כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁלֹ֤חַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיֹנִֽים׃
the same days on which the Jews enjoyed relief from their foes and the same month which had been transformed for them from one of grief and mourning to one of festive joy. They were to observe them as days of feasting and merrymaking, and as an occasion for sending gifts to one another and presents to the poor.
כל העובר על הפקודים וגו'. שנה עליו לדורות, שבזמן שבית המקדש קיים היה אדם שוקל שקליו ומתכפר לו שהיה שקלו מצטרף עם כל ישראל וקונין מהם תמידין ושאר קרבנות צבור, עכשו שאין בית המקדש קיים חייב ליתן מתנות לאביונים, דכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים (אסתר ט כב), ואין צריך לומר בפורים, אלא אפילו בשאר ימות השנה, כשעני בא לידך מי שהוא צריך למתנות חייב אתה ליתן לו, כדתנן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום וכו', ועליו הכתוב אומר מלוה ה׳ חונן דל (משלי יט יז), ואומר אשרי משכיל אל דל (תהלים מא ב), נותן לדל לא נאמר, אלא משכיל היאך ליתן לו שלא לביישו.
ימי משתה ושמחה. והנה הענין ביום משתה ושמחה היה לפרסם הנס. ולפי שבא התחלתו ע״י משתה בעזר הצור רצו לפרסם זה הענין שיהיה יום משתה וזה אמנם הוא לאכול ולשתות לשובע ואולם יקרא משתה מפני קביעות הסעודה על היין כי כן ראוי לזכר משתה אסתר ואחשורוש שנקרא משתה היין כמו שקדם והשמחה היתה להראות שכבר הפך להם הש״י זה היום מיגון לשמחה. והנה לא תמצא במה שקבלו היהודים עליהם ועל זרעם שיהיה נזכר יום טוב כי לא קבלו עליהם שיהיה זה היום יום טוב. ומשלוח מנות איש לרעהו תקנו גם כן להרבות השמחה שישלח כל איש לרעהו מנות והנה יהיה זה לכל הפחות שתי מנות משתי מינים ומתנות לאביונים זה יהיה לכל הפחות שתי מתנות לשתי אביונים:
ולעיל (פסוק יט) לא זכרו משלוח מתנות לאביונים. וזה סיוע לפירוש אשר אמרנו, כי למעלה בא לומר כי מאחר שהוציאם השם יתברך מן המן שבא לכלותם, והיו ישראל עתה בשלימות, הפך מה שהיו קודם זה, שניתנו ישראל למיתה ולהעדר לגמרי. ולכך ראוי שיהיו בשלימות לגמרי לעשות ימי משתה ושמחה ויום טוב, וגם להשפיע על אחרים. ולכך אמר (פסוק יט) "ומשלוח מנות איש לרעהו". אבל מתנות לאביונים, דבר זה הוא ענין אחר, שנותן ומשפיע לעני בשביל שהעני צריך לו. ואם יש שלימות לנותן ומשפיע, הלא יש חסרון למקבל שהוא העני. ולכך אין מזכיר רק "ומשלוח מנות איש לרעהו", אבל "מתנות לאביונים" אין זה מצד שלימותו בלבד, רק מצד חסרון המקבל, שהוא עני. אבל כאן (פסוק כב) בא להזכיר כל הדברים שיש עליהם לעשות, ולכך זכר את שניהם, כי סוף סוף מצד שהוא בשלימות יש לו להשפיע לעני גם כן מפני שהוא אחיו. לכך תמצא בכל המגילה כאשר באו לנצח כתיב (למעלה ד, טז) "לך כנוס את כל היהודים", "נקהלו היהודים" (למעלה פסוק ב), וכל זה כי במה שישראל הם עם אחד, לכן עמהם השם יתברך שהוא* אחד, ובזה הם גוברים על המן וזרעו, שהם הפך אחדות השם יתברך. ובשביל כך בפורים בפרט זאת המצוה; משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים, בשביל כי אלו המצות הם תלוים בזה במה שישראל הם עם אחד ביותר מכל האומות.
