(א) וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם׃ (ב) כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחׇפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃ (ג) אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ׃ (ד) אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ׃ (ה) וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חׇפְשִֽׁי׃ (ו) וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אׇזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃ {ס}
(1) These are the rules that you shall set before them: (2) When you acquire a Hebrew slave, that person shall serve six years—and shall go free in the seventh year, without payment. (3) If [a male slave] came single, he shall leave single; if he had a wife, his wife shall leave with him. (4) If his master gave him a wife, and she has borne him children, the wife and her children shall belong to the master, and he shall leave alone. (5) But if the slave declares, “I love my master, and my wife and children: I do not wish to go free,” (6) his master shall take him before God.*before God Others “to the judges.” He shall be brought to the door or the doorpost, and his master shall pierce his ear with an awl; and he shall then remain his master’s slave for life.
(א) כי תקנה עבד עברי. עֶבֶד שֶׁהוּא עִבְרִי; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עַבְדּוֹ שֶׁל עִבְרִי – עֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלְּקַחְתּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל – וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד? וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם (ויקרא כ"ה), בְּלָקוּחַ מִן הַגּוֹי, אֲבָל בְּלָקוּחַ מִיִּשְׂרָאֵל יֵצֵא בְּשֵׁשׁ? תַּ"לֹ כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי (דברים ט"ו), לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְאָחִיךָ: (ב) כי תקנה. מִיַּד בֵּית דִּין שֶׁמְּכָרוּהוּ בִגְנֵבָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּמוֹכֵר עַצְמוֹ מִפְּנֵי דָּחְקוֹ, אֲבָל מְכָרוּהוּ בֵית דִּין לֹא יֵצֵא בְשֵׁשׁ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ (ויקרא כ"ה), הֲרֵי מוֹכֵר עַצְמוֹ מִפְּנֵי דָּחְקוֹ אָמוּר, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם כִּי תִקְנֶה? בְּנִמְכַּר בְּבֵית דִּין: (ג) לחפשי. לְחֵרוּת: (א) אם בגפו יבא. שֶׁלֹּא הָיָה נָשׂוּי אִשָּׁה, כְּתַרְגּוּמוֹ אִם בִּלְחוֹדוֹהִי, וּלְשׁוֹן בְּגַפּוֹ – בִּכְנָפוֹ, שֶׁלֹּא בָּא אֶלָּא כְּמוֹת שֶׁהוּא, יְחִידִי, בְּתוֹךְ לְבוּשׁוֹ – בִּכְנַף בִּגְדוֹ: (ב) בגפו יצא. מַגִּיד שֶׁאִם לֹא הָיָה נָשׂוּי מִתְּחִלָּה, אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְנַעֲנִית לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה עֲבָדִים (קידושין כ'): (ג) אם בעל אשה הוא. יִשְׂרְאֵלִית: (ד) ויצאה אשתו עמו. וְכִי מִי הִכְנִיסָהּ שֶׁתֵּצֵא? אֶלָּא מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁהַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו (שם כ"ב): (א) אם אדניו יתן לו אשה. מִכָּאן שֶׁהָרְשׁוּת בְּיַד רַבּוֹ לִמְסֹר לוֹ שִׁפְחָה כְנַעֲנִית לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה עֲבָדִים. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְיִשְׂרְאֵלִית? תַּ"לֹ הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּכְנַעֲנִית, שֶׁהֲרֵי הָעִבְרִיָּה אַף הִיא יוֹצְאָה בְשֵׁשׁ – וַאֲפִלּוּ לִפְנֵי שֵׁשׁ אִם הֵבִיאָה סִימָנִין יוֹצְאָה – שֶׁנֶּאֱמַר אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה (דברים ט"ו), מְלַמֵּד שֶׁאַף הָעִבְרִיָּה יוֹצְאָה בְשֵׁשׁ (מכילתא): (א) את אשתי. הַשִּׁפְחָה: (א) אל האלהים. לְבֵית דִּין; צָרִיךְ שֶׁיִּמָּלֵךְ בְּמוֹכְרָיו שֶׁמְּכָרוּהוּ לוֹ (שם): (ב) אל הדלת או אל המזוזה. יָכוֹל שֶׁתְּהֵא הַמְּזוּזָה כְשֵׁרָה לִרְצֹעַ עָלֶיהָ, תַּ"לֹ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, בַּדֶּלֶת וְלֹא בַמְּזוּזָה, הָא מַה תַּ"לֹ אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה? הִקִּישׁ דֶּלֶת לִמְזוּזָה, מַה מְּזוּזָה מֵעוֹמֵד אַף דֶּלֶת מֵעוֹמֵד (שם): (ג) ורצע אדניו את אזנו במרצע. הַיְמָנִית, אוֹ אֵינוֹ, אֶלָּא שֶׁל שְׂמֹאל? תַּ"לֹ אֹזֶן אֹזֶן לִגְזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ, וְנֶאֱמַר בִּמְצֹרָע תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית (ויקרא י"ד), מַה לְּהַלָּן