבוהים הוא נשאר רשע גדול ולא התנהג בהתאם להשגותיו העצומות.
אמנם כשנתבונן בדבר נראה שאין כאן מקום תימה כלל, כי אע”פ שהיה מאמין וידע בשכלו שהוא מפסיד את העולם הבא, אבל נמשך אחר תאוותו שבערה בו כאש, ולא הסכים לוותר על הנאה ב”מזומן” כאן בעולם הזה, כדי להשיג את הטוב האמיתי לאחר זמן לעולם הבא, ואע”פ שידע בשכלו שהנאה בעולם הזה אינה כלום לעומת ההנאה בעולם הבא, אבל זהו כח היצר להטות את האדם מדרך הישר גם כשהאדם יודע בשכלו מהו דרך הישר.
ומה שנאמר בתורה “ויבז עשיו את הבכורה”, אין זה “ביזיון בדעה והשקפה”, [דאדרבה, בשכלו ידע האמת, וכמבואר שאחר כך התחרט מאוד על מה שמכר את הבכורה], אלא אף שידע היטב מהו ערך הבכורה, אבל באותה שעה שקפצה עליו תאווה ובער בו תאוות האכילה ליהנות מנזיד עדשים, עזב את כל המושכלות שידע בשכלו, ונמשך אחר תאוותו, וכלשון הרמב”ן כאן “ויבז עשו את הבכורה, כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם, ולא יחושו ליום מחר, עכ”ל, וזהו גופא הביזיון הגדול שביזה את הבכורה למוכרה מחמת תאוותו, אע”פ שבליבו ידע היטב את גודל ערכה.
וכך היה דרכו של עשיו, שבאופן כללי כאשר לא בערה בו אש התאווה, היה נוהג במדריגות גבוהות, וכמו שאמרו חז”ל (ב”ר ס”ה ט”ז) “אמר רבן שמעון בן גמליאל, כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששימש
עשיו את אביו, עשיו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות” וכו’, אולם בשעה שקפצה עליו אש התאווה, הוא זנח את כל השגותיו והתפתה לרדוף אחר התאווה שבערה בו כאש, ומכר את כל נשמתו והשגותיו כדי להשיג תאוות העולם הזה.
עשיו את אביו, עשיו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות” וכו’, אולם בשעה שקפצה עליו אש התאווה, הוא זנח את כל השגותיו והתפתה לרדוף אחר התאווה שבערה בו כאש, ומכר את כל נשמתו והשגותיו כדי להשיג תאוות העולם הזה.
זהו מוסר השכל לדורות, שאין זה גדלות להתעלות בהשגות בשכל בלבד, כי יכול האדם להיות גדול מאוד בהשגותיו אבל יחד עם זה להיות גם מושחת ובעל תאווה עצום ולעבור עבירות חמורות כעשיו, ]ובבחינת מה שאמרו חז”ל “יודע ריבונו ומתכוון למרוד בו”, והיינו שהתאווה מעבירה אותו על דעתו ועל שכלו[,וכדי להתעלות במדריגות צריכים יראת שמים שתעמוד כמגן נגד תאוותהעולם הזה.
וכבר העיד החסיד יעב”ץ (הקדמון) בספרו אור החיים (פ”ב ושם סופ”ה), שבזמן הגזירות בספרד, דוקא פשוטי העם שבאו עם אמונה פשוטה, הם אלו שמסרו את עצמם ברבבותיהם בחפץ לב ובשמחה להריגה, אבל הפילוסופים באמונה מצאו לעצמם תירוצים שונים ולא מסרו את נפשם להריגה על קידוש השם, כי כך הוא הכלל, שהשגות שכליות גם אם הם מבוססות היטב בפילוסופיה עמוקה, אינם עומדים לאדם לשנות את דרכיו או למסור את נפשו בשעת ניסיון, וכדי לעמוד בניסיון צריך אמונה פשוטה ויראת שמים.
עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה
“ויבז עשיו את הבכורה”, כ”ה, ל”ד.
