כיצד אדם עושה דין לעצמו. ובו סעיף אחד:יכול אדם לעשות דין לעצמו אם רואה שלו ביד אחר שגזלו יכול לקחתו מידו ואם האחר עומד כנגדו יכול להכותו עד שיניחנו (אם לא יכול להציל בענין אחר) (טור) אפי' הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין והוא שיכול לברר ששלו הוא נוטל בדין מ"מ אין לו רשות למשכנו בחובו: הגה מטעם שיתבאר לקמן סי' צ"ז סעיף ו' וי"א דוקא בחובו ממש אבל אם חייב לו בלא הלואה או שא"צ למשכנו כי הוא כבר אצלו בפקדון או מצאו ביד אחר מותר לתפסו (ריב"ש סי' שצ"ו) וי"א דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו כגון שגזלו או רוצה לגזלו או רוצה להזיקו יכול להציל שלו אבל אם כבר נתחייב לו מכח גזילה או ממקום אחר לא (מרדכי ונ"י פ' המניח) ודוקא הוא בעצמו יכול למעבד דינא לנפשיה אבל אסור לעשות ע"י העכו"ם (ת"ה סי' ש"ד) ומיהו אם עבר ועשה ע"י השרים אם לא היה יכול להציל שלא בענין אחר מה שעשה עשוי (ע' במהרי"ק שורש קס"א) י"א דלא מיקרי עביד דינא לנפשיה אלא כשמזיק לחבירו כגון שמכהו ולכן לא יוכל לעשות אלא א"כ יוכל לברר שהוא שלו אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון יכול לעשות בכל ענין ויורד אח"כ עמו לדין (מהרי"ק שורש סי' קס"א) וכל זה מיירי ביחיד נגד יחיד אבל יחיד נגד רבים והוא מבני העיר עבדי דינא לנפשייהו אם יודעים שהדין עמהם אע"פ שאין יכולים לברר לפני ב"ד כי אינם יכולים להעיד שכולן נוגעין בדבר (תשו' הרשב"א כ"ז סי' צ"ה) ע' בסי' ז' סעיף י"ב וסי' ל"ז ואם יש חלוקים וטענות ביניהם הקהל נקראים מוחזקים לגבי היחיד וצריך לתת להם משכון קודם שירדו עמו לדין (מרדכי פ' המוכר פירות וס"פ לא יחפור) והא דנקראים מוחזקים לגבי יחיד דוקא בענייני מסים אבל לא בשאר דברים ומ"מ צריך לתת משכון קודם שירדו לדין עמו (ת"ה סי' שמ"א) וכל זה כשאין היחיד ת"ח אבל אם הוא ת"ח שתורתו אומנתו ויש לו דין בזה מחמת מסים א"צ לתת להם משכון וגם אינם נקראים מוחזקים נגדו (מוהר"ם מירזבורג) ומותר לכוף בענייני מסים ע"י עכו"ם ולהפסידו אם אינם יכולים להוציא ממנו המס בענין אחר (מהרי"ק שורש י"ז וכ"ז):
A person may take the law into his own hands in order to safeguard his interests. If he sees aught that belongs to him in the hand of another person who robbed it [from him], he may take it from his hand, and if the latter makes a stand against him, he may strike him until he releases it, — if he cannot save [the stolen article] otherwise — even if it is aught that does not involve an irretrievable loss should he [have to] wait until he takes legal proceedings against him, provided he can prove that [what] he takes [is] his own in accordance with the law. Nevertheless, he has no right to seize a pledge for his debt [when it matures]. Gloss: On account of the reason which will be explained infra § 97, par. 6. Some say [that this applies] only to [seizing a pledge] for his actual debt [which was incurred through a loan], but if he owes him [aught] not on account of a loan, or where he [the creditor] does not have to take a pledge, — for it [the pledge] is already in his possession as a deposit — or [in the case where] he discovered it in the possession of another person — he is permitted to seize it. And some saythat we apply the principle 'A man may take the law into his own hands in order to safeguard his interests' only with respect to an article [concerning which] it is clearly evident to him that it is his, e.g., where one robbed him,or one desires to rob him,or one desires to cause him damage, [in which case] he may save that which belongs to him, but if one has become liable to him on account of a [previous] robbery or on account of other grounds, [we do] not [apply this principle]. And only he alone may take the law into his own hands in order to safeguard his interests, but he is forbidden to do [this] through a heathen Court.However, if he violated [the law] and did [this] by means of the [government] officers, — provided he was not able to save [aught] in another manner, — [the law is that] his act cannot be undone.Some say that [the principle] 'a man may take the law into his own hands in order to safeguard his interests' is applicable only when he inflicts injury upon his fellow, e.g., when he strikes him.Consequently, one may [so] act only when he can make certain that the [article in question] is his own, but a mere seizure, [viz., in the case] where he