הערה שלי: רעהו העדולמי היה חבר כל כך טוב שהוא בשליחותו של יהודה בלי שום הירהורים הולך ומביש את עצמו בכך שהוא מסתובב ברחובות העיר מחפש 'זונה', "וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה". בזמן הכי גרוע של יהודה הוא ממשיך להיות חבר טוב שלו ועוזר לו בלי לקבל שום טובות מיהודה. זה מראה את רמת החברות של רעהו.

הרב משה שיינפלד

לאחר סיפור מכירת יוסף ולפני המשך תיאור הקורות אותו במצרים, מייחדת התורה פרק שלם אודות יהודה (פרק ל"ח).

"וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" (בראשית ל"ח, א'). יהודה קצת מתרחק מאחיו. מדוע? רש"י בשם המדרש מסביר: "ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם. אמרו, אתה אמרת למוכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך". ההתרחקות של יהודה היתה סימן למתיחות ולפירוד שהתגלעו בין האחים בעקבות המעשה שנעשה ביוסף. מתיחות זו הופנתה בעיקר כלפי יהודה, שרמת השפעתו על אחיו היתה גבוהה, ובהצעתו קרה המאורע המעציב. האחים האשימו את יהודה שהוא לא עצר את מכירת יוסף, ולכן הם הורידו אותו מגדולתו והתרחקו ממנו.

עונש קשה ירד על יהודה ומשפחתו. אשתו נפטרה ובניו נפטרו עקב היותם רעים בעיני השם. בניו מתו בחייו, וכעת יהודה מרגיש היטב את הצער של אב שכול, והוא מבין את הכאב של אביו – יעקב, ביחס לבנו יוסף.

יהודה נמצא במצב לא פשוט מכל ההיבטים. בהיבט האישי – אשתו ובניו נפטרו. בהיבט המשפחתי – אחיו מתרחקים ממנו ומורידים אותו מגדולתו. בהיבט הרוחני – הוא מתמודד עם כל העניין עם תמר. בכל התהליך הזה מלווה את יהודה חבר טוב ונאמן בשם חירה.

חירה מופיע כבר בתחילת הפרשה: "וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו, וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה" (בראשית ל"ח, א'). יהודה במצב ירוד והוא הלך אל חירה חברו. לאחר מות אשתו, יהודה הלך לגוז את צאנו ומי שמלווה אותו הוא חירה: "וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה" (פסוק יב). לאחר המעשה עם תמר, יהודה שולח אליה את חירה כדי להביא לה את גדי העיזים שהבטיח לה ולקחת ממנה חזרה את הערבון: "וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ" (פסוק כ').

מדוע התורה מספרת שוב ושוב על הרעות והחברות בין יהודה לחירה?

ננסה להבין את גודל המעלה שבחבר טוב.

חירה היה חבר טוב ונאמן של יהודה, עד כדי כך שיהודה שלח אותו לשליחות שהיא לכאורה אמורה לבייש מאוד את יהודה – להביא לתמר את גדי העיזים שהוא הבטיח לה ולהשיב את הערבון שנמצא בידה. למרות הבושה שבשליחות הזו, החברות עם חירה הייתה באיכות ובעוצמה כזאת, שיהודה לא נרתע מלספר לחירה את חולשתו וכישלונו. גם להיפך – מן הסתם חירה היה מעדיף לבצע שליחויות אחרות עבור יהודה, אולם חירה בכל אופן ביצע את השליחות כדי למנוע מחברו הטוב את הבושה במפגש נוסף עם תמר.

מכאן אלינו - כל אדם צריך שיהיה לו חבר אוהב ונאמן, שהוא יוכל לספר לו ולשתף אותו בכל נקודות אישיותו ואפילו בגנות מעשיו. כל אדם צריך שיהיה לו חבר קרוב שהוא יכול לגלות בפניו את מסתרי לבו.

"וקנה לך חבר – כיצד? מלמד שיקנה האדם חבר לעצמו, שיאכל עמו, וישתה עמו, ויקרא עמו, וישנה עמו, ויישן עמו ויגלה לו כל סתריו, סתר תורה וסתר דרך ארץ" (אבות דרבי נתן, א', ו').

לחבר קרוב יש תפקיד חשוב באפשרות ההתקדמות של האדם בעבודת השם. העובדה שיש לאדם אפשרות לחשוף בפני אדם אחר את מצבו האמתי, מאפשרת לו להתקדם מאותה הנקודה.

