שפתי חיים, פרשת פקודי (עמוד תלז - תמד)
פרשת פקודי
משכן - קשר עם ה׳ דרך כלל ישראל

"אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן" (שמות ל"ח, כ"א), מדוע נקרא המשכן - "משכן העדות"? מבאר רש"י "עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם", השראת השכינה בישראל היא הראיה על מדרגת שלימותם של עם ישראל, השכינה איננה יכולה לשרות על מקום שאינו שלם, וכיון שהשכינה שרתה בישראל סימן שעם ישראל בשלימות, על אף שחטאו בעגל מ"מ זה עדות שה׳ ויתר להם על חטא העגל, וחזרה שכינה לשרות ביניהם.

השכינה שורה על עם ישראל כשהם בשלימות לא על יחידים, הקשר של כל יחיד ויחד עם השכינה הוא דרך עבודת עם ישראל, וכפי כמה שהוא שייך אל הכלל כחלק מעם ישראל יש לו שייכות להשראת השכינה בעם ישראל, כיון שרק שעם ישראל בשלימותם זוכים להשראת השכינה, (והדברים יתבארו בהמשך).

היסוד הזה בא לידי ביטוי גם בעצם בנין המשכן, שהוא המקום להשראת השכינה. המשכן לא נבנה ע"י יחידים, אלא ע"י כל עם ישראל, אדושם המשכן - היסודות למשכן, נבנו מתרומת מחצית השקל של כל ישראל, כל כלל ישראל היו שותפים ביסודות של המשכן. גם תרומת הכסף והזהב, ושאר הדברים היתה צריכה להיות התרומה בשביל הכלל, למסור אותם יפה יפה לציבור. וכך גם עיקר עבודת המשכן ומקדש היא עבודת ציבור, אמנם גם היחיד יכול להקריב קרבנות, אבל בעיקרו הוא קרבנות הציבור, גם עבודת התשובה דיום הכיפורים היתה עבודת ציבור, וכה"ג היה מתודה בשביל כל הציבור, כי משכן ומקדש היא עבודת ציבור.

הגר"א (שה"ש א, י"ז) כותב "הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה", יש כאן ג' שלבים של התקרבות הקב"ה לעם ישראל, א. הנך יפה דודי', ב. 'אף נעים', ג. 'אף ערשנו רעננה'. ומבאר: "ופירושו כמ"ש אהבה רבה אהבתנו כו' חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו, כלומר דתחילה בימי האבות וכשהוצאתנו ממצרים ובמתן תורה היה אהבתך רבה עלינו, ואח"כ כשעשו את העגל ואמרת 'ואכלה אותם כרגע', אעפ"כ חמלת עלינו ומחלת לנו, כי החמלה הוא אחר הכעס. ואמר 'גדולה ויתרה' חמלת עלינו, פירוש עוד יותר טובה חמלת עלינו מכשהיה מתחילה, שנתת לנו עוד הלוחות השניות, אהבה של השי"ת עלינו היתה יותר מאהבה שהיה קודם לכן, וציותנו לעשות משכן שתהיה שוכן בינינו, מה שלא היה לנו מקודם, הגר"א מבאר כפי הראשונים שציווי על המשכן נתחדש אחר חטא העגל. וז"ש כאן 'הנך יפה דודי' היינו מתחילה קודם מעשה העגל הוצאתנו ממצרים וקרבתנו לפני הר סיני, 'אף נעים' פירוש אף כשעשיתי את העגל אעפ"כ נעים אתה לנו שמחלת לנו והשפעת לנו רב טוב, ונתת לנו את הלוחות שניות, ועוד יותר 'אף ערשנו רעננה', כלומר ועוד זאת שהוספת לנו עשיית המשכן ושכינת עוזך כמו שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם פירוש בתוך בני ישראל, כוונתו למאמרם ז"ל ושכנתי בתוכם - בתוכו לא נאמר אלא בתוך כל אחד ואחד, כמ"ש 'תלפיות' תל שכל פיות פונים אליו, כי שריית השכינה היתה בתוך לב בני ישראל, רק שהם צריכים מקום מיוחד להתכנס כל הלבבות יחד כו', השכינה יכולה לשרות בלב כל אחד ואחד, רק צריך שיהיה מקום שכולם מתכנסים יחד, ואיך יתייחדו כל הלבבות של כל ישראל ביחד, על כן ציוה הקב"ה ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו כו', וכל אחד התנדב כפי נדבת לבו על המשכן, ונתחברו שם כל הלבבות".

