(ג)ואויבינו פלילים הגם הלום ראיתי חכמי עמנו ההולכים בתורת ה׳' ומחזיקים בבריתו, הלוך הלכו בנבואות בשני שבילים: לאחד קראתי 'נועם', ולאחד קראתי 'חובלים'. כי ראשונים פירשו אותם כפי פשוטם ואמתתם נעימות בימינם, קדש הלולים מה שהיה בדרך עבר ומה שיהיה לעתיד, שצדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה שתולים, הכל פירשו יפה בעתו, וזהו כת הבוטחים בה׳, כל המיחלים. אך אמנם ממעונות אריות ומהררי נמרים, מזרע קדשים יצאו על הר ציון ששמם שועלים אנשים חכמים בעיניהם. ועם היותם מבני ישראל באשר הם נמולים, המה היו במורדי אור ורועי כסילים, באמרם שייעודי הנבואות וספר תהלים נאמרו ונתקיימו בבית שני, ששם היו אלופינו מסובלים ועם ה׳' במחנות דגלים ושרים כחוללים, ושאמונת ביאת משיח אינה מכח הכתובים, כי אם מקבלת הראשונים ויכתבו זה על ספר בעזות פנים, כי אין מכלים, וכמו שסיפר מהם בעל ספר העיקרים בפרק מ"ב מחלק ד' מספרו ונתן בפלילים.
(י) ואלה המפרשים יאמרו כי עיקר האמונה במשיח הוא על פי הקבלה, ושאין בתורה ולא בדברי הנביאים נבואה תורה בהכרח על ביאת המשיח, כי כלם יתפרשו לפי מקומם על ענין שעבר, כי לא יסור שבט מיהודה אפשר שיתפרש כי לא תסור מיהודה גדולת השבט והמעלה, כי יהודה יעלה בתחלה במלחמות תמיד עד שיחרב שילה, כי יבא שילה כמו ובא השמש וטהר, וזה לפי שאחר חרבן שילה שנמשח שאול למלך סרה הממשלה ההיא מיהודה שלא היה עולה בתחלה למלחמה, או יהיה פירוש כי יבא שילה עד שיבא בנו, וירמז אל דוד, כמו ובשליתה, ויהיה פירושו לא יסור שבט מיהודה כמו לא יקרב, כמו סורה אדושם סורה אלי, ויאמר כי לא תקרב הממשלה להיות מיהודה השבט והמחוקק עד שיבא דוד כי אליו יתקבצו כל השבטים, כי ולו יקהת עמים כמו עמים הר יקראו, שתרגם אונקלוס שבטיא דישראל. ואפשר שיתפרש פירוש אחר מסכים למה שעבר, כמו שפירש הר׳ אברהם אבן עזרא ז״ל.
(10) These commentators, therefore, say that the belief in the Messiah is mainly traditional in character, and there is no prophecy in the Torah or in the Prophets which must necessarily refer to the Messiah, for they can all be interpreted in accordance with their context as referring to an event that is past. Thus the words: “The sceptre shall not depart from Judah,” may be interpreted: “The greatness and the dignity of the tribe will not depart from Judah,” for Judah will always be the first to fight the battles until Shiloh is destroyed. [The verb yabo in ki yabo shiloh, has the same meaning as in uba hashemesh vetaher, i. e. until the setting of Shiloh, namely its destruction.] The reason is because after the destruction of Shiloh, when Saul was anointed king, that rule departed from Judah, who no longer went first to battle. Hence the words: “Until the setting of Shiloh.” Or the words may be translated, “Until his son (shiloh) comes,” alluding to David [shiloh having the same meaning as ubeshilyatah (= after-birth)]. The meaning would then be, “The scepter will not come to Judah” [yasur having the same meaning as surah adonai surah elai—turn in, my Lord, turn in to me], i. e. the rule and the law-giver will not come from Judah until David comes, to whom all the tribes will gather [the word ‘ammim in the expression velo yikhat ‘ammim having the same meaning as in the phrase ‘ammim har yikrau, which Onkelos translates, “the tribes of Israel”]. And the words may be interpreted in still another way in agreement with the other interpretations, as Ibn Ezra explains it.
(יב) וכן יפרשו כל הנבואות על זה הדרך על העבר, ויאמרו כי עיקר האמונה בביאת המשיח היא על פי הקבלה, כי אונקלוס הגר שהיה מקובל משמעיה ואבטליון שהיו בזמן בית שני, פירש לא יסור שבט מיהודה על המשיח, וכן הקבלה הנמשכת בידינו עד היום, ואי אפשר להכחיש הקבלה, שאם באנו להכחיש הקבלה אף עקרי האמונה נוכל להכחיש ולפרש הפסוקים על דרך אחרת, אלא שעיקר הכל הוא הקבלה.
(יג) ואנחנו נאמר שאם אין מהכתובים הכרח אין מהקבלה לבדה הכרח, שיש לאומר שיאמר כי אף אם בזמן אונקלוס עדין לא בא אפשר היה שבא אחר כך, על דרך שאמרו רבותינו ז״ל, זכו וארו עם ענני שמיא, לא זכו עני ורוכב על חמור, ולפי זה אפשר לבעל דין לחלוק ולומר שבא אחר זמן אונקלוס, ובסבת העונות לא נתקיימו כל הטובות המיועדות לבא על ידו וחשבו הרואים שאינו משיח.
