ראש חודש - פגימת הלבנה ותיקונה

נילקט מ 'קהל עדת ירושלים' מהרב יוסף גוטפרב שליט״א

לקבל מאמרים בקביעות אנא צור קשר עם:

העורך צפריר שטרן [email protected]

כתוב [בראשית א טז] ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וגו׳ ופרש״י [והוא בגמ׳ חולין ס.] שוים נבראו ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד וצ״ב שהרי מאחר שהקב״ה ברא אותם בתחילה שיהיו שוים בגדלם ושניהם ישתמשו בכתר אחד הרי שבאמת אפשרי לב׳ מלכים להשתמש בכתר אחד ומה היה ללבנה לקטרג על זה, וממ״נ אם אינו ראוי לב׳ מלכים להשתמש בכתר אחד וכמו שקטרגה הלבנה, א״כ אמאי לא נבראו מעיקרא כתיקונם שיהיו אחד גדול ואחד קטן?

ועוד צ״ב שאם ב׳ המאורות היו שוים בגדלם א״כ מה העניין שנבראו שני מאורות, ואמאי לא נברא רק מאור אחד שהוא עצמו ישמש גם ליום וגם ללילה? ועוד שהרי מפורש במקראות שהיה משמעות של יום ולילה אף לפני מיעוט הירח, ואם עד אז היו שניהם שוים בגדלם והיו שוים באורם א׳׳ב במה היה שונה השמש מהירח והיאך נתבטא אז מציאות היום והלילה, וצ״ב. ועוד יש לדקדק בזה שמבואר בחז״ל שהלבנה היא שקטרגה קטרוג זה, ולכאורה אמאי לא היה איכפת אף לחמה עניין זה שב׳ מלכים משתמשים בכתר אחד, וצ״ב.

דברי המג״א שהנשים גרמו למיעוט הלבנה

ועי׳ במג״א שכתב [הובא במ״ב סי׳ תכו סעי״ק א] שהטעם שנשים אינן נוהגות לקדש הלבנה הוא משום שהנשים הם גרמו לירח להתמעט, עיי״ש. ודבריו צע״ג שהרי האשה לא נבראה אלא ביום השישי, ואילו הלבנה כבר נתמעטה ביום הרביעי עוד לפני בריאת האשה וכמפורש במקרא שכבר כתוב ביום הרביעי ואת המאור הקטן שמכאן דרשינן שנתמעטה הלבנה, וא״כ היאך אפשר לומר שהאשה היא שגרמה למיעוט הלבנה, ועוד שהרי מבואר בחז״ל שהלבנה נתמעטה משום שקטרגה שאין ב׳ מלכים משתמשים בכתר אחד, ומה ענין הנשים לזה, ודוחק גדול לומר שמדרשות חלוקות הם ולמדרש זה [המובא במג״א] באמת לא נתמעטה הלבנה אלא ביום י׳ לאחר חטא עץ הדעת, [ומה שכתוב כבר ביום רביעי ואת המאור הקטן אינו אלא ע״ש העתיד משום שהיא עתידה להתמעט ביום ו׳].

ההבדל בין החמה ללבנה לפני מיעוטה

והנראה בעזה״י דהנה פשוט שהלבנה אף לפני מיעוטה הייתה אחרת ושונה במהותה מהחמה, והוא מוכרח מהא שאמרו חז׳׳ל שלאחר שקטרגה אמר לה הקב״ה לכי ״ומיעטי״ עצמך, ואם לפני מיעוטה היא הייתה מציאות אחרת ממה שהיא היום א׳׳כ היה לומר שלאחר הקטרוג ברא הקב״ה מציאות מחודשת, ולא היה נבון לומר לכי ומיעטי עצמך, ובע״כ שאף לפני מיעוטה היא הייתה כמו שהיא היום, ולא נשתנתה לאחר קטרוגה אלא בזה שלפני הקטרוג היה אורה גדול ומאיר כמו החמה ולאחר הקטרוג נתמעט ונפגם אורה, והנה עיקר ההבדל לבין החמה והלבנה [חוץ מפגימתה וקטנותה] הוא שהחמה יש לה אור עצמי שהיא זורחת ומאירה מכח עצמה, ואילו הלבנה אין בה כידוע אור עצמי כפ״ע אלא כל מציאותה הוא בזה שאור השמש משתקף ונראה בה.