מבואר בזה כי הקשר של היחיד עם השכינה 'ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד', זה רק יחד עם כל ישראל, ולכן בחר השי"ת מקום מיוחד להשראת השכינה שבו יתאחדו כל הלבבות יחד.

מבאר הגר"א איחוד הלבבות של כל ישראל ע"י שכולם מתאחדים ברצון אחד ושאיפה אחת לבנות מקום להשראת השכינה, לכן ציוה ה׳ 'ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו', נדיבות לב פירושו למסור את רצונות הלב לבנין המשכן, וכשכל רצונות לבבות ישראל התאחדו ביחד לבנין המשכן, זכו להשראת השכינה, ע"י נדיבות לב הפרטי של כל אחד באו לנדיבות לב כללי, ואח"כ מכח זה זכה כל אחד להשראת השכינה בלבו.

למדנו מדברי הגר"א שאיחוד הלבבות בא ע"י נדבה, לא שכל אחד מושך ולוקח לעצמו, "לתאוה - לקיחה - יבקש נפרד", כי חושב על הפרטיות של עצמו, אלא ע"י הנדבה שכל אחד מוסר את הפרטיות שלו לכלל, היא יוצרת את הקשר עם הכלל.

תחילה היתה תרומת המשכן בנדבה, כסף וזהב והדברים הנצרכים בגדי כהונה, ואח"כ היה תרומה בגדר חובה שכל אחד נתן מחצית השקל, בזה לימדו את כל אחד שהוא בעצם רק חצי, וכל מעלתו ושלמותו רק כאשר כולם מתאחדים יחד, רק אז יש את הבסיס השלם בשביל המשכן.

גם קבלת התורה היתה רק אחר שהתאחדו כל לבבות ישראל. התורה לא נתנה ליחידים, מבאר המהר"ל (תפארת ישראל פי"ז) התורה לא ניתנה לאברהם יצחק יעקב, ולא לשבטים, אלא לעם ישראל כאשר הגיעו לשלימות שישים ריבוא, וגם אז היו צריך לתנאי של התאחדות כל ישראל, וכמו שארז"ל (שמות יט,ב, וברש"י) "ויחן שם ישראל נגד ההר" - כאיש אחד בלב אחד, שלא היה ביניהם פירוד לבבות.

יסוד זה מבאר הרמח"ל (דעת תבונות סי' קנח) "והנה כל מגמתו ית' בכל סדרי השפעתו היא לעומת כנסת ישראל, שכל הכוונה אליה תמיד, הרמח"ל מדגיש את ענין הציבור - כנסת ישראל, שכל ההשפעה בעולמות העליונים הם מכוונות לכנסת ישראל בכללות, כענין שנאמר (תהלים מ, ו), "נפלאותיך ומחשבותיך אלינו", ועל כן מקבילים הם ודאי סדרי ההשפעה וסדרי מציאותם של ישראל, סדרי ההשפעה של עולמות העליונים הם מקבילים לכנסת ישראל, ובכל סדר שנסדר בהשפעה, נקבע התדבקות לכנסת ישראל בו ית', כפי סדרי ההשפעה המקבילים לכנסת ישראל, כך לעומת זה דביקות של כנסת ישראל לקבל את ההשפעה, לפי הסדר ההוא, כפי העילויים המזומנים לה".