seized a pledge [without having to resort to force — the law is that] one may do [this] in any case and subsequently he goes down with him to Court.This entire [foregoing ruling] deals with one individual in conflict with [another] individual, but [in the case of] an individual in conflict with an [entire] community, — [the law is that if] he is one of the townsmen,they may take the law into their own hands in order to safeguard their interests, [provided] if they know that the law is in their favour, although they are unable to prove [this] before the Court of Law, — for they cannot testify since they are all interested parties in the matter., § 7, par. 12 and § 37. And if there are differences of opinion and claims between them, — the [members of the] community are called the actual possessors with respect to the individual [who is in conflict with them], and he is required to give them a pledge before they go down with him to Court. The fact that they are called actual possessors with respect to an individual applies only in matters of taxes but not in other cases. Nevertheless, he must give [them] a pledge before they go down to Court with him. This entire [foregoing ruling applies only] where the individual [who is in conflict with the community] is not a scholar, but if he is a scholar where the [study of the] Torah is his [sole] profession and he has a claim in this [matter] on account of taxes, he is not required to give them a pledge and they too are not called actual possessors with respect to him. It is permissible to compel [an individual to comply] with [the laws pertaining to] matters of taxes by means of a heathen Court and to cause him to suffer a loss if they cannot collect from him the tax otherwise.
הֵיכָא דְּאִיכָּא פְּסֵידָא – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, דְּעָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ. כִּי פְּלִיגִי – הֵיכָא דְּלֵיכָּא פְּסֵידָא; רַב יְהוּדָה אָמַר: לָא עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ, דְּכֵיוָן דְּלֵיכָּא פְּסֵידָא – לֵיזִיל קַמֵּיהּ דַּיָּינָא. רַב נַחְמָן אָמַר: עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ, דְּכֵיוָן דִּבְדִין עָבֵיד – לָא טָרַח.
Where there is an imminent loss that will be suffered if the injured party does not take action, everyone agrees that a person may take justice into his own hands. They disagree only when there is no imminent loss that will be suffered. Rav Yehuda says that a person may not take justice into his own hands, because since there is no loss, he should go before the judge to have him enforce the law. Rav Naḥman says that a person may take justice into his own hands. Since he is acting lawfully, as he is clearly in the right, he need not trouble himself to go before the judge to have him enforce the law.
יֵשׁ לְאָדָם לַעֲשׂוֹת דִּין לְעַצְמוֹ אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ הוֹאִיל וְכַדָּת וְכַהֲלָכָה הוּא עוֹשֶׂה אֵינוֹ חַיָּב לִטְרֹחַ וְלָבוֹא לְבֵית דִּין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם הֶפְסֵד בִּנְכָסָיו אִלּוּ נִתְאַחֵר וּבָא לְבֵית דִּין. לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל עָלָיו בַּעַל דִּינוֹ וֶהֱבִיאוֹ לְבֵית דִּין וְדָרְשׁוּ וּמָצְאוּ שֶׁעָשָׂה כַּהֲלָכָה וְדִין אֱמֶת דָּן לְעַצְמוֹ אֵין סוֹתְרִין אֶת דִּינוֹ:
A person may execute judgment himself if he has the power to do so. If he acts according to the dictates of our faith and according to law, he is not obligated to take the trouble to come to the court. This applies even if he would not suffer any financial loss if he would delay and bring the matter to the court.
Consequently, should the other litigant lodge a complaint against him and bring him to court, if the court investigates and discovers that he acted according to law, i.e., the decision which he arrived at was true, we do not abrogate his decision.
Consequently, should the other litigant lodge a complaint against him and bring him to court, if the court investigates and discovers that he acted according to law, i.e., the decision which he arrived at was true, we do not abrogate his decision.