(יד) אלא שהאמת הוא שיש בתורה ובדברי הנביאים כתובים מוכיחים בהכרח על צמיחת ישראל ומעלתם שלא נתקיימו לעולם לא כלם ולא מקצתם, וזה כמו מה שנאמר בתורה דרך כוכב מיעקב וקם שבט בישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת, ואמרו רבותינו ז״ל ומחץ פאתי מואב זה דוד, וקרקר כל בני שת זה מלך המשיח, וזה אמת בהכרח כי לא משל דוד בכל בני שת, וגם לא נמצא בישראל מלך לעולם שימשול בכל העולם שהם בני שת, וכן בישעיה נאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי וגו׳, והרי אנחנו בגלות היום, אם כן עדין לא נתקיימה בהכרח, ועוד בישעיה נאמר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה׳ כן יעמוד זרעכם ושמכם, וזה היעוד מורה בהכרח על קיום האומה בכללה בכל זמן ושתעלה בסוף למעלה גדולה.
(12) In the same way they explain all the prophecies in this manner and refer them to the past, maintaining that the belief in the coming of the Messiah is mainly traditional. Onkelos, the proselyte, a disciple of Shemayah and Abtalyon, who lived in the time of the second temple, refers the words: “The sceptre shall not depart from Judah …” to the Messiah. This is the traditional interpretation to this day and we can not deny tradition, because if we were to deny tradition, then we could deny even the fundamental principles of the faith and interpret the texts differently. But the basis of all is tradition.
(13) Our opinion is, however, that if there is no conclusive evidence in the text, tradition alone is not decisive, because one may say that even though he had not yet come in the time of Onkelos, may be he came later, as the Rabbis say: “If they deserve it, he will come ‘with the clouds of heaven;’ if they do not deserve it, then, ‘Lowly and riding upon an ass.’ ” One might therefore say that he came after the time of Onkelos, but because of our sins the good things which were promised to come through him were not fulfilled and the people did not regard him as the Messiah.
(14) The truth of the matter is that there are in the Torah and in the Prophets passages definitely indicating the growth of Israel’s dignity, which have never yet been fulfilled in whole or in part, for example: “There shall step forth a star out of Jacob, and a sceptre shall rise out of Israel, and shall smite through the corners of Moab, and break down all the sons of Seth.” The Rabbis say: “Shall smite through the corners of Moab,” refers to David; “and break down all the sons of Seth,” refers to the Messianic king. And their interpretation must be true, for David did not rule over all the sons of Seth and there has never been in all Israel a king who ruled over the whole world, who are the sons of Seth. Again, in Isaiah we read: “For this is as the waters of Noah unto Me; For as I have sworn that the waters of Noah should no more go over the earth, so have I sworn that I would not be wroth with thee …,” and yet we are still in exile to-day, which shows that the prophecy has not yet been fulfilled. We also read in Isaiah: “For as the new heavens and the new earth, which I will make, shall remain before Me, saith the Lord, so shall your seed and your name remain,” a promise which without doubt points to the permanent existence of the whole nation and to its ultimate grandeur.
(י)על כן, על האגרת הזאת דברתי אל לבי אני יצחק בן השר אדון יהודה אברבנאל זכר צדיק לברכה, ואמרתי עת לעשות לה׳ מנחה וזבח שלמים, ועל דבר כבוד שמו, לבי לבי שא נא כליך וצודה לי ציד, בשר שגיא, אלים מאדמים או כמו בן ראמים, קח לך סמים מרוקחים ועשה לי מטעמים – פירושים יפים אמתיים, חכם ממתקים וכולם מחמדים בביאור נבואות העתיד, באופן שלא יוכלו החרטומים מלכי הארץ, וכל לאומים ומפרשי עמנו המשקרים, הוי חכמים לדבר עוד על דברי הנביאים כזבים תשביח שאון ימים, שאון גליהם והמון לאומים.
המבשר השני משמיע ישועה הוא משה רבינו עליו השלום. ויש בתורתו ארבע נבואות על זה, וכולם באו בספר אלה הדברים – משנה התורה "אשר דבר משה אל כל ישראל" (דברים א, א), והם אלו:
הנבואה הא' - בפרשת עקב. תחילתה "למען ירבו ימיכם" וגו', עד "כימי השמים על הארץ" (דברים יא, כא).
הנבואה הב' - בפרשת שופטים. תחילתה "ואם ירחיב ה׳' אליהך את גבולך" וגו', עד "השלש האלה" (דברים יט, ח-ט).
הנבואה הג' - בפרשת נצבים. תחילתה "והיה כי יבאו עליך כל הדברים" וגו', עד "כי המצוה הזאת" (דברים ל, א-יא).
הנבואה הד' - בפרשת האזינו. תחילתה "הלא הוא כמוס עמדי" וגו', עד סוף השירה (דברים לב, לד-נב).