הנה כולנו רגילים להסתכל על עשיו בבוז על שמכר את הבכורה בעבור נזיד עדשים, אבל אנחנו שוכחים שלפעמים גם אנחנו יושבים שעה או יותר ומדברים דברי הבל ומבזבזים זמן יקר שאפשר להשיג בו שכר לנצח כפשוטו, וכל זאת בעבור נזיד עדשים של הנאה חולפת ופעוטה, והרי אנו ממש דומים
לעשיו שאע”פ שבשכלו ידע היטב מהו מעלת הבכורה, אבל לא התגבר על תאווה רגעית לקבל הנאה של נזיד עדשים שהיא הנאה המזומנת לפניו, וכך גם אנו אע”פ בשכלנו יודעים אנו היטב שהתורה יקרה מפנינים ומזהב ומפז רב וזוכים בה לעולם הבא, אבל לא מתגברים על היצר הרע ליהנות במזומן
מהנאה רגעית של דברים בטלים אע”פ שבזה אנחנו מבזבזים חיי נצח.
“ויבז עשיו את הבכורה”, כ”ה, ל”ד.
הנה כולנו רגילים להסתכל על עשיו בבוז על שמכר את הבכורה בעבור נזיד עדשים, אבל אנחנו שוכחים שלפעמים גם אנחנו יושבים שעה או יותר ומדברים דברי הבל ומבזבזים זמן יקר שאפשר להשיג בו שכר לנצח כפשוטו, וכל זאת בעבור נזיד עדשים של הנאה חולפת ופעוטה, והרי אנו ממש דומים
לעשיו שאע”פ שבשכלו ידע היטב מהו מעלת הבכורה, אבל לא התגבר על תאווה רגעית לקבל הנאה של נזיד עדשים שהיא הנאה המזומנת לפניו, וכך גם אנו אע”פ בשכלנו יודעים אנו היטב שהתורה יקרה מפנינים ומזהב ומפז רב וזוכים בה לעולם הבא, אבל לא מתגברים על היצר הרע ליהנות במזומן
מהנאה רגעית של דברים בטלים אע”פ שבזה אנחנו מבזבזים חיי נצח.
וכן גם מי שמספר לשון הרע וכיו”ב רח”ל, הרי אף שבשכלו הוא בוודאי מאמין בכל דברי חז”ל שהפליגו בעונשו, אבל כיון שבשעת מעשה הוא נהנה, הרי התאווה שבשעת העבירה מעבירה אותו על דעתו, וח”ו עלולים אנחנו להיות כעשיו שצעק צעקה גדולה ומרה כשנגמרה תאוותו והבין כמה טיפש
היה שאיבד את הבכורה וחיי העוה”ב.
היה שאיבד את הבכורה וחיי העוה”ב.
ויש בני תורה שיש להם ניסיון לעזוב את לימודם בכולל כדי לעבוד לפרנסתם להתפרנס ברחבות, אבל כשידעו מה המשמעות של חיי נצח שיזכו לה על ידי התורה, הם ישמחו בגורלם שזכו להיות בני תורה ולא יסכימו לעזוב את עולם
התורה, ויידעו שמוטב להם לוותר על הנאת המזומן בעולם הזה, והעיקר שיזכו להרבה תענוגים אין סופיים בחיי הנצח בעולם הבא.
התורה, ויידעו שמוטב להם לוותר על הנאת המזומן בעולם הזה, והעיקר שיזכו להרבה תענוגים אין סופיים בחיי הנצח בעולם הבא.
גודל כח השפעת הליצנות
“ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק”, (בראשית כ”ה י”ט).
“ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק”, (בראשית כ”ה י”ט).
פירש”י, “לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, מה עשה הקב”ה, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק”, ע”כ.
והקשו המפרשים מה הרוויחו הליצנים באומרם שמאבימלך נתעברה שרה, והלא אפילו לדבריהם נשאר כאן נס גדול ששרה בת תשעים שנה ילדה, ומהו הנפק”מ הגדולה אם שרה נתעברה מאבימלך או מאברהם.
ובעיקר הקושיא מה הרוויחו הליצנים באומרם שמאבימלך נתעברה שרה, תירץ בזה מרן הגרי”ז זצ”ל באופן אחר, שהיה להם רווח גדול לומר שהנס נעשה לאבימלך ולא לאברהם, ומשום שאם הנס נעשה עם אברהם, יהא צריך להאמין באלוהי אברהם אשר פרסם אלקותו בעולם ולהיות כפופים לאמונה בה’, אבל אם הנס נעשה לאבימלך הרשע, אין בזה שום מחייב לאמונה בתורת אברהם אבינו, דאדרבה הרי הקב”ה עושה נס גם לרשעים ואין שום מחייב להאמין באלוהי אברהם.
