אהל משה - פרשת כי תצא מאמר בענין חשיבות וקדושת המצוות
1. בפרשת כי תצא נצטוו בני ישראל במספר התורה, וראיתי לנכון לקבוע מקומו של מצוות הגדול מכל אשר בשאר פרשיות קונטרס זה, בפרשה זו.
כוחה של מעות אחת!
א] איתא במס׳ מכות (כג ע״ב), ר׳ חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ״ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה
ויאדיר״ (ישעיה מב-כא), ע״כ. ובפירש״י (ד״ה לפיכך) כ׳ וז״ל, כדי שיהיו מקבלים שכר במה שמונעים עצמן מן העבירות, לפיכך הרבה להן, שלא היה צריך לצוות כמה מצוות וכמה אזהרות על שקצים ונבילות, שאין לך אדם שאינו קץ בהן אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשין מהן, עכ״ל.
ומבואר ברש״י, שמטרת ריבוי המצוות הן, על מנת שיזכו לשכר הרבה, ואף בדברים שאין צורך להרבות האזהרות על מנת להדגיש חשיבותם, וכגון אכילת שקצים, שדי באזהרה אחת ואין חשש שיכשלו בעוון זה שהרי בלאו הכי נפשו של אדם קצה בהם, מכל מקום הרבתה תורה הציווים בעניינים אלו, על מנת שיזכו לשכר הרבה.
אמנם הרמב״ם שיטה אחרת יש לו בזה, וזה לשונו בפי׳ המשנה שם, מעיקרי האמונה בתורה כי כשיקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה ובו׳, הנה זכה בה להיי העולם הבא, ועל זה אמר ר׳ חנינא, בהיותם הרבה, א״א שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלימותה, ובעשותו אותה מצוה תהיה נפשו באותו
מעשה.
ומה שיורה על העיקר הזה, מה ששאל ר׳ חנניא בן תרדיון מה אני לחיי עולם הבא, והשיבו המשיב, כלום בא מעשה לידך, כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן, השיבו, כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלמות ככל מה שאפשר, וזכה לחיי העוה״ב, ופירוש הפסוק ״ה׳ חפץ למען צדקו״ לצדק את ישראל למען כי יגדיל תורה ויאדיר, עכ״ל.
א] איתא במס׳ מכות (כג ע״ב), ר׳ חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ״ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה
ויאדיר״ (ישעיה מב-כא), ע״כ. ובפירש״י (ד״ה לפיכך) כ׳ וז״ל, כדי שיהיו מקבלים שכר במה שמונעים עצמן מן העבירות, לפיכך הרבה להן, שלא היה צריך לצוות כמה מצוות וכמה אזהרות על שקצים ונבילות, שאין לך אדם שאינו קץ בהן אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשין מהן, עכ״ל.
ומבואר ברש״י, שמטרת ריבוי המצוות הן, על מנת שיזכו לשכר הרבה, ואף בדברים שאין צורך להרבות האזהרות על מנת להדגיש חשיבותם, וכגון אכילת שקצים, שדי באזהרה אחת ואין חשש שיכשלו בעוון זה שהרי בלאו הכי נפשו של אדם קצה בהם, מכל מקום הרבתה תורה הציווים בעניינים אלו, על מנת שיזכו לשכר הרבה.
אמנם הרמב״ם שיטה אחרת יש לו בזה, וזה לשונו בפי׳ המשנה שם, מעיקרי האמונה בתורה כי כשיקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה ובו׳, הנה זכה בה להיי העולם הבא, ועל זה אמר ר׳ חנינא, בהיותם הרבה, א״א שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלימותה, ובעשותו אותה מצוה תהיה נפשו באותו
מעשה.
ומה שיורה על העיקר הזה, מה ששאל ר׳ חנניא בן תרדיון מה אני לחיי עולם הבא, והשיבו המשיב, כלום בא מעשה לידך, כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן, השיבו, כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלמות ככל מה שאפשר, וזכה לחיי העוה״ב, ופירוש הפסוק ״ה׳ חפץ למען צדקו״ לצדק את ישראל למען כי יגדיל תורה ויאדיר, עכ״ל.
