(ט) רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ׃ (י) י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י יהוה אֱלֹהֶ֘יךָ֮ בְּחֹרֵב֒ בֶּאֱמֹ֨ר יהוה אֵלַ֗י הַקְהֶל־לִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת־דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר יִלְמְד֜וּן לְיִרְאָ֣ה אֹתִ֗י כׇּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֨ר הֵ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם יְלַמֵּדֽוּן׃
(9) But take utmost care and watch yourselves scrupulously, so that you do not forget the things that you saw with your own eyes and so that they do not fade from your mind as long as you live. And make them known to your children and to your children’s children: (10) The day you stood before your God יהוה at Horeb, when יהוה said to me, “Gather the people to Me that I may let them hear My words, in order that they may learn to revere Me as long as they live on earth, and may so teach their children.”
(א)רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וְגוֹ' פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים, "אָז כְּשֶׁלֹּא תִּשְׁכָּחוּם וְתַעֲשׂוּם עַל אֲמִתָּתָם תֵּחָשְׁבוּ חֲכָמִים וּנְבוֹנִים, וְאִם תְּעַוְּתוּ אוֹתָם מִתּוֹךְ שִׁכְחָה תֵּחָשְׁבוּ שׁוֹטִים", לְשׁוֹן רַשִׁ"י. (רש"י על דברים ד':ט') וְאֵינוֹ נָכוֹן כְּלָל, אֲבָל הַכָּתוּב הַזֶּה לְפִי דַּעְתִּי מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, הִזְהִיר בָּהּ מְאֹד, כִּי כַּאֲשֶׁר אָמַר שֶׁנִּזָּהֵר בְּכָל הַמִּצְוֹת וְנִשְׁמֹר הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים לַעֲשׂוֹתָם, חָזַר וְאָמַר רַק אֲנִי מַזְהִירְךָ מְאֹד לְהִשָּׁמֵר וְלִשְׁמֹר עַצְמְךָ מְאֹד מְאֹד לִזְכֹּר מֵאַיִן בָּאוּ אֵלֶיךָ הַמִּצְוֹת, שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּח מַעֲמַד הַר סִינַי מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים, אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וּדְבָרָיו אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ שָׁם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, וְתוֹדִיעַ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ בַּמַּעֲמָד הַנִּכְבָּד הַהוּא לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ עַד עוֹלָם. וּפֵרֵשׁ הַטַּעַם, כִּי הַשֵּׁם עָשָׂה הַמַּעֲמָד הַהוּא כְּדֵי שֶׁתִּלְמְדוּ לְיִרְאָה אוֹתוֹ כָּל הַיָּמִים וְאֶת בְּנֵיכֶם תְּלַמְּדוּן לְדוֹרוֹת עוֹלָם, אִם כֵּן עֲשׂוּ אַתֶּם כָּכָה וְאַל תִּשְׁכְּחוּ אוֹתוֹ. וְהִנֵּה, קֹדֶם שֶׁיַּזְכִּיר הַדִּבְּרוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ שָׁם, הִזְהִיר בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח דָּבָר מִן הַמַּעֲמָד הַהוּא וְלֹא נְסִירֵהוּ מִלִּבֵּנוּ לְעוֹלָם, וְצִוָּה בְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנּוֹדִיעַ בּוֹ לְכָל זַרְעֵנוּ מִדּוֹר לְדוֹר כָּל מָה שֶׁהָיָה שָׁם בִּרְאִיָּה וּבִשְׁמִיעָה. וְהַתּוֹעֶלֶת בַּמִּצְוָה הַזֹּאת גְּדוֹלָה מְאֹד, שֶׁאִם הָיוּ דִּבְרֵי הַתּוֹרָה בָּאִים אֵלֵינוּ מִפִּי מֹשֶׁה בִּלְבַד, אע"פ שֶׁנְּבוּאָתוֹ נִתְאַמְּתָה בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים, אִם יָקוּם בְּקִרְבֵּנוּ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וִיצַוֵּנוּ בְּהֵפֶךְ מִן הַתּוֹרָה וְנָתַן אֵלֵינוּ אוֹת אוֹ מוֹפֵת יִכָּנֵס סָפֵק בְּלֵב הָאֲנָשִׁים; אֲבָל כְּשֶׁתַּגִּיעַ אֵלֵינוּ הַתּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה לְאָזְנֵנוּ וְעֵינֵינוּ הָרוֹאוֹת אֵין שָׁם אֶמְצָעִי, נַכְחִישׁ כָּל חוֹלֵק וְכָל מְסַפֵּק, וּנְשַׁקֵּר אוֹתוֹ, לֹא יוֹעִילֵהוּ אוֹת וְלֹא יַצִּילֵהוּ מוֹפֵת מִן הַמִּיתָה בְּיָדֵינוּ, כִּי אֲנַחְנוּ הַיּוֹדְעִים בְּשַׁקְּרוּתוֹ. זֶהוּ שֶׁאָמַר שָׁם (שמות יט ט): וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם, כִּי כְּשֶׁנַּעְתִּיק גַּם כֵּן הַדָּבָר לְבָנֵינוּ, יֵדְעוּ שֶׁהָיָה הַדָּבָר אֱמֶת בְּלֹא סָפֵק כְּאִלּוּ רָאוּהוּ כָּל הַדּוֹרוֹת, כִּי לֹא נָעִיד שֶׁקֶר לְבָנֵינוּ וְלֹא נַנְחִיל אוֹתָם דְּבַר הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל, וְהֵם לֹא יִסְתַּפְּקוּ כְּלָל בְּעֵדוּתֵנוּ שֶׁנָּעִיד לָהֶם אֲבָל יַאֲמִינוּ בְּוַדַּאי שֶׁרָאִינוּ כֻּלָּנוּ בְּעֵינֵינוּ וְכָל מָה שֶׁסִּפַּרְנוּ לָהֶם. וְהָעִנְיָן הַזֶּה יָבוֹא עוֹד בְּפָרָשַׁת (דברים יג ב): "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְגוֹ'", וּכְבָר הִזְכַּרְתִּיו שָׁם בְּפָרָשַׁת בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי (שמות יט ט).