ולפי”ז ביאר מרן הגרי”ז שלכן הם נקראו בשם “ליצני הדור”, כי עצם מה שטענו שהקב”ה עושה ניסים לרשע אבימלך במקום לפרש כפשוטו שהקב”ה עשה הנס לאברהם עבדו, זהו ליצנות ממש.
והוסיף מרן זצ”ל שהדבר נוגע מאוד לזמנו [שנת תש”ח], בשעה שהרשעים בארץ ישראל התגאו ב’הצלחותיהם’ שלא הצליחו האומות לפלוש לארץ, דהנה כל בר דעת מבין שהקב”ה הציל אותנו מיד הערבים בזכות התלמידי חכמים ובני תורה והצדיקים, ובעבור הצלתם מנע הקב”ה מהערבים לפלוש לארץ ולטבוח רח”ל בתוך עם ישראל, אבל הרשעים האפיקורסים - ליצני הדור טוענים שהקב”ה עשה ניסים לצורך הצלת והקמת המדינה, ובזה הם דומים ממש לליצני הדור בזמן אברהם ואבימלך, שמסכימים להודות שהקב”ה עושה
ניסים, אבל בתנאי אחד, שיפרשו שהקב”ה עושה את הניסים עבור הקמת מדינתם, ובזה הם מרוויחים שאינם מתחייבים לשנות את דרכם, וזהו ליצנות ממש שאומרים שהקב”ה עושה ניסים עבור רשעים הלוחמים בה’ ובתורתו.
ניסים, אבל בתנאי אחד, שיפרשו שהקב”ה עושה את הניסים עבור הקמת מדינתם, ובזה הם מרוויחים שאינם מתחייבים לשנות את דרכם, וזהו ליצנות ממש שאומרים שהקב”ה עושה ניסים עבור רשעים הלוחמים בה’ ובתורתו.
ביאור מעלת צדיק בן צדיק
"ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו יהוה, ותהר רבקה אשתו", כ"ה כ"א .
"ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו יהוה, ותהר רבקה אשתו", כ"ה כ"א .
פירש"י, "ויעתר לו, לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן
צדיק לתפלת צדיק בן רשע".
צדיק לתפלת צדיק בן רשע".
וראוי להבין מהו מעלתו של צדיק בן צדיק, והרי מסברא היה נראה להפך, שמעלת הצדיק בן רשע עדיף יותר כיון שעזב את דרך אביו במסירות נפש, והרי הוא עדיף מצדיק בן צדיק
שמטבעו ממשיך את דרך אביו.
שמטבעו ממשיך את דרך אביו.
ונראה לפרש כפשוטו, מעלת צדיק בן צדיק הוא שמתפלל בזכות אבותיו ולכן נענה יותר, ואע"פ שגם הצדיק בן רשע יש לו זכות עצמו, מ"מ כבר כתב רש"י בפרשת ואתחנן (דברים ג' כ"ג) שאין דרך הצדיקים להשתמש בזכות עצמם כדי להיענות בתפילתם, וא"כ מבואר היטב שדווקא הצדיק בן צדיק יש לו זכות אבות להיענות בתפילתו, אבל צדיק בן רשע, אין לו זכות אבות, - ומאידך גם זכות עצמו איננה עומדת לו לקבלת תפילותיו, שהרי הצדיקים אינם רוצים שהקב"ה יקבל תפילתם בזכות עצמם. [וטעם הדבר שאין הצדיקים מבקשים בזכות עצמם נראה פשוט, כיון שאם יבקשו בזכות מעשיהם הטובים, ינכה להם הקב"ה מ השכר הקצוב להם לעולם הבא, ולכן מבקשים "מתנת חינם" – שלא מחמת מעשיהם הטובים].
ונראה עוד לפרש בזה באופן אחר, שרבקה שהייתה רגילה לחיות בין רשעים, הייתה מתפללת בדרגה כזאת לפי המושגים שלה בתפילה, אבל יצחק שהכיר את אביו והתרגל אצלו למושגים גבוהים מאוד בגדלות, אזי עבודת התפילה שלו הייתה הרבה יותר גדולה מעבודתה, כי דמות דיוקנו של אביו היתה לפניו והשתוקק תמיד להיות כמותו. וזהו כלל גדול, שמי שמתרגל לחיות בין צדיקים, כל עבודתו מתרוממת מאוד ל מושגים אחרים.