יש לאדם לעשות דין לעצמו וכו'. פלוגתא דרב יהודה ור"נ וסבר ר"נ דעביד איניש דינא לנפשיה ועיין בתשובת מהריק"ו שורש קס"א שהביא ראיה מדברי סה"ת דמחלק בין זקף במלוה ללא זקף ללמוד דאפילו בדבר דלא בריר עביד דינא לנפשיה וקשה דמאי סייעתא דהוא בא לומר דאפילו ידוע לנו שהוא חפציו כיון דזקפו עליו לא מצי למעבד דינא לנפשיה ואפשר לומר דה"ק דאם הדבר תלוי בידיעתנו אפילו לא זקפו לא מצי למיעבד דינא לנפשיה אם אינו ברור לנו ולאו בזקיפה תליא. ומ"מ לא מכרעא מידי דלעולם בברור לנו מיירי ואפ"ה כי זקפו לא מצי למעבד דינא לנפשיה וצ"ע גם מה שהביא ראיה לזה מה"ר קלונימוס דלמה הוצרך להוציא לעז על אותו צדיק שלקח זמורות אחרות כו'. זה דבר תימה דבהדיא משמע בגמרא דר"נ לא לקח הזמורות עצמן שגנב האריס אלא דבר אחר שהיה לו חלק לאריס בה וצ"ע. (א"ה עיין פ"ב מהלכות עבדים הלכה ה'):
מי שצוה בשעת מיתתו שיתנו לפלוני דקל או שדה מנכסיו וחלקו האחים ולא נתנו לו כלום החלוקה בטלה ויתנו לזה מה שצוה מורישן ואח"כ חוזרים וחולקים בתחלה: הגה ואם ירצה אחד לקיים החלוקה וליתן לו משלו וחבירו יתן לו מעות הרשות בידו (טור בשם הרא"ש):
רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אִיקְּלַע לְבֵי אֶבְיוֹנֵי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: כְּלוּם מַעֲשֶׂה בָּא לִידָךְ? אֲמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל שֶׁאֲנָסוּהוּ גּוֹיִם וְהֶרְאָה מָמוֹן חֲבֵירוֹ בָּא לְיָדִי, וְחִיַּיבְתִּיו.
§ The Gemara returns to the matter of one who showed another’s field to thugs. Rav Huna bar Yehuda happened to come to the town of Bei Abiyonei and came before Rava, who said to him: Did any legal incident come to you for judgment recently? Rav Huna bar Yehuda said to him: There was a case of a Jew whom gentiles coerced and, as a result he showed them property belonging to another, which the gentiles later seized. He came to me for judgment, and I deemed him liable to compensate the owner for the loss.
Nonetheless, no contemporary halachic authority regards the rules of moser as entirely null and void in Western democracies, even in those countries, such as the United States, that have often shown incredible kindness to Jews. Even Rav Schachter (in a brief essay titled “Regarding Mesirah”, 2007, available at www.torahweb.org) voices concern that a Jew would unduly suffer from other inmates in certain prisons (Rav Schachter distinguishes between federal and state prisons) or that lingering anti-Semitic attitudes would cause an offender to receive a punishment beyond what he deserves. Rav Schachter writes that if such concerns are indeed relevant, then turning in such an offender would be considered mesirah.
As noted earlier, although litigants may not voluntarily accept the jurisdiction of non-Jewish courts, nor may they agree that their disputes be adjudicated by a Bet Din on the basis of civil law, there are areas in which the particular provisions of Jewish law may be incorporated either explicitly or impliedly in a contract and made binding upon the parties. For example, Jewish law provides that rent is not due until the conclusion of the rental period. That provision is subject to variance by explicit agreement of the parties. In a locale in which it is common practice to pay rent in advance, the presumption is that the parties intend to be governed by the accepted practice. Unless otherwise stipulated, the minhag ha-soḥarim, or common trade practice, becomes an implied condition of the contract. Any dispute with regard to the existence or nature of an accepted trade practice must, of course, be adjudicated by a Bet Din. At times, the practice arises because of provisions of the legal system that are binding upon the society at large. Such laws, in effect, give birth to an accepted practice which, in turn, becomes an implied condition of contracts executed in jurisdictions in which those laws are binding.