במשנה במסכת אבות נאמר: "יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב וּקְנֵה לְךָ חָבֵר וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת" (א', ו'). הרמב"ם על המילים "וקנה לך חבר" כותב: "שיהיה לאדם אוהב, תבטח נפשו בו, לא ישמר ממנו לא במעשה ולא בדבור, ויודיעהו כל ענייניו הטוב מהם והמגונה, מבלתי שירא ממנו שישיגהו בכל זה חסרון לא אצלו ולא זולתו. כי כשיגיע לאדם בטחון באיש זה השיעור (בשיעור וברמה כזו), ימצא מנוחה גדולה בדבריו ובאהבתו הרבה" (ניתן לעיין שם ברמב"ם איך שהוא מפרט את דרגות החברות).

מעלת החבר, לאור סיפור יהודה ותמר, מקבלת משנה חשיבות. חבר נאמן מאפשר סיוע ומפלט ברגעים קשים. אחרי נפילה וכישלון, אדם צריך להרגיש שיש מישהו בעולם שאוהב אותו ומאמין בו למרות הכל. נוכחות של חבר בעתות מצוקה נותנת כוח בתהליך התיקון והשיקום.

יתכן, שהחברות עם חירה עומדת ברקע ההודאה של יהודה במעשה תמר. יתכן שהידיעה של יהודה שגם אם תתגלה חרפתו ברבים תמיד יהיה לפחות אדם אחד שלא יפנה לו עורף ויישאר נאמן לו, חיזקה את יהודה והקלה עליו להודות במעשה תמר.

המודעות של האדם למצבו האמתי היא תנאי הכרחי להתקדמות ולהיפך - המכשול הגדול ביותר בהתקדמות בעבודת השם הוא ההונאה העצמית. הנטייה הטבעית של האדם היא לא להישיר מבט אל נקודות החולשה שלו ולא להעלות אותן למודעות. הסתרת החולשות ודחיקתן ממודעות האדם מונעת את הסיכוי לתקן אותן. הפחד מפני חשיפת החולשות קשור, בין השאר, לחשש מפגיעה בדימוי העצמי של האדם כלפי עצמו וכלפי החברה. אולם כאשר אדם יודע שיש מי שיקבל אותו כמו שהוא, הוא יכול להרשות לעצמו לחשוף חולשות, קודם כל לעצמו, ובהמשך בפני חברו.

נשים לב שהתורה מגדירה את חירה "רעהו" של יהודה (פסוק י"ב ופסוק כ'). יתכן וזו ההגדרה של "רעהו", חבר נאמן שאפשר לגלות לו את צפונות ליבו (מובא בהרבה ספרים בשם רבי שמחה בונים מפשיסחה).

הפסוק כותב: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי השם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב השם וַיִּשְׁמָע" (מלאכי ג', ט"ז). כשיש הידברות אמתית בין רעים, השם מקשיב, נמצא ונוכח.

אנחנו צריכים לייצר לעצמינו חבר שתמיד נוכל "לברוח" אליו, גם ואולי אף בעיקר ברגעי משבר. ואם מישהו "בורח" אלינו ומוצא אצלנו מקום מבטחים, נאפשר לו למצוא אצלנו את המקום הבטוח הזה ולהמשיך להאמין בו למרות המעידות. התחושה הזו קריטית כדי לעלות חזרה על דרך המלך.

התורה מצווה: "ואהבת לרעך כמוך". לרעך. כמו שאתה רוצה רֵעַ כזה, תהיה אתה רֵעַ כזה.

פרשת "וישב" פותחת בריב בין אחים, ואצל יהודה וחירה ראינו את העוצמה שבאהבת אמת.

חבר טוב אמתי, הוא דבר שכל אחד היה מאחל לעצמו. יש לנו אלפי אנשי קשר, אבל לא בהכרח שעם כולם באמת היינו רוצים להיות בקשר. יש את השכן או החבר מהישיבה או העבודה, שאנחנו משתדלים להיות נחמדים אתו, לחייך יפה ולומר שלום ובוקר טוב. יש גם חברים קרובים יותר, שעמם אנחנו נהנים יותר לשוחח ולבלות.

