אתמול חל ה״א באב - יום הסתלקותם של שני "אריות": רבי יצחק לוריא (האר"י), גדול מקובלי צפת, ומאיר אר"יאל. שניהם היו אנשי סוד - האר״י היה שרוי בסודות הקבלה, ומאיר אריאל הצפין דרך קבע סודות בשיריו. שאלה שיכולה להישאל היא האם הם נפגשו ביצירתם לפני שעזבו את העולם? מעיון ביצירתם עולה ששניהם קראו לעומק את שיר השירים, דבר שהתבטא במורשת שהשאירו לנו.
הפסוקים ״תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ״, ״לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה״ משיר השירים הם ככל הנראה מקורות למונח ״חֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין״ (״שדה תפוחים מקודשים״) - מקום/זמן מיסטי המוזכר בתורת האר״י, בו ריח השדה וניחוח הפרי הירוק ממלאים את האויר, ובו מתרחש מפגש בין השכינה לקב״ה.
כארבע מאות שנה אחר לכתו של האר״י יכתוב מאיר אריאל על "בְּשָׂדֶה יָרֹק עַל גִּבְעָה תְּלוּלָה״, ״בֹּשֶׂם אַהֲבָה נוֹדֶפֶת וּטְלוּלָה״, ״עַל תְּחוּשָׁה שֶׁל תַּפּוּחַ״, ״עַל מַרְבַד עֲלֵי עֵשֶׂב״ - אריאל כותב על זמן בו מתרחש חיפוש עדין אחר קירבה ועל מקום של מפגש בו פורחת אהבה מלאת תשוקה ומעורבת בפחד מפני כישלון.
טוב להזכיר היום את שני האריות הארצישראליים האלה ולהפיק עוד ועוד ממורשתם.