וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טׇהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃
On the completion of her period of purification, for either son or daughter, she shall bring to the priest, at the entrance of the Tent of Meeting, a lamb in its first year for a burnt offering, and a pigeon or a turtledove for a sin offering.
מתוך הספר - כי אשרוני בנות
נפלאות מתורת הקרבנות
כתב רבינו בחיי (ויקרא פרק ז): "דרשו חז"ל (מנחות קי, א): "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם". כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה.
והענין שהוא מתבונן בבאור הפרשה אל איזה ענין היא רומזת, כי מתוך כך יתגלו עיני שכלו ויבינו נפלאות מתורת הקרבנות, ובזה ישתדל יותר בקיום התורה והמצות ויהיו עונותיו נמחלין לו כאלו הקריב קרבן, כי אין לומר שתהיה הכוונה שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקיה הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירושם" עכ"ל.
לכך הבאנו קצת מהרמזים הנפלאים שיש בפרשת קרבן יולדת.
טעם הקרבן
(ב) מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. כְּדֵי שֶׁתִּתְעוֹרֵר מִתּוֹךְ הַפְּעֻלָּה לָתֵת הוֹדָאָה לָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִצִּילָהּ מֵחֶבְלֵי יוֹלֵדָה שֶׁהוּא דְּבַר נֵס. וְעוֹד אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נדה לא ב), שֶׁהָאִשָּׁה קוֹפֶצֶת וְנִשְׁבַּעַת בְּעֵת צִירֶיהָ שֶׁלֹּא תִּזָּקֵק עוֹד לָאִישׁ, וּלְפִיכָךְ צְרִיכָה כַּפָּרָה, וְעַל כֵּן יִקָּרֵא קָרְבָּנָהּ חַטָּאת, וְנֶאֱמַר בָּהּ (שם ח) וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן.
(2) It is from the roots of the commandment [that it is] in order that she be aroused by action to give thanks to God, blessed be He, Who saved her from the pangs of her birth, which is a miraculous thing. And also they, may their memory be blessed, said (Niddah 31b) that a woman rushes to swear at the time of her throes that she will no longer [have sexual relations with] a man. And therefore she requires atonement, and hence her sacrifice is called a sin-offering, and it is stated about her, “and the priest shall atone for her” (Leviticus 12:8).
וכך כתב האברבנאל (מובא בסוף הדף) (ויקרא פרק יב): הנראה כפי הפשט הוא שהיולדת במלאת ימי טהרה, היתה מביאה בבואה אל מקדש השם, קרבן עולה כדי להדבק ליוצרה אשר עשה עמה להפליא, בהצלתה מצער וסכנת הלידה.
מדוע אין קרבן תודה
שואל הרב נבנצל (שיחות לפרשת תזריע) אם מטרת הקרבן היא הודיה, מדוע היא מביאה עולה ולא קרבן תודה?
ומתרץ: קרבן תודה יש להביא מיד שקורה הנס, בעוד הלב חם ומלא רגש הודיה, היות והיולדת טמאה בימים הראשונים, ואינה יכולה להקריב מיד, לאחר ימים רבים כל כך - סביר להניח שכבר פג רושם הנס בעיניה, כוח ההרגל פועל את פעולתו. האם שכחה כבר את עוצמת הפחדים והחששות שהתרוצצו בראשה לפני הלידה: מי יודע איך תעבור הלידה?... שרק יוולד בריא ושלם!... היא אינה חווה עוד את ההקלה הנפשית הגדולה שחשה בה מיד בתום הלידה, וממילא חסר בה היסוד הראשוני שבכל קורבן תודה: התפעמות הלב לה'.
וכך גם הדין לגבי ברכת הגומל, שלכתחילה יש לברכה סמוך ככל האפשר להתרחשות ההצלה, וזריזות זו חשובה אף מהמנהג לברך בפני ספר תורה, שאם יכול לברך בעשרה בתוך שלושה ימים מהאירוע, יברך גם ללא ספר תורה (שו"ע או"ח רי"ט, ו), מפני שלאחר זמן יפוג הרושם והברכה לא תצא מן הפה ספוגה ברחשי הודאה.