רבי חיים מואלוז'ין ז"ל (נפה"ח ש"א,פ"ד) מבאר שהמשכן למטה הוא מקביל למשכן שבעולמות העליונים, וכן המשכן מקביל לכל מבנה האדם שנקרא משכן, ולא רק של אדם הפרטי אלא למבנה הכללי של כנסת ישראל שמהוה ג"כ דמות אדם, הדמות אדם של כנסת ישראל הוא נבנה מכנסת ישראל של אותו הדור, ומכנסת ישראל של כל הדורות. מבואר בזה כי הבנין של כל נשמות ישראל יחד הוא מקביל למשכן, והמשכן מקביל לעולמות העליונים כפש"כ הרמח"ל (זה גם משאחז"ל אין משיח בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, מדוע נקרא גוף כיון שכל הדורות של עם ישראל מהוים בנין שלם של כנסת ישראל. וכך מפרש הגר"א את ענין 'עיקבתא דמשיחא', שבזמן המשיח אנחנו מגיעים לעקבים של בנין כנסת ישראל, וזה השיעור קומה של כל נשמות ישראל יחד).

מוסיף הרמח"ל (עמ' קפ) וכותב "והנה בתחילה "בתחילה" - תחילת דרך העבודה שהאדם עושה מצוות הוא צריך להיות קרוב להשי"ת, יתחזק התדבקות הנשמות בקדושתו ית', כחלק המתדבק בכל שלו, הדביקות בהשי"ת כחלק ממנו, שהוא ענין שהמשיל הכתוב (דברים לב, ט), "כי חלק - ה׳ עמו"; והוא הענין המבואר בתחילת שיר השירים (א, ב), "ישקני מנשיקות פיהו", שהוא מראה עוצם ההתדבקות. והיינו שזה מין התדבקות חזק שיכול להעשות בין הקב"ה וכנסת ישראל, שבדוגמא לזה הנשיקה באדם. ומתוך עוצם ההתדבקות ישפיע הקב"ה לכנסת ישראל, הרמח"ל מדגיש כנסת ישראל, ומכנסת ישראל לכל הפרטים, ולכל כללות נמצאיו שפע של קדושה, דהיינו שפע אלקי ורוחני, ושפע של ברכה, שהוא שפע להצלחות אפילו בעולם הזה. והנה בהיות מתדבקים התחתונים בו ית' בדבקות אהבה, יעורר הקב"ה האהבה בינו וביניהם, וירצה בעבודתם, כענין שתיקנו ז"ל, "הבוחר בעמו ישראל באהבה", "רצה ה׳ אלקינו בעמך ישראל ובתפלתם", הרצון של השי"ת הוא "בעמך ישראל" בכללותם של עם ישראל.

הגר"י מלצאן (סידור אישי ישראל) הקשה "מה שהזכירו כאן תואר עמך ישראל בתחלת הברכה וגם אמר ובתפלתם לשון נסתר שלא כדרך כל הברכות שהם בלשון נוכח, הטעם כי להפיק רצון מהשי"ת צריך לזה תשובה שלמה ומעטים טובים המחבבים אותו ליוצרו כו'". אך כפי המבואר בדברי רמח"ל הרצון והקירבה של השי"ת היא דוקא עם עמך ישראל כלל, קשר היחיד ברצון של השי"ת היא לא באופן ישיר אלא כאשר הוא חלק מהכלל. וכך מבקשים בברכת 'שים שלום', "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך", הארת פנים של השי"ת, שהיא הקירבה הגדולה זוכים רק שכולנו כאחד - איחוד הלבבות.