ר׳ שלמה קרליבך - פורים
למי אני נותן מתנות?
אנשים תמיד חושבים שהחיבור שלי לתורה הוא רק לפי מה שאני יודע על התורה. בפורים אני מבין שהחיבור האמיתי שלי הוא עם כל הדברים שאני לא יודע. כשמדובר באדם זר, אני מחובר רק כפי ההיכרות שלי איתם. וככל שאני לא מכיר אותם, אנחנו לא מחוברים. כשאני אוהב מישהו מאוד, אני אפילו יותר מחובר לכל הדברים שאני לא יודע עליהם. לפעמים אתה אוהב מישהו שאתה בקושי מכיר. האם זו אהבה אמיתית?
האנשים שחושבים שהם מכירים זה את זה לא נותנים זה לזה מתנות, אבל האנשים שיודעים שכמה שאני מכיר אותך, אני עדיין לא מכיר אותך, הם נותנים זה לזה מתנות.
כשאתה פותח גמרא ואתה חושב שאתה מכיר את הדף אתה לא רוצה לתת לגמרא מתנה. אבל אם אתה פותח את הגמרא ואתה לא מכיר את הדף אתה אומר 'אוי גמרא, את כל כך קדושה. רק להחזיק אותך בידיים שלי זה זכות, אני חייב לתת לך נשיקה'.
האנשים שמתפללים וחושבים אחרי שהם מסיימים להתפלל שהם התפללו לא מנשקים את הסידור. אבל אם אתה באמת מתפלל אתה יודע שלא התפללת, ואז אתה מנשק את סידור התפילה ואומר 'הלוואי והייתי יודע איך להתפלל'.
אתם יודעים מה זה נשיקה? בעומק העומקים, נשיקה פירושה שאני אוהב אותך כל כך, אני יודע שלעולם לא אוהב אותך מספיק, לעולם לא אוכל להגיד לך כמה אני אוהב אותך.
אתה נותן למישהו נשיקה כי זה ביטוי לכל הדברים שאתה לא יכול לעשות ואתה אפילו לא יכול להגיד.
ר׳ שלמה קרליבך -
פורים מתנות לאביונים
יהודי אחד ניגש לרבי מאוסטרובצא ואמר לו שיש לו שכן שהוא לא באמת מאה אחוז שומר תורה ומצוות. ״רבי, הוא שלח לי את משלוח מנות, האם מותר לי לאכול את זה כי אולי זה לא כשר?״ אז ענה לו הרבי בצורה הכי לא תיאמן.
מדוע יזמו מרדכי ואסתר לשלוח פריטים לאכול? היו צריכים להגיד 'שלחו אחד לשני פרוטה או תמונה יפה, למה דוקא אוכל?
היחיד שלא אכל בסעודת אחשורוש היה מרדכי. תארו לעצמכם שהמשתה הזה היה מתקיים היום. ואחרי שכולם יעשו תשובה, יהיו כאלה שיגידו 'אני יודע שהיית שם בסעודה ההיא, אני לא יכול לסמוך על הכשרות שלך'.
אבל כל הרעיון של פורים הוא שאני סומך עליך. אני סומך על שזה התחברת לאור של פורים, לאור של התורה.
אני רוצה שתדעו, הקב׳ה סומך עליך כמו שאתה סומך על אחרים, כמה שזה פשוט. למרבה הצער, אנחנו כל כך חסרי אמון, אנחנו תמיד יודעים מה השני עשה אתמול.
וכאן אני רוצה שתדעו משהו מאוד עמוק.
עץ הדעת תמיד מביט באדם ורואה מה הוא עשה אתמול, אבל איך אתה יודע מה הוא עושה עכשיו?
אולי אתמול היית פושע והיום אתה קדוש כמו הבעל שם טוב.
בפורים ברור לי שזה ממש יכול להיות ככה...