(1) ONLY TAKE HEED TO THYSELF etc. LEST THOU FORGET THE THINGS. “[Only] then when you will not forget them and fulfill them in their true form, will you be accounted wise and understanding men; but if you pervert them due to forgetfulness you will be regarded as fools.” This is Rashi’s language. But it is completely incorrect. Rather, this verse, in my opinion, is a negative commandment in which he admonishes [us] severely [as follows]: For, as he stated that we should be careful concerning all the commandments and be heedful to perform the statutes and the ordinances, he again stated: “Only I warn you exceedingly to take heed and guard yourselves very, very much to remember whence the commandments came to you, that you should not forget the Revelation on Mount Sinai, nor all the things which your eyes saw there — the thunderings, and the lightnings, His glory and His greatness and His words that you have heard there out of the midst of the fire. And you should convey all the things which your eyes saw at that glorious Revelation unto thy children and thy children’s children forever.” He explained the reason [for this prohibition]: G-d made that Revelation so that you might learn to fear Him all the days and teach your children during all generations. Therefore, do so [remember the Revelation and convey it to your offspring] and do not forget it. Thus before mentioning the commandments which were proclaimed there [on Mount Sinai] he admonished with a negative commandment that we are not to forget a thing from the Revelation [of the Eternal at Mount Sinai], and we are never to remove it from our hearts. He further charged in the form of a positive commandment that we should inform all our children from generation to generation of everything that happened there — what we saw and what we heard. The benefit of this commandment is very great. For if the words of the Torah had come to us only through the mouth of Moses, even though his prophecy was verified with signs and wonders, yet if there [were to] arise in the midst of us a prophet or a dreamer of dreams and he were to command us [to do] the opposite of what the Torah commanded us, and he [were to] give us a sign or wonder, then a doubt would enter the people’s hearts. But since the Torah reaches us from the mouth of the Almighty to our ears, and our eyes behold that there is no intermediary, we will reject anyone who differs and who casts doubt [upon the words of the Torah] and will declare him to be false. No sign will help him, nor will any wonder save him from death at our hands for we know his falsehood. It is this which He stated there [before the Revelation], and they may also believe in thee [Moses] forever, for when we shall also transmit the matter [of the Revelation] to our children they will know that the thing was true without doubt as if all the generations had seen it, for we would not testify falsely to our children to cause them to inherit vanity and things wherein there is no profit, and they will not doubt at all the testimony we will give them. Instead they will believe for a certainty that all of us saw it with our eyes, and likewise [they will believe] all that we told them. This subject will come up again in the section, If there arise in the midst of thee a prophet, or a dreamer of dreams etc. I have already mentioned it there in the section of In the third month.
(א)רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח. כתב הרמב"ן שהיא מצות לא תעשה שהזהיר לזכור מאין באו המצות שלא נשכח מעמד הר סיני וכל הדברים אשר ראינו שם הקולות והלפידים ואת כבודו ואת גדלו ואת דבריו אשר שמענו שם מתוך האש וצוה עוד במצות עשה שנודיע אותו לכל זרעינו מדור לדור כל מה שהי' שם בראייה ובשמיעה ותועלת גדולה במצוה זאת כי אלו באו אלינו דברי התורה מפי משה בלבד אע"פ שנבואתו נתאמתה אלינו באותות ומופתים אם יקום נביא או חולם חלום להכחיש דבר מן התורה נותן אות או מופת יכניס ספק בלבנו אבל כשהגיע אלינו מפי הגבורה ועינינו הרואות אין שם אמצעי נכחיש כל חולק ומספק ונשקר אותו לא יועילוהו אות ומופת כי אנחנו יודעים שקרתו וזהו שאמר שם וגם בך יאמינו לעולם. וכשנעתיק הדבר ג"כ לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת כאלו ראוהו כל הדורות כי לא נעיד שקר לבנינו ויאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו:
(1) רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח, “Only beware, and be very much on your guard lest you forget, etc.” According to Nachmanides these words are not merely part of Moses’ speech of admonition, but constitute one of the 365 negative commandments. We must not forget the origin of G’d’s commandments which we heard at the revelation at Mount Sinai when G’d spoke out of the fire, etc., and we witnessed His awesome glory, etc. Moses instructs further- worded as a positive commandment,- that we must inform successive generations of the details of that great event. This is important, even though hearing the laws from the mouth of the incomparable prophet Moses would be enough to obligate us to keep them meticulously. We have had so much proof of the legitimacy of Moses as a prophet that whatever comes out his mouth is bound to have G’d’s approval; nonetheless being reminded that originally these laws were communicated to the people without the use of an intermediary, even one as illustrious as Moses, acts as an anchor to our faith in the sacredness of the Torah. Reminding ourselves of that historic experience of the whole nation at Mount Sinai enables us to call anyone who tries to deny the Divine nature of any part of the Torah a liar. Anyone who challenges this, no matter how many miracles he performs, will not be able to shake our faith, and he reveals himself ultimately as a false prophet. This is why G’d said to Moses in Exodus 19,9 that the very fact that the people as a whole would experience an audible communication from G’d directly, would not only strengthen their faith in G’d, but would also strengthen their faith in Moses as a true mouthpiece of Hashem. By copying down the reports of these events in the holy Torah, this would enable also our children and their children in their time to know that all of this is true, that we are not copying down fairy tales. Our children will not accuse us of feeding them lies, when they can see that we, as well as our parents relate to them only what has been written down and copied faithfully, word by word and letter by letter, for many generations.
ותרגמתי ניסוי מתוך הסרטון,
Rational Approach To the Divinity of the Oral Tradition.
שחיתות
אבל נו באמת, קֶלֶמֶן, בוא נהיה הגיוניים. אתה באמת אומר לי שבמשך שלושת אלפים שנה,
מסורת שבעל־פה עברה מאב לבן, ממורה לתלמיד, והיא נשארה שלמה עד היום?
מעולם לא שיחקת במשחק הטלפון השבור?
משחק הטלפון השבור
אז אני מאמין שיש שתי תשובות לשאלה הזאת — אחת שאני ממש לא אוהב,
אבל אני חושב שהיא נכונה, ולכן אגיד לך אותה. אבל אני לא אוהב אותה — רגשית היא לא עושה לי כלום.
והשנייה — שאני מאוד אוהב, ואני חושב שגם אתה תעריך אותה.
התשובה שאני לא אוהב, אבל שהיא נכונה, היא זאת:
אם אלוהים טוב — האם הוא ירצה שהתורה תישכח?
לא.
אם אלוהים כל־יכול — האם הוא יכול למנוע את שכחת התורה?
כן.
אם אלוהים כל־יודע — האם הוא ידע כשהתורה עומדת להישכח? כן.
אז אם כך, במקרה הצורך, אלוהים יעשה נס כדי למנוע את שכחת התורה.
או במילים אחרות — אם אלוהים רוצה שהמסורת שבעל־פה תישאר שלמה, אז היא נשארת שלמה.
בסדר, זה נקי, זה לוגי, ואני שונא את התשובה הזאת כי רגשית היא די שטוחה.
עכשיו אתן לך תשובה שאני אוהב.
לפני כמה שנים קיבלתי טלפון מקבוצת נוער אורתודוקסית בארצות הברית שנקראת NCSY.
שמעת עליהם? (אנשים ממלמלים) כן.
האזור שלהם בקליפורניה, החוף המערבי, ערך כנס, והם רצו לדעת אם אני יכול להגיע מישראל לכנס שלהם ולדבר שם.
אמרתי להם שאגיע בתנאי אחד.
המנהל האזורי שאל: "מה התנאי שלך?"