(כב)הנבואה הא' – בפרשת עקב. תחילתה "למען ירבו ימיכם" וגו', עד "כימי השמים על הארץ" (דברים יא, כא).(כג)הנבואה הב' – בפרשת שופטים. תחילתה "ואם ירחיב ה׳' אליהך את גבולך" וגו', עד "השלש האלה" (דברים יט, ח-ט).(כד)הנבואה הג' – בפרשת נצבים. תחילתה "והיה כי יבאו עליך כל הדברים" וגו', עד "כי המצוה הזאת" (דברים ל, א-יא). (כה)הנבואה הד' – בפרשת האזינו. תחילתה "הלא הוא כמוס עמדי" וגו', עד סוף השירה (דברים לב, לד-נב).
האחד - חלק הקדמת השירה;
והב' - חלק החסדים שקבלו מהשם יתברך;
והג' - חלק החטאים והעוונות שחטאו ופשעו נגדו;
והה׳ - חלק המחשבה שחשב השם לכלותם וחדל ממנה;
והו' - הוא חלק הנחמה בנקמת האויבים וגאולת ישראל. תחילתו "הלא הוא כמוס עמדי" (דברים לב, לד), עד "וכפר אדמתו עמו" (דברים לב, מג).
1. תנאי הגאולה האמתית הוא הנקמה בכל האומות הצרים אותם, כמו שאמר (שם שם, לה-מב): "לי נקם ושלם"; "אשיב נקם לצרי"; "אשכיר חצי מדם" וגו', "כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו" (שם שם, מג), וזה אין ספק שלא נתקיים בבית שני ולא בזמן אחר.
2. שנקמת האויבים וגאולת ישראל יש לה זמן ועת מוגבל ידוע לפניו יתברך אי אפשר לעבור ממנו ולא גילה אותו לשום נביא, כמו שאמר (דברים לב, לד-לה): "הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי... לעת תמוט רגלם" וגו'. וכמו שאמר דניאל (יב, ט): "כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ". וגם זה לא נתקיים בבית שני, כי יודע היה כל שער עמי שלשבעים שנה יפקדו, ולא היתה בפקידתם נקמה באויבים, כי ברשיון כורש מלך פרס שבו לירושלים, ובמצות מלכי פרס בנו את מקדש ה׳' ואת חומת העיר.
3. שהגאולה האמתית תהיה אחרי, שכפי הדין ישראל ירצו את עוונם ויתם עוונם, וכמו שאמר (דברים לב, לו): "כי ידין ה׳' עמו כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב". רוצה לומר, שיגיע מצידם לתכלית השפלות הדלות לרבוי עוונותיהם, ואז כפי הדין יזכו לגאולה, כמאמר הנביא (ישעיה א, כז-כה): "ציון במשפט תפדה" וגו', והיה זה אחרי שכבר אמר: "ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך". וגם לא נתקיים בבית שני, כי עדיין היו עוונותיהם קיימים ונתחייבו בגלות אחרות, כדי להשלים עוונם עוונותיהם, כמו שאמר המלאך לדניאל (ט, כד): "שבועים שבועים נחתך על עמך ועל עיר קדשך לכלה הפשע ולהתם חטאת ולכפר עון", כמו שפירשתי שם, גם כי בזמן הפקידה, כשעלו ישראל מבבל לא היו שמה בשפלות ודלות כי אם בעושר וכבוד ומעלה עד, שמפני זה לא רצו לעלות מבבל כי אם הפסולת שבהם ונשארו שמה. וכן היה בספרד וצרפת ובשאר הארצות.
4. שבגלותינו זה תמה זכות אבות כמו שכתב הרמב"ן (ויקרא כו, מא), ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול המחולל בגוים (לפי יחזקאל לו, כג), וכמו שאמר (דברים לב, כז): "לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו" וכו'. ואמר: "אי אליהמו צור חסיו בו" וגו' (שם שם, לז). ומסכים אליו אמר הנביא יחזקאל (יחזקאל כ, לד): "וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם (בנדפס: "שם")" וגו'. וכן אמר: "ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים" (שם שם, ט).
5. שהגאולה והכפרה אשר יעיד בשירה הזאת, אינה כתנאי התשובה ולא כשנשמע לקול ה׳' ונשמור מצוותיו. כי השירה הזאת אינה רק שטר עדות, שעתידים אנחנו לעשות הרעות והחטאים עד אין די, ושהוא השם יתברך יענישנו עליהם בצרות רבות ורעות ועונשים עצומים, אבל לא ישמיד זכרוננו מני ארץ, ושבסוף הרעות הקב"ה למען שמו לבלתי החל לעיני הגוים ישוב מחרון אפו ויתנחם על הרעה ויפרע מאויבינו בחרבו הקשה ויכפר על חטאתינו ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו. ואם כן, השירה הזאת היא הבטחה מבוארת בגאולה העתידה, כי לא נפל ענינה לא בבית שני ולא בזמן אחר, וכמו שזכרו הרמב"ן.
6. שתחיית המתים תהיה קרובה וסמוכה בזמן לקיבוץ גלויות, כמו שאמר (דברים לב, לו-לט): "כי ידין ה׳' עמו", ואמר: "אני אמית ואחיה". וכבר העיר המלאך לדניאל על העיקר הזה באמרו (דניאל יב, א): "ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר", וסמוך ליה: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" (שם שם, ב). ובדברי ישעיהו פסוקים רבים מורים על זה עצמו, כמו שיתבאר במקומם. ויואל אמר (יואל ד, א): "כי הנה בימים ההמה ובעת ההיא אשר אשיב את שבות יהודה וירושלם" וגו'. וזה יורה שכל הנביאים פה אחד נבאו, שתהיה תחיית המתים סמוכה וקרובה לקיבוץ גלויות, והוא המוכיח שלא נתקיים דבר מזה בבית שני.
