Akeidah - What was Avraham Thinking?

מיד וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו כמה עבדים וכמה שפחות היו לו לאותו צדיק והוא בעצמו ויחבש את חמורו, ללמדך זריזותו, ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק, ולמה ביום השלישי ולא ביום הראשון ולא ביום השני כדי שלא יהו אומה"ע אומרים הממו והלך ושחט את בנו.

קדמו השטן בדרך ונדמה לו כדמות זקן א"ל לאן אתה הולך, א"ל להתפלל א"ל ומי שהולך להתפלל למה אש ומאכלת בידו ועצים על כתפו, א"ל שמא נשהא יום או יומים ונשחט ונאפה ונאכל, א"ל זקן לא שם הייתי כשאמר לך הקדוש ברוך הוא קח את בנך וזקן כמותך ילך ויאבד בן שנתן לו למאה שנה לא שמעת המשל מה שהיה בידו אבדו ומבקש מאחרים וא"ת יהיה לך בן אחר תשמע מן המשטין ותאבד נשמה שתחייב עליה בדין, א"ל לא משטין היה אלא הקב"ה יתברך היה לא אשמע ממך...

וכי מאחר שהדרך קרובה למה נתעכב שלשת ימים כיון שראה שלא קבלו ממנו הלך ונעשה לפניהם נהר גדול, מיד ירד אברהם לתוך המים והגיעו עד ברכיו, אמר לנעריו בואו אחרי ירדו אחריו, כיון שהגיע עד חצי הנהר הגיע המים עד צוארו באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים אמר לפניו רבש"ע בחרתני הודרתני ונגלית לי ואמרת לי אני יחיד ואתה יחיד על ידך יודע שמי בעולמי והעלה יצחק בנך לפני לעולה ולא עכבתי והריני עוסק בצוויך ועכשיו באו מים עד נפש אם אני או יצחק בני טובע מי יקיים מאמרך על מי יתייחד שמך, א"ל הקדוש ברוך הוא חייך שעל ידך יתיחד שמי בעולם, מיד גער הקב"ה את המעין ויבש הנהר ועמדו ביבשה...

(4) ...and saw the place from afar – And how did it appear from afar? This teaches that at first it was a depression in the land. Since the Holy One declared his intention to bring His Presence to rest upon it and to make there the Holy Temple, He said ‘it is not the way of a king to dwell in a valley, but rather in a place which is elevated, superior, beautified and visible to all. Immediately the Holy One hinted to the surroundings of the valley that the mountains should gather together in one place to make a place for the Presence. Therefore it is called Mount Moriah, because from the fear (yirah) of the Holy One it was made a mountain

ואמנם ענין אברהם אבינו ע"ה ב'עקדה' כלל שני ענינים גדולים הם מפינות התורה הענין האחד הוא - להודיע אותנו גבול 'אהבת' האלוה ית' ו'יראתו' עד היכן היא מגעת. וצוה בזה הענין אשר לא ידמה לו לא נתינת ממון ולא נתינת נפש אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבוא במציאות ממה שלא ידומה שטבע בני אדם יטה עליו. והוא שיהיה איש עקר בתכלית הכוסף לילד ובעל עושר גדול ואיש נכבד ובוחר שתשאר מזרעו אומה; ונולד לו בן אחר היאוש איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו אבל ליראתו האלוה ית' ולאהבתו לקים מצותו בז לולד האהוב ההוא והניח כל מה שקוה בו והסכים לשחוט אותו אחר מהלך ימים כי אילו היה רוצה לעשותו לשעתו בבוא המצוה אליו היה פעולת בהלה בבלתי הסתכלות; ואמנם עשותו זה אחר ימים מעת בא המצוה אליו היה מעשה במחשבה ובהסתכלות אמיתי ובחינת חק מצותו ית' ואהבתו ויראתו. ואין צריך להשגיח בענין אחר ולא לעורר הפעלות כלל כי 'אברהם אבינו' לא מיהר לשחוט יצחק לפחדו מהאלוה שיהרגהו או ירוששהו אבל כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשותו בשביל אהבת האלוה ית' ויראתו לא לתקות גמול ולא לפחד עונש - כמו שבארנו במקומות רבים.