אמרתי: "אני רוצה שליטה מוחלטת, לא רק על החלק הלימודי של הכנס האזורי הזה, אלא גם על כל החלק הבידורי והחברתי."
המנהל שאל: "מה אתה מתכוון?"
אז הסברתי לו למה אני מתכוון. הוא אמר: "קֶלֶמֶן, הם כולם שלך."
לקח לי שבועיים לתכנן את התוכנית. טסתי לקליפורניה.
הם השתלטו על מלון שנמצא 45 דקות צפונית ללוס אנג'לס.
הגעתי למלון מוקדם. אף אחד לא ידע מי אני, הייתי סתם מישהו שיושב בפינה.
לפי ההוראות שלי, כש-220 חניכי NCSY הגיעו כדי להשתלט על המלון,
הם מיד קיבלו הוראה מהמד"צים:
"קחו את המזוודות שלכם לחדרים, תניחו אותן שם, ותגיעו מיד לאולם האירועים בשביל שובר הקרח."
עכשיו, כנראה שזה דבר רגיל שקורה ב־NCSY — כשהחבר'ה מגיעים בפעם הראשונה, יש פעילות שובר קרח,
אז אף אחד לא חשד.
הנערים עלו לחדרים, הניחו את המזוודות, וירדו לאולם.
הם נכנסו לאולם — פינו את כל הכיסאות והשולחנות לצד אחד.
המדריך הראשי עמד על כיסא ואמר לכולם:
"טוב! אנחנו הולכים לשחק במשחק הטלפון השבור! כולם להסתדר עכשיו, אנחנו נחלק אתכם לקבוצות של 12.
"ספירה: אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר, 11, 12.
"אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר, 11, 12, אחד, שתיים..."
וכולם ספרו.
המדריך אמר: "כל מספרי אחד — לעמוד כאן. כל מספרי שתיים — 15 יארד משם, לעמוד כאן.
"כל מספרי שלוש — כאן, עוד 15 יארד משם. מספרי ארבע — כאן."
יצרנו 12 שורות.
כולם קיבלו את הכללים:
אנחנו נותנים כרטיס לאדם הראשון בשורה. הוא יכול להסתכל עליו כמה זמן שירצה.
כשהוא סיים להסתכל, הוא חייב להחזיר את הכרטיס למדריך שנתן לו אותו.
מספר אחד בשורה יכול אז לדבר עם מספר שתיים בשורה.
מספר שתיים יכול לדבר עם מספר שלוש.
אם נתפוס שמספר חמש מדבר עם מספר שבע — כלומר מדלגים על דור — הקבוצה נפסלת.
מותר לדבר רק עם הדור שלפניך או שאחריך, לא לדלג.
המשחק התחיל. אני הכנתי את הכרטיסים.
המסר היה קצר ואינטואיטיבי מאוד:
"הכלב השחור קפץ מעל הגדר הירוקה, נפל לבריכה כחולה ויצא עם עיניים אדומות."
פשוט לזכור.
הכרטיסים נמסרו לאדם הראשון בכל שורה.
אחרי כמה רגעים הראשון בשורה החזיר את הכרטיס למדריך.
הראשון אמר לשני, השני לשלישי, השלישי לרביעי — והמשכנו ככה עד סוף השורה.
כל המשחק לקח בערך חמש דקות — בערך 300 שניות לעבור 22 אנשים.
לפי ההוראות, האדם האחרון בכל שורה קיבל כרטיס אינדקס ריק,
והתבקש לכתוב עליו את מה ששמע מהאדם שלפניו.
עברתי בין השורות, אספתי את הכרטיסים מהאחרון בכל שורה,
ובמקום ישבתי עם מחשבון וסיכמתי את התוצאות.
התוצאות היו כך:
100% מהקבוצות טעו ב־100% מהמסר.
(הקהל צוחק) אני מדבר על ג'יבריש מוחלט.
היו לי כרטיסים שכתבו בהם דברים כמו: "אני רוצה ללכת לג'ק אין דה בוקס, אחי" (הקהל צוחק).
סתם שטויות, בלי שום קשר למה שהיה כתוב במקור.
הם נפלו ישר במלכודת. הם לא הבינו לאן זה הולך.
כולם התחילו להתפזר, ואז המדריך הראשי אמר: "רגע, רגע, רגע!
אנחנו הולכים לשחק שוב."
אז החבר'ה אמרו: "לאאא, משעמם לנו, בואו נעשה משהו אחר."
המדריך הראשי אומר: "לא, אנחנו נשחק שוב."
"לאא, אנחנו רוצים משהו אחר." וכולם התחילו לצאת מהחדר.
ואז, לפי התזמון, המדריך הראשי קפץ על כיסא ואמר בקול רם מול כולם:
"לא! אנחנו הולכים לשחק שוב!"
והוא שלף מהמעיל שלו 12 שטרות של 100 דולר.
מצאנו תורם שנתן 1,200 דולר כדי שנוכל להריץ את הניסוי.
כולם רצו לראות — "וואו אחי, זה אמיתי!" (הקהל צוחק).
כולם הסתדרו מהר בשורות: "יאללה אחי, מהר, מהר, קדימה, קדימה!"
אמרתי לקבוצות: כל קבוצה שמצליחה תזכה בשטר חדש ופריך של 100 דולר.
הפעם המסר היה הרבה יותר ארוך והרבה פחות אינטואיטיבי, קשה מאוד לזכור.
אמרנו להם שכל מי שייתפס מרמה — נפסל.
היו לנו מדריכים שמסתובבים בכל מקום לוודא שאף אחד לא מדלג על דור.
הפעם המצב היה קצת שונה.
נתנו את הכרטיסים לראשונים בשורה, והם בהו בכרטיסים זמן ארוך...
כולם צעקו: "תקלוט את זה טוב אחי! תקלוט את זה טוב!" (הקהל צוחק)
ראיתי בשורה אחת את מספר שש מחזיק את מספר שבע על הרצפה וצועק:
"לאאא אחי, זה לא מה שאמרתי! זה לא מה שאמרתי!" (הקהל צוחק)
כן, הם היו קצת יותר אינטנסיביים הפעם.
במקום חמש דקות, המשחק לקח בערך 45 דקות.
הפעם הם לקחו את זה הרבה יותר ברצינות.
בסוף, שוב נתנו כרטיסי אינדקס ריקים לאחרונים בכל שורה.
הם כתבו מה ששמעו, אני עברתי, אספתי את הכרטיסים,
ישבתי עם מחשבון וחישבתי את התוצאות.
והנה התוצאות:
בפעם השנייה, היו שתי קבוצות שעדיין יצאו עם ג'יבריש מוחלט.
ואנשים בקבוצות האלו אמרו: "מי עשה את זה?! אני אהרוג אותו! מי עשה את זה?!" (הקהל צוחק)
שאר 10 הקבוצות הצליחו להעביר את המסר במלואו —
עם דיוק של 90% מהאותיות או יותר.