כלומר, שעיקר השכר והחיות בעוה״ב הוא בגין מצדה הנעשית כשלימות מוחלטת, ולא רק שלימות בפרטיה ודקדוקיה המעשיים, אלא שלימות של טהרת הלב ונקיות מכל פניה שהיא, ויש קושי רב לקיים מצוה באופן הזה, ועל מנת כן הרבה הקב״ה את המצוות, כי כך תיתכן אפשרות שמכל המצוות יזכה האדם לקיים לכה״פ מצוה אחת כשלימות ממש.
והמתבונן בדברי הרמב״ם ישתומם בוודאי על גודל מעלתה של מצוה אחת!
נדמה בעינינו כי מצוה אחת לעומת כל התרי״ג מצוות, הוא כחלקיק קטן מתוך מערכת שלימה, אך מדברי הרמב״ם נמצינו למדים, כי הלוואי ויזכה האדם לקיים מצוה אחת כשלימות, ואלמלא שיש לאדם מצוות כה רבות, היה הדבר כמעט אינו ניתן להשגה
והמתבונן בדברי הרמב״ם ישתומם בוודאי על גודל מעלתה של מצוה אחת!
נדמה בעינינו כי מצוה אחת לעומת כל התרי״ג מצוות, הוא כחלקיק קטן מתוך מערכת שלימה, אך מדברי הרמב״ם נמצינו למדים, כי הלוואי ויזכה האדם לקיים מצוה אחת כשלימות, ואלמלא שיש לאדם מצוות כה רבות, היה הדבר כמעט אינו ניתן להשגה
ויבואר לפי״ו ביאור נפלא ב׳תורת כהנים׳ (ויקרא יב-י) ״ר׳ יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של צריקים לעתיד לבוא צא ולמד מאדם הקדמוני שלא נצטוה אלא מצוה אחת בל״ת ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף דורותיו, וכי איזו מדה מרובה, מידת הטובה או מידת פורענות, הוי אומר מדת הטובה. אם מדת הפורענות מועטת הרי כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו וכו' [מדת הטובה] עאכו״ב שמזכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות. ר׳ עקיבא אומר הרי הוא אומר ״על פי שנים עדים או שלשה״, אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה, אלא להביא השלישי להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באלו, אם כך ענש הכתוב את הנטפל לעוברי עבירה, עאכו״ב שישלם שכר לנטפל לעושי מצוה, כעושה מצוה וכו.'
ד] מובא בספר עליות אליהו (הערה קיז), בשם הרד״ל, שהגר״א ז״ל אחז בציציותיו קודם פטירתו, ואמר בבכיה, כמה קשה להפרד מעולם המעשה הזה, אשר על ידי מצוה קלה כיוצא בזה של ציצית, אדם ישר יחזה פני שכינה, ואילו בעולם הבא עולם הנשמות לא נוכל למצוא זאת אף אם יתן האדם את כל כוחותיו עבורו
הגר״י אברמסקי זצ״ל היה מרבה לספר למקורביו על קורותיו בעת גלותו בסיביר פעם סיפר שתנאי החיים בסיביר ועבודות הפרך שהוטלו על הנמצאים שם היו מרים ממות. כאשר היה קם בבוקר ואומר ״מודה אני״ היה מהרהר לעצמו: איזה יום מצפה לי?! יום של מכות ובזיונות. בשלמא אילו היה באפשרותי לכל הפחות גם ללמוד, ניחא. אבל גם חיים בתנאים עלובים שכאלה וגם בלי האפשרות ללמוד תורה, אם כן על מ ה אני אומר ״מודה אני?״.