ונראה פשוט שאף לפני מיעוטה היא הייתה כן שלא היה בה אור עצמי, אלא שלפני הקטרוג השתקף ממנה אור השמש כ״כ בשלימות עד כדי שאף היא הייתה נראית גדולה כמו השמש, [ואין לתמוה דמאחר שמציאות פגימת הלבנה תלויה במהלך סיבובי השמש והירח ופגימת הלבנה באה לה משום שבסיבובה היא נסתרת מהשמש וא״כ היאך שייך שהשמש ישתקף בירח כל הלילות בלא שום פגימה וחיסרון, אלא שאין בזה שום תימא דפשוט שכל המהלך הזה לא נוצר אלא לאחר קטרוגה שנגזר עליה אז להתמעט ולהיפגם, ואילו לפני הקטרוג היה בה מהלך כזה שאור השמש השתקף בה כשלימות כל הלילות בלא שום פגימה וחיסרון כלל.

ונראה עוד שאף לפני קטרוגה על אף שאורה היה גדול כמו השמש מ״מ גוון האור שבה היה שונה כמו שהוא שונה היום, וגוון האור שבה היה מתאים לזמן המנוחה של הלילה ובזה התבטא אז המשמעות של היום והלילה, שגוון אור השמש היה מתאים לאור יום וגוון הירח התאימה לאור הלילה.

משמעות השמש והירח

אלא שעדיין צ״ב מה המשמעות של בריאת המאורות באופן זה שאור השמש ישתקף בירח בלילה, ולכאורה אם הכוונה העליונה הייתה שאף הלילה יאיר כמו היום א״ב אמאי לא נבראו שניהם באור עצמי שכל אחד יאיר בזמנו באור בפ״ע, והנראה בעזה״י שב׳ מאורות אלו מבטאים ומסמלים ב׳ מצבים יסודיים שקיימים במציאות הבריאה, וב׳ מצבים אלו מתבטאים בעיקר בב׳ חלקי הזמן והם היום והלילה, שהם ב׳ זמנים חלוקים במהותם ויסודם, דהנה היום פשוט שהוא זמן המעשה והפעולה, שבו אנשים יוצרים ועושים, מחדשים ופועלים, וכתיב והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה ומבואר שהיום הוא זמן המלאכה והמעשה, ואילו הלילה על אף שלכאורה נראה שעיקר עניינו של הלילה אינו מיועד אלא לזמן מנוחה מעמל היום שעבר, מ״מ נראה שכל זה לא נתחדש אלא לאחר חטא עץ הדעת, שאז נגזרה מיתה בעולם, והעייפות והשינה בלילה אף הם אחד משישים במיתה הם, משא״כ לפני חטא עץ הדעת לא הייתה הלילה מיועדת לשינה, [וכן משמע במדרש רבה פ״ח שלפני החטא לא היה שינה בעולם ועי׳ פרי צדיק בראשית ר״ח כסליו] אלא עיקר זמן הלילה היה מיועד לזמן מרגוע ומנוחה, לקלוט ולהיהנות בה בשלווה נפשית מהפעולות שנעשו במשך היום, וסמך ראיה לזה יש להביא מהא דשו״ט בגמ׳ ע״ז ג: בסדר חלוקת השעות כלפי שמיא ואמרו שם אמר רב יהודה אמר רב יב׳ שעות הוה היום, ג׳ ראשונות הקב״ה יושב ועוסק בתורה, שניות יושב ודן את כל העולם כולו, וכוי, שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו, עיי״ש. ובלילה מאי קעביד, ואיבעית אימא רוכב על כרוב קל שלו ושט בשמונה עשר אלף עולמות, ואיבעית אימא יושב ושומע שירה מפי חיות, שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי וכו׳.

והנה על אף שעניינים אלו הם סתרי תורה מכבשונו של עולם, מ״מ סתמת הדברים משמע שהלילה הוא זמן של נחת רוח ושירה, שעולה לו להקב״ה כביכול מעולמו, ומבואר שהיום הוא זמן המעשה והפעולה, וכדכתיב יומם יצוה ה׳ חסדו שהוא זמן הנהגת העולם בחסד, והלילה הוא הזמן של שירה עמי, שהוא כביכול זמן הנחת רוח והשירה שעולה לפניו מהחסר שנעשה ביום, ונראה שמלכותא דרקיעא הוא כעין מלכותא דארעא, ואף בארעא לפני החטא היה היום והלילה מחולק באופן הזה,שהיום היה מיועד למלאכה ולפעולה, והלילה היה מיועד למנוחה ושלוות הנפש, להיהנות ולקלוט את כל מה שנעשה ביום, והיינו מה שהטביע הקב״ה את ב׳ המאורות הגדולים לב׳ הזמנים האלו, ונקבע מאור השמש שהוא המאור הפועל ועושה לממשלת היום, שהוא המאור המתאים להיות ביום שהוא זמן המעשה והפעולה, והירח נקבע לממשלת הלילה שהוא הזמן המיועד לקליטת אור פעולת היום, וממילא מתאים לו המאור הזה שמתבטא בקליטת האור של היום, וכנתבאר.