כלומר, בפחות או יותר חמישה דולרים לאדם — אפילו קצת פחות — העלינו את רמת הדיוק מאפס ל־90%.
אז מה שרואים הוא, שמשחק הטלפון השבור — כל המטרה שלו היא להרוס את המסר.
אז אם אתה רוצה להרוס אותו, זה מאוד קל.
אבל אם אתה רוצה להעביר אותו בדיוק — אפשר להעביר מידע בצורה מדויקת מאוד.
האמת היא, שרציתי להריץ את המשחק שוב באותו סוף שבוע,
אבל לא הבנתי שאני מתעסק עם ילדים בני 13 עד 17,
וכפי שמחקרים מראים — לבני 13 עד 17 אין באמת חומר אפור במוח,
יש להם רק הורמונים… (הקהל צוחק)
אז לא יכולנו להריץ את המשחק שוב, לא הייתה להם סבלנות, הכל התפרק — וזהו.
אני אספר לכם מה רציתי לעשות באותו סוף שבוע, ולא הספקתי —
ואז, בערך ארבע שנים מאוחר יותר, הצלחתי להריץ את רוב הניסוי הזה כאן בירושלים,
ואספר לכם מה קרה.
אבל קודם אני רוצה שתנסו לנחש מה אתם חושבים תהיה התוצאה אם הייתי מריץ את המשחק כפי שרציתי.
הרעיון שלי היה כזה:
אני רואה שבחמישה דולרים אני יכול להקפיץ את הדיוק מאפס ל־90%.
מה לדעתכם יקרה אם נשנה את המשחק כך:
אנחנו נותנים את המסר לאדם הראשון בכל שורה.
הוא יכול להסתכל על המסר כמה זמן שירצה.
כשהוא מסיים, הוא מחזיר את הכרטיס למדריך.
ואז, לפני שה"מספר אחד" בכל שורה מדבר עם ה"מספר שתיים",
אנחנו מוציאים את כל ה"מספר אחד" מהחדר.
הם יושבים בחדר ישיבות, דנים ביניהם מה לדעתם היה כתוב בכרטיס,
מצביעים, ואחרי ההצבעה הם חוזרים לחדר,
וה"מספר אחד" רשאי לומר ל"מספר שתיים" אך ורק את מה שהיה ההצבעה ברוב,
גם אם הוא אישית לא מסכים.
אחר כך, כל ה"מספר שתיים" יוצאים מהחדר, דנים במה ששמעו מה"מספר אחד",
מצביעים, חוזרים, ואומרים ל"מספר שלוש" רק את מה שהוחלט ברוב — וכן הלאה,
דור אחרי דור.
האם יש טעות שההליך הזה ימחק? — כן. — לא. — כן, כמובן.
מה הטעות? אם מישהו אחד טועה, או שלושה, או אפילו חמישה —
ההצבעה תתקן את הטעות.
כלומר, אלא אם כן שבעה מתוך ה־12 טועים — ההליך הזה יתקן את השגיאה.
אז אם הייתי שומר את חמשת הדולרים, ומוסיף הצבעה —
דרך אגב, הרצתי את הניסוי הזה, אז אני יודע את התשובה —
אבל תנחשו: מה לדעתכם תהיה רמת הדיוק?
— 100% — אוקיי, נגיד 100%. עוד רגע אגיד לכם מה קרה בפועל.
עכשיו, נשנה שוב את המשחק:
שומרים את חמשת הדולרים, שומרים את ההצבעה,
אבל משנים כך —
הפעם, ה"מספר אחד" מסתכלים על הכרטיס,
יוצאים לחדר, מצביעים, אבל לפני שהם אומרים ל"מספר שתיים" את ההחלטה,
כל "מספר אחד" חייב להסתובב ולפנות למדריך.
המדריך מחזיק את הכרטיס.
ה"מספר אחד" אומר למדריך מה הוא חושב שהיה כתוב בכרטיס.
אם ה"מספר אחד" צודק, המדריך מניח ידיו על ראשו ואומר:
"אני מעניק לך בזה סמיכה לרבנות אורתודוקסית." (הקהל צוחק)
עם ה־סמיכה הזו, ה"מספר אחד" מסתובב ואומר ל"מספר שתיים".
אחר כך ה"מספר שתיים" יוצאים, מצביעים, חוזרים,
אבל לפני שהם אומרים ל"מספר שלוש" את מה שהחליטו,
כל "מספר שתיים" חייב לומר ל"מספר אחד" מה הוא עומד לומר ל"מספר שלוש".
אם ה"מספר אחד" חושב שהוא צודק — הוא מעניק לו סמיכה לרבנות,
ואז ה"מספר שתיים" רשאי לומר ל"מספר שלוש".
וכן הלאה — ה"מספר שלוש" יוצאים, חוזרים, חייבים לומר ל"מספר שתיים" מה יגידו ל"מספר ארבע"…
לפני שהם יכולים להמשיך. האם יש טעות שהדבר הזה היה מתקן?
בוודאי. עכשיו, אם נוסיף את נוהל ה"סמיכה", מה אתם חושבים שהדיוק יגיע אליו? אנחנו כבר ב־100%.
– [תלמיד] 110.
– [המדריך] 115%, אוקיי, 115%. עכשיו, נשנה שוב את המשחק.
נשאיר את החמשת הדולרים, כן? נשאיר את נוהל ההצבעה. נשאיר את נוהל ה"סמיכה".
רק נוסיף את השינוי הבא: במקום שיהיו לנו בני נוער בני 13 עד 17 בסוף שבוע של NCSY שנהנים להעביר מידע אחד לשני, נשנה כך שבמקום זה יהיו לנו מנהיגי קהילה אחראיים בני 40 עד 70, שמרגישים שהכול תלוי בזה שהמסר יעבור בצורה נכונה.
האם לדעתכם מנהיגי קהילה בני 47, שחושבים שהמסר הזה מגיע מאלוהים, יתייחסו לזה ברצינות רבה יותר מבני נוער בני 13 עד 17 בסוף שבוע של NCSY?
– כן. – בטח. – ברור. – הם אולי ישכחו יותר.
– [המדריך] אם נוסיף את העובדה שהאנשים האלה באמת אכפת להם ממה שהם עושים, ואנחנו כבר ב־115% דיוק, מה הייתם מצפים שיקרה לדיוק?
– 200. – נגיד 200%, בסדר. נשנה את המשחק שוב.
הפעם, נשאיר את החמשה דולר, נשאיר את נוהל ההצבעה, נשאיר את ה"סמיכה". נשאיר את העובדה שאלה יכולים להיות בני 47 שמעבירים את המידע. רק נוסיף עוד דבר אחד.
אנחנו יודעים שאנשים שהעבירו את המסורת שבעל פה לא הורשו להעביר את המידע הזה אלא אם שמרו משהו שנקרא "פנקס אישי". לכל מי שהעביר מסורת בעל פה היה פנקס פרטי משלו.