ככל שמדובר על חבר מסוג קרוב יותר, המעגל הולך ומצטמק. וגם כאשר הגענו למעגל המצומצם ביותר של החברים ה'ממש ממש קרובים', עדיין לא בטוח שהגענו ל'חבר טוב אמתי'. להגדרה הזו יכול להיכנס רק מישהו שיש לי בו אימון מלא ובלתי מסויג, ואינני חושש לאתגר את ידידותנו בשום דבר שבעולם. מדובר בחבר כזה, שבפניו אני יכול לחשוף את כל מצפוני לבי, ולשתף בכל הקורות אותי, בלי שמץ חשש משיפוטיות, ביקורת, לעג או חלילה התרחקות.

חבר שכזה מכונה בשם 'רע'. לא כל חבר הוא רע; יכול להיות שהוא ידיד, קרוב, אוהב, או חבר, אבל עוד לא 'רע'. לתואר 'רע' זוכה רק מי שהוא חבר כל כך טוב וקרוב, שהוא מוכן להכיל גם את הרוע שלי, בלי להירתע. ולא משום שלא אכפת לו רע, אלא משום שהוא כל מאמין בטוב שבי, ששום רע שהוא יראה בי לא יגרום לו פקפוק. נשמע בלתי מציאותי, אולי בכלל לא קיים. ואכן, בעולם וירטואלי, שבו בהינד מקש אפשר להיכנס לרשימת 'אנשי הקשר', ובכמה מקשים נוספים אפשר למסור דרישת שלום, הפכנו להיות די-ממוחשבים או אפילו מאד-ממוחשבים, וחברות טובה אמתית וקרובה, נראית משהו שלקוח מההיסטוריה, או גרוע יותר - מהדמיון.

נתחיל מכך שלא מדובר בדמיון, אלא לפחות בהיסטוריה. התורה מספרת על ידידות שנרקמה בין יהודה, מלך השבטים הקדושים, לבין 'חירה רעהו העדולמי'. איננו ידעים הרבה אודות אותו חירה, מלבד העובדה שהוא היה 'רעהו' של יהודה. זהו המקום הראשון בתורה בו נזכר כינוי שכזה, והוא אכן הוכיח את עצמו. במהלך ידידותם, יהודה היה מצוי בסיטואציה מבישה ומאד לא נעימה, אבל הוא לא היה שם לבד. רעהו העדולמי, היה אתו במאה אחוז, בכל רמ"ח איבריו.

אם כן, מדובר במציאות ולא בדמיון. ואם היה כזה במשך ההיסטוריה, ולא ידוע לנו שהיה צדיק מיוחד, כנראה שהדבר אפשרי, וראוי ומומלץ לכל אחד, למצוא לעצמו לפחות רע אחד שכזה, ועל זה אמרו חז"ל (אבות א) 'קנה לך חבר', אפילו בתשלום, העיקר שיהיה לך חבר, והכוונה כמובן לחבר טוב אמתי, ולא רק מישהו שיטפח לך על השכם כשאתה מחמיא לו...

אבל, יש משהו או יותר נכון מישהו, שהרבה יותר זמין, וקוראים לו השם יתברך. למען האמת, הוא החבר הכי טוב, ואמתי, וקרוב, ואוהב, שיש לך בעולם. כי אדם, קרוב ככל שיהיה, הוא עדיין בנאדם. ויש גבול כמה נאמנות וכמה אימון יכולים להיות לו. לא כן אצל ה׳ יתברך, שמכיר את הטוב שבך כפי שאף אחד אינו מכיר, והאימון שלו בך הוא בלתי מסויג.

כל שנותר הוא להפוך את הקשר אתו למציאות, לקבוע אתו פגישה יומית, ולשוחח אתו 'כדבר איש אל רעהו'. לא רק להאמין בו, ולא רק לבקש ממנו או להודות לו, אלא ממש לשוחח אתו, ועל ה-כ-ל. כי מולו, אתה הכי חופשי בעולם לפתוח באמת את הכל, ללא שום חשש שהוא יפתח זוג עיניים ויאמר לך: הלו, באמת?! הגזמת!... לא יקרה. מה שתביא, ומה שתספר, הוא ימשיך להסתכל אליך בעיניים טובות, אוהבות ומלטפות, יחבק אותך ויאמר: אני כל כך מבין אותך, כל כך אתך.

זה כל כך אמתי וזמין, שבכלל לא אמתי והגיוני שיש עדיין מי שלא משתמש בזה. אז אם אתה עדיין מאלו, וגם מחפש הזדמנות טובה להתחיל, הנה הזדמנות מפתיעה: ימי בין המצרים. אלו ימים שבהם גם השם יתברך כביכול מרגיש בודד, והוא מחפש מישהו שיסכים לארח אותו בחברתו. כדאי לשבת כל יום כמה דקות על הארץ, ולבכות אתו יחד. זו תועלת גדולה לנפש, כדברי האריז"ל. לאחר מכן, הוא ישמח מאד לשמוע גם אותך, ולבכות ו/או לשמוח אתך. סגרנו שידוך? לחיים.