7. שכל דברי השירה הזאת נתקיימו בכל חלקיה, אם החסדים שקבלו מהשם יתברך בירושת הארץ ודשנותיה וטובותיה; ואם בעוונות והחטאים מעבודה זרה והשדים שיעבדו האנשים והנשים בהיותם בארץ; ואם בעונשים והמכות שיבאו עליהם, כי כל זה מהטבת הרשע והעונש נתקיים בשלמות, ולא נפל מכל דבריו. וכן נתקיים בלתי כליית האומה עם כל צרותיה. וכיון שמששת חלקי השירה הזאת נתקיימו החמישה מהם ככל הכתוב בה, ראוי שנאמין אמונת אומן, שגם כן יתקיים החלק הששי הזה האחרון ממנה גאולת העם ונקמתם מהאויבים. וכבר עשה הנביא ירמיהו הטענה הזאת באמרו (ירמיה לב, מב): "כי כה אמר ה׳' כאשר הבאתי אל העם הזה את כל הרעה הגדולה הזאת, כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה אשר אנכי דובר עליהם", לפי שהייעודים הרעים בקיומם הם מופתים חזקים על הייעודים הטובים שיתקיימו. ומה נמלצו לחכי דברי הרמב"ן, שכתב בפירוש התורה שלו זכרונו לברכה. ואילו היתה השירה הזאת מכתב אחר מהחוזים בכוכבים, שהגידו מראשית אחרית היינו ראויים להאמין בהם מפני, שנתקיימו כבר רוב ייעודיה ולא נפל דבר ממנה, אף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדבר האלקים מפי נביאו נאמן ביתו אשר לא היה לפניו ולאחריו כמוהו.
1. תנאי הגאולה האמיתית הוא נקמה בכל הצרים את ישראל ("לי נקם ושלם"; "אשיב נקם לצרי"; "אשכיר חצי מדם" וגו').
2. מועד הגאולה סתום וחתום אצל ה׳ ("הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי... לעת תמוט רגלם" וגו'), ולא ניתן לנביאים לדעתו.
3. הגאולה תבוא רק אחרי שישראל יגיע מצידם לתכלית השפלות הדלות לרבוי עוונותיהם, ואז כפי הדין יזכו לגאולה ("כִּי, כאשר יָדִין ה׳ את עַמּוֹ, לאחר שיסתיר פניו מהם, וְעַל הנעשה בעֲבָדָיו יִתְנֶחָם, יתחרט, כביכול. ההכאות שספגו עקב ההתנכרות והעזיבה יגדשו את הסאה, כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד, הלך כוחם, וְאֶפֶס, אין עָצוּר, מי שמוגן על ידי השליט וְעָזוּב, מי שמחוזק", ביאור שטיינזלץ).
4. בדורותינו אין לנו הצלה אלא למען שמו הגדול המחולל בגויים ("ואכן הייתי משבית את זכרם של ישראל מפני כפיות הטובה, הבגידות והנאצות שלהם, לוּלֵי, אילו לא מכַּעַס האוֹיֵב אָגוּר, הייתי חושש, או: אילו לא היה כעסו כָּנוּס, או: אילו האויב שאני רוצה להתגרות בו ולהילחם בו לא היה כועס, הייתי נוהג אחרת. אולם כיוון שהאויב וכעסו קיימים, אני חושש פֶּן יְנַכְּרוּ, יתנכרו צָרֵימוֹ, אויביו של ישראל לכך שאני הוא הפועל. פֶּן יֹאמְרוּ: יָדֵנוּ רָמָה, תקיפה, וכוחנו הוא שהביא על ישראל את הפורענויות, וְלֹא ה׳ פָּעַל כָּל זֹאת", ביאור שטיינזלץ). כלומר, הגאולה תבוא מצד חילול השם בעולם, לא מצד זכות ישראל.
5. השירה אינה מתנה את הגאולה בכך שנחזור בתשובה, אלא מבטיחה מראש: נחטא וניענש קשות, אבל לא ניכחד, ולבסוף ה׳ יגאל אותנו למען שמו.
6. שתחיית המתים תהיה קרובה וסמוכה בזמן לקיבוץ גלויות, כמו שאמר (דברים לב, לו-לט): "כי ידין ה׳' עמו", ואמר: "אני אמית ואחיה". כך ניבאו גם דניאל, ישעיהו ויואל.
7. כל מה שניבאה השירה עד כה התקיים. ולא נפל מכל דבריו. וכן נתקיים בלתי כליית האומה עם כל צרותיה (עם ישראל לא כלה למרות כל הצרות). וכיון שמששת חלקי השירה הזאת נתקיימו החמישה מהם ככל הכתוב בה, ראוי שנאמין אמונת אומן, שגם כן יתקיים החלק הששי הזה האחרון ממנה גאולת העם ונקמתם מהאויבים.