ומסיים הרמח"ל "ומכח הרצון הזה הנה תועיל העבודה למה שתועיל, כמה שיש יותר רצון בעבודתינו מהשי"ת, התוצאה של העבודה שלנו - הרוחניות היא יותר גדולה, ויושפע שפע הברכה בכל הדרכים המתוקנים לדבר הזה, ותתחדש הברכה בכלל התחתונים, ואחר כך יגיע אל האישים, כל אחד כראוי לו, השפע תחילה בא לכלל התחתונים - כנסת ישראל, ואח"כ מגיע אל האישים. נמצא א"כ, כי קבלת ההשפעה והקשר של האישים הוא דרך כלל ישראל, כחלק מכלל ישראל.

המהר"ל מסביר יסוד זה בביאור הגמ' (ברכות לה.) "אמר ר"ח בר פפא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר הלא הוא אביך קנך ואין אמו אלא כנסת ישראל שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך".

מדוע האוכל בלא ברכה גוזל את כנסת ישראל הרי הוא גוזל את הקב"ה? מבאר המהר"ל (נתיבות עולם נתיב העבודה פי"ד) "ור"ל כי הוא גוזל את הקב"ה שברא את הכל, וכאשר ברא הנבראים כולם סדר את הנבראים תחת כנסת ישראל, הקב"ה ברא את הבריאה שכל הבריאה היא בשביל כנסת ישראל, עד שהכל הוא תחת כנסת ישראל, ולפיכך הנהנה מן עוה"ז בלא ברכה גוזל להקב"ה שהרי הכל שלו, וגוזל לכנסת ישראל שהכל נתן הש"י תחת כנסת ישראל. ואל תקשה הרי האוכל הוא ג"כ מן ישראל א"כ מדוע זה נחשב כאילו גוזל את כנס"י, דבר זה אינו, כי לכך אמר כנסת ישראל ר"ל כל ישראל מצד שהם כלל, לא האדם הזה שהוא אדם פרטי בלבד. כנסת ישראל מעלתם בתור כלל ולא כיחידים, ולא ברא השם ית' את הכל רק בשביל כנסת ישראל שהם הכלל", אך עדיין צ"ב, שהרי אם אוכל בלא ברכה בזה הוא מבטא שהבריאה נבראתה בשביל האדם פרטי ולא בשביל כלל, וכי עתה שהוא מברך ואוכל אינו נהנה ממנו האדם הפרטי ולא הכלל.

כוונת המהר"ל לבאר, עבודת ה׳ היא עבודה של כנסת ישראל, אם אדם אוכל בלא ברכה משתמש בבריאה בשביל הנאה הפרטית שלו, לא בשביל עבודת ה׳, א"כ הוא גוזל את הכלל - כנסת ישראל, אבל אם הוא מברך לה׳ קודם אכילתו, בברכתו הוא משתף את הכלל - כנסת ישראל, כשהוא מברך מבטא בכך את הכרתו שהכל מהשי"ת, בזה הוא מכיר שהוא אחד מכנסת ישראל, א"כ עבודת ה׳ שלו היא עבודה של כלל. וכך בכל חלקי עבודת ה׳ צריך להרגיש שאינו עובד את ה׳ בתור אדם פרטי אלא כחלק מהכלל - כנסת ישראל.

עבודת ה׳ כחלק מכנסת ישראל בא לידי ביטוי ב'לשם יחוד' הנאמר לפני עשיית המצוות 'הנני מכוין בעשית המצוה בשם כל ישראל', כאשר כולם יחד מקיימים את המצוה, והפרט הוא כחלק מהכלל בקיום המצוה, כל אחד מוסיף נדבך בעבודה של כנסת ישראל, אז המצוה נעשית בשלימות.