עלה לתרופה, פרשת בלק תשפ"ד, גליון מס' 762.

בעזרת ה׳ יתברך

יום ה׳ פרשת וישב, כ"א כסליו, שנת תשע"ט לפרט קטן

לכבוד ... נרו יאיר.

שטארק דיר צו גיין אין שול דאווענען דריי מאל א טאג שחרית מנחה און מעריב אפילו אז עס קומט דיר אן שווער.

דאווענען מיט מנין ברענגט פרנסה, זאלסט אבער נישט פרעגן: "איך דאווען מיט מנין אבער איך זע נישט אז מיין פרנסה זאל זיין מער?" ווייל פונקט אזוי ווי ווען מען אינוועסטירט אין א ביזנעס דארף מען אסאך מאל ווארטן ביז מען הייבט אן זען רווחים; וועט דען א מענטש זיך צוריק האלטן פון מאכן געשעפטן ווייל מען זעט נישט קיין באלדיגע רווחים?! און מען רעדט דא פון געשעפטן וואס עס איז נאר א ספק ספיקא אויב די רווחים וועלן באמת קומען, כל שכן וקל וחומר ווען א מענטש גייט אין שול דאווענען מיט מנין וואס דאס איז א זיכערע זאך אז דאס ברענגט שפע ברכה והצלחה - דארף מען זיין שטארק אין דעם און ווארטן ביז מען וועט זען די ניסים וואס דער אייבערשטער וועט מאכן.

בעט דעם אייבערשטן ער זאל דיר פירן אויפן אמת'דיגן וועג, ווייל מען דארף אסאך בעטן דעם אייבערשטן אז מען זאל זיך נישט לאזן נארן בזה העולם; דער הייליגער רבי האט געזאגט (שיחות הר"ן, סימן נא): "אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי, שֶׁלּא לְהַנִּיחַ עַצְמוֹ לְהָעוֹלָם לְהַטְעוֹת", דאס זאלט איר מקבל זיין פון מיר, די וועלט נארט אייך, לאזט אייך נישט נארן; דאס הייסט אז א מענטש דארף שטענדיג קוקן אויף זיינע רווחים ברוחניות. פונקט אזוי ווי בגשמיות ווען א מענטש האט א ביזנעס דארף ער זיך שטענדיג נאכפרעגן ביים בוכהאלטער צי די ביזנעס פארדינט אדער דערלייגט, אזוי און נאך מער דארף מען זיך כסדר בודק זיין: 'וואס טו איך אויף דער וועלט?' 'אפשר נַאר איך זיך?' און זען זיך טאקע נישט צו לאזן נארן.

טייערער ... נרו יאיר, רעדט זיך נישט איין אז דו האסט חברים וועלכע וועלן דיר העלפן, א מענטש האט נישט קיינעם אויף דער וועלט נאר דעם אייבערשטן, און נאר די מעשים טובים וואס מען טוט - דאס נעמט מען מיט זיך. מוהרא"ש פלעגט כסדר חזר'ן דעם מאמר חז"ל (תנא דבי אליהו רבה, פרק טו): "לְפִי שֶׁכָּל הַמַּרְבֶּה שִׂיחוֹת וּתְפִלּוֹת, הֵם הַמְלַוִּים אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵית עוֹלָמוֹ", אז א מענטש געוואוינט זיך צו צו רעדן צום אייבערשטן און אים דערציילן יעדע זאך וועט אים דאס באגלייטן אויף אייביג; מוהרא"ש זכרונו לברכה האט דאס גע'חזר'ט זיין גאנצע לעבן און דאס שטייט אין אלע זיינע ספרים; א מענטש זאל וויסן אז ער האט נישט קיינעם אויף דער וועלט - נאר דעם אייבערשטן! און ווי מער מען רעדט צום אייבערשטן ווערט מען נענטער צו אים, נאר דאס וועלן מיר מיט נעמען אויף יענע וועלט.