והענין השני - להודיע אותנו איך יאמינו הנביאים באמת מה שיבואם מאת האלוה בנבואה. שלא יחשוב החושב בעבור שהוא 'בחלום ובמראה' (כמו שבארנו) ובאמצעות הכח המדמה שפעמים לא יהיה מה שישמעוהו או מה שיומשל להם אמת או יתערב בו קצת ספק; ורצה להודיענו שכל מה שיראה הנביא ב'מראה הנבואה' הוא אמת יציב אצל הנביא לא יסופק בדבר ממנו אצלו כלל ודינו אצלו כדין הענינים הנמצאים כולם המושגים בחושים או בשכל. והראיה על זה הסכם אברהם לשחוט "בנו יחידו אשר אהב" כמו שצווה - ואף על פי שהיתה המצוה ההיא 'בחלום' או 'במראה'; ולו היו הנביאים מסופקים בחלום של נבואה או היה אצלם ספק במה שישיגוהו 'במראה הנבואה' לא היו מסכימים לעשות מה שימאנהו הטבע ולא היה הוא מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול 'מספק': ובאמת היה ראוי שיהיה זה הענין על יד אברהם וביצחק - רצוני לומר ה'עקדה' - כי 'אברהם אבינו' הוא אשר התחיל להודיע היחוד ולקיים הנבואה ולהשאיר זה הדעת אחריו תמיד ולמשוך בני אדם אליו - אמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי לעשות צדקה ומשפט". וכמו שנמשכו אחר דעותיו האמתיות המועילות הנשמעות ממנו כן צריך שימשכו אחר הדעות הנלקחות מפעולותיו וכל שכן זאת הפעולה אשר אמת בה פנת אמתת הנבואה והודיענו בה תכלית 'יראת יי ואהבתו' להיכן היא מגעת:

(4) Having shown that the term "to know" means "that all people may know," we apply this interpretation to the following words said in reference to the manna: "To humble thee, and to prove thee, to know what was in thine heart, whether thou wouldst keep his commandments, or not" (Deut. 8:2). All nations shall know, it shall be published throughout the world, that those who devote themselves to the service of God are supported beyond their expectation. In the same sense it was said when the manna commenced to come down, "that I may prove them whether they will walk in my law or no" (Exod. 16:4); i.e., let every one who desires try and see whether it is useful and sufficient to devote himself to the service of God. It is, however, said a third time in reference to the manna: "Who fed thee in the wilderness with manna, which thy fathers knew not, that he might humble thee, and that he might prove thee, to do thee good at thy latter end" (Deut. 8:16). This might induce us to think that God sometimes afflicts man for the purpose of increasing his reward. But in truth this is not the case. We may rather assume one of the two following explanations: either this passage expresses the same idea as is expressed in the first and second passages, viz., to show [to all people] whether faith in God is sufficient to secure man's maintenance and his relief from care and trouble, or not. Or the Hebrew term le-nassoteka means "to accustom thee"; the word is used in this sense in the following passage: "She has not accustomed (nisseta) the sole of her foot to set it upon the ground" (ibid. 28:56). The meaning of the above passage would then be: "God has first trained you in the hardships of the wilderness, in order to increase your welfare when you enter the land of Canaan." It is indeed a fact that the transition from trouble to ease gives more pleasure than continual case. It is also known that the Israelites would not have been able to conquer the land and fight with its inhabitants, if they had not previously undergone the trouble and hardship of the wilderness. Scripture says in reference to this: "For God said, Lest peradventure the people repent when they see war, and they return to Egypt. But God led the people about, through the way of the wilderness of the Red Sea; and the children of Israel went up harnessed out of the land of Egypt" (Exod. 13:17, 18). Ease destroys bravery, whilst trouble and care for food create strength; and this was [also for the Israelites] the good that ultimately came out of their wanderings in the wilderness. The passage, "For God is come to prove you, and that his fear may be before your faces, that ye sin not" (ibid. 20:20), expresses the same idea as is expressed in Deuteronomy (xiii. 4) in reference to a person who prophesies in the name of idols, namely in the words: "For the Lord your God proveth you to know whether ye love the Lord." We have already explained the meaning of the latter passage. In the same sense Moses said to the Israelites when they stood round Mount Sinai: "Do not fear; the object of this great sight which you perceived is that you should see the truth with your own eyes. When the Lord your God, in order to show your faithfulness to Him, will prove you by a false prophet, who will tell you the reverse of what you have heard, you will remain firm and your steps will not slide. If I had come as a messenger as you desired, and had told you that which had been said unto me and which you had not heard, you would perhaps consider as true what another might tell you in opposition to that which you heard from me. But it is different now, as you have heard it in the midst of the great sight." The account of Abraham our father binding his son, includes two great ideas or principles of our faith. First, it shows us the extent and limit of the fear of God. Abraham is commanded to perform a certain act, which is not equalled by any surrender of property or by any sacrifice of life, for it surpasses everything that can be done, and belongs to the class of actions which are believed to be contrary to human feelings. He had been without child, and had been longing for a child; he had great riches, and was expecting that a nation should spring from his seed. After all hope of a son had already been given up, a son was born unto him. How great must have been his delight in the child! how intensely must he have loved him! And yet because he feared God, and loved to do what God commanded, he thought little of that beloved child, and set aside all his hopes concerning him, and consented to kill him after a journey of three days. If the act by which he showed his readiness to kill his son had taken place immediately when he received the commandment, it might have been the result of confusion and not of consideration. But the fact that he performed it three days after he had received the commandment, proves the presence of thought, proper consideration, and careful examination of what is due to the Divine command and what is in accordance with the love and fear of God. There is no necessity to look for the presence of any other idea or of anything that might have affected his emotions. For Abraham did not hasten to kill Isaac out of fear that God might slay him or make him poor, but solely because it is man's duty to love and to fear God, even without hope of reward or fear of punishment. We have repeatedly explained this. The angel, therefore, says to him, "For now I know," etc. (ibid. ver. 12), that is, from this action, for which you deserve to be truly called a God-fearing man, all people shall learn how far we must go in the fear of God. This idea is confirmed in Scripture: it is distinctly stated that one sole thing, fear of God, is the object of the whole Law with its affirmative and negative precepts, its promises and its historical examples, for it is said, "If thou wilt not observe to do all the words of this Law that are written in this book, that thou mayest fear this glorious and fearful name, the Lord thy God," etc. (Deut. 28:58). This is one of the two purposes of the ‘akedah (sacrifice or binding of Isaac).

