וּלְמָה רְשָׁעִים דּוֹמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה – לְאִילָן שֶׁכּוּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טוּמְאָה וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לִמְקוֹם טׇהֳרָה. נִקְצַץ נוֹפוֹ – כּוּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טוּמְאָה. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁפֵּיעַ לָהֶן טוֹבָה לָרְשָׁעִים בְּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לְטוֹרְדָן וּלְהוֹרִישָׁן לְמַדְרֵיגָה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת״. וּכְבָר הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים מְסוּבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית נַתְּזָה בְּלוֹד. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵילָה זוֹ בִּפְנֵיהֶם: תַּלְמוּד גָּדוֹל אוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל? נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: מַעֲשֶׂה גָּדוֹל. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: תַּלְמוּד גָּדוֹל. נַעֲנוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: תַּלְמוּד גָּדוֹל, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה....
And to what are the wicked in this world compared? To a tree that stands entirely in an impure place and whose branches hang over a pure place. If its branches are cut off, it stands entirely in an impure place. So too, the Holy One, Blessed be He, bestows good upon the wicked in this world for the few mitzvot they have performed, in order to expel them and banish them to the lowest level of Gehenna in the future, as it is stated: “There is a way which seems right to a man, but its end are the ways of death” (Proverbs 14:12). In connection to the mishna’s statement about the importance of Torah study, the Gemara relates the following incident: And there already was an incident in which Rabbi Tarfon and the Elders were reclining in the loft of the house of Nit’za in Lod, when this question was asked of them: Is study greater or is action greater? Rabbi Tarfon answered and said: Action is greater. Rabbi Akiva answered and said: Study is greater. Everyone answered and said: Study is greater, but not as an independent value; rather, it is greater as study leads to action.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁבָּא לְהָעִיד עַל הָאִשָּׁה לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן. אָמַר לוֹ: ״בְּנִי, הֵיאַךְ אַתָּה יוֹדֵעַ בְּעֵדוּת אִשָּׁה זוֹ?״ אָמַר: ״אֲנִי וָהוּא הָיִינוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ, וְרָדַף אַחֲרֵינוּ גַּיִיס, וְנִתְלָה בְּיִיחוּר שֶׁל זַיִת וּפְשָׁחוֹ, וְהֶחְזִיר אֶת הַגַּיִיס לַאֲחוֹרָיו״. ״אָמַרְתִּי לוֹ: ׳אַרְיֵה! יִישַׁר כֹּחֲךָ׳. אָמַר לִי: ׳מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאַרְיֵה שְׁמִי? כָּךְ קוֹרִין אוֹתִי בְּעִירִי: יוֹחָנָן בְּרַבִּי יְהוֹנָתָן, אַרְיֵה דְּמִכְּפַר שִׁיחְיָא׳. לְיָמִים חָלָה וּמֵת.״ וְהִשִּׂיא רַבִּי טַרְפוֹן אֶת אִשְׁתּוֹ....
§ The Sages taught: An incident occurred involving a certain individual who came to testify before Rabbi Tarfon with regard to a woman whose husband had died. He said to him: My son, how do you come to know testimony that the husband of this woman died? He said: He and I were traveling on the road together, and a troop of soldiers chased after us. He hung onto an olive branch, and tore it off to use as a heavy staff to intimidate the soldiers, and forced the troop to withdraw. After this heroic act I said to him, admiring his bravery: Lion [arye], may your strength continue to be firm. He said to me: From where do you know that my name is Arye? That is what they call me in my city: Yoḥanan, son of Rabbi Yehonatan, the lion from the village Shiḥayya. After a while, he fell sick and died, and consequently the fellow traveler knew his name and could testify about him. And Rabbi Tarfon allowed his wife to marry based on this testimony.
אִמּוֹ שֶׁל רִבִּי טַרְפוֹן יָֽרְדָה לְטַייֵל לְתוֹךְ חֲצֵירָהּ בְּשַׁבָּת. וְהָלַךְ רִבִּי טַרְפוֹן וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו תַּחַת פַּרְסוֹתֶיהָ וְהָֽיְתָה מְהַלֶּכֶת עֲלֵיהֶן עַד שֶׁהִגִּיעָה לְמִיטָּתָהּ. פַּעַם אַחַת חָלָה וְנִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ אָֽמְרָה לָהֶן הִתְפַּלְלוּ עַל טַרְפוֹן בְּנִי שֶׁהוּא נוֹהֵג בִּי כָּבוֹד יוֹתֵר מִדַּאי. אָֽמְרוּ לָהּ מַהוּ עֲבַד לֵיךְ וְתַנְייַת לְהוֹן עוּבְדָּא אָֽמְרוּ לָהּ אֲפִילוּ עוֹשֶׂה כֵן אֶלֶף אֲלָפִים אַדַּייִן לַחֲצִי כָבוֹד שֶׁאָֽמְרָה תוֹרָה לֹא הִגִּיעַ. אִמּוֹ שֶׁל רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בָּאָה וְקָֽבְלָה עָלָיו לְרַבּוֹתֵינוּ אָמַר לָהֶן גְּעוּרוּ בְיִשְׁמָעֵאל בְּנִי שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בִּי בְּכָבוֹד. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְכַּרְכְּמוּ פְנֵיהֶן שֶׁל רַבּוֹתֵינוּ אָֽמְרוּ אֵיפְשָׁר לֵית רִבִּי יִשְׁמָעֵאל נוֹהֵג בִּכְבוֹד אֲבֹתָיו. אָֽמְרוּ לָהּ מַה עֲבַד לֵיךְ. אָֽמְרָה כְדּוּ נְפַק מִבֵּית וַועֲדָה אֲנָא בְּעָיָא מִשְׁזְגָה רִיגְלוֹי וּמִישְׁתֵּי מֵהֶן וְלָא שְׁבִיק לִי. אָֽמְרוּ לוֹ הוֹאִיל וְהוּא רְצוֹנָהּ הוּא כְבוֹדָהּ....
Rebbi Tarphon’s mother went to promenade in her backyard on the Sabbath. Rebbi Tarphon went and put his two hands under her feet and she walked on them until she got to her couch. Once he fell ill and the sages came to visit him. She told them: Pray for my son Tarphon because he honors me too much. They asked her, what did he do for you? She told them what had happened. They said to her, even if he did this a million times, he did not yet reach even half of the honor that the Torah requires. Rebbi Ismael’s mother came and complained to our teachers about him. She said to them: Scold my son Ismael because he does not honor me! At that, the faces of our teachers became saffron colored. They said, is it possible that Rebbi Ismael does not honor his parents? They said to her, what did he do to you? She said, when he comes from the house of assembly, I want to wash his feet and drink from it, and he refuses. They said to him, since it is her wish it is her honor.
הוא היה אומר לא עליך מלאכה לגמור ולא אתה בן חורים ליבטל – בכמה עדי נוסח מאוחרים נוסף "ממנה". משפט זה הוא המשכו של הקודם. אם קודם הוצג המצב מנקודת מבטו של בעל הבית (או של המלאכה עצמה) – עכשיו החכם מרגיע את הפועל עצמו. אמנם בעל הבית דוחק, ובצדק, אבל העול אינו מוטל על היחיד. אין הוא רשאי להיבטל, אך גם אין הוא צריך להעמיס עליו את עומס כל העולם. המימרה נשמעת פשוטה אך היא נוגעת להתחבטות שכל אדם דתי, ולמעשה כל אדם המסור לאידאולוגיה מסוימת, מתחבט בה. הכוונה לבעיית הטוטליות. אם אדם מאמין ברעיון עליו לפעול למימושו, להפצתו וכו'. אם אמונתו עזה (וכך צריך יהודי לחוש), הרי שעליו להיות מסור באופן טוטלי לביצוע המלאכה. כל גורל העולם מוטל עליו. רעיון זה מופיע, למשל, בהקשר של שכר מצוות. אדם צריך לראות עצמו כאילו המעשה שלו משנה את קו המאזניים בין זכות לחובה, ונדון בכך במשנה טו בפרק הבא. נמצאנו למדים שבעולמו של האיש המאמין אין מקום פנוי. עליו להתמסר לעבודת ה' (או לאידאולוגיה אחרת) "בכל לבבך ובכל נפשך", פשוטו כמשמעו. עם זאת, יש מצוות רבות שאינן מוטלות על היחיד אלא על הציבור. מצוות "לא תלך רכיל" מוטלת על כל אחד ואחד, וכן איסור מלאכה, אך בניית בית המקדש מוטלת על הציבור. העמדת שופטים ושוטרים, וכן גם כיבוש ארץ ישראל, יישוב ארץ ישראל, חינוך הדור, השלטת צדק ומצוות נוספות. יתר על כן, דווקא בעולם המודרני הפכו מצוות היחיד למצוות המוטלות על הציבור (על המדינה). כך, למשל, מצוות צדקה מוטלת על היחיד, הוא צריך לגמול חסדים, אבל במדינה המודרנית העשייה האישית היא רק מרכיב זעיר בפעילות למען החלש והחולה. עיקר הפעילות מוטל על החברה למוסדותיה השונים, הקמת בתי חולים, הקמת בתי ספר לרפואה, תמיכה בזקנים, הקמת בתי אבות וכן הלאה. איננו עוסקים בהשלכות בנות זמננו של המימרות במסכת אבות, אבל העידן המודרני מעניק במקרה זה דוגמאות מובהקות למשמעות דברי רבי טרפון. רבי טרפון מעניק למערכת "שפיות" או איזון. כל יחיד צריך לעשות את שלו, אך לא עליו האחריות כלפי בעל הבית. כל אדם יעשה את שלו, אבל האחריות על סיום העבודה איננה עליו. בכך מתקרב המסר של רבי טרפון לזה המיוחס לישו, אלא שישו מסיר את כל האחריות מכתפי היחיד ורבי טרפון מדגיש את האיזון. פירוש אחר מעניק הרי"ש למשפט. אמנם אדם אינו גומר את המלאכה, אך את השכר יקבל כגמול על מאמציו ללא קשר לסיום המלאכה. בדרך זו הילכו פרשנים נוספים. לדעתנו פרשנות זו מרדדת את החידוש התאולוגי של רבי טרפון. מצב זה אופייני להיגדים תנאיים נועזים אחרים. ההיגד הנועז מתפרש כמסר "שטוח" יותר, עם הרבה פחות עומק דתי, ויותר יישור קו עם התאולוגיה המקובלת.