ביתר עמקות נבין את ענין הקשר אל הקב"ה ע"י העבודה של כנסת ישראל, מתוך דברי רבי חיים מואלוז'ין ז"ל (נפה"ח ש"א פ"ב) "וכל העולמות נכללים ונחלקים לד' כידוע. שהן האופנים והחיות, וכסא כבודו, ואצילות קדשו יתב', ונשמת כל אחד הוא העולם שעליו, הנשמה של עולם התחתון היא העולם העליון, כלומר, עולם העליון הוא נותן את כל החיות לעולם התחתון, ועולם התחתון נותן לעולם העליון, כמ"ש (יחזקאל א') ובהנשא החיות גו' ינשאו האופנים לעומתם כי רוח החיה באופנים, עולם האופנים מתנהג ע"י עולם שמעליו עולם החיות, בלכתם ילכו ובעמדם יעמודו וגו'. והחיות ג"כ מתנהגים ע"י כולם הכסא שעליהם, עולם החיות מתנהג ע"י עולם שעליו עולם הכסא, כמשארז"ל שהכסא נושא את נושאיו. ובז"ח יתרו (מעשה מרכבה ל"ג אי) דחיות נטלין לדנטלין לון כו' כרסייא קדישא נטיל לחיו', נראה שהאופנים הם נושאים את החיות אבל באמת החיות העליון הוא נושא את האופנים התחתון, ונשמת החיים של הכסא, מה נותן לעולם הכסא את החיות, הוא סוד שרש העליון של כללות נשמות ישראל יחד, מעל הכסא שם מושרשים נשמות עם ישראל, ומדגיש שורש העליון כללות נשמות ישראל יחד, דוקא כשהם ביחד אז יש חיות לעולם הכסא, שהוא יותר גבוה ומאד נעלה גם מהכסא. שהוא האדם שעל הכסא כמ"ש שם ועל דמות הכסא וגו', שורש נשמות כנסת ישראל הוא במקום יותר גבוה מעולם הכסא ומעולם המלאכים, וחז"ל אמרו דמות אדם זהו דמות של יעקב אבינו, א"כ מבאר שהשורש של עם ישראל הוא קשור לעולמות העליונים, והקשר שלנו לעולמות העליונים ע"י שורש נשמות ישראל כלולות יחד, דוקא כשהם ביחד, ועבודתו של כל אחד ואחד ע"י שהוא קשור לשורש הכללי של כנסת ישראל, ע"י שבכל מצוה ומצוה מעלה מעולם לעולם עד שמחוברת אותה מצוה לשורש כללות נשמות ישראל יחד.

מדרגות שונות יש להגדרת כלל, שלימות כנסת ישראל כאשר היו שישים ריבוא, ואז ניתנה התורה לישראל, ובגמ' (יבמות סד.) אמרו "ת"ר ובנחה יאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד וזה לא עסק בפריה ורביה לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל", וכן יש השראת השכינה בציבור עשרה מתפללים, כמו שאמרו בגמ' (ברכות ח.) "מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללים", רצונו של השי"ת והארת פניו של השי"ת זה עם הציבור, כשיש ציבור מתפללים זהו עת רצון.

א"כ אנחנו מקבלים מבט חדש על צורת עבודת ה׳. אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו לא כפרט אלא כאיברים של כנסת ישראל. וכן אמר אריז"ל לתלמידיו שקודם התפילה צריך להתחזק במצוה ואהבת לרעך כמוך, כיון שאי אפשר לגשת לעבודת ה׳ בתור פרט אלא צריך להכלל כחלק מהכלל. ואפילו גדולי האומה כל גדולתם היתה בתור המיצגים את כלל ישראל, כשבני ישראל חטאו בעגל אמר לו ה׳ "לך רד כי שחת עמך" (שמות לב,ז), וברש"י "לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם", משרע"ה היתה נשמתו כוללת כל נשמות ישראל, לכן הוא היה מקבל התורה ומסורה לישראל, אבל כל תפקידו היה בשביל כלל ישראל, וככשחת עמך הרי זה ירידה מגדלותו של משה, וכך גם אברהם מעלתו שהיה שייך לכלל "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" (בראשית יח,יט), וכך כל יחיד צריך לדעת שמעלתו כשהוא חלק מהכלל ושייך להכלל, אז זוכה ג"כ לקבל את השפעתו יתב', כנאמר ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד.