And when you appear all the rivers sound in my body, bells shake the sky, and a hymn fills the world.
Pablo Neruda
וְעָשִׂ֣יתָ עַל־שׁוּלָ֗יו רִמֹּנֵי֙ תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י עַל־שׁוּלָ֖יו סָבִ֑יב וּפַעֲמֹנֵ֥י זָהָ֛ב בְּתוֹכָ֖ם סָבִֽיב׃
פַּעֲמֹ֤ן זָהָב֙ וְרִמּ֔וֹן פַּֽעֲמֹ֥ן זָהָ֖ב וְרִמּ֑וֹן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִֽיב׃
וְהָיָ֥ה עַֽל־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹל֠וֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י יהוה וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת׃ {ס}
On its hem make pomegranates of blue, purple, and crimson yarns, all around the hem, with bells of gold between them all around: a golden bell and a pomegranate, a golden bell and a pomegranate, all around the hem of the robe. Aaron shall wear it while officiating, so that the sound of it is heard when he comes into the sanctuary before יהוה and when he goes out—that he may not die.
רמני. עֲגֻלִּים וַחֲלוּלִים הָיוּ כְּמִין רִמּוֹנִים הָעֲשׂוּיִים כְּבֵיצַת תַּרְנְגֹלֶת:
ופעמני זהב. זַגִּין עִם עִנְבָּלִין שֶׁבְּתוֹכָם:
בתוכם סביב. בֵּינֵיהֶם סָבִיב – בֵּין שְׁנֵי רִמּוֹנִים פַּעֲמוֹן אֶחָד דָּבוּק וְתָלוּי בְּשׁוּלֵי הַמְּעִיל:
רמוני POMEGRANATES — They were round and hollow, similar to that kind of pomegranates which are made like (have the form of) a hen’s egg.
ופעמני זהב AND BELLS OF GOLD — bells, together with the clappers in them.
בתוכם סביב IN THE MIDST OF THEM ROUND ABOUT — i. e. between them (the pomegranates) all the way round the hem: between every two pomegranates there was one bell attached hanging from the hem of the Robe (cf. Zevachim 88b).
ולא ימות. מִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן – אִם יִהְיוּ לוֹ לֹא יִתְחַיֵּב מִיתָה, הָא אִם יִכָּנֵס מְחֻסָּר אֶחָד מִן הַבְּגָדִים הַלָּלוּ, חַיָּב מִיתָה בִידֵי שָׁמַיִם (סנהדרין פ"ג):
ולא ימות THAT HE DIE NOT — From what is included in this negative statement you may infer the positive: if he has these garments on him he will not incur death; consequently if he enters the Sanctuary lacking one of these garments he incurs death at the hands of God (cf. Sanhedrin 83).
ונשמע קולו - כדי שיתבונן שהוא נמצא במקדש, ומה שמוטל עליו. ומזה הטעם אסור לכהנים להכנס שתויי יין. או הטעם שידעו בחוץ שהכהן הגדול לא מת.
בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה׃
כְּתֹֽנֶת־בַּ֨ד קֹ֜דֶשׁ יִלְבָּ֗שׁ וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִהְי֣וּ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וּבְאַבְנֵ֥ט בַּד֙ יַחְגֹּ֔ר וּבְמִצְנֶ֥פֶת בַּ֖ד יִצְנֹ֑ף בִּגְדֵי־קֹ֣דֶשׁ הֵ֔ם וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־בְּשָׂר֖וֹ וּלְבֵשָֽׁם׃
Thus only shall Aaron enter the Shrine: with a bull of the herd for a sin offering and a ram for a burnt offering.— He shall be dressed in a sacral linen tunic, with linen breeches next to his flesh, and be girt with a linen sash, and he shall wear a linen turban. They are sacral vestments; he shall bathe his body in water and then put them on.—
אָמַר רִבִּי יִצְחָק קִפְטְרָא חֲדָא קְשִׁירָא בְּרַגְלוֹי דְּכַהֲנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּהֲוָה עָאל, דְּאִי יָמוּת הָתָם, יַפְּקוּהוּ מִלְּבַר. וּבְמַּה יַדְעֵי. בְּהַהוּא זְהוֹרִיתָא אִתְיְידַע וְאִשְׁתְּמוֹדַע, כַּד לָא יְהָפֵךְ גַּוְונוֹי. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִשְׁתְּמוֹדַע, דְּכַהֲנָא אִשְׁתְּכַח לְגוֹ בַּחֲטָּאָה. וְאִי יִפּוּק בִּשְׁלָם, בִּזְהוֹרִיתָא אִתְיְידַע וְאִשְׁתְּמוֹדַע, דְּיֵהָפֵךְ גַּוְונוֹי לְחִוָּור. כְּדֵין חֶדְוָותָא הִיא בְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. וְאִי לָאו כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ בְּצַעֲרָא, וַהֲווּ יַדְעֵי כֹּלָּא, דְּלָא אִתְקְבָּלוּ צְלוֹתְהוֹן.
R. Isaac said: ‘A cord was tied to the feet of the High Priest before he entered the Holy of Holies, so that if he died suddenly within they should be able to draw him out. They used to know by a certain thread of scarlet if the priest had been successful in his intercessions. If its colour did not change, they knew that the priest within was not free from sin, but if he was to issue in peace, it was known by the thread changing its colour to white, when there was rejoicing above and below. If it did not, however, all were distressed, knowing that their prayer had not been accepted.’
ונשמע קולו כדי שידעו זמן העבודה ובכך יכוונו לבם לאביהם שבשמים. ד״א ונשמע קולו כדי שיהא נכר ונבדל להיות קדש קדשים משאר הכהנים המשרתים שם. אבל ביום הכפורים לא היה צריך הכירא שהרי כל עבודות אינן כשרות אלא בו.
ונשמע קולו, “its sound would be audible;” [the High Priest did not wear these garments inside the Tabernacle on the Day of Atonement. Ed.] The sound was meant to alert the people that the time for him to perform the service in the Tabernacle had arrived. According to another interpretation, the sound was necessary to warn the other priests not to enter the Holy of Holies. On the Day of Atonement there was no need for it, seeing that only the High Priest performed sacrificial service on that day.
דִּבְרֵ֣י חֲכָמִ֔ים בְּנַ֖חַת נִשְׁמָעִ֑ים מִזַּעֲקַ֥ת מוֹשֵׁ֖ל בַּכְּסִילִֽים׃
Words spoken softly by wise men are heeded sooner than those shouted by a lord in folly.-n
“Nothing strengthens authority so much as silence.”
Leonardo da Vinci
וַיֹּ֗אמֶר צֵ֣א וְעָמַדְתָּ֣ בָהָר֮ לִפְנֵ֣י יהוה וְהִנֵּ֧ה יהוה עֹבֵ֗ר וְר֣וּחַ גְּדוֹלָ֡ה וְחָזָ֞ק מְפָרֵק֩ הָרִ֨ים וּמְשַׁבֵּ֤ר סְלָעִים֙ לִפְנֵ֣י יהוה לֹ֥א בָר֖וּחַ יהוה וְאַחַ֤ר הָר֙וּחַ֙ רַ֔עַשׁ לֹ֥א בָרַ֖עַשׁ יהוה׃
וְאַחַ֤ר הָרַ֙עַשׁ֙ אֵ֔שׁ לֹ֥א בָאֵ֖שׁ יהוה וְאַחַ֣ר הָאֵ֔שׁ ק֖וֹל דְּמָמָ֥ה דַקָּֽה׃
“Come out,” He called, “and stand on the mountain before GOD.”And lo, GOD passed by. There was a great and mighty wind, splitting mountains and shattering rocks by GOD’s power; but GOD was not in the wind. After the wind—an earthquake; but GOD was not in the earthquake.
After the earthquake—fire; but GOD was not in the fire. And after the fire—a soft murmuring sound.
ויאמר צא וכו', אולם כפי הנגלה הראה לו כי במחנה רוח ורעש ואש אין יהוה בם רק בקול דממה, וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו בל יסערו סער בל ירעשו רעש ובל יבעירו אש, כמו שעשה אליהו בקנאתו ליהוה צבאות שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל, כי יהוה ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה, וימשכו את העם בעבותות אהבה ובדברים רכים:
רַב שֵׁשֶׁת סַגִּי נְהוֹר הֲוָה. הֲווֹ קָאָזְלִי כּוּלֵּי עָלְמָא לְקַבּוֹלֵי אַפֵּי מַלְכָּא, וְקָם אֲזַל בַּהֲדַיְיהוּ רַב שֵׁשֶׁת. אַשְׁכְּחֵיהּ הָהוּא מִינָא, אֲמַר לֵיהּ: חַצְבֵי לְנַהְרָא, כַּגְנֵי לְיָיא? אֲמַר לֵיהּ: תָּא חֲזִי דְּיָדַעְנָא טְפֵי מִינָּךְ. חֲלַף גּוּנְדָּא קַמַּיְיתָא. כִּי קָא אָוְושָׁא, אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: אֲתָא מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת: לָא קָאָתֵי. חֲלַף גּוּנְדָּא תִּנְיָינָא. כִּי קָא אָוְושָׁא, אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: הַשְׁתָּא קָא אָתֵי מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת: לָא קָא אָתֵי מַלְכָּא. חָלֵיף תְּלִיתַאי. כִּי קָא שָׁתְקָא, אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת: וַדַּאי הַשְׁתָּא אָתֵי מַלְכָּא.
The Gemara relates: Rav Sheshet was blind. Everyone was going to greet the king and Rav Sheshet stood up and went along with them. This heretic found him there and said to him: The intact jugs go to the river, where do the broken jugs go? Why is a blind person going to see the king? Rav Sheshet said to him: Come see that I know more than you do. The first troop passed, and when the noise grew louder, this heretic said to him: The king is coming. Rav Sheshet said to him: The king is not coming. The second troop passed, and when the noise grew louder, this heretic said to him: Now the king is coming. Rav Sheshet said to him: The king is not coming. The third troop passed, and when there was silence, Rav Sheshet said to him: Certainly now the king is coming.
אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ: דְּמַלְכוּתָא דְאַרְעָא כְּעֵין מַלְכוּתָא דִרְקִיעָא, דִּכְתִיב: ״צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יהוה וְהִנֵּה יהוה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יהוה לֹא בָרוּחַ יהוה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יהוה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יהוה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה״.
This heretic said to him: How do you know this? Rav Sheshet said to him: Royalty on earth is like royalty in the heavens, as it is written with regard to God’s revelation to Elijah the Prophet on Mount Horeb: “And He said: Go forth, and stand upon the mount before the Lord.And, behold, the Lord passed by, and a great and strong wind rent the mountains, and broke in pieces the rocks before the Lord;but the Lord was not in the wind;and after the wind an earthquake;but the Lord was not in the earthquake;and after the earthquake a fire;but the Lord was not in the fire;and after the fire a still small voice.And it was so, when Elijah heard it, that he wrapped his face in his mantle and went out, and stood in the entrance of the cave” (I Kings 19:11–13). God’s revelation was specifically at the moment of silence.
כִּי אֲתָא מַלְכָּא, פָּתַח רַב שֵׁשֶׁת וְקָא מְבָרֵךְ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: לְמַאן דְּלָא חָזֵית לֵיהּ קָא מְבָרְכַתְּ? וּמַאי הֲוִי עֲלֵיהּ דְּהָהוּא מִינָא? אִיכָּא דְּאָמְרִי: חַבְרוֹהִי כַּחְלִינְהוּ לְעֵינֵיהּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: רַב שֵׁשֶׁת נָתַן עֵינָיו בּוֹ, וְנַעֲשָׂה גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת.
When the king came, Rav Sheshet began to bless him. The heretic mockingly said to him: Do you bless someone you do not see? The Gemara asks: And what ultimately happened to this heretic? Some say that his friends gouged out his eyes, and some say that Rav Sheshet fixed his gaze upon him, and the heretic became a pile of bones.
ומה שאמר למעלה ונשמע קולו בבואו אל הקדש וגו', הוא ביאור למצות הפעמונים, כי אין בהם צורך בלבישה, ואין דרך הנכבדים לעשות להם כן, וציוה בהם שישמע קולו בבואו, ויכנס לפני אדוניו באלו ברשות, כי הבא בהיכל המלך פתאום חייב מיתה. וירמוז למה שאמר ביומא דירושלמי: וכל אדם לא יהיה וגו', אפילו אותן שדמות פניהם פני אדם, על כן ציוה להשמיע קולו, כמי שיקרא הוציאו כל איש מעלי, ויבא לעבוד את המלך ביחוד. וכן בצאתו לצאת ברשות, וכדי שיוכלו משרתי המלך לשוב שמה
אמר רבי שמעון בן יוחאי ארבעה דברים הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן הנכנס לביתו פתאום ואצ"ל לבית חבירו
The Gemara cites a similar saying. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Four matters the Holy One, Blessed be He, hates, and I do not love them, and they are: One who enters his house suddenly, and needless to say one who suddenly enters the house of another;
כתונת מכפרת על שפיכות דם שנאמר (בראשית לז, לא) וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם מכנסים מכפרת על גילוי עריות שנאמר (שמות כח, מב) ועשה להם מכנסי בד [לכסות (את) בשר ערוה] מצנפת מכפרת על גסי הרוח מנין אמר רבי חנינא יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה
The tunic atones for bloodshed, as it is stated with regard to the brothers of Joseph after they plotted to kill him: “And they killed a goat, and dipped the tunic in the blood” (Genesis 37:31). The trousers atone for forbidden sexual relations, as it is stated with regard to fashioning the priestly vestments: “And you shall make them linen trousers to cover the flesh of their nakedness” (Exodus 28:42). The mitre atones for the arrogant. From where is this derived? Rabbi Ḥanina says: It is logical that an item that is placed at an elevation, i.e., on the head of a priest, shall come and atone for the sin of an elevated heart.
אבנט מכפר על הרהור הלב ' היכא דאיתיה חושן מכפר על הדינין שנא' (שמות כח, טו) ועשית חושן משפט אפוד מכפר על עבודת כוכבים שנאמר (הושע ג, ד) אין אפוד ותרפים
Rabbi Inini bar Sason continues: The belt atones for thought of the heart. The Gemara elaborates: The belt atones for the sins occurring where it is situated, i.e., over the heart. The breastplate of the High Priest atones for improper judgments, as it is stated: “And you shall make a breastplate of judgment” (Exodus 28:15). The ephod of the High Priest atones for idol worship, as it is stated: “And without ephod or teraphim” (Hosea 3:4), meaning that when there is no ephod, the sin of teraphim, i.e., idol worship, is found. Therefore, it may be inferred that if there is an ephod, there is no sin of idol worship.
מעיל מכפר על לשון הרע מנין א"ר חנינא יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע וציץ מכפר על עזות פנים בציץ כתיב (שמות כח, לח) והיה על מצח אהרן ובעזות פנים כתיב (ירמיהו ג, ג) ומצח אשה זונה היה לך
The robe of the High Priest atones for malicious speech. From where is this known? Rabbi Ḥanina says: It is logical that an item that produces sound, i.e., the robe, which has bells, shall come and atone for an evil sound. And the frontplate of the High Priest atones for brazenness. This is derived from the fact that with regard to the frontplate it is written: “And it shall be upon Aaron’s forehead” (Exodus 28:38), and with regard to brazenness it is written: “And you had a harlot’s forehead” (Jeremiah 3:3).
מעיל האפוד - מכפר על הקול, שרבה רעת האדם בו... פעמון ורמון - בין שני רימונים פעמון, לומר שידבר רק חצי מהשתיקה, וכן נתן ה' לאדם פה אחד ושתי עינים, שחצי מה שיראה יגיד, ומלבד מה שדבריו מועטים יהיה בנחת בקול נמוך, ויהיו דבריו יקרים כזהב, ולא ידבר היתול וליצנות המרגילים שחוק, וכמה הזהירו רז"ל שבמקום גילה רעדה,
בל תת מקום לשטן לקטרג, כדרכו לערבב כל שמחה. ושם את הקול בשולי המעיל, לומר שלא ימהר להשיב ולריב, כי
אם ימתין עד ינוח רוגזו. פעמון זהב ורימון - אמר על הולך רכיל, שאפילו סוד של עצמו לא יגלה, כי יתן לבן בריתו
מכשול שיגלהו, ורוצה לומר: אם הסוד מקשקש בקרבו כענבל בזוג אל תגלהו, אלא יהיה כרימון שגרעיניו כמוסים
בתוכו...
דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹרַיָּא, וְאָמְרִי לַהּ אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹר חַיִל: מַאי דִּכְתִיב: ״לְךָ דוּמִיָּה תְהִלָּה״? סַמָּא דְּכוֹלָּה — מַשְׁתּוּקָא. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אֲמַר: אָמְרִי בְּמַעְרְבָא: מִלָּה — בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא — בִּתְרֵין.
The Gemara relates: Rabbi Yehuda, a man of Kefar Gibboraya, and some say he was a man of Kefar Gibbor Ĥayil, taught: What is the meaning of that which is written: “For You silence is praise” (Psalms 65:2)? The best remedy of all is silence, i.e., the optimum form of praising God is silence. The Gemara relates: When Rav Dimi came from Eretz Israel to Babylonia, he said: In the West, Eretz Yisrael, they say an adage: If a word is worth one sela, silence is worth two.