״אולם״, הוסיף הרב ואמר, כאשר המשכתי, לומר ״מודה אני לפניך מלך חי וקיים״, והגעתי למלים "רבה אמונתך״, שאבתי עידוד רב. "רבה אמונתך״ - את האמונה בהקב״ה, כך אמרתי לעצמי, הם אינם יכולים לקחת ממני. אמנם אין לי תורה, אין לי מצוות, יש כאן מכות ויש בזיונות, אך אמונתי בבורא עולם נשארת בקרבי! אם כך ״מודה אני לפניך״ עבור זה שווה לי יום נוסף של חיים, עבור האמונה לבד גם כן יקרים החיים עד למאד!
״אולם״, הוסיף הרב ואמר, כאשר המשכתי, לומר ״מודה אני לפניך מלך חי וקיים״, והגעתי למלים "רבה אמונתך״, שאבתי עידוד רב. "רבה אמונתך״ - את האמונה בהקב״ה, כך אמרתי לעצמי, הם אינם יכולים לקחת ממני. אמנם אין לי תורה, אין לי מצוות, יש כאן מכות ויש בזיונות, אך אמונתי בבורא עולם נשארת בקרבי! אם כך ״מודה אני לפניך״ עבור זה שווה לי יום נוסף של חיים, עבור האמונה לבד גם כן יקרים החיים עד למאד!
תמיד היה מו״ר מרן רה״י הגר״ש בירנבוים זצ״ל ממחיש לנו ערכם של מצוות באמרו, הרי אדם חייב לתת עבור מצות עשה עד חומש מנכסיו (עי׳ שו״ע או״ח סי' תרנו). והרי אם יש לאדם חמש מיליארד דולד, נמצא שמדינא צדיך לפזד עבוד מצוה אחת מן התורה חומש שהוא מיליארד דולר, והרי שמצוה יחידה של הקב״ה שוה מיליארד דולר! ואצל ל״ת אדם חייב לתת כל ממונו כדי שלא לעבוד עליו (עי׳ שו״ע יו׳׳ד סי׳ קנו, ועיי״ש ב פוסקים דאינו תלוי ב׳עשה׳ ׳ולא תעשה׳, אל א ב׳קום ועשה׳ ו׳שב ואל תעשה׳), ואם הוא גביר אדיר ויש לו מאה מיליארד דולר הרי צריך לתת כל אותו הון כדי שלא לעבור ל״ת אחת מן התודה, ונמצא שכל לאו שבתורה שוה כסף עד אין שיעור. והדברים מבהילים מאד. [ובאמת שאף באיסור דדבנן הדין כן, יע׳ בביאור הגר״א שם].
ב] ניגש הג׳ ר׳ שמואל גריינמן זצ״ל, למרץ החפץ חיים זצ״ל ושאלו, האם זה נכון שרגע אחד של גן עדן שוה יותר מכל הנאות של עולם הזה? ענה לו הח״ח שזה נכון. אז - אמר הרב ר׳ שמואל להח״ח, ברצוני לעשות עסק עם הבורא עולם. אני מוכן לוותר על רגע אחד מהגן עדן שלי [שמגיע לי על אחת המצוות], ותמורת זה הקב״ה ייתן לכל בחור ישיבה את צרביו פה בעולם הזה [באותה תקופה היתה הרחקות בישיבות הק׳ באופן נוראי]. ענה לו הח״ח, אתה דומה לילד שמוכן ליתן שטר של כמה אלפי דולרים בשביל סוכריה אחת. ואם אכן יעשה עסק מסוג זה, אזי כשיגדל ויבין מה שעשה, יצעק ויבבה במר נפשו על השטות שעשה לפני כמה שנים. אמר
החפץ חיים זצ״ל - ק״ו, ובן בנו של ק״ו מה שאמרת, כי כל דבריך נובעים מחוסר ההשגה שלך בהנאת עולם הבא שתקבל אפילו על קיום מצוה קלה, וקל וחומר על רגע אחד של לימוד התורה. אם אכן תעשה את העסק שהצעת, שתגיע לעולם הבא תזעק בקול גדול, ״איך הסכמתי לזה״.
החפץ חיים זצ״ל - ק״ו, ובן בנו של ק״ו מה שאמרת, כי כל דבריך נובעים מחוסר ההשגה שלך בהנאת עולם הבא שתקבל אפילו על קיום מצוה קלה, וקל וחומר על רגע אחד של לימוד התורה. אם אכן תעשה את העסק שהצעת, שתגיע לעולם הבא תזעק בקול גדול, ״איך הסכמתי לזה״.
כתב הרה״צ רבי אריה לוין זצ״ל - שמעתי מפי קה״ק החפץ חיים זצ״ל על מאמר חז״ל- ״איזהו שוטה, זה המאבד כל מה שנותנים לו״ (מס׳ חגיגה ד ע״א) שאמר בזה הלשון, ״אין דבר יקר בעולם יותר מהזמן, אשר אי אפשר לקנותו בבל מחיר שבעולם, ובכל רגע אפשר להגיד מאתים תיבות, אשר בל תיבה מצוה בפני עצמה - ומאבדין הזמן בהיסח הדעת״! בהסכמתו לספר אוצר החיים, עה״ת.
ה] איתא במס׳ עבודה זרה (יז ע״א) לגבי רבי אלעזר בן דורדיא, שאמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו יצתה בת קול ואמרה ר״א בן דורדיא מזומן אתה לחיי העולם הבא. ובכה רבי ואמר ׳יש קונה עולמו בשעה אחת. ועיין בתוס׳ שם שב׳ בביאור ״מזומן״ וז״ל, בלא עינוי ובלא יסורים, עכ״ל. ולא עוד אלא שקראו לו ״רבי״. ועל זה בכה רבי, כי חזינן מה המשמעות של ׳שעה אחת׳! מה ניתן לפעול בשעה אחת! ואיך שייך לבזבז ולבטל הרגעים שלנו שהקב״ה נותן לנו בהאי עלמא?!
Every talmid/child has their unique qualities / individuality. (of course with the big (narrow confines? motion of shrinking box w/ hands)) of chareidi yiddishkeit
He has a amalgamation/mixture of the maalos of his siblings, sensitivity of YM & eliezer, musicality of Yoav, the Akiva-ness of Akiva, the same last name as avigdor
Gives new meaning to "ben zekunim" MAKES father old, grey
Sensitive soul, Misgaber when difficult - whip cream shabbops etc..(now even metzuva v'oseh
Sensitive soul, Misgaber when difficult - whip cream shabbops etc..(now even metzuva v'oseh
כוחו של עמלק רק לעשות רפיון, ועל ידי החיזוק מבטל כוחו לגמרי
כה, יח אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים.כל הנחשלים אחריך. חסרי כח, מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן. רש"י
צ"ע, מה היה ההוה אמינא של עמלק לילך למלחמה כנגד כלל ישראל, על ידי שילחמו עם אותם שפלטן ענני הכבוד. כיון שכלל ישראל היו תחת השמירה של ענני הכבוד. וכי הם
חשבו שיהיה להם נצחון על כלל ישראל במה שילחמו רק עם אלו שהענן פלטם, שכל המלחמה היתה רק כנגדם. וכיון שהיתה דור דעה, מסתבר שרק אחדים היו, שפלטן הענן מחמת חטאם. ועיין ברש"י סוף פרשת בשלח )יז, ט( "וצא הלחם. צא מן הענן והלחם בו". וכיון שהמלחמה היה רק חוץ
להענן, איזה ניצחון יהיה לעמלק מזה.
חשבו שיהיה להם נצחון על כלל ישראל במה שילחמו רק עם אלו שהענן פלטם, שכל המלחמה היתה רק כנגדם. וכיון שהיתה דור דעה, מסתבר שרק אחדים היו, שפלטן הענן מחמת חטאם. ועיין ברש"י סוף פרשת בשלח )יז, ט( "וצא הלחם. צא מן הענן והלחם בו". וכיון שהמלחמה היה רק חוץ
להענן, איזה ניצחון יהיה לעמלק מזה.
וי"ל, דבאמת עמלק הכיר וידע כוחו הגדול של הקב"ה, ששמע הנסים של קריעת ים סוף, וכמו שאנו אומרים ב"אז ישיר", "שמעו עמים ירגזון וגו' נמוגו כל יושבי כנען". וממילא בודאי ידעו שלא יוכלו לנצח את כלל ישראל במלחמה. ובהכרח שלא באו לנצח, ורק באו לשבור רוחם החזקה וה"קומה זקופה" של כלל ישראל.
ועיין ברש"י כאן ד"ה אשר קרך בדרך, "צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים, משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים". והיינו, שלא באו לנצח, אלא באו להיות "טעראריסטס" ר"ל. לשבור את הרוח של הרוממות של כלל ישראל. וכמו ה"טעראריסטס" של 9 , 11 הם ידעו שעל ידי הפלת כמה בנינים במנהטן ושאר
מקומות לא יוכלו לנצח ולהפיל את אמריקה, וכל אחד יודע שיש לאמריקה מספיק נשק ]אטאמישע באמבעס[ להחריב את כל העולם ח"ו. אלא עיקר מה שבאו הוא לשבור את ה"רוח" של האמריקאים, שירגישו מפוחדים ומושפלים ]"דיפרסט"[.
מקומות לא יוכלו לנצח ולהפיל את אמריקה, וכל אחד יודע שיש לאמריקה מספיק נשק ]אטאמישע באמבעס[ להחריב את כל העולם ח"ו. אלא עיקר מה שבאו הוא לשבור את ה"רוח" של האמריקאים, שירגישו מפוחדים ומושפלים ]"דיפרסט"[.
וזהו מה שעמלק בא לעשות, אע"פ שלא ינצחו, רצו ללחום אף כנגד כמה אנשים מכלל ישראל, שבזה יפיל את רוחם המרוממת של כלל ישראל. דאחר שהיתה לנו עלייה גדולה ביציאת מצרים, שנבחרנו להיות עם יהוה, ולהיות ה"ממלכת
כהנים וגוי קדוש", הם באו להשפיל את ה"ויגבה לבו בדרכי יהוה" של כלל ישראל.
כהנים וגוי קדוש", הם באו להשפיל את ה"ויגבה לבו בדרכי יהוה" של כלל ישראל.
עבודת כלל ישראל בכל דור להלחם נגד ה"קרירות" של עמלק
וזהו ההשפעה של "עמלק" בכל דור ודור, לקרר את האדם מלהתלהב ללימוד התורה ועבודת יהוה. ואע"פ שיודע שכלל ישראל והתורה נצחיים ואי אפשר לאבדם, אמנם מטרתו הוא לקרר את האדם כמה שאפשר, מעמילות בתורה וקיום המצוות. ועבודתינו הוא "תמחה את זכר עמלק", שזה כולל,
לא רק את עמלק עצמו, אלא גם את ההשפעה של עמלק.
וכוחו של עמלק הוא ביותר להלחם במי שנכשל בעבירה ]כמו אותם שפלטן ענני הכבוד[, שהם במצב של דיכאון ]דיפרסט[. וכמו כן כל ביאתו היתה בגלל ש"רפו ידיהם מן התורה", כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "ויבא עמלק וילחם עם
ישראל ברפידם". וזהו המהות של היצה"ר, כשאחד מרפה ידיו מהתורה, אפילו אם יש לו סיבה לזה, היצה"ר בא אליו ואומר לו, כיון שלא למדת עד עכשיו, תמשיך ההפסק והישאר בהתרשלות. כגון מי שלא למד סדר אחד של לימוד, או כמה סדרים, אומר לו היצר הרע, אחר שכבר ביטלת כל כך תמשיך לבטל, ובשבוע הבא או בזמן הבא תתחיל
מחדש. עד שיפתה אותו ש"סיי ווי" לא יגדל - בתורה, וממילא יתרשל לגמרי מהתמדה ובעמילות בלימוד התורה ח"ו. וזהו עיקר מטרתו ר"ל. אבל מי שהוא בחיזוק, אין בעמלק שליטה בו, שעמלק יכול ללחום רק במי שהוא ברפיון. וממילא במצב כזה של רפיון בתורה, צריך האדם ללחום ביותר כנגד
הקרירות שעושה לו היצה"ר, ואדרבה יתאמץ לחזור לתלמודו עם "פרישע כוחות".