איך וועל דיר זאגן ווער דיין אמת'ער חבר איז, דיין אמת'ער חבר איז "א בלאט גמרא", דאס איז דער בעסטער חבר פאר א מענטש! די בלעטער גמרא העלפן דעם מענטש ווען ער געפונט זיך אין א צרה און זיי אנטלויפן נישט ווען דער מענטש גייט דורך א שווערע צייט.

מוהרא"ש פלעגט דאס שטענדיג זאגן בה׳ די שיעורים; מען זעט בה׳ די פרשה פון יהודה און תמר, אז קודם שטייט (בראשית לח, א): "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו", יהודה איז אוועקגעגאנגען פון זיינע ברודער, "וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי", ער איז געגאנגען צו א מענטש פון שטאט עדולם, נאכדעם שטייט (שם, יב; כ): יהודה האט געשיקט פרעגן "רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי", זיין חבר פון עדולם. פארוואס קודם שטייט סתם "אִישׁ עֲדֻלָּמִי" דער מענטש פון עדולם, און שפעטער שטייט "רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי", זיין חבר פון עדולם? זאגט מוהרא"ש, אז ווען א מענטש גייט אריבער בזיונות, ממש מענטשן שעמען זיך צו רעדן מיט אים, דעמאלט קען מען זען צי מען האט חברים; אויב איינער רעדט מיט דיר ווען דו האסט אלעס פארלוירן און דו ביסט איינער אליין וכו' וכו' - דאס איז א חבר. יעצט איז שוין זייער פארשטענדליך די סדר פון די פסוקים, ווייל אנהייב ווען יהודה האט געטראפן א חבר פון עדולם, רופט אים נאכנישט די תורה אן "רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי", ווייל ווען עס גייט גוט פארן מענטש, ער האט מענטשן ארום זיך און דעמאלט דריידט מען זיך מיט אים - דאס איז נאך נישט קיין חבר, אבער שפעטער ווען יהודה האט מיטגעמאכט זיין פרשה און ער האט געזוכט אן עצה, ער האט געזאגט "תִּקַּח לָהּ, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז", עס וועט זיין דא בזיונות, דאך האט ער ווייטער מסכים געווען צו העלפן יהודה - דאס הייסט "רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי", דאס הייסט א 'חבר'.

די הייליגע גמרא וועט בלייבן דיין חבר אין דיינע שווערסטע מצבים. די תורה איז די בעסטע חבר, נעם איר פאר א חבר און אין איר זאלסטו זיך באהאלטן ווען עס איז דיר ביטער; גלייב מיר, עס איז נישט דא קיין בעסערע פלאץ וואו צו אנטלויפן ווען מען האט א צרה ווי צו די הייליגע תורה, אזוי ווי חכמינו זכרונם לברכה זאגן (תנא דבי אליהו, פרק ו): "אִם רָאִיתָ שֶׁהַיִּסּוּרִין מְמַשְׁמְשִׁין וּבָאוֹת עָלֶיךָ, רוּץ לְחַדְרֵי דִּבְרֵי תּוֹרָה, וּמִיָּד הַיִּסּוּרִין בּוֹרְחִין מִמְךָ", אויב דו זעסט אז עס קומען אויף דיר צרות און יסורים, זאלסטו אנטלויפן צו די הייליגע תורה און דורכדעם וועסטו געראטעוועט ווערן.

נעכטן נאכט בין איך ארויס געפארן קיין קרית יואל וואו אנשי שלומינו זענען זיך צוזאמגעקומען פראווען דעם סעודת הודאה לרגל "כ"א כסליו" - דעם טאג וואס רבינו הקדוש מסאטמאר זכותו יגן עלינו איז ניצול געווארן פון די עמלקים, די דייטשן ימח שמם וזכרם.

דער סעודה איז געווען צוזאמען מיט א סיום אויף 'מסכת מנחות'; גלייב מיר איך בין נאך נישט געקומען צו די כוחות פון מיין נסיעה קיין ארץ ישראל און קיין אומאן, אבער אז איך האב תלמידים וואס קומען זיך צוזאמען יעדע נאכט לערנען דעם דף גמרא האב איך אלעס אוועק געלייגט און ארויס געפארן זיי מחזק זיין, ווייל דאס איז מיין גאנצע שטרעבן: אריין ברענגען אין אלע תלמידים צו לערנען יעדן טאג די הייליגע תורה, בפרט לימוד גמרא וואס דאס פארברענט אלע קליפות.

דער אייבערשטער זאל העלפן זאלסט האבן הצלחה אין אלע ענינים.

איך האף דיר צו זען היינט נאכט ביים שיעור.