אם נתעקש שכל אחד ישמור רישום כתוב משלו למה שנאמר לו — האם זה יעלה את הדיוק?
– [תלמיד] בטח.
– [המדריך] אוקיי, אז ה־200% יהפוך ל...?
– 300. – 300%.
אוקיי, עכשיו. כמעט ערכתי את הניסוי הזה. אני אספר לכם מה קרה. יש קבוצה שמגיעה לישראל פעם בשנה שנקראת "מכללת". זו קבוצה של בערך — תלוי בשנה — אבל בשנה ההיא היו בערך 250 בנות נוער רציניות מאוד, שבאות לכאן ללמוד 10 עד 12 שעות ביום.
במילים אחרות, הן רוצות לבלות את הקיץ שלהן — אלה בנות שרוצות לבלות את הקיץ שלהן בלימוד תורה 10 עד 12 שעות ביום. הן יוצאות לטיול פעם בשבוע. כל שאר הזמן, הן כאן כי הן רוצות ללמוד. הן אנשים מאוד רציניים.
אז ניגשתי לראש התוכנית ואמרתי: "האם יהיה בסדר אם אערוך איתן ניסוי קטן?" הן אמרו: "בסדר". אז ערכתי את הניסוי הבא.
פניתי לקבוצה ואמרתי להן: "אני רוצה להראות לעולם שאפשר להעביר מידע בעל פה בצורה שלמה, ואני צריך את עזרתכן."
והסברתי שאני עומד להביא בערך 100 משקיפים שיצפו בניסוי, ואם הבנות יעשו טעות ויפספסו, זה יהיה חילול השם הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית.
אם הן יעבירו נכון, זה יהיה קידוש השם גדול — זה יוכיח למעשה שהמסורת אמינה. אבל אם הן יפספסו, זה עלול להיות רע.
"ולכן", אמרתי, "אתן חייבות להתייחס לזה ברצינות."
במקום, בערך 20 בנות פרשו. (צחוק בקהל) הן כל כך פחדו שהן יפשלו.
עכשיו, לא עשינו את נוהל החמשה דולר. במקום זה הבטחנו לכל משתתפת בקבוצה מנצחת גלידה. (צחוק בקהל) ואולי זה אפילו היה יותר טוב מ־5 דולר.
(צחוק בקהל) (מלמול תלמידים)
כדי ליצור את תחושת האחריות של בני ה־40 עד ה־70, נתתי להן את השיחה הזו.
לא רציתי שייעזרו בפנקסים, כי הרגשתי שאם הן ישתמשו בפנקסים — ברור שהן יצליחו, ואז לא תהיה שום אתגר. לכן לא אפשרתי להן להשתמש בפנקסים.
אבל מה שכן עשינו היה — כל קבוצה יוצאת, מצביעה, חוזרת, ואז היא חייבת לפנות לדור הקודם ולקבל "סמיכה" לפני שתוכל למסור את המידע לדור הבא.
כדי לוודא שהמסר יהיה מספיק מורכב, לקחתי בערך תריסר פסוקים על קורבנות, ומכיוון שהבנות האלה היו כל כך מלומדות שייתכן שהיו מכירות את הפסוקים בעברית, לקחתי את התרגום לאנגלית מתוך חומש קורן.
היו לי בערך תריסר פסוקים על קורבנות, באנגלית, ושיניתי את הסדר של כל הפסוקים. שמתי אותם על 12 כרטיסים והעברתי את המשחק.
הניסוי נמשך יותר משלוש שעות עד שעברנו את כל הדורות.
בסוף שלוש השעות, אמרתי לבנות: האדם האחרון בכל שורה חייב לקום מול הקבוצה של 350 אנשים — בערך 100 צופים וכ־250 משתתפות.
האחרונה בכל אחת מ־12 השורות הייתה צריכה לעמוד ולהקריא את כל 12 הפסוקים.
הסברתי להן שאם הן מתקנות את עצמן באמצע ההקראה — הקבוצה שלהן נפסלת. כלומר, אם מישהי אומרת: "וְלָקַחְתָּ אֶת הַשָּׂעִיר — אה, התכוונתי את הַכֶּבֶשׂ", הקבוצה נפסלת.
הן היו רשאיות לומר כל מילה פעם אחת בלבד.
לקח בערך שעה ל־12 הבנות האחרונות לומר את מה שהיה כתוב על הכרטיס.
ואחת אחת, כל בת הקריאה, וכאשר הבת ה־12 הקריאה כל מילה ומילה מתוך תריסר הפסוקים בצורה מושלמת, כל 350 הנוכחים פרצו במחיאות כפיים בעמידה.
הדבר הוכיח שאפילו בלי פנקס, המערכת כה חסינה שתוכל להעביר את המידע בדיוק.
כמובן, כאן מדובר רק על תריסר פסוקים, ואפשר לטעון שבעל־פה המסורת רחבה בהרבה מתריסר פסוקים. אבל צריך להבין — יש הרבה יותר משלוש שעות ללמוד את המסורת שבעל־פה.
מה שהוכחנו הוא שהטכנולוגיה ששימשה להעברת המסורת שבעל־פה הופכת את הצורך בנס לשמירתה לבלתי הכרחי.
כמובן, אם אלוהים רוצה שהמסורת תישאר שלמה — היא תישאר שלמה.
ואם יש צורך בנס, אלוהים יעשה נס כדי לשמור עליה.
אבל בפועל, כנראה שאין צורך בנס, כי השיטה להעביר אותה טובה כל כך, כפי שראינו באופן מעשי שהיא עובדת.
אגב, אין זכויות יוצרים על הניסוי הזה.
אם אתם לא מאמינים שאפשר להעביר מסורת בעל־פה בשלמות — ערכו את הניסוי בעצמכם. תראו מיד.
דרך אגב, צריך להבין שכל תוכנית הכשרה מקצועית...
אבל נו באמת, קֶלֶמֶן, בוא נהיה הגיוניים. אתה באמת אומר לי שבמשך שלושת אלפים שנה,
מסורת שבעל־פה עברה מאב לבן, ממורה לתלמיד, והיא נשארה שלמה עד היום?
מעולם לא שיחקת במשחק הטלפון השבור?
משחק הטלפון השבור
אז אני מאמין שיש שתי תשובות לשאלה הזאת — אחת שאני ממש לא אוהב,
אבל אני חושב שהיא נכונה, ולכן אגיד לך אותה. אבל אני לא אוהב אותה — רגשית היא לא עושה לי כלום.
והשנייה — שאני מאוד אוהב, ואני חושב שגם אתה תעריך אותה.
התשובה שאני לא אוהב, אבל שהיא נכונה, היא זאת:
אם אלוהים טוב — האם הוא ירצה שהתורה תישכח?
לא.
אם אלוהים כל־יכול — האם הוא יכול למנוע את שכחת התורה?
כן.
אם אלוהים כל־יודע — האם הוא ידע כשהתורה עומדת להישכח? כן.
אז אם כך, במקרה הצורך, אלוהים יעשה נס כדי למנוע את שכחת התורה.
או במילים אחרות — אם אלוהים רוצה שהמסורת שבעל־פה תישאר שלמה, אז היא נשארת שלמה.
בסדר, זה נקי, זה לוגי, ואני שונא את התשובה הזאת כי רגשית היא די שטוחה.
עכשיו אתן לך תשובה שאני אוהב.
לפני כמה שנים קיבלתי טלפון מקבוצת נוער אורתודוקסית בארצות הברית שנקראת NCSY.
שמעת עליהם? (אנשים ממלמלים) כן.
האזור שלהם בקליפורניה, החוף המערבי, ערך כנס, והם רצו לדעת אם אני יכול להגיע מישראל לכנס שלהם ולדבר שם.
אמרתי להם שאגיע בתנאי אחד.
המנהל האזורי שאל: "מה התנאי שלך?"
אמרתי: "אני רוצה שליטה מוחלטת, לא רק על החלק הלימודי של הכנס האזורי הזה, אלא גם על כל החלק הבידורי והחברתי."
המנהל שאל: "מה אתה מתכוון?"
אז הסברתי לו למה אני מתכוון. הוא אמר: "קֶלֶמֶן, הם כולם שלך."
לקח לי שבועיים לתכנן את התוכנית. טסתי לקליפורניה.
הם השתלטו על מלון שנמצא 45 דקות צפונית ללוס אנג'לס.
הגעתי למלון מוקדם. אף אחד לא ידע מי אני, הייתי סתם מישהו שיושב בפינה.
לפי ההוראות שלי, כש-220 חניכי NCSY הגיעו כדי להשתלט על המלון,
הם מיד קיבלו הוראה מהמד"צים:
"קחו את המזוודות שלכם לחדרים, תניחו אותן שם, ותגיעו מיד לאולם האירועים בשביל שובר הקרח."
עכשיו, כנראה שזה דבר רגיל שקורה ב־NCSY — כשהחבר'ה מגיעים בפעם הראשונה, יש פעילות שובר קרח,
אז אף אחד לא חשד.
הנערים עלו לחדרים, הניחו את המזוודות, וירדו לאולם.
הם נכנסו לאולם — פינו את כל הכיסאות והשולחנות לצד אחד.
המדריך הראשי עמד על כיסא ואמר לכולם:
"טוב! אנחנו הולכים לשחק במשחק הטלפון השבור! כולם להסתדר עכשיו, אנחנו נחלק אתכם לקבוצות של 12.
"ספירה: אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר, 11, 12.
"אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר, 11, 12, אחד, שתיים..."
וכולם ספרו.
המדריך אמר: "כל מספרי אחד — לעמוד כאן. כל מספרי שתיים — 15 יארד משם, לעמוד כאן.
"כל מספרי שלוש — כאן, עוד 15 יארד משם. מספרי ארבע — כאן."
יצרנו 12 שורות.
כולם קיבלו את הכללים:
אנחנו נותנים כרטיס לאדם הראשון בשורה. הוא יכול להסתכל עליו כמה זמן שירצה.
כשהוא סיים להסתכל, הוא חייב להחזיר את הכרטיס למדריך שנתן לו אותו.
מספר אחד בשורה יכול אז לדבר עם מספר שתיים בשורה.
מספר שתיים יכול לדבר עם מספר שלוש.
אם נתפוס שמספר חמש מדבר עם מספר שבע — כלומר מדלגים על דור — הקבוצה נפסלת.
מותר לדבר רק עם הדור שלפניך או שאחריך, לא לדלג.
המשחק התחיל. אני הכנתי את הכרטיסים.
המסר היה קצר ואינטואיטיבי מאוד:
"הכלב השחור קפץ מעל הגדר הירוקה, נפל לבריכה כחולה ויצא עם עיניים אדומות."
פשוט לזכור.
הכרטיסים נמסרו לאדם הראשון בכל שורה.
אחרי כמה רגעים הראשון בשורה החזיר את הכרטיס למדריך.
הראשון אמר לשני, השני לשלישי, השלישי לרביעי — והמשכנו ככה עד סוף השורה.
כל המשחק לקח בערך חמש דקות — בערך 300 שניות לעבור 22 אנשים.
לפי ההוראות, האדם האחרון בכל שורה קיבל כרטיס אינדקס ריק,
והתבקש לכתוב עליו את מה ששמע מהאדם שלפניו.
עברתי בין השורות, אספתי את הכרטיסים מהאחרון בכל שורה,
ובמקום ישבתי עם מחשבון וסיכמתי את התוצאות.
התוצאות היו כך:
100% מהקבוצות טעו ב־100% מהמסר.
(הקהל צוחק) אני מדבר על ג'יבריש מוחלט.
היו לי כרטיסים שכתבו בהם דברים כמו: "אני רוצה ללכת לג'ק אין דה בוקס, אחי" (הקהל צוחק).
סתם שטויות, בלי שום קשר למה שהיה כתוב במקור.
הם נפלו ישר במלכודת. הם לא הבינו לאן זה הולך.
כולם התחילו להתפזר, ואז המדריך הראשי אמר: "רגע, רגע, רגע!
אנחנו הולכים לשחק שוב."
אז החבר'ה אמרו: "לאאא, משעמם לנו, בואו נעשה משהו אחר."
המדריך הראשי אומר: "לא, אנחנו נשחק שוב."
"לאא, אנחנו רוצים משהו אחר." וכולם התחילו לצאת מהחדר.
ואז, לפי התזמון, המדריך הראשי קפץ על כיסא ואמר בקול רם מול כולם:
"לא! אנחנו הולכים לשחק שוב!"
והוא שלף מהמעיל שלו 12 שטרות של 100 דולר.
מצאנו תורם שנתן 1,200 דולר כדי שנוכל להריץ את הניסוי.
כולם רצו לראות — "וואו אחי, זה אמיתי!" (הקהל צוחק).
כולם הסתדרו מהר בשורות: "יאללה אחי, מהר, מהר, קדימה, קדימה!"
אמרתי לקבוצות: כל קבוצה שמצליחה תזכה בשטר חדש ופריך של 100 דולר.
הפעם המסר היה הרבה יותר ארוך והרבה פחות אינטואיטיבי, קשה מאוד לזכור.
אמרנו להם שכל מי שייתפס מרמה — נפסל.
היו לנו מדריכים שמסתובבים בכל מקום לוודא שאף אחד לא מדלג על דור.
הפעם המצב היה קצת שונה.
נתנו את הכרטיסים לראשונים בשורה, והם בהו בכרטיסים זמן ארוך...