תוכן קטרוג הלבנה

והטעם שבתחילה נבראו ב׳ המאורות האלו גדולים, נראה פשוט משום שבאמת שלימות הבריאה הוא שב׳ מצבים אלו יהיו פועלים ומשמשים את הבריאה כשלימות, וכלומר שהשמש תאיר ביום בשיא תקפה וגבורתה, ובלילה תשתקף אור השמש בירח כשלימות בלא שום פגימה וחיסרון, והפגם והחיסרון באור הלבנה הוא באמת חיסרון ופגם בצורת מציאות הבריאה, והיינו מה שאמרו חז״ל שפגם וחיסרון זה לא היו מעיקר הבריאה אלא נתחדשו לאחר הבריאה משום קטרוג הלבנה שקטרגה שאין כי' מלכים משתמשים בכתר אחד, ומכח זה היא נתמעטה ונשתנתה למציאות נפגמת ומחוסרת, אלא דהא גופא צ״ב שהרי הא וודאי שקטרוג הלבנה לא היה חטא במובן הפשוט של חטא, [שהרי אין בה דעת לחטוא ועוד מבואר להדיא בגמ׳ חולין שם שלבסוף הקב״ה הסכים על ידה שטענה כהוגן עיי״ש] אלא פשוט שאף קטרוג זה הוא חלק ממערכת הבריאה, שהקב״ה ברא את הלבנה באופן כזה שתקטרג ותתמעט משום קטרוגה, וצ״ב מה המשמעות כזה שהקב״ה ברא את הלבנה באופן זה שתהא גדולה ותקטרג ותתמעט מכח קטרוגה.

והנראה בעזה״י שתוכן קטרוג הלבנה היה שקטרגה על זה שלא נבראה באופן שיהא לה כתר אור עצמי, אלא היא נבראה באופן שתהא מוארת בכתר האור של השמש, והיינו מה שקטרגה שאין ב׳ מלכים משתמשים בכתר אחד, ואילו היה לכל אחד אור בפ״ע הרי היה כל אחד משתמש בכתר שלו ואין זה כ׳ מלכים משתמשים בכתר אחד, אלא היינו כנתבאר שבאמת שניהם השתמשו באור אחד השמש האירה את האור ואילו הלבנה אפי׳ לפני מיעוטה לא היה בה אור עצמי אלא נשתקף בה האור מהשמש, והיינו מה שקטרגה שאין ב׳ מלכים משתמשים בכתר אחד שהיו שניהם משתמשים בכתר אחד ממש, ומבואר שפיר הטעם שהלבנה דווקא היא שקטרגה קטרוג זה משום שהקטרוג היה הא גופא שהלבנה לא נתרצית בזה שאין בה אור עצמי ומשו״כ היא דווקא קטרגה קטרוג זה.