"על כן הנה נתתי לך בדבר הזה שבעה כללית כוללים אמיתת השירה וייעודיה, והם באמת לכל בעל דת שבעה עיניים, כל שכן כשתצטרף השירה הזאת אל פרשת התשובה אשר קדמה, והיו לאחדים בגילוי האמת אשר ייעד אדון הנביאים, עליו יקים ה׳ את דברו הטוב".
(א)הנבואה הרביעית היא בסוף שירת האזינו. וכבר כתבתי במרכבת משנה אשר לי בפירוש הפרשה, שבשירת האזינו היו ששה חלקים: האחד – חלק הקדמת השירה; והב' – חלק החסדים שקבלו מהשם יתברך; והג' – חלק החטאים והעוונות שחטאו ופשעו נגדו; והה׳ – חלק המחשבה שחשב השם לכלותם וחדל ממנה; והו' – הוא חלק הנחמה בנקמת האויבים וגאולת ישראל. תחילתו "הלא הוא כמוס עמדי" (דברים לב, לד), עד "וכפר אדמתו עמו" (שם שם, מג). (ב) ופירוש הכתובים בחלק האחרון הזה שהוא הצריך לעניננו זה הוא שאל חשוב אדם, שנשכחו לפני הקב"ה רשעת האומות ותועבותיהם כיון שהם כל כך מצליחים בארצותם לגוייהם, כי באמת "הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותיו" וכינוי הוא חוזר ל"חמת תנינים" (דברים לב, לג-לד) שזכר, שהוא רמז אל המעשים הרעים שעשו האומות לישראל ולאכזריותם ורוע פעולותיהם. (ג)ואמר שאותו "חמת תנינים" שהם השקו את ישראל בגלות, הוא עצמו כמו עמו יתברך "חתום באוצרותיו", להשקות אותו אליהם מידה כנגד מידה ושתו ולעו, והיו כלא היו, וכמאמר הנביא (איכה ד, כא): "גם עליך תעבור כוס תשכרי ותתערי". וביאר צורך החתימה ההיא אצלו יתברך באמרו (דברים לב, לה): "לי נקם ושלם", רוצה לומר לי תאוות הנקמה והשלום לעשותו אליהם בזמן הראוי אליו והוא לעת תמוס רגלם, כלומר לעת, שתתמלא סאתם וישלם זמן ממשלתם הנגזרת. וכענין שנאמר בדניאל (ז, יב): "וארכה בחיין יהיבת להון עד זמן ועדן". ואמר: "כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו" (דברים לב, לה), כפי המפרשים שמעת שתתחיל רגלם להתמוטט לא יתאחר יום אידם וחיש ומהרה יבואו למו העתידות מהנקמה והשלום שאני מייעד עליהם, וכמאמר ישעיהו (ישעיה סה, ו): "הנה כתובה לפני לא אחשה כי אם שלמתי ושלמתי אל חיקם". (ד)ואמנם באמרו (דברים לב, לו): "כי ידין ה׳' עמו", נתן הטעם על מה שעשה הקב"ה לישראל כל הזמן הארוך הזה לסבול עול האומות בגלות, ועל זה אמר: "כי ידין ה׳' עמו". וכיון במאמר הזה כוונות עצומות: ראשונה, שרצה לעשות דין ומשפט בעמו על אשר חטאו נגדו, ולכן הוצרך להענישם בגלות. והשנית, שיקח דין עמו ונקמתו מן האויבים, כי כמו שדן את עמו על חטאתם כן ידין את אויביהם, וכמאמר ישעיהו (ישעיה סה, ז): "עונותיהם ועונות אבותיכם יחדו אמר ה׳' אשר קטרו על ההרים והגבעות חרפוני ומדותי פעולתם ראשונה אל חיקם". רוצה לומר, שבראשונה ישלם לישראל כפעלם ו"ידין ה׳' עמו" ואחר כך על עבדיו יתנחם וידין דין האומות להענישם. והכונה השלישית היא המקובלת באומה שתחיית המתים ויום הדין יהיה קרוב לקיבוץ גלויות, וכאילו אמר כי ידין ה׳' עמו בתחיית המתים כאשר על עבדיו יתנחם ומה שיוכיח פשט הכתובים באמת הוא שמאמר "כי קרוב יום אידם" הוא סמוך עם – "כי ידין ה׳' עמו". יאמר כי "יום אידם" של ההאומות וחיש מהרה באו עליהם הדברים העתידים לבא כאשר "ידין ה׳' עמו ועל עבדיו יתנחם" (דברים לב, לו), שידין אותם עם האומות שהרעו עמהם ויתנחם על צרות עבדיו ורעותיהם. וענין זה, כי עם היות שהאומות כפי רוע מעשיהם והפסד אמונותיהם, נתחייבו עונשים עצומים לפני השם, הנה האריך להם אפו בעוד, שישראל אינם ראויים להגאל ובעבור עוונותם יאריך זעם אפו לאויביהם. האמנם כאשר "ידין ה׳' עמו ועל עבדיו יתנחם", הנה מיד יעשה נקמה באויבים ויהיה "קרוב יום אידם" וישמש "כי ידין ה׳' עמו", בלשון 'כאשר'. (ה)וכבר זכר המשורר זה הפסוק במזמור אחד אמר (תהלים קלה, יד-טו): "כי ידין ה׳' עמו ועל עבדיו יתנחם. עצבי הגוים כסף וזהב" וגו'; "כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם בית ישראל" וגו' (שם שם, יח). רוצה לומר, שידין עמו עם אויביהם "ויתנחם