כולם צעקו: "תקלוט את זה טוב אחי! תקלוט את זה טוב!" (הקהל צוחק)
ראיתי בשורה אחת את מספר שש מחזיק את מספר שבע על הרצפה וצועק:
"לאאא אחי, זה לא מה שאמרתי! זה לא מה שאמרתי!" (הקהל צוחק)
כן, הם היו קצת יותר אינטנסיביים הפעם.
במקום חמש דקות, המשחק לקח בערך 45 דקות.
הפעם הם לקחו את זה הרבה יותר ברצינות.
בסוף, שוב נתנו כרטיסי אינדקס ריקים לאחרונים בכל שורה.
הם כתבו מה ששמעו, אני עברתי, אספתי את הכרטיסים,
ישבתי עם מחשבון וחישבתי את התוצאות.
והנה התוצאות:
בפעם השנייה, היו שתי קבוצות שעדיין יצאו עם ג'יבריש מוחלט.
ואנשים בקבוצות האלו אמרו: "מי עשה את זה?! אני אהרוג אותו! מי עשה את זה?!" (הקהל צוחק)
שאר 10 הקבוצות הצליחו להעביר את המסר במלואו —
עם דיוק של 90% מהאותיות או יותר.
כלומר, בפחות או יותר חמישה דולרים לאדם — אפילו קצת פחות — העלינו את רמת הדיוק מאפס ל־90%.
אז מה שרואים הוא, שמשחק הטלפון השבור — כל המטרה שלו היא להרוס את המסר.
אז אם אתה רוצה להרוס אותו, זה מאוד קל.
אבל אם אתה רוצה להעביר אותו בדיוק — אפשר להעביר מידע בצורה מדויקת מאוד.
האמת היא, שרציתי להריץ את המשחק שוב באותו סוף שבוע,
אבל לא הבנתי שאני מתעסק עם ילדים בני 13 עד 17,
וכפי שמחקרים מראים — לבני 13 עד 17 אין באמת חומר אפור במוח,
יש להם רק הורמונים… (הקהל צוחק)
אז לא יכולנו להריץ את המשחק שוב, לא הייתה להם סבלנות, הכל התפרק — וזהו.
אני אספר לכם מה רציתי לעשות באותו סוף שבוע, ולא הספקתי —
ואז, בערך ארבע שנים מאוחר יותר, הצלחתי להריץ את רוב הניסוי הזה כאן בירושלים,
ואספר לכם מה קרה.
אבל קודם אני רוצה שתנסו לנחש מה אתם חושבים תהיה התוצאה אם הייתי מריץ את המשחק כפי שרציתי.
הרעיון שלי היה כזה:
אני רואה שבחמישה דולרים אני יכול להקפיץ את הדיוק מאפס ל־90%.
מה לדעתכם יקרה אם נשנה את המשחק כך:
אנחנו נותנים את המסר לאדם הראשון בכל שורה.
הוא יכול להסתכל על המסר כמה זמן שירצה.
כשהוא מסיים, הוא מחזיר את הכרטיס למדריך.
ואז, לפני שה"מספר אחד" בכל שורה מדבר עם ה"מספר שתיים",
אנחנו מוציאים את כל ה"מספר אחד" מהחדר.
הם יושבים בחדר ישיבות, דנים ביניהם מה לדעתם היה כתוב בכרטיס,
מצביעים, ואחרי ההצבעה הם חוזרים לחדר,
וה"מספר אחד" רשאי לומר ל"מספר שתיים" אך ורק את מה שהיה ההצבעה ברוב,
גם אם הוא אישית לא מסכים.
אחר כך, כל ה"מספר שתיים" יוצאים מהחדר, דנים במה ששמעו מה"מספר אחד",
מצביעים, חוזרים, ואומרים ל"מספר שלוש" רק את מה שהוחלט ברוב — וכן הלאה,
דור אחרי דור.
האם יש טעות שההליך הזה ימחק? — כן. — לא. — כן, כמובן.
מה הטעות? אם מישהו אחד טועה, או שלושה, או אפילו חמישה —
ההצבעה תתקן את הטעות.
כלומר, אלא אם כן שבעה מתוך ה־12 טועים — ההליך הזה יתקן את השגיאה.
אז אם הייתי שומר את חמשת הדולרים, ומוסיף הצבעה —
דרך אגב, הרצתי את הניסוי הזה, אז אני יודע את התשובה —
אבל תנחשו: מה לדעתכם תהיה רמת הדיוק?
— 100% — אוקיי, נגיד 100%. עוד רגע אגיד לכם מה קרה בפועל.
עכשיו, נשנה שוב את המשחק:
שומרים את חמשת הדולרים, שומרים את ההצבעה,
אבל משנים כך —
הפעם, ה"מספר אחד" מסתכלים על הכרטיס,
יוצאים לחדר, מצביעים, אבל לפני שהם אומרים ל"מספר שתיים" את ההחלטה,
כל "מספר אחד" חייב להסתובב ולפנות למדריך.
המדריך מחזיק את הכרטיס.
ה"מספר אחד" אומר למדריך מה הוא חושב שהיה כתוב בכרטיס.
אם ה"מספר אחד" צודק, המדריך מניח ידיו על ראשו ואומר:
"אני מעניק לך בזה סמיכה לרבנות אורתודוקסית." (הקהל צוחק)
עם ה־סמיכה הזו, ה"מספר אחד" מסתובב ואומר ל"מספר שתיים".
אחר כך ה"מספר שתיים" יוצאים, מצביעים, חוזרים,
אבל לפני שהם אומרים ל"מספר שלוש" את מה שהחליטו,
כל "מספר שתיים" חייב לומר ל"מספר אחד" מה הוא עומד לומר ל"מספר שלוש".
אם ה"מספר אחד" חושב שהוא צודק — הוא מעניק לו סמיכה לרבנות,
ואז ה"מספר שתיים" רשאי לומר ל"מספר שלוש".
וכן הלאה — ה"מספר שלוש" יוצאים, חוזרים, חייבים לומר ל"מספר שתיים" מה יגידו ל"מספר ארבע"…
לפני שהם יכולים להמשיך. האם יש טעות שהדבר הזה היה מתקן?
בוודאי. עכשיו, אם נוסיף את נוהל ה"סמיכה", מה אתם חושבים שהדיוק יגיע אליו? אנחנו כבר ב־100%.
– [תלמיד] 110.
– [המדריך] 115%, אוקיי, 115%. עכשיו, נשנה שוב את המשחק.
נשאיר את החמשת הדולרים, כן? נשאיר את נוהל ההצבעה. נשאיר את נוהל ה"סמיכה".
רק נוסיף את השינוי הבא: במקום שיהיו לנו בני נוער בני 13 עד 17 בסוף שבוע של NCSY שנהנים להעביר מידע אחד לשני, נשנה כך שבמקום זה יהיו לנו מנהיגי קהילה אחראיים בני 40 עד 70, שמרגישים שהכול תלוי בזה שהמסר יעבור בצורה נכונה.