משמעות הקטרוג ושייכותו לחטא עץ הדעת

והענין שהקב״ה ברא את הלבנה באופן כזה שתקטרג נראה הטעם בזה משום שתוכן קטרוג זה הוא באמת שורש ואם כל החטאים הקיימים בעולם, שהם הקנאה וחוסר הרצון להיות נכנע למציאות אחרת הגדולה ממנו וכל אחד רוצה להיות אור ומאיר בפ״ע, ומאחר שרצון העליון היה לברוא את העולם באופן כזה שיהא בו אפשרות של חטא זה [ולהיפגם ולהיחסר מכח זה] משו׳׳כ ברא הקב״ה את הלבנה באופן כזה שתהא גדולה ותקטרג ותתמעט בקטרוגה, כדי שיהא מוטבע בטבע הבריאה עצמה שיש בה אפשרות זו של קטרוג וחוסר רצון להיכנע למציאות הגדולה ממנו, ועניין קטרוג התבטא למעשה בחטא עץ הדעת שעומק חטא זה היה ממש בבחינת קטרוג הלבנה, שהרי האדם לא נברא אלא להיות צלם אלוקים בעולם, ועומק עניין האלוקית שקיימת בבריאה, וזה כל מותר האדם מן הבהמה שע״י משתקף ונראה המציאות האלוקית הקיימת בעולם, ועל זה השיאו הנחש הערום לאכול מעץ הדעת שהשיאו שבזה הוא יהפך כביכול להיות בעצמו כאלוקים יודע טוב ורע, וכמבואר להדיא במקראות ובמדרשות שזה היה עניין חטאו, ונמצא שעיקרו של החטא היה שלא נתרצה בזה שכל מציאותו תהא נטפלת למציאות האלוקית הקיימת בבריאה, וחטא בזה שרצה שיהיה בו דעה עצמית שהוא עצמו יהא נראה כביכול כאלוקים יודע טוב ורע, וחטא זה הוא ממש מעניין קטרוג הלבנה שנתבאר שתוכן קטרוגה היה שלא נתרצית להיות נכנעת ומוארת מאור הגדול ממנה. וכעין זה נמי האדם לא נתרצה להיות נכנע ומואר מהאור האלוקי המאיר עליו, וכמו שהלבנה נתמעטה ונפגמה בקטרוגה כמו״כ מציאות האדם נתחסד ונתמעט מכח חטא זה עד שנגזר עליו מיתה וחיסרון.

חטא עץ הדעת נגרם ע״י האשה

והעניין שחטא זה נגרם ע״י האשה דווקא נראה דהינו משום שאף איש ואשה מגבילים בעניינם לשמש וירח, וכמו שנתבאר שהשמש והירח מבטאים ב׳ מצבים יסודיים שקיימים בבריאה, דהשמש מבטא את כח הפועל והיוצר את האור, והירח מבטא את הכח שבו משתקף ונקלט האור של השמש, [ונתבאר שכעין זה ברא הקב״ה אף במציאות הזמן שמציאות היום הוא זמן הפעולה והיצירה, והלילה הוא זמן המנוחה והקליטה של פעולות היום] כעין זה ברא הקב״ה ב׳ מצבים אלו אף במציאות האדם והם האיש והאשה שאף בהם אחד ההבדלים היסודיים הבולטים בין איש לאשה הוא שהאיש תפקידו ועניינו הוא לייצר ולפעול ולעשות ואילו האשה עיקר עניינה הוא שתהא מציאות שנקלט ונשתקף בה מציאותו של הבעל וזהו עיקר שלימותה וכמפורש בקרא [ישעי׳ ד א] והחזיקו שבע נשים באיש אחד ביום ההוא לאמור. ומפורש שעיקר עניינה של האשה הוא בזה שיקרא שמו של האיש עליה ומאחר שמציאות האשה היא להיות נטפלת ונכפפת למציאות אחרת ממנה ממילא נגרם חטא זה של עץ הדעת על ידה, וכנתבאר שכל ענין החטא היה חוסר הרצון להיות נכנע ונטפל למציאות הגדולה ממנו, ודוק׳.הצלם הוא, שהאדם לא נברא אלא בשביל זה שעל ידו ובו תתגלם ותשתקף המציאות.

הדרך לתיקון פגימת הלבנה

ולפי״ז נראה פשוט שאם האיש לא היה נכשל בחטא עץ הדעת והיה מתגבר להכניע עצמו למציאות האלוקית הקיימת בבריאה, אז היה מתקן את עצמו והיה מתקן את העולם עמו שהיה נתקן עניין זה בבריאה שאפשרי להיות נכנע תחת מציאות אחרת גדולה הימנו, וממילא היה ניתקן בזה אף קטרוג הלבנה שלא היה קטרוגה נמשך עוד, וממילא היא הייתה חוזרת להתמלא כמו שהייתה קודם מיעוטה, אולם מאחר שהאדם חטא ולא הסכים להיות נכנע לזה שתשתקף בו המציאות האלוקית כעולם, בזה קבע שעדיין קיים בבריאה עניין זה של חוסר רצון להיכנע למציאות הגדולה ממנו, וממילא נמשך עדיין קטרוג הלבנה שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, והיא נשארה בפגימתה וחסרונה.

ביאור דברי המג״א

וכזה מתבארים בעזה״י דברי המג״א שכתב שהטעם שאין הנשים מקדשות את הלבנה היא משום שהם גרמו לירח להתמעט, ותמהנו שהרי הלבנה כבר נתמעטה ביום הרביעי עוד לפני שנבראה האשה, וא״כ היאך שייך לומר שהם גרמו ללבנה להתמעט, ונראה פשוט שאין כוונת המג״א לומר שהלבנה לא נתמעטה אלא לאחר חטא עץ הדעת, אלא כוונתו לומר שבחטא עץ הדעת גרמו ״להמשך״ פגימת הלבנה וכנתבאר שאילו האשה לא היתה נכשלת בחטא היה נתקן בזה פגימת הלבנה והיא הייתה חוזרת להתמלאות כמו שהייתה קודם מיעוטה, ובחטאה גרמה להמשך פגימת הלבנה עד היום. ומאחר שהטעם שחטא זה נגרם ע״י האשה לא היה מקרי אלא הוא נגרם על ידה משום שהנשים בעצם מציאותם הם יותר ראויות ומוכשרות לחטא זה, משו״כ נהגו שלא לקדש את הלבנה שנפגמה בסיבתם.

הטעם שנהגו שלא לקדש הלבנה בליל שבת

והנה לפי המבואר במג״א שנשים אינן מקדשות את הלבנה משום שהם גרמו לפגימת הלבנה, ונמצא מבואר בדבריו שברכת קידוש הלבנה נובעת מפגם הלבנה וחסרונה, לפי״ז יבואר בעזה״י אף טעם לזה שנהגו ישראל קדושים שלא לקדש את הלבנה בשבת קודש, [והטעם לפי פשוטו נתבאר כבר בעזה״י במקו״א] והוא משום שיום השבת אינו זמן של חיסרון ופגימה ואדרבה ביום זה יש להתייחם כאילו כל מלאכתך עשויה וכלומר שיש לנהוג בשבת קודש כאילו כל הבריאה כולה מבורכת ומושלמת בלא שום פגם וחיסרון כלל, ומשו״ה אין היום הזה מוכשר לברכה זו שכל עניינה אינו נובע אלא משום חיסרון ופגם שקייםבמציאות הבריאה.

ובעומק נראה עוד ששבת קודש מופקעת מעצם עניינה מעניין פגימת הלבנה, ויסוד הדברים מתבארים ע״פ המבואר בספה״ק לגבי חטא עץ הדעת, שאילו היה האדם מחכה עד יום השבת היה מותר לו לאכול מהעץ, וכל חטאו לא היה אלא בזה שאכלה פגה ביום השישי לפני זמנה. וביאור הדברים הוא שיום השבת מאחר שעיקר עניינו וקדושתו של היום הוא שבו ישתקף ויתגלה היאך שכל הבריאה כולה לא נבראה אלא לצורך גבוה, וכלומר שלא נבראה אלא לזה שעל ידה תתגלה המציאות האלוקית שקיימת בבריאה, ואילו היה האדם מגיע ליום הזה והיה מגיע להכרה הזו שכל הבריאה לא נבראה אלא כהיכי תימצי לגילוי המציאות האלוקית בעולם, א״כ היה מותר לו לאכול מהעץ. וכל החטא לא היה אלא בזה שלא רצה להיות נכנע למציאות האלוקית המשתקפת ממנו.

אולם כל כמה שהמציאות האלוקית משתקפת במציאות הבריאה עצמה, כל כהאי אין דעת האדם מגרעת בזה כלום [ולפי המבואר בזוה״ק הרי אז לא רק שהיה מותר לו לאכול מהעץ אלא אדרבה בשבת היה ראוי לו שיאכל מעץ הדעת, ושמעתי שמבואר בזוה״ק שאילו לא היה אוכל מעץ הדעת היה מקדש את השבת ממשקה העץ, והוא משום שפשוט שעיקר הכוונה העליונה לא הייתה שהמציאות האלוקית תשתקף במציאות האדם בלא דעת, אלא וודאי שעיקר הכוונה העליונה הייתה שהמציאות האלוקית תשתקף באדם שיש בו דעת, אלא השלימות הנרצית היא שהאדם יכיר בדעתו שכל מציאותו ודעתו אינו אלא גילוי והשתקפות המציאות האלוקית, ובשבת קודש מאחר שביום זה משתקף שכל המציאות אינה אלא השתקפות המציאות האלוקית בעולם, הרי ביום זה ראוי לו להאדם שיהא לו דעת כדי שהמציאות האלוקית תשתקף ותראה אף בדעתו העצמית, [ואדרבה בזה שאף בדעתו הוא מתבטל למציאות האלוקית בזה הייתה קדושת השבת מתקדשת יותר והיינו כוונת הזוה״ק שהיה מקדש את היום ע״י העץ]. וחטאו לא היה אלא משום שאכלה לפני זמנה, כלומר שאכל מהעץ לפני שהמציאות האלוקית נשתקפה במציאות הבריאה, והוא טעה ברצונו שיהא לו דעה עצמית בלא שישתקף בו המציאות האלוקית, ובזה פגם ופגם את העולם עמו. ולפי״ז מבואר שלולי החטא היה העולם בא לידי תיקונו בשבת קודש, וממילא הייתה הלבנה חוזרת אז לשלימותה ותיקונה כמו שהיא הייתה קודם מיעוטה, ומשו״כ אין יום זה מוכשר לברכה זו שכל עניינה הוא היפך עניינו של יום השבת, ודוק׳.

בביאור העניין שמלכות ישראל נמשלה לירח

והנה מבואר בגמ׳ [חולין שם] שמלכות ישראל נמשלה לירח ומלכות עכו״ם לשמש, וכמו״כ כל הצדיקים נמשלו שם בגמ׳ לירח, ולכאורה הוא תמוה דמאחר שהשמש חשובה יותר מהירח, א״כ היה לכאורה להמשיל את מלכות ישראל החשובה יותר לשמש, אולם לפי הנתבאר הרי זה מבואר משום שההבדל היסודי בין מלכות ישראל למלכות או״ה הוא בזה שמלכות או״ה יש להם כח וממשלה עצמית בפ״ע, משא״בכ מלכות ישראל אין להם ממשלה עצמית וכל עניינם ומהות מלכותם אינו אלא בזה שהם ממעטים עצמם לפני המציאות האלוקית, וכמבואר בכתוב [דברים ז׳ ] לא מרבכם מכל העמים … ה׳ בכם ױבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים ופרש״י שם מחז״ל כי אתם המעט משום שאתם ממעטים עצמכם לפיכך חשק ובחר בכם, ומפורש שעיקר בחירתם של ישראל לעם ה׳ לא היה אלא משום תכונתם זו שהם ממעטים עצמם לפניו ית׳, וזה כל עיקר עניינו של מלכות ישראל בעולם למעט עצמם לפני המציאות האלוקית בעולם, וכן הוא תכונת כל הצדיקים אוהבי ה׳ ית׳ שכל עניינם ומציאותם היא להקטין עצמם ולבטל מציאותם לפני המציאות האלוקית, וביותר התבטא עניין זה בדוד המלך ע״ה שאף בו כתוב ודוד הוא הקטן [שמואל א׳ יז׳ יד׳] ואף בו נדרש שבחירתו לא היה משום גדלותו העצמית אלא אדרבה הוא נבחר משום קטנותו שהקטין עצמו לפני מלכות ה׳ ית׳ בעולם, וזה היה גדלותו וסיבת בחירתו למשיח ה׳, ומשו״כ נמשלה מלכותו ללבנה שאין לה מציאות עצמית אלא כל עניינה הוא לבטל ולהכניע עצמה למציאות של אור הגדולה ממנה.

וכמו שהלבנה נתמעטה ונתחסרה מכח קטרוגה שקטרגה שאין ב׳ מלכים משתמשים בכתר אחד, כעי״ז אף מלכות ישראל נתמעטו ונתחסרו מכח בחינת קטרוג זה וכלומר שהכרתם של ישראל לא הושלמה עדיין כשלימות שכל מציאותם אינו אלא בשביל שישתקף בהם מציאותו ית׳, ואין להם שום מציאות עצמית בעולם, והזמן היחיד שהעם היה בשלימותו לא היה אלא בימי שלמה המלך וכמבואר בזוה״ק [פרשת ויחי] על הכתוב וישב שלמה על כסא ה׳ ששלמה המלך היה בבחינת סיהרא באשלמותא כלומר שרק אז כשהוגדר כיושב כביכול על כסא ה׳ אז נראה לעין כל שלא היה לשלמה שום מציאות עצמית, וכל מציאותו לא היה אלא גילוי השתקפות המציאות האלוקית בעולם, וזהו שלימותם ועניינם של מלכות ישראל בעולם שיתבטא בהם ועל ידם מציאותו ית׳ בעולם, ולפי״ז פשוט שביום שתתוקן מלכות בית דוד כשלימות הגמורה, וכלומר שנתקן את עצמינו להיות נכנעים למציאותו ית׳ כשלימות, ונסכים לזה שכל מהותינו בעולם לא יהיה אלא לעניין הזה שתשתקף בנו מציאותו ית׳ בעולם, בזה נתקן את עצמינו ונתקן את העולם עמנו ואז תתמלא פגימת הלבנה לחזור להיות כמו שהייתה קודם מיעוטה.