Nechama Leibowitz (September 3, 1905 – 12 April 1997 ,נחמה ליבוביץ׳‎‎) was a noted Israeli Bible scholar and commentator who rekindled interest in Bible study. She was born to an Orthodox Jewish family in Riga, Latvia. The family moved to Berlin in 1919. In 1930, Leibowitz received a doctorate from the University of Marburg. That same year 1930, she immigrated to Mandate Palestine. She taught at a religious Zionist teachers' seminar for the next twenty-five years. In 1957 she began lecturing at Tel Aviv University, and became a full professor eleven years later. She also gave classes at the Hebrew University of Jerusalem and other educational institutions around the country.

עולת ראיה – הרב אברהם יצחק הכהן קוק

וישכם אברהם בבקר

מנוחת הנפש של הנשמה הקדושה, של האב הקדוש איתן האזרחי, לא נשבתה. שנתו לא נהיתה עליו, מתוך הידיעה הברורה, הבאה לו בדבר ד', ושום רגש של כהות, של רשול ושל דכאות, לא נתערב בהמית נפשו המטוהרה. שנת ישרים במנוחה ועליזת קודש עברה, וזמן ההשכמה באה כסדרה, ועז ד' המשוה רגליו כאילות, לרוץ כצבי ולהיות גבור כארי, לעשות רצונו של מקום ב"ה סמכהו, כי השכים בבוקר.

והאלהים נסה את אברהם.

גבול יש לחופש הרצון, שהוא מתבלט בתכונתה של הבחירה, בכל מקום שהוא נמצא. גם באותן ההופעות, שאנו חושבים אותן לחפשיות מצד הרצון הבחירי של האדם, יש בהן בעומק הויתן דברים מכריחים שהם נסתרים ונעלמים מן העין. אבל יודע תעלומות ב"ה, אשר לפניו נגלו כל מצפונים, הנה הוא רצה להוציא לאור ההויה את כל אור הקודש, את כל הנצח והשיגוב, הטמון וגנוז בנשמתו הגדולת של אברהם. לצרך זה הופיע עליו רצון חפשי מחלט, בלתי מקושר בשום הכרח פנימי או חצוני, כדי שעצמיותו הפנימית הבלתי תלויה תופיע פה בהדר גאון עזה. וזהו יסוד הנסיון ברום גבהו.

הנני בני.

כאן הופיע החזון הקדוש בהוד גילויו. העבודה העומדת לפנינו לעשותה היא עבודת קודש מחודשת ורוממה כזאת, שעדיין לא היתה בעולם, ושצריכים אנו ע"ז להופעה אלהית מחודשה, שאלהים יראה לו, השה לעולה. ומי יוכל לבא בארשת שפתים בעת אשר חזונות קודש קדשים, המלא תעלומת רזי קודש, מרחפים נגד עיני הרוחות הגדולים הללו, מי יוכל גם לציין הדבר בפרטות או לקרא בשם את הנושא שהוא כ"כ עלוף בצעיפי הסתר ופלא עליון. אמנם הרכוז של עבודה עליונה זו היא האהבה העליונה, שנפשי חשה אליך, בכל מהותה, שזאת היא נקודת האמירה, של הבטוי בני.

עברית.

Abraham Isaac Kook (8 September 1865–11 September 1935) was the first Ashkenazi chief rabbi of British Mandatory Palestine, the founder of Yeshiva Mercaz HaRav Kook , Jewish thinker, Halakhist, Kabbalist and a renowned Torah scholar. He is known in Hebrew as הרב אברהם יצחק הכהן קוק , and by the acronym הראיה (HaRaAYaH), or simply as "HaRav." He was one of the most celebrated and influential rabbis of the 20th century.