יכול להכותו. עיין במשנה למלך ובתומים שהקשו דבסי' תכ"א סעיף ו' בהג"ה כתב דוקא במשרת וחושש שמא יגנוב דאיכא פסידא מותר להכותו ובלא"ה אסור להכותו לכן נראה דהיה קשה ליה להרמב"ם מה שהקשה המשל"מ מהא דב"ק כ"ח דאמר התם נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשות' , ולזה נלפענ"ד דלא מיבעיא במקום שיש לאחר טענה עליו וטוען שבדין הוא מחזיק בו ודינא בעינא ואציית למאמר ב"ד והוי כאפשר דהציל בענין אחר דאסור להכותו כמבואר בב"ק ך"ח גבי אפשר לשומטו אלא אפי' אינו אומר שום טענה מ"מ קשה הדבר שיהיה מותר להכותו לכתחלה במקום דליכא פסידא דהא אפי' הב"ד גופיה אין שולחין יד בגופו של המסרב תיכף רק שולחין שליח ב"ד ומוציא בע"כ וכשאינו מניח לשליח ב"ד אז מנדין להמסרב רק באינו משגיח על הנידוי ודאי דמותרין להכותו עד שתצא נפשו ואם כן מה"ת יהיה הוא בעצמו מותר להכותו הא הוי כאפשר להצילו בענין אחר דהיינו שילך לב"ד ואם לא יציית דין הב"ד ינדוהו ולא חשידי ישראל לעבור אנידוי. וגם הב"ד אפשר שישלחו שלוחם להוציאו מהבית בלי הכאה כלל ועוד שמא יש לו טענה שאינו רוצה לגלות רק לב"ד ויציית למאמר ב"ד ועיין בנימוקי יוסף ולא עדיף הוא משליח ב"ד אכן כשכבר הכהו שהב"ד מסופקין שאפשר שלא היה אפשר אפי' להם להציל רק בהכאה הוא ג"כ פטור על הכאתו אבל לכתחלה קשה להתיר הכאה: לכן נראה דדעת הרמב"ם והש"ע להכריע ולחלק בין קרקע למטלטלין דבמטלטלין דאיכא חשש פסידא אפילו לכתחלה מותר להכותו אבל בקרקע דליכא שום חשש פסידא אסור לכתחלה ויש חילוק בין לכתחלה בין דיעבד דהא דקאמר בש"ס דבמקום פסידא לכ"ע עביד אינש דינא לנפשיה היינו הפסד ברור כגון בהאי גרגותני דקאמר התם דלא נשאר לחבירו מים לדלות ואיכא הפסד ברור ויהיה לו היזק בשדהו והב"ד לא יגבו לו הזיקו עפ"י הדין כי הוא רק גורם דפטור אז ודאי מותר לעשות ע"פ הכאה דבודאי יהיה ניזק ולא יושלם לו הזיקו ע"י ב"ד אבל שלא במקום הפסד ברור אבל מ"מ איכא חשש הפסד כגון שתופס ממנו מטלטלין דגזירההאף דהב"ד יגבו ממנו. מ"מ איכא חשש הפסד דאימר יבריחם או יקלקלם בהא פליגי בב"ק שם וקיימ"ל דאפי' בכה"ג עביד אינש דינא לנפשיה אבל במקום דודאי יכול להציל שלו עפ"י ב"ד בלי שום חשש כלל כגון בהאי גוונא המבואר בסי' תך"א דהא בודאי לא יקולקל ביתו כשיעמוד שם קצת שעה עד שילך לב"ד והב"ד ישלחו להוציאו משם ס"ל להרמב"ם והש"ע דאסור להכותו כיון דליכא שום חשש הפסד הוי כאפשר להציל בע"א דהא אפשר להציל בע"א אסור להכות כמבואר בסוגיא שם. אבל ודאי אם כבר הכהו ואחר בואו לב"ד הב"ד מסופקין שאפשר שאף הם לא היה להם באפשרי לעשות כ"א ע"י הכאה כגון שלא היה ציית אף לב"ד עד שהוצרכו גם הם להכותו פטור אבל אם הוא ברור שלהב"ד באפשרי לעשות שלא ע"י הכאה דאז הוי כאפשר להציל בע"א חייב ובהכי מיירי הא דב"ק דף ך"ח הנ"ל כדמוכח בסוגיא התם ולמאן דס"ל לא עביד אינש דינא לנפשיה בכל גוונא חייב לשלם בדיעבד ולהכי בב"ק כיון דלא תני התם רק שפטור בדיעבד לא מקשי רק למאן דס"ל לא עביד אינש דינא לנפשיה דלפ"ד עביד לא קשה דהא ע"כ מיירי בא"א להציל בע"א דבאפשר חייב כדמוכח התם אבל לענין לכתחלה שפיר פסקו הרמב"ם והש"ע בסי' תכ"א דאסור דמה"ת יסמוך עצמו אאומדנא שלא לעבוד אלאו ולהכות רעהו להיות רשע הא ליכא שום חשש פסידא ובמקום שיש לו טענה עליו ואומר שרוצ' לציית מאמר ב"ד ודאי דאסור להכותו במקום שאין לו הפסד ברור כנ"ל:
המוסר ממון בידי אנס בין אנס עכו"ם בין אנס ישראל חייב לשלם מהיפה שבנכסיו כל מה שלקח האנס אע"פ שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הרגיל בלבד ואם מת גובים מיורשיו כשאר כל המזיקים וי"א דדוקא שעמד בדין אבל אם לא עמד בדין אין היורשין חייבין לשלם ואשה שמסרה משמתינן לה ואם יש לה ממון שאין לבעל רשות בו משלמת ואם יש לה נכסי מלוג הבעל אוכל פירות כל ימי חייה ואם מתה חייב לשלם לנמסר וכן לשאר ניזק ואין הבעל לענין זה רק כיורש שחייב לשלם (מרדכי פ' החובל) בד"א כשהראה המוסר מעצמו אבל אם אנסוהו עכו"ם או ישראל אנס להראות והראה ה"ז פטור מתשלומין (ואם אנסו להראות שלו והראה [שלו ו]של חבירו חייב) (טור ס"א) ואם נשא ונתן ביד אע"פ שהוא אנוס חייב לשלם שהמציל עצמו בממון חבירו חייב כיצד הרי שגזר המלך להביא לו יין או תבן וכיוצא בדברים אלו ועמד מוסר ואמר הרי יש לפלוני אוצר יין או תבן במקום פלוני והלכו ולקחוהו חייב לשלם : הגה ואפי' יסרוהו ולא א"ל על מה והראה ממון חבירו חייב (טור שם) ולא מקרי אונס אלא הכאות ויסורין אבל לא אונס ממון (מרדכי פ' הגוזל בתרא ותשובת מיימוני דנזיקין סי"ב ונ"י) היה רואה נזק בא עליו מותר להציל עצמו אע"פ שע"י זה בא הנזק לאחר (נ"י פ' השותפין):
מי שיש עליו עדים שמסר ממון חבירו כגון שהראה מעצמו או שנאנס ונשא ונתן ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמסר אומר כך וכך הפסידני והמוסר כופר במה שטענו אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו אלא נשבע בנקיטת חפץ וזוכה במה שתפס וי"א דבספיקא דדינא לא מהני תפיסה (טור בשם הרא"ש) (וע"ל ס"ק ל"ב) ואם לא תפס אין מוציאין מן המוסר אלא בראייה ברורה (ואם ידעו ברור הדברים רק שהוצרך להתפשר עם השר בכך וכך הנמסר נשבע ונוטל (מרדכי פ' הגוזל בתרא) ויש מי שאומר שאם המוסר אומר איני יודע כמה הפסדת ע"י ישבע הנמסר ויטול: הגה (וע"ל ס"ק כ"ז) וכל זה במוסר ממון אבל מסר גופו של חבירו לאנסים הנמסר נשבע ונוטל וכן אם גרם לו תפיסה דהוי כמזיק בידים וצריך לשלם לו כל הזיקו (מרדכי פ' הגוזל בתרא) האומר לחבירו מסרתני והוא כופר ישבע לו היסת (הגהות אשירי) וי"א דצריך לישבע לו לפני השר שלא מסרו לו (מרדכי פ' הגוזל בתרא) וא"צ לעשות נקיות זו אלא ע"פ עד א' המעיד שמסרו אבל אין העכו"ם נאמנים בכך (מרדכי פ' החובל ופ' הפרה ופסקי מהרא"י סי' פ"ג ותשו' רשב"א סי' אלף נ"ח) שנים שמסרו ביחד כל א' משלם החצי ואם בזה אחר זה האחרון פטור דכ"ז שלא נפטר ממסירה הראשונה הנזק בא מגרם הראשון (מרדכי פ' הפרה) ואפי' לא מסרו רק ראה אנס או עכו"ם שיגידו לשר (מהר"מ מרוזבורק) י"א דאדם המוכה מחבירו יכול לילך לקבול לפני עכו"ם אע"פ דגורם למכה היזק גדול (מרדכי ומהרי"ו הנ"ל סי' כ"ח ות' מיהוה' דנזיקין סי' ס"ו ומהר"ם מרוזבורק):