על עבדיו", ויהיה דין הגוים לפי שעצביהם "כסף וזהב" והם עובדים את האלילים, ולכן יגזור את הדין שכמוהם יהיו עושיהם. אמנם "בית ישראל" בראותם נקמת האומות יברכו את ה׳' . (ו)וביאר עוד בשירה מתי יתנחם השם על עבדיו באמרו (דברים לב, לו): "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב". רוצה לומר, שיתנחם עליהם בראותו, כי אזלת ידם ויכלתם וכבר אינם בוטחים בעצמם ובגבורתם, כי אין בתוכם לא מלך ולא שר ואין עומד בפרץ לפניו, כי זה הוא הנרצה באמרו: "ואפס עצור ועזוב" הוא מלשון זה "עצור בעמי" (שמואל א ט, יז); ו"עזוב" הוא מלשון 'עזר', כמו "עזוב תעזוב עמו" (שמות כג, ה). (ז)עוד זכר סיבה שנית לזה והיא, מפני חילול שמו שהאומות אומרים (דברים לב, לז-לט): "אי אלהימו [של ישראל] צור חסיו בו" שהוא השם יתברך. ואמרו "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם" – רמז לקרבנות בית המקדש ונסוך היין שהיה נעשה שם, והם אומרים איי אלקיך ישראל אשר הקרבת לפניו כמה קרבנות ונסכים יקומו עתה, ויעזרו אתכם בגלות הזה "יהי עליכם סתרה" – בעת צרתכם, וכאשר יחליטו האומות המאמר הזה בחילול השם וחרפתו, יקנא השם יתברך לשמו וישיבם: "ראו עתה כי אני אני הוא". רוצה לומר אני הוא שהיו מקריבים לפני ישראל זבחימו כמו שאמרתם, אבל אין אלקים עמדי, כי אני יחיד ולא רבים כדבריכם "חלב זבחינו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו ויעזרכם", שאמרתם כל זה בלשון רבים ראו עתה כי אחד אני מבלי ריבוי. וכפל המלה 'אני אני' להודיע, שאין שם התחלות שונות, אחת פועלות הטובות ואחת פועלות הרעות אינו כן, כי "אני אמית ואחיה", שהם פעולות הפכיות. והפועל אחד – אני הוא שעשיתי את ישראל כמתים בגלות, שנאמר (איכה ג, ו): "במחשכים הושיבני כמתי עולם" לא אתם בגבורתכם אני אחיה אותם בגאולתכם, אני מחצתי אותם בצרות הגלות ואני ארפא אותם בגאולתם, כמו שאמר (ישעיה ל, כו): "ביום חבוש ה׳' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא", אבל דעו נא וראו כי כאשר עשיתי בהם דין ומשפט על חטאתם, כן אעשה בכם, וזהו "ואין מידי מציל" (דברים לב, לט). (ח)וכבר קבלו חכמי האמת שגם בכאן רמז, שתחיית המתים תהיה קרובה לזמן הגאולה, ושעליו אמר (איכה ג, ו): "אני אמית ואחיה" בלשון עתיד. ושאמר (דברים לב, לט): "מחצתי ואני ארפא" – על הגלויות וגאולת ישראל, ואמר "ואין מידי מציל" – על נקמת האויבים, לפי ששלושת הדברים האלה, רוצה לומר תחיית המתים, וקיבוץ הגלויות, ונקמת אויבי ישראל הם שלושת הפליאות העצומות שעתיד הקב"ה לעשות, ונזגרו כפי מעלתם. (ט)וכבר תמצא ביחזקאל הנביא שזכרם בזה הדרך בעצמו בשלוש פרשיות סמוכות זו לזו. כי הנה בפרשת (יחזקאל לז, א) "היתה עלי יד ה׳'", זכר ענין התחייה. וזכר אחריה פרשת "קח לך עץ אחד" (שם שם, טז), שאמר על הגאולה. ואחריה פרשת "שים פניך אל גוג" (שם לח, ב), שאמר על נקמת האויבים כמו שפירשתי ב'מעיני הישועה'. ואפשר אצלי שמדברי אדוננו לקח לו יחזקאל סידור הנבואות האלה. (י)ואמרו עוד (דברים לב, מ): "כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם", מלבד מה שיש בו מהשבועה שהרים ימינו ושמאלו השמים וישבע בחי העולם. עוד רמז בזה, שאפילו שיחייבו שרי מעלה הכוכבים ממסילותם הוראות שמימיות לטובה על האומות או לרעה על ישראל שלא ינעו מפני זה הדברים אשר יעד, כי ישא הקב"ה את ידו למערכות השמימיות וישדד אותם ויבטל השפעתם, לפי שהוא יתברך חי ויכול למלאת רצונו וחפצו, וזהו "ואמרתי חי אנכי לעולם". (יא)ואפשר לפרש עוד (דברים לב, לט): "אני אני הוא", כאומר האם חשבתם שכבר נתבטל יכולתי והייתי כאיש נרדם וכגיבור לא יוכל להושיע, והאלוהות המתים אשר לכם "ראו עתה כי אני אני הוא" – אני הוא שהייתי בימים הראשונים בסוד אלוק על אהלי ישראל, ואני הוא שאגלה עתה ואשוב לשוש עליהם לטוב, כאשר ששתי על אבותיהם. אני הוא, שהחרבתי פרעה וארצו בעבורם, ואני