“Silence is a source of Great Strength.”
Lao Tzu
המעיל הוא שישמור על שפתיו שידבר רק בתורה ובמצוות, ובו שפה לפיו, ופעמונים שישמע קולם רק בבואו אל הקודש, והם ברימונים שבהם תרי"ג גרעינים
בִּשְׁלָמָא עַד הָאִידָּנָא, טוּמְאַת עַם הָאָרֶץ בָּרֶגֶל רַחֲמָנָא טַהֲרַהּ
He said to him: How can these cases be compared? Granted, until now, the Merciful One declares pure the impurity of the am ha’aretz during the Festival, and consequently his impurity is disregarded
ובהיות כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אף רשעים שבהם הם מלאים מצות כרימון, לכן אפילו השלמים הבאים מחמת החג המורים על הרשעים של ישראל כמו שנתבאר פרק ל"ו אף על פי שכוונתן שלא לשמה מכל מקום עושין מצות בעלייתן לרגל, ועוסקים בתורה ובמצות, אשר לזה אמרו סוף חגיגה פרק חומר בקודש (חגיגה כו א), שאין טומאת עם הארץ בחג וכל ישראל חברים.
ונשמע קולו - נראה שהוא כמצות ציצית, שבזה מעורר גם כן את חוש השמיעה להזכירו כי הוא בחיר האומה, ולתכלית מה לבש בגדים אלו, ולהזכירו קדושתם שלא ימעול בהם אחר העבודה.
ריב"ש ע"ה אמר כשאדם טובע בנהר והוא מראה במים כמה תנועות שיוציא עצמו מן המים השוטפים אותו בודאי הרואים לא יתלוצצו עליו ועל תנועתו. כן כשמתפלל ועושה תנועות אין להתלוצץ עליו. שהוא מציל עצמו ממים הזדונים שהם הקליפות ומ"ז הבאים לבטלו ממחשבתו בתפלתו:
הִנֵּה, בִּכְלַל עוֹבְדֵי יהוה יֵשׁ ב׳ בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נִשְׁמָתָם לְמַעְלָה, מִבְּחִינַת יָמִין וּשְׂמֹאל.
דְּהַיְינוּ, שֶׁבְּחִינַת שְׂמֹאל הִיא מִדַּת הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר בַּעֲבוֹדַת יהוה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְהַצְנֵעַ לֶכֶת כוּ׳״ ״בַּמִּסְתָּרִים תִּבְכֶּה כוּ׳״, ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּסֵּתֶר כוּ׳״...
...אַךְ בְּחִינַת יָמִין, הִיא מִדַּת הַחֶסֶד וְהַהִתְפַּשְּׁטוּת בַּעֲבוֹדַת יהוה, בְּהִתְרַחֲבוּת בְּלִי צִמְצוּם וְהֶסְתֵּר כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כוּ׳״, וְגַם בְּלִי צִמְצוּם וּגְבוּל כְּלָל, וְאֵין מַעֲצוֹר לְרוּחַ נִדְבָתוֹ, בֵּין בִּצְדָקָה וּבֵין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּשְׁאָרֵי מִצְוֹת, וְלֹא דַי לוֹ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא עַד בְּלִי דַי כוּ׳:
וְהִנֵּה, כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּלוּל מִב׳ בְּחִינוֹת אֵלּוּ, וְ״אֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם״.
In the class of the “servants of the L–rd” there are two degrees and levels which, depending on the root of their souls above, are distinct in relation to the categories of the right and the left.
That is, the characteristic of the left is the trait of contraction (tzimtzum) and concealment in the service of the L–rd, as it is written: “and to walk secretly…”; “in secret places cries…”; “whoever busies himself with Torah in secret….”
On the other hand, the characteristic of the right is the attribute of grace (chesed) and extension in the service of G–d by way of expansion, without any contraction and concealment whatsoever, as it is written: “And I will walk in an expanse…,” without any contraction and limitation whatsoever. There is no restraint to the spirit of his generosity—whether it be with respect to charity, the study of Torah, or other commandments. He does not suffice in discharging his obligation only, but to the extent of “never sufficient….”
Now, every one of Israel needs to comprise both these traits, for “there is no thing which does not have its place.”