וזהו ההשפעה של "עמלק" בכל דור ודור, לקרר את האדם מלהתלהב ללימוד התורה ועבודת יהוה. ואע"פ שיודע שכלל ישראל והתורה נצחיים ואי אפשר לאבדם, אמנם מטרתו הוא לקרר את האדם כמה שאפשר, מעמילות בתורה וקיום המצוות. ועבודתינו הוא "תמחה את זכר עמלק", שזה כולל,
לא רק את עמלק עצמו, אלא גם את ההשפעה של עמלק.
וכוחו של עמלק הוא ביותר להלחם במי שנכשל בעבירה ]כמו אותם שפלטן ענני הכבוד[, שהם במצב של דיכאון ]דיפרסט[. וכמו כן כל ביאתו היתה בגלל ש"רפו ידיהם מן התורה", כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "ויבא עמלק וילחם עם
ישראל ברפידם". וזהו המהות של היצה"ר, כשאחד מרפה ידיו מהתורה, אפילו אם יש לו סיבה לזה, היצה"ר בא אליו ואומר לו, כיון שלא למדת עד עכשיו, תמשיך ההפסק והישאר בהתרשלות. כגון מי שלא למד סדר אחד של לימוד, או כמה סדרים, אומר לו היצר הרע, אחר שכבר ביטלת כל כך תמשיך לבטל, ובשבוע הבא או בזמן הבא תתחיל
מחדש. עד שיפתה אותו ש"סיי ווי" לא יגדל - בתורה, וממילא יתרשל לגמרי מהתמדה ובעמילות בלימוד התורה ח"ו. וזהו עיקר מטרתו ר"ל. אבל מי שהוא בחיזוק, אין בעמלק שליטה בו, שעמלק יכול ללחום רק במי שהוא ברפיון. וממילא במצב כזה של רפיון בתורה, צריך האדם ללחום ביותר כנגד
הקרירות שעושה לו היצה"ר, ואדרבה יתאמץ לחזור לתלמודו עם "פרישע כוחות".
והאדם במצב כזה דומה לאיש במלחמה שקיבל פצע בידו על ידי האויב, וכי יפסיק מללחום ולנצח את האויב, והרי הוא בסכנה שהאויב ימשיך להזיקו עד למוות ח"ו. אלא, הוא צריך ללחום בכל כחו להציל חייו. וכן הוא לענין מלחמת היצר, שאע"פ שנצחו בדבר אחד, לא יפול ברפיון חלילה, אלא צריך לחזק עצמו שלא ליפול לגמרי, ואדרבה יתחזק ויתגבר לנצח את היצה"ר לגמרי.
וכך היה בהנס פורים. אע"פ שכלל ישראל נכשלו במה שפלחו לצלמא וכן נהנו מסעודת אחשורוש, וכן נתעצלו בלימוד התורה כמבואר במסכת מגילה מהפסוק "בעצלתים ימך המקרה". אעפ"כ מרדכי הצדיק חיזק אותם, שיוכלו לתקן כל זה בחיזוק חדש בלימוד התורה ובתענית ותשובה, ולמעשה בזה התגברו על גזירת המן שהוא מזרע עמלק, וניוושעו בישועה גדולה.
והנה אנו קוראים פרשת כי תצא בחודש אלול, שהרי הכלי מלחמה של היצר הרע הוא לשבור את רוח החיזוק של האדם בעבודת יהוה, "שצננך מרתיחתך". והדרך של היצר הרע הוא, שאם בבין הזמנים לא למד בחיזוק כראוי, שימשיך הרפיון ח"ו גם בזמן האלול. והלימוד מפרשה זו להתחזק בלימוד התורה, שאפילו אם החסיר סדר אחד שלא למד כראוי, עכשיו יתחיל בחיזוק גדול של "ויגבה לבו בדרכי יהוה", וידע שאע"פ שהתרפה אתמול, יתחזק בלימוד התורה מהיום והלאה.