אמנם, אם יש ברצון היולדת להביא בכל זאת תודה – רשאית היא כמובן להביאו, אבל לחייב כל יולדת תודה לאחר זמן כה רב – זאת לא רצתה התורה, ולכן אמרה שתביא עולה במקומה.
קרבן חטאת
מדוע היולדת צריכה להביא קרבן חטאת? החטאת – קרבן בעקבות חטא, שמו של קרבן החטאת מעיד לכאורה שמטרת הקרבתו היא לכפר על חטא, אם כן – במה חטאה היולדת? מהו חטאן של היולדות שעליו צריכות הן להקריב חטאת?
התשובה המופיעה כבר בדברי חז"ל ומובאת בדברי חלק מן המפרשים היא, שבזמן הלידה האישה נשבעת שלא תזדקק לבעלה עוד, ועל כך עליה להקריב חטאת:
כך שנינו (נדה לא, ב): שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן.
י. חטאת שאינה בעקבות חטא
אמנם ניתן לבאר את משמעות קרבן חטאת היולדת באופן שונה משאר קרבנות החטאת, באופן שאינו קושר את הלידה באופן ישיר לחטא מסוים. נקרא את דברי הספרא על פסוק זה: כל מקום שהיא באה על חטא הקדים חטאת לעולה. כאן, שאינה באה על חטא, הקדים עולה לחטאת (ספרא ל"ה, ג).
לפי דברי הספרא, אכן קרבן החטאת של היולדת שונה משאר החטאות ואיננו בא על חטא מסוים , ולכן הוא מוקרב רק לאחר קרבן העולה, בניגוד לשאר חטאות . אך אם אין כאן חטא, מדוע היא מקריבה חטאת?
חטאת כחלק מתהליך הטהרות
לדעת הרמב"ן, קרבן חטאת היולדת הוא כעין כופר-נפש הבא לזַכּות את האישה כדי שתתרפא ותיטהר . ואכן, כאשר מעיינים בפרשות תזריע-מצורע מוצאים שגם המצורע, הזב והזבה צריכים להביא קרבן עולה וקרבן חטאת כדי להיטהר:
(טו) וְעָשָׂ֤ה אֹתָם֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְהָאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה מִזּוֹבֽוֹ׃ {ס}
(15) The priest shall offer them, the one as a sin offering and the other as a burnt offering. Thus the priest shall make expiation on his behalf, for his discharge, before יהוה.
פרשת היולדת היא אחת מפרשיות הטומאה בפרשות תזריע-מצורע, ובכל הפרשיות הללו אנו מוצאים את קרבן החטאת הקרב לא בעקבות חטא, אלא כחלק מתהליך ההיטהרות מטומאה. אם כן, גם היולדת הנטהרת מטומאתה, צריכה להביא קרבן לטהרתה.
המוות גורם טומאה
מושג הטומאה הוא מופשט, ולכן קשה להגדירו. בעולם החומר בפני עצמו אין טומאה, וכך גם בעולם הרוחני המנותק לגמרי מעולם החומר אין טומאה; הטומאה מופיעה רק בהקשר של חיבור בין שני העולמות, והמכנה המשותף של כל הטומאות הוא שהטומאה נגרמת דווקא על ידי מוות : הטומאה נגרמת ממצב של היפרדות בין החומר לרוח.
כעת עלינו להבין מדוע הלידה נחשבת כאחת מן הטומאות, והרי תהליך הלידה הוא תהליך הפוך מן המוות: בזמן הלידה נוצר חיבור חדש בין עולם החומר לעולם הרוח, וכך נוצרים חיים חדשים.
אם כן – מדוע מצב כזה גורם לטומאה?
אכן, התינוק הנולד, שהוא החיבור החדש בין חומר לרוח, איננו טמא; האֵם היולדת נטמאת, אך לא בגלל התינוק עצמו שנולד, אלא בגלל מוות אחר: ראשית, התינוק קיבל חיים חדשים, אך האֵם איבדה חיים שעד עכשיו היו בתוכה. כמו כן, בראשית היווצרות העובר חלק מתאי העובר הופכים לשִליה המשתרשת ברחם ומזינה את העובר בזמן ההיריון. עם הלידה, ישנה היפרדות בין התינוק, היוצא לחיים חדשים, ובין השליה. השליה, שהייתה בהתחלה חלק מתאי העובר, ובהמשך הזינה אותו ואפשרה את צמיחתו, יוצאת מן הגוף ובמובן מסוים ניתן לומר שהיא מתה .
אם כן, לידת התינוק החי מלווה ב'מוות' מסוים, ולכן היולדת נטמאת.
ובכל זאת, שונה טומאת היולדת משאר הטומאות: כל הטומאות האחרות נגרמות ממצב חולני, ואילו טומאת היולדת נגרמת ממצב בריא ורצוי, מיצירת חיים חדשים, שהם הפך הטומאה. אולי משום כך בחרה התורה להקדימה, ולכותבה ראשונה מבין פרשיות הטומאה, אם הייתה פרשת היולדת נכתבת בין טומאת הצרעת לטומאת הזב, או אחרי הטומאות הללו, היה בכך מעין אמירה כי גם הלידה היא מצב לא בריא או לא נורמלי. אין התורה חפצה ביצירת רושם כזה, ועל כן הקדימה את פרשת היולדת, עוד בטרם שמענו על הטומאות האחרות הנובעות ממצבים בלתי תקינים של גוף האדם. מהקדמתה של פרשת היולדת למדנו כי מצב של טומאה איננו שלילי בהכרח.
פירוש המילה חטאת
מבחינה לשונית, משמעות המילה "חטאת" של חטאת היולדת, לא תתבאר כבאה על חטא, אלא מלשון חיטוי (ניקיון); או שנקרא "חטאת" רק מפני שהלכותיו של קרבן זה כדין קרבן חטאת; וכפי שהסביר רש"י (במדבר י"ט, ט):
"חטאת הוא" – לשון חיטוי, כפשוטו; ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת לומר שהיא כקדשים להיאסר בהנאה.
כך מתבאר בהכרח המושג חטאת המוזכר בפרשות תזריע-מצורע בנוגע לחטאות הבאות על טומאות היוצאות מן הגוף.
כמו כן, גם המילה "כפרה" המוזכרת בפרשה בפסוק ז: "וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ" משמעותה ניקיון, וכפי שהסביר רש"י (בראשית לב, כא):
נראה בעיני, שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פָּנים (="אכפרה פניו") כולן לשון קנוח והעברה הן.
החילוק בין זכר לנקיבה
מדוע יש חילוק בימי הטהרה בין זכר לנקיבה, בזכר 33 ימי טהרה, ובנקיבה 66 ימים?
מבאר הרב מנחם יאווע בעלון מתיקות השבת: האשה בימי הטהרה "תשב בדמי טהרה" - היא צריכה לשבת ל"ג יום, ולהתבונן בימים אלו על 'דמי טהרה', על הילד שנוצר מדמיה. ובבת יש לה ששים ושש ימים כאלו, מפני שלאיש ישנם רמ"ח אברים ולבת יש רנ"ב איברים, וא"כ בבת יש יותר חסדים להתבונן עליהם. וגם שהבת הזאת עתידה לשבת ולהתבונן על חסדים אלו לכשתגדל ותלד אף היא ילדים, לכן כבר בלידתה יושבת אמא עליה זמן כפול, כדי שלכשתגדל הבת תספר לה אמה כמה הודתה עליה לה', וכך גם היא תדע להתבונן ולהעריך את החסדים העתידים להיות עמה. ועוד, שמפני שהבת מוסיפה נפשות רבות בעולם, לכן ראוי לשבת עליה זמן כפול בהודאה (ועוד מפני שמהותה של הבת היא הודיה, כמו שהארכנו בספר אוצר ההודיה לבת ישראל). וההתבוננות הזו היא מצוות האשה יותר מאשר באיש, מפני שאצלה נוצר הולד ובגופה מתהווים כל הנסים והנפלאות בבריאתו.
ומה הם מעשיה בימים אלו? בכל יום היא מתבוננת על חסד אחר עד שמחשבת מנין חסדים לפחות כמנין ימי טהרתה, ואלו הן: שזכתה להנשא עם בעלה, שבזה היא עושה תשובת המשקל על שקפצה ונשבעה שלא תזקק אליו יותר (נדה לא, ב). על ביתה, על מזונה, על שיוצר ה' לבנה מזון זך ועשיר בבריאות למשך שנותיו הראשונות, מח, לב, שבעת קני המנורה בפנים, לשון, קנה ושט, שתי ידים, שתי רגלים, כנפי הריאה, שתי כליות, כבד, טחול, לבלב, חמר האינסולין, מרה קורקבן, קיבה, דם גידים, שערות – שהם עולים כמנין ל"ג.
# תקציר: נפלאות מתורת הקרבנות
משמעות הרוחנית של קרבנות היולדת ומספר הסברים ורעיונות עיקריים:
1. **מהות העיסוק בקרבנות** - רבינו בחיי מלמד שהלימוד בענייני הקרבנות והבנת רמזיהם הרוחניים נחשב כאילו הקריב האדם קרבן ממש.
2. **טעם קרבן היולדת** - לפי ספר החינוך והאברבנאל, היולדת מביאה קרבן כהודאה לה' על הצלתה מחבלי הלידה, שהם בגדר נס.
3. **מדוע עולה ולא קרבן תודה** - הרב נבנצל מסביר שקרבן תודה יש להביא מיד לאחר הנס, אך היולדת טמאה בימים הראשונים ואינה יכולה להקריב מיד. לאחר זמן רב פג רושם הנס, ולכן מביאה עולה במקום תודה.
4. **קרבן החטאת** - מוסברים שני טעמים מרכזיים:
* לפי חז"ל, בשעת הלידה האישה נשבעת שלא תזדקק לבעלה עוד, ועל כך עליה להביא חטאת.
* החטאת אינה באה בהכרח על חטא אלא כחלק מתהליך ההיטהרות מטומאה, כמו בטומאות אחרות.
5. **טומאת היולדת** - מוסבר שטומאה נגרמת ממוות או מהיפרדות בין חומר לרוח. בלידה, למרות שנוצרים חיים חדשים, יש גם היבט של "מוות" (השליה שנפרדת, איבוד "החיים" שהיו בתוך האם).
6. **ההבדל בין לידת זכר לנקבה** - לאחר לידת זכר האם טמאה 7 ימים ויושבת ב"דמי טהרה" 33 ימים, ולאחר לידת נקבה 14 ימים טומאה ו-66 ימי טהרה. ההסבר המובא הוא שלנקבה יש יותר איברים (252 לעומת 248 לזכר), וכן הבת עתידה להוליד בעצמה ולהוסיף נפשות בעולם.
7. **תכלית ימי הטהרה** - מטרתם היא שהאם תתבונן בחסדי ה' שנעשו עמה ועם הולד, ותודה עליהם.
המסמך מדגיש את הרעיון שקרבנות היולדת אינם קשורים רק לחטא, אלא מהווים חלק מתהליך הודאה, היטהרות והתבוננות בחסדי ה'.
וידבר יהוה אל משה לאמר אשה כי תזריע וגו' עד וידבר יהוה אל משה ואל אהרן לאמר אדם כי יהי' בעור בשרו. אחרי שביארה התור' טומאת הבהמות והעופות לענין האכילה ולענין המגע והמשא ראתה לבאר טומאת האדם בחייו ובמותו כי מפני שאלה הן הטומאות היותר חמורות והית' עתידה להאריך בהן הניח' ראשונה עניני הב"ח וטומאותם ובארה אחרי אלה טומאות האדם ואופני טהרתם. ולזה עצמו נטה ר' שלמאי כמו שהביא רש"י מדבריו והתחילה תורה מהיולדת אם לפי שתחלת האדם מעת הולדו. ואם להודיע שרוב מיני הצרעת באים בסבת היות האדם שוכב עם אשתו בנדתה או בימי זובה שנובע ממנה דם שלכן יצטרעו הבנים הנולדים מהם. ולכך קדם דין היולדת ושמירתה בענין הדמים לדין הצרעת. ועוד אומר שגלתה התורה האלהית בזה ששלש סבות יחייבו חולי הצרעת יותר משאר הדברים. הא' המאכלים הטמאים כי הם בלי ספק מביאים אל הצרעת. והב' טומאות המתים מבני אדם ומהב"ח הטמאים לכל הנוגע בנבלתם. והג' אם נתעברה האשה בהיותה עם דם נדותה או לידתה שאז הבנים אשר תלד יהיו מוכנים אל הצרעת ומפני זה הזהירה תורה על שלשת הדברים האלה קודם דיני הצרעת כי הזכיר ראשונה למעלה את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו והזהיר אחריו על הטומאות והזהיר עתה אשה כי תזריע ודיניה ואחרי כן יזכור דיני הצרעת. והותרה בזה השאלה הא'. וזהו שאמר הכתוב אשה כי תזריע וילד' זכר ר"ל האשה כשתעש' זרע ע"ד והארץ תתן יבולה כי זרע האשה הם הבנים והבנות. הנה כאשר תזריע ותוליד אם ילדה זכר תטמא שבעת ימים ר"ל שבעת ימים אחרי לידתה. וטעם כימי נדת דותה תטמא שתשמור היולדת בזה שבעת ימים כמו הנדה ולפי שהנדה כמו שכתב רש"י ראשה ואיבריה כבדים עליה והיא כל היום דוה וכאבה מפני זה אמר נדת דותה וענין זה שהטבע דוחה מותרותיה פעם אחת בחדש ברוב הנשים ישרות המזג בסבת שנוי הירח שתחזור חליל' בזה הזמן וד' פעמים תשתנה הירח בתמונתו הירחיית והם ד' שבועות ולזה על הרוב תתמיד הנדה שבעת ימים ורוב החליים משתני' ביום השביעי ולכך היה מסגיר הנגעים שבעת ימים וכן שבעת ימים יהיה הנולד תחת אמו עד שיעברו עליו ימי צער הלידה. והנה שבעת ימים האלה האשה על הרוב שופעת דם מן המקור מהמותרות שנשארו מהיצירה. אבל מפני שהאשה בהיותה מעוברת יפסק ממנה דם הנדות מדי חדש בחדשו תשעה חדשים עד שילדה. לכן צותה תורה שמלבד אלה שבעת הימים שתטמא כשתלד כימי נדת דותה עוד שלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה כדי שבאותם הימים תנקה ויצא ממנ' כל דם הנעצר ברחמה מן החדשים שלא עשתה נקיון בהיותה מעוברת. והנה היו המספר הזה מהימים כדי שעם שבעת הימים הראשונים ישלמו לה ארבעים יום. והנה חז"ל חלקו ביצירת הולד בבטן המלאה והיה דעת ר' ישמעאל שהזכר נגמר' יצירתו במ"א יום והנקבה לפ"א יום וחכמים אומרים אחד זכר ואחד נקבה למ"א יום וכמו שכתב הרמב"ן. הנה הנסיון מאמת דעת ר' ישמעאל לפי שכלל הנשים מרגישות תנועת זכר למ"א יום. אבל תנועת נקבה לא ירגישו בה כי אם לפ"א יום. וא"א שיהיה חלופו כי חומר הזכר הוא יותר חם וחומר הנקבה הוא יותר קר ולבניי כמו שהם במזגם יותר קרות מהזכרים. ויצירת היותר חם נגמר יותר במהירות ממה שיגמר היותר קר שיצטרך יותר זמן לבשולו. ומפני שכל ימי יצירת