הוא שאחריב אתכם, ושריכם העליונים המליצים עליכם טובה לא יועילו, כי "אין אלקים עמדי", ואין מי שימחה בידי. ולכן אני אמית לאומות ואחיה לישראל ולאותם שאני מחצתי אני ארפא ואין מידי מציל, כי "חי אנכי לעולם", ובעבור זה "אם שנותי ברק חרבי" (שם שם, מ-מא). רוצה לומר, כאשר אשנן "ברק חרבי ותאחז ידי במשפט" ישראל – "אשיב נקם לצרי". ואין מלת 'אם' במקום הזה לשון מסופק, אבל הוא במקום 'כאשר', כמו "ואם יהיה היובל לבני ישראל" (במדבר לו, ד); "אם כסף תלוה את עמי" (שמות כב, כד). ומלת 'שנותי' הוא מלשון 'שנון'. והענין, שכפי שורת הדין והמשפט הישר הקב"ה ישנן חרבו והרק חנית ואז ישיב נקם לצריו. (יב)ואמנם אמרו עוד (דברים לב, מא): "ולמשנאי אשלם" הוא להגיד, שמהאומות יהיו ראויים לעונש גדול בעבור מה שהרעו לישראל, ועל זה אמר "אשיב נקם לצרי", כי צוררים הם לכם ויש מהם שלא הרעו לישראל, כי לא היו בארצותם, אבל באמונותיהם ותועבותיהם הם משנאי ה׳', ומזאת הבחינה יהיו גם כן ראויים לעונש רב, והוא אמרו: "ולמשנאי אשלם". וביאר שלא תהיה נקמת האומות והעונש בגלות ארוך כמו שהיה עונש ישראל, אלא במכת חרב והרג ואבדן, וזהו (שם שם, מב) "אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר". ונתן הסיבה למה יתחייבו לשפיכת דמם באמרו: "מדם חלל ושביה", רוצה לומר מסיבת דם החללים והשבויים, ששבו והרגו מבני ישראל, וכן יתחייבו "מראש פרעות אויב". רוצה לומר, מסיבת ראש וגודל הפרעות ונקמה שעשה האויב בישראל. ובאמרו "אויב" בלשון יחיד – רמז לאדום אשר כלנו ואשר דמה לנו, כי הוא האויב האמתי. (יג)ובסוף דברי השירה אמר (דברים לב, מג): "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום", כאומר הנה עד עתה בהיות עם ה׳' בגלות בקרבכם הייתם מסבבים בכייתו וצעקתו אל אלקיו כל היום. אמנם עתה יהיה בהפך, שאתם תהיו סיבה לרינתם ושמחתם, במה שיראו מהנקמה בכם על דרך "ישמח צדיק כי חזה נקם" (תהלים נח, יא), וזהו "הרנינו גוים עמו", כי "דם עבדיו" יקים, שהם המתים בגלות מתוקף הצרות, "ונקם ישיב לצריו" שהם האומות המכעיסות אותו, ובזה ירונו וישמחו עמו. ועוד ישמחו לפי שיכפר על עמו ועל אדמתו. ואפשר לפרש "וכפר" מלשון טהרה כמו שפירש הראב"ע. ויאמר הכתוב, שאם היום אדמת הקודש מלאה גלולי אומות היושבים עליה, וכן ישראל בגלותם הקב"ה יטהרם, וזהו "וכפר אדמתו" ו"עמו" (דברים לב, מג), ויחסר וי"ו התוספת כמו ראובן שמעון לוי. (יד)הנה יצאו לנו מהשירה הזאת שבעה עיניים: האחת, שמתנאי הגאולה האמתית הוא הנקמה בכל האומות הצרים אותם, כמו שאמר (שם שם, לה-מב): "לי נקם ושלם"; "אשיב נקם לצרי"; "אשכיר חצי מדם" וגו', "כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו" (שם שם, מג), וזה אין ספק שלא נתקיים בבית שני ולא בזמן אחר. (טו)והעין הב' – שנקמת האויבים וגאולת ישראל יש לה זמן ועת מוגבל ידוע לפניו יתברך אי אפשר לעבור ממנו ולא גילה אותו לשום נביא, כמו שאמר (דברים לב, לד-לה): "הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי... לעת תמוט רגלם" וגו'. וכמו שאמר דניאל (יב, ט): "כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ". וגם זה לא נתקיים בבית שני, כי יודע היה כל שער עמי שלשבעים שנה יפקדו, ולא היתה בפקידתם נקמה באויבים, כי ברשיון כורש מלך פרס שבו לירושלים, ובמצות מלכי פרס בנו את מקדש ה׳' ואת חומת העיר. (טז)והעין הג' – שהגאולה האמתית תהיה אחרי, שכפי הדין ישראל ירצו את עוונם ויתם עוונם, וכמו שאמר (דברים לב, לו): "כי ידין ה׳' עמו כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב". רוצה לומר, שיגיע מצידם לתכלית השפלות הדלות לרבוי עוונותיהם, ואז כפי הדין יזכו לגאולה, כמאמר הנביא (ישעיה א, כז-כה): "ציון במשפט תפדה" וגו', והיה זה אחרי שכבר אמר: "ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך". וגם לא נתקיים בבית שני, כי עדיין היו