ספר הישר שס"ה
...וטעם יש ברירה ואין ברירה שכך הוא הדין תורה כעין האופה בשבת אם מניח עד שתאפה חייב ואם יחתה קודם שתאפה פטור. וכן הרבה דברים מוכיח סופן על תחילתן והרי הן כמיגמר ואזלי וגמרי. וכל המפרש ש"מ יש ברירה הוברר הדבר עתה שהיה דעתו כך בשעת שחיטת הפסח או בשעת קנין עירוב והיינו ברירה אינן אלא טועין דאין בית מיחש לדעת הקונין ולא נשאל את פיהו לעולם
אמר אביי קבעי מיניה - אתמוהי מתמה אביי ברב יהודה ורב אושעיא קבעי מיניה לאיזו שתצא בפתח תחילה דתלה (זה) המתנה בדעת אחרים וקפשיט ליה לאיזו שארצה דהיינו תולה בדעת עצמו דילמא תולה בדעת עצמו לית לן ברירה דמדאתני ברישא גילה בדעתו שהיה פוסח על שתי סעיפים וליכא למימר הוברר דמעיקרא דעתיה להאי אבל זה שתלה באחרים גמר בדעתיה מעיקרא לאיזו שתצא:
נראה לומר שיש כאן דוגמאות לשתי סברות בכך שאין ברירה:
- רש"י סובר שכשאדם לא מברר לחלוטין על מה הוא הולך להחיל חלות יש כאן חוסר בגמירות דעת, ולכן החלות לא חלה. (גברא)
- הרמב"ן סובר שיש כאן חוסר בהגדרת החלות, לא מבחינת זה שהאדם המחיל לא מתכוון מספיק להחיל, אלא שהחלה שאינה מפנה מספיק טוב את החלות על החפץ הנכון - אינה חלה (חפצא)
ונראה ששתי סברות אלו מקבילות לשתי הצעות חילוק שהגמרא מציעה:
וְכִי תֵּימָא: כִּי לֵית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן בְּרֵירָה — בִּדְאוֹרָיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן — אִית לֵיהּ,
And if you should say: When does Rabbi Yoḥanan not accept the principle of retroactive designation? Only in regard to matters that are Torah law, but he does hold of retroactive designation in regard to matters of rabbinic law, such as the halakhot of Shabbat limits; this would account for the discrepancy.
מסתבר לומר שמי שתולה בדעת עצמו לא גמר בדעתו ליצור את החלות, הוא עדיין בהתלבטות וכוונתו לא מלאה. אך מי שתולה בדעת אחרים כבר גמר בדעתו והתכוון להחיל את החלות באופן מלא.
וְכִי תֵּימָא: כִּי לֵית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן בְּרֵירָה — בִּדְאוֹרָיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן — אִית לֵיהּ,
And if you should say: When does Rabbi Yoḥanan not accept the principle of retroactive designation? Only in regard to matters that are Torah law, but he does hold of retroactive designation in regard to matters of rabbinic law, such as the halakhot of Shabbat limits; this would account for the discrepancy.
את החלוקה בין דאוריתא לדרבנן, בפשטות כפי שראשונים רבים הבינו, מסתבר לומר כחומרא - בדאוריתא לא סומכים על ברירה, אך בדרבנן שזה קל אנו סומכים על דין ברירה.
אך כיוון אחר מעלה הרב קוק:
שו"ת עזרת כהן סימן קב הערה ב:
"איסורי דאורייתא הם איסורי חפצא, י"ל שכן גם כל הכלל הזה של אין ברירה בדאורייתא הוא שייך לגדר המציאות, של עניני דאורייתא... וי"ל בדרבנן אין ברירה כשהוא לקולא י"ל שהוא ככל ספק דפלוגתא, שהוא ענין של הגברא, וכעין ספיקות של חסרון ידיעה וחכמה שבד' הפוסקים".
והנה אנו רואים יופי סימטרי ששתי הסברות בדין אין ברירה מקבילות לשתי ההצעות למתי אנו אומרים שיש ברירה. ואולי יש לומר שהאמוראים שחולקים וסוברים שאין לחלק בין תולה בדעת עצמו וכו' סוברים שדין אין ברירה הוא מהדין ההפוך, של בעיה בהגדרת החפץ שבסברא זו אין הבדל, וכן להפך בדאוריתא אל מול דרבנן.