הולד נשפכים דם וליחות אל רחם האשה להוליד מהם שם העובר. ראתה החכמ' האלהית שצריך מספר מהימים שוה לימי היצירה לנקות את הרחם ממה שנשפך בה ליצירה ההיא ולכך היו בזכר מ' יום עם השבעה הראשונים שבהם יתיישב רחם היולד' על מתכונתו ותשוב האשה לטבעה כי כבולעו כך פולטו מ' יום נשפכו ברחמה דם וליחות לצורך. היצירה ההיא כן אחרי שתלד מ' יום תשב בנקיונ' ובטהרתה מהם. ואף שבאותם ל"ג ימים ראתה האשה דם אינו דם מדוה אלא דם טוהר הבא אחר שבעת ימי הלידה. ולכך בשבעת הימים היתה כנדה לפי שינדוה וירחיקוה כל בני אדם. אבל בל"ג ימים האחרונים תשב בביתה ולא ירחק ממנה בעלה. האמנם לענין המקדש וקדשיו תשמט שבכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה שהם ימי הנקיון מלשון זהב טהור וזקק וטהר את בני לוי כמו שכתב הרמב"ן. (ויקרא י"ב ה') ואם נקבה תלד אם לדעת ר' ישמעאל להיות יצירתה בפ' יום כמו שנתאמת בנסיון וגם לדעת חכמים להיות חומר הזכר יותר חם מחומר הנקבה הרבה. הנה מפני רוב הליחה הלבניי' שתהיה ברחם צריכה האשה אל הנקיון רב ועצום. והרבו בה חכמים בעבור הדם המעופש אשר בה כי החליים הקרים צריכים אל נקיון זמן ארוך יותר מהחמים וכמו שכתב הרמב"ן. ולכך חייבה התורה להיות י"ד הראשונים וס"ו אחריהם והותרו בזה שתי שאלות הב' והג'. ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו וגו'. יאמר שכאשר ימלאו ימי טהרתה תביא היולדת קרבן והוא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת. ואמנם למה חייבה קרבן עולה וזכר אותו ראשונ' ואח"כ החטאת. ומה החטא שחטאת היולדת שעליו נאמר וכפר עליה. וחז"ל אמרו שתמיד נקרבת החטאת קודם העולה עם היות שהכתוב זכר ראשונה העולה. ואמרו שהיתה החטאת והכפרה מפני שבשעה שעומדת לילד קופצת ונשבע' שלא תזקק לבעלה ובעבור שנשבעה מתוך הצער ואין השבועה ראויה להתקיי' מפני היותה משועבדת לבעלה לכן רצתה התור' לכפר לה מהעולה על רוחה. אבל הנראה כפי הפשט הוא שהיולדת במלאת ימי טהרה היתה מביאה בבואה אל מקדש השם קרבן עולה כדי להדבק ליוצרה אשר עשה עמה להפליא בהצלתה מצער וסכנת הלידה. ומפני שאין אדם שעובר עליו צרה וצוקה בעולם הזה אם לא יחטא ויסלף דרכו באולתו. וכארז"ל (שבת נ"ה) אין יסורין בלא עון והיולדת סבלה צרה וסכנה בהיותה על האבנים לכן היתה מקריבה ג"כ חטאת אבל היתה העולה בראשונה להתקרב ולהדבק בה אל האלהים ולכך היה קרבנו כבש בן שנתו ואם היה בה עון שלא ידעה היתה מביאה חטאת על כפרתה. הנה אם כן היתה העולה בתחלה יען תבא על הכונה הראשונ' להדבק אל השם והחטאת היה לכפר עליה איזה עון שחטאה ונעלם ממנה. ולשניהם אמר הכתוב תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת אל פתח אהל מועד אל הכהן. וחזר ואמר על שניהם אם על העולה שזכר והקריבו לפני יהוה כי היתה ההקרב' תכלית העולה. ועל החטאת אמר וכפר עליה. ואמר וטהרה ממקור דמיה שהכהן יאמר לה שהיא טהורה ומכאן ואילך בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא כי היא לא תטהר לאכול בקדש עד שיצא מפי הכהן שהיא טהורה ממקור דמיה רוצה לומר מהדמים שהיו יוצאים ממקורה שהרצון במקור רחם האשה והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הד':