עוונותיהם קיימים ונתחייבו בגלות אחרות, כדי להשלים עוונם עוונותיהם, כמו שאמר המלאך לדניאל (ט, כד): "שבועים שבועים נחתך על עמך ועל עיר קדשך לכלה הפשע ולהתם חטאת ולכפר עון", כמו שפירשתי שם, גם כי בזמן הפקידה, כשעלו ישראל מבבל לא היו שמה בשפלות ודלות כי אם בעושר וכבוד ומעלה עד, שמפני זה לא רצו לעלות מבבל כי אם הפסולת שבהם ונשארו שמה. וכן היה בספרד וצרפת ובשאר הארצות. (יז)והעין הד' – שבגלותינו זה תמה זכות אבות כמו שכתב הרמב"ן, ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול המחולל בגוים, וכמו שאמר (דברים לב, כז): "לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו" וכו'. ואמר: "אי אליהמו צור חסיו בו" וגו' (שם שם, לז). ומסכים אליו אמר הנביא יחזקאל (יחזקאל כ, לד): "וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם" וגו'. וכן אמר: "ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים" (שם שם, ט). (יח)העין הה׳ – שהגאולה והכפרה אשר יעיד בשירה הזאת, אינה כתנאי התשובה ולא כשנשמע לקול ה׳' ונשמור מצוותיו. כי השירה הזאת אינה רק שטר עדות, שעתידים אנחנו לעשות הרעות והחטאים עד אין די, ושהוא השם יתברך יענישנו עליהם בצרות רבות ורעות ועונשים עצומים, אבל לא ישמיד זכרוננו מני ארץ, ושבסוף הרעות הקב"ה למען שמו לבלתי החל לעיני הגוים ישוב מחרון אפו ויתנחם על הרעה ויפרע מאויבינו בחרבו הקשה ויכפר על חטאתינו ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו. ואם כן, השירה הזאת היא הבטחה מבוארת בגאולה העתידה, כי לא נפל ענינה לא בבית שני ולא בזמן אחר, וכמו שזכרו הרמב"ן. (יט)העין הששי – שתחיית המתים תהיה קרובה וסמוכה בזמן לקיבוץ גלויות, כמו שאמר (דברים לב, לו-לט): "כי ידין ה׳' עמו", ואמר: "אני אמית ואחיה". וכבר העיר המלאך לדניאל על העיקר הזה באמרו (דניאל יב, א): "ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר", וסמוך ליה: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" (שם שם, ב). ובדברי ישעיהו פסוקים רבים מורים על זה עצמו, כמו שיתבאר במקומם. ויואל אמר (יואל ד, א): "כי הנה בימים ההמה ובעת ההיא אשר אשיב את שבות יהודה וירושלם" וגו'. וזה יורה שכל הנביאים פה אחד נבאו, שתהיה תחיית המתים סמוכה וקרובה לקיבוץ גלויות, והוא המוכיח שלא נתקיים דבר מזה בבית שני. (כ)העין השביעי – שכל דברי השירה הזאת נתקיימו בכל חלקיה, אם החסדים שקבלו מהשם יתברך בירושת הארץ ודשנותיה וטובותיה; ואם בעוונות והחטאים מעבודה זרה והשדים שיעבדו האנשים והנשים בהיותם בארץ; ואם בעונשים והמכות שיבאו עליהם, כי כל זה מהטבת הרשע והעונש נתקיים בשלמות, ולא נפל מכל דבריו. וכן נתקיים בלתי כליית האומה עם כל צרותיה. וכיון שמששת חלקי השירה הזאת נתקיימו החמישה מהם ככל הכתוב בה, ראוי שנאמין אמונת אומן, שגם כן יתקיים החלק הששי הזה האחרון ממנה גאולת העם ונקמתם מהאויבים. וכבר עשה הנביא ירמיהו הטענה הזאת באמרו (ירמיה לב, מב): "כי כה אמר ה׳' כאשר הבאתי אל העם הזה את כל הרעה הגדולה הזאת, כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה אשר אנכי דובר עליהם", לפי שהייעודים הרעים בקיומם הם מופתים חזקים על הייעודים הטובים שיתקיימו. ומה נמלצו לחכי דברי הרמב"ן, שכתב בפירוש התורה שלו זכרונו לברכה. ואילו היתה השירה הזאת מכתב אחר מהחוזים בכוכבים, שהגידו מראשית אחרית היינו ראויים להאמין בהם מפני, שנתקיימו כבר רוב ייעודיה ולא נפל דבר ממנה, אף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדבר האלקים מפי נביאו נאמן ביתו אשר לא היה לפניו ולאחריו כמוהו. (כא)על כן הנה נתתי לך בדבר הזה שבעה כללית כוללים אמיתת השירה וייעודיה, והם באמת לכל בעל דת שבעה עיניים, כל שכן כשתצטרף השירה הזאת אל פרשת התשובה אשר קדמה, והיו לאחדים בגילוי האמת אשר ייעד אדון הנביאים, עליו יקים ה׳ את דברו הטוב.