האם לדעתכם מנהיגי קהילה בני 47, שחושבים שהמסר הזה מגיע מאלוהים, יתייחסו לזה ברצינות רבה יותר מבני נוער בני 13 עד 17 בסוף שבוע של NCSY?
– כן. – בטח. – ברור. – הם אולי ישכחו יותר.
– [המדריך] אם נוסיף את העובדה שהאנשים האלה באמת אכפת להם ממה שהם עושים, ואנחנו כבר ב־115% דיוק, מה הייתם מצפים שיקרה לדיוק?
– 200. – נגיד 200%, בסדר. נשנה את המשחק שוב.
הפעם, נשאיר את החמשה דולר, נשאיר את נוהל ההצבעה, נשאיר את ה"סמיכה". נשאיר את העובדה שאלה יכולים להיות בני 47 שמעבירים את המידע. רק נוסיף עוד דבר אחד.
אנחנו יודעים שאנשים שהעבירו את המסורת שבעל פה לא הורשו להעביר את המידע הזה אלא אם שמרו משהו שנקרא "פנקס אישי". לכל מי שהעביר מסורת בעל פה היה פנקס פרטי משלו.
אם נתעקש שכל אחד ישמור רישום כתוב משלו למה שנאמר לו — האם זה יעלה את הדיוק?
– [תלמיד] בטח.
– [המדריך] אוקיי, אז ה־200% יהפוך ל...?
– 300. – 300%.
אוקיי, עכשיו. כמעט ערכתי את הניסוי הזה. אני אספר לכם מה קרה. יש קבוצה שמגיעה לישראל פעם בשנה שנקראת "מכללת". זו קבוצה של בערך — תלוי בשנה — אבל בשנה ההיא היו בערך 250 בנות נוער רציניות מאוד, שבאות לכאן ללמוד 10 עד 12 שעות ביום.
במילים אחרות, הן רוצות לבלות את הקיץ שלהן — אלה בנות שרוצות לבלות את הקיץ שלהן בלימוד תורה 10 עד 12 שעות ביום. הן יוצאות לטיול פעם בשבוע. כל שאר הזמן, הן כאן כי הן רוצות ללמוד. הן אנשים מאוד רציניים.
אז ניגשתי לראש התוכנית ואמרתי: "האם יהיה בסדר אם אערוך איתן ניסוי קטן?" הן אמרו: "בסדר". אז ערכתי את הניסוי הבא.
פניתי לקבוצה ואמרתי להן: "אני רוצה להראות לעולם שאפשר להעביר מידע בעל פה בצורה שלמה, ואני צריך את עזרתכן."
והסברתי שאני עומד להביא בערך 100 משקיפים שיצפו בניסוי, ואם הבנות יעשו טעות ויפספסו, זה יהיה חילול השם הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית.
אם הן יעבירו נכון, זה יהיה קידוש השם גדול — זה יוכיח למעשה שהמסורת אמינה. אבל אם הן יפספסו, זה עלול להיות רע.
"ולכן", אמרתי, "אתן חייבות להתייחס לזה ברצינות."
במקום, בערך 20 בנות פרשו. (צחוק בקהל) הן כל כך פחדו שהן יפשלו.
עכשיו, לא עשינו את נוהל החמשה דולר. במקום זה הבטחנו לכל משתתפת בקבוצה מנצחת גלידה. (צחוק בקהל) ואולי זה אפילו היה יותר טוב מ־5 דולר.
(צחוק בקהל) (מלמול תלמידים)
כדי ליצור את תחושת האחריות של בני ה־40 עד ה־70, נתתי להן את השיחה הזו.
לא רציתי שייעזרו בפנקסים, כי הרגשתי שאם הן ישתמשו בפנקסים — ברור שהן יצליחו, ואז לא תהיה שום אתגר. לכן לא אפשרתי להן להשתמש בפנקסים.
אבל מה שכן עשינו היה — כל קבוצה יוצאת, מצביעה, חוזרת, ואז היא חייבת לפנות לדור הקודם ולקבל "סמיכה" לפני שתוכל למסור את המידע לדור הבא.
כדי לוודא שהמסר יהיה מספיק מורכב, לקחתי בערך תריסר פסוקים על קורבנות, ומכיוון שהבנות האלה היו כל כך מלומדות שייתכן שהיו מכירות את הפסוקים בעברית, לקחתי את התרגום לאנגלית מתוך חומש קורן.
היו לי בערך תריסר פסוקים על קורבנות, באנגלית, ושיניתי את הסדר של כל הפסוקים. שמתי אותם על 12 כרטיסים והעברתי את המשחק.
הניסוי נמשך יותר משלוש שעות עד שעברנו את כל הדורות.
בסוף שלוש השעות, אמרתי לבנות: האדם האחרון בכל שורה חייב לקום מול הקבוצה של 350 אנשים — בערך 100 צופים וכ־250 משתתפות.
האחרונה בכל אחת מ־12 השורות הייתה צריכה לעמוד ולהקריא את כל 12 הפסוקים.
הסברתי להן שאם הן מתקנות את עצמן באמצע ההקראה — הקבוצה שלהן נפסלת. כלומר, אם מישהי אומרת: "וְלָקַחְתָּ אֶת הַשָּׂעִיר — אה, התכוונתי את הַכֶּבֶשׂ", הקבוצה נפסלת.
הן היו רשאיות לומר כל מילה פעם אחת בלבד.
לקח בערך שעה ל־12 הבנות האחרונות לומר את מה שהיה כתוב על הכרטיס.
ואחת אחת, כל בת הקריאה, וכאשר הבת ה־12 הקריאה כל מילה ומילה מתוך תריסר הפסוקים בצורה מושלמת, כל 350 הנוכחים פרצו במחיאות כפיים בעמידה.
הדבר הוכיח שאפילו בלי פנקס, המערכת כה חסינה שתוכל להעביר את המידע בדיוק.
כמובן, כאן מדובר רק על תריסר פסוקים, ואפשר לטעון שבעל־פה המסורת רחבה בהרבה מתריסר פסוקים. אבל צריך להבין — יש הרבה יותר משלוש שעות ללמוד את המסורת שבעל־פה.
מה שהוכחנו הוא שהטכנולוגיה ששימשה להעברת המסורת שבעל־פה הופכת את הצורך בנס לשמירתה לבלתי הכרחי.
כמובן, אם אלוהים רוצה שהמסורת תישאר שלמה — היא תישאר שלמה.
ואם יש צורך בנס, אלוהים יעשה נס כדי לשמור עליה.
אבל בפועל, כנראה שאין צורך בנס, כי השיטה להעביר אותה טובה כל כך, כפי שראינו באופן מעשי שהיא עובדת.
אגב, אין זכויות יוצרים על הניסוי הזה.
אם אתם לא מאמינים שאפשר להעביר מסורת בעל־פה בשלמות — ערכו את הניסוי בעצמכם. תראו מיד.
דרך אגב, צריך להבין שכל תוכנית הכשרה מקצועית...