בביאור דברי הרמ״א בעניין קידוש הלבנה

והנה ידועים דברי הרמ״א שכתב [סי׳ תכו סעי׳ ב׳] וז״ל וכנסת ישראל תחזור להתדבק בבעלה שהוא הקב״ה דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה שנא׳ ״שמש ומגן ה׳ אלוקים״ ולכן עושים שמחות וריקודין בקידוש החודש דוגמת שמחת נישואין, עיי״ש. ולכאורה לא נתבאר שייכות דבקות כנסת ישראל להקב״ה לדוגמת הלבנה שמתחדשת עם החמה, ואף לא נתבאר עניין השמחות והריקודין בקידוש החודש שיהיו דוגמת שמחת נישואין, אולם לפי הנתבאר הרי כוונתו מבוארת שבנסת ישראל תחזור להתדבק בבעלה שהוא הקב״ה, דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה, וכלומר שכנסת ישראל תחזור להתדבק בהקב״ה דוגמת הלבנה שאין בה שום אור עצמי, אלא היא מתחדשת עם החמה להיות מאיר בה האור המאיר מהשמש, כמו״כ יחדרו ישראל להתדבק בהקב״ה שלא יאיר עליהם שום אור חוץ מאור ה׳, הנמשל לשמש כדכתיב שמש ומגן ה׳ אלוקים, ולכן עושים שמחות וריקודין בקידוש החודש דוגמת שמחת נישואין, וכנתבאר לעיל שב׳ המצבים המתבטאים במציאות השמש והירח מתבטאים למעשה אף במציאות האיש והאשה, [שהאיש מבטא את הבח המשפיע והפועל והאשה מבטאת את הכח שבה משתקף ומתגלה הכח של האיש], ובעומק נובעת כל שמחת נישואין משלימות היצירה המתבטא באיחוד ב׳ הכחות האלו, שכח המשפיע מתאחד עם הכח שבו משתקף ונגלית השפעתו, ושלימות יצירה זו היא הגורמת להתפרצות השמחה הגדולה שיש בשמחת חתן וכלה, [ולעתיד לבוא כשתחזור כנסת ישראל להתדבק בבעלה הקב״ה אז יתקיים איחוד זה כשלימות ומשו״כ משמשת שמחת חתן וכלה כמשל לשמחה הגדולה שיהא לעתיד לבוא] ובמדה מסויימת מתבטאת שלימות זו אף בזמן קידוש הלבנה, שאף אז מתחדשים ב׳ הכוחות האלו להתאחד שכח המשפיע מתחדש להתאחד ולהשתקף במציאות הירח, ושלימות יצירה זו היא שגורמת לשמוח בה כדוגמת שמחת חתן וכלה שהוא דוגמה לשמחה שיהא לעתיד לבוא.

ביאור מאמר חז״ל הביאו עלי קרבן על שמיעטתי את הירח

ולפי כל הנתבאר יפתח לנו פתח כחודו של מחט להבין קצת את מה שאמרו חז״ל [חולין ם.] אמר הקב״ה הביאו קרבן על שמיעטתי את הירח, ומאמרם פלאי, אולם לפי הנתבאר שקטרוג הלבנה לא נוצרה אלא כתוצאה מהרצון העליון לברוא את העולם באופן שיהא בו אף אפשרות של חטא וחיסרון, ומשו״ב נבראה הלבנה באופן זה שתקטרג ותתחסר בקטרוגה, לפי״ז נראה בעזה״י דהיינו הטעם שעלינו להביא כפרה על מיעוט הירח. וזה הטעם שהעולם נברא באופן זה שיהא בה אפשרות של חטא, הרי עניינו מבואר ומפורש בכל הספה״ק הראשונים והאחרונים, וכולם בסגנון אחד מתנבאים, שהכוונה העליונה הייתה כדי שהאדם יתקן וישלים בעצמו את מציאותו להיות בבחינת צלם אלוקים, וכלומר שהאדם נברא באופן שיהא בידו אפשרות של חטא כדי שהוא בבחירתו העצמית יבחר להיות נכנע למציאותו ית׳, וע״י מעשיו העצמיים ישתקף בו המציאות האלוקית הקיימת בבריאה, ובזה הוא יתקן עצמו ע״י מעשיו להיות בבחינת צלם אלוקים, [וזה שלימותו וגדלותו ורוממותו של האדם שניתן לו כח להשלים בעצמו את מציאותו להיות כביכול מכח עצמו בבחינת צלם אלוקים] ומהאי טעמא ברא הקב״ה את הירח באופן כזה שתקטרג ותתמעט בקטרוגה, וכנתבאר שרצון העליון היה שיהיה טבוע בטבע הבריאה עצמה אפשרות של חטא, והאדם ע״י מעשיו יתקן את עצמו להיות נכנע למציאותו ית׳, ובזה יתקן אף העולם עמו ותחזור הלבנה להתמלא כמושהייתה קודם מיעוטה.

אולם מאחר שבפגימת הלבנה מתבטא שבמציאות הבריאה עצמה טבוע מציאות של חטא, א״כ נראה שלתיקון זה לא סגי בזה שנתכפר על מעשה החטאים בלבד, אלא לתיקון הלבנה בעינן להתכפר ולהתחטא מעצם המציאות שיש בנו ״אפשרות״ לחטא, וכלומר שנתכפר מתחטא כ״כ לפני ה׳ ית׳ עד כדי שמציאותינו תהא מציאות מופקעת מעצם הרצון והאפשרות של חטא, ובזה נתקן את מציאות העולם עמנו שתהא מציאות שאין בה עוד אפשרות של חטא, וממילא יתוקן בזה קטרוג הלבנה שלא יהא לה עוד אפשרות לקטרג, ותחזור אז לשלימותה כמו שהייתה קודם מיעוטה.

ונראה בעזה״י דהיינו מה שדרשו חז״ל לגבי שעיר ראש חודש שחלוק משעירי המועדות, דשעירי המועדות עיקר עניינם הוא להתחטא ולהתכפר לפני ה׳ ית׳ על מעשה החטאים בפועל שקיים בינינו, ומשו״כ איןעניינם מיועד כ״ב לתיקון פגימת הלבנה, משא״כ שעיר ראש חודש עיקר עניינו אינו בא להתכפר על מעשה העבירות בפועל שקיים בתוכינו, אלא עיקר עניינו בא להתחטא לפני ה׳ ית׳ על עצם מציאות הטבעית שיש בנו אפשרות של חטא, ועל אף שאפשרות זו לא באה לנו בבחירתנו, אלא הקב״ה הוא הטביע את מציאות העולם שיהא טבוע באופן כזה שיהא בו אפשרות של חטא, אעפ״כ שייך להתחטא עליה, משום שזה גופא היה הכוונה העליונה שהאדם ישלים עצמו עד כדי שיהא מופקע ולא יהא בו עוד אפשרות של חטא כלל, והיינו כוונת אמרם על שעיר ראש חודש אמר הקב״ה הביאו ״עלי״ כפרה על שמיעטתי

את הירח, והכוונה בזה שאמר הקב״ה הביאו כפרה על מציאות זו שאני גרמתי שהטבעתי במציאות הבריאה שיהא בה אפשרות של חטא, ואף על זה הוצרכנו להביא כפרה, משום שזה גופא הוא רצונו ית׳, שאנו במעשינו נתקן אף את מציאות החיסרון הטבעי הקיים בבריאה, ועליה אנו מתכפרים בשעירי ראשי חדשים.

והטעם ששעירי ראשי חדשים מיועדים לתיקון זה יותר מכל שעירי המועדות, נראה בעזה״י הטעם בזה, דשעירי המועדות הרי מתחייבים עלינו מכח ההנהגה המיוחדת שמתבטא בכל מועד שהקב״ה מנהיג אותנו בהנהגה מיוחדת, והנהגה מיוחדת זו מחייבת אותנו להתכפר מההנהגה שאנו נוהגים כביכול כלפיו, משא״כ ראשי חדשים הרי אינם ימים שבהם מתבטא הנהגה מיוחדת שהקב״ה מנהיג אותנו, אלא ענין ראשי חדשים הם ימים שבהם מתבטא התחדשות הנהגת ה׳ ית׳ במציאות הבריאה עצמה, וא״כ נתחײבנו בזה להתכפר מזה שבמציאות הבריאה עצמה טבוע בה שיש בנו אפשרות של חטא, וע״י כפרה זו נתקן את החיסרון הטבוע בבריאה עצמה, ותושלם כוונת היצירה ותחזור הלבנה להיותכמו שהייתה קודם מיעוטה.

ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה שתתמלא פגימת הלבנה כמו שהייתה קודם מיעוטה, ויתקיים בגו במהרה מקרא שכתוב ובקשו משם את ה׳ אלוהי־הם ואת דויד מלכם אמן ואמן.