הַיְמָנִית, אַף כָּאן הַיְמָנִית; וּמָה רָאָה אֹזֶן לֵרָצַע מִכָּל שְׁאָר אֵבָרִים שֶׁבַּגּוּף? אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אֹזֶן זֹאת שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי לֹא תִגְנֹב, וְהָלַךְ וְגָנַב, תֵּרָצַע. וְאִם מוֹכֵר עַצְמוֹ, אֹזֶן שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, וְהָלַךְ וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, תֵּרָצַע. רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה דּוֹרֵשׁ מִקְרָא זֶה כְּמִין חֹמֶר: מַה נִּשְׁתַּנּוּ דֶּלֶת וּמְזוּזָה מִכָּל כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת? אָמַר הַקָּבָּ"ה דֶּלֶת וּמְזוּזָה שֶׁהָיוּ עֵדִים בְּמִצְרַיִם כְּשֶׁפָּסַחְתִּי עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וְאָמַרְתִּי כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים – עֲבָדַי הֵם וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים – וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, יֵרָצַע בִּפְנֵיהֶם (קידושין כ"ב): (ד) ועבדו לעלם. עַד הַיּוֹבֵל; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְעוֹלָם כְמַשְׁמָעוֹ? תַּ"לֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשׁוּבוּ (ויקרא כ"ה), מַגִּיד שֶׁחֲמִשִּׁים שָׁנָה קְרוּיִים עוֹלָם; וְלֹא שֶׁיְּהֵא עוֹבְדוֹ כָּל חֲמִשִּׁים שָׁנָה, אֶלָּא עוֹבְדוֹ עַד הַיּוֹבֵל, בֵּין סָמוּךְ בֵּין מֻפְלָג (קידושין ט"ו):
(1) כי תקנה עבד עברי IF THOU BUYEST AN עבד עברי — This means a servant who is a Hebrew. Or perhaps this is not so, but it means a servant of a Hebrew (one who had been the servant of a Hebrew), i. e. a Canaanitish servant whom thou hast bought from an Israelite, and it is with regard to him that Scripture states “six years he shall serve”! — And if you ask, how I will then explain the commandment, (Leviticus 25:46) “and you shall leave them (the Canaanitish servants) as an inheritance for your children [and they shall serve you forever]”? then I reply, that this refers to the case of a Canaanitish servant who has been bought from a heathen; but if such a servant has been bought from an Israelite he shall go free at the end of six years! — This explanation that our text refers to a Canaanite servant will not hold, for Scripture states, (Deuteronomy 15:12) “and if thy brother an Hebrew man be sold unto thee [and serve thee six years, then in the seventh year thou shalt let him go free from thee]” — the Torah says, as it were, by using the two terms העברי and אחיך: I tell you this (that the servant shall go free in the seventh year) only with regard to thy brother! Consequently Leviticus 25:46 has to be applied to any Canaanite servant, whether bought from a Hebrew or from a heathen and עבד עברי in our text can only denote עבד שהוא עברי. (Mekhilta) (2) כי תקנה IF THOU BUYEST [AN HEBREW SERVANT] — This means an Hebrew servant whom thou hast bought from the hand of the court which sold him for a theft which he had committed, as it is said, (Exodus 22:2) “if he (the thief) have nothing, then shall he be sold for his theft”. Or perhaps this is not so, but Scripture is referring to the case of one who sells himself as a servant on account of his destitution, whilst he who has been sold by the court for his theft shall not go free at the end of six years! This assumption it erroneous, for when Scripture states, (Leviticus 25:39, 40) “and if thy brother that dwelleth by thee be waxen poor, and he sells himself unto thee … [he shall serve thee unto the year of jubilee]”, it is plain that in this passage there is mentioned the case of one who sells himself on account of his destitution. How then must I explain כי תקנה in this verse? Obviously as referring to him who was sold by the court (Mekhilta). (3) לחפשי means INTO FREEDOM (i. e. חפשי is a noun like חֹפֶשׁ but having a redundant י at the end). (1) אם בגפו יבא IF HE CAME IN BY HIMSELF — This means that he was unmarried — as the Targum renders it אם בלחודוהי, if he came in “alone”. The term בגפו is the same as גף) בכנפו being synonymous with כנף wing, skirt) i. e. he came in only just as he was, alone, merely wrapped in his garment: so that בגפו, “in his skirt”, means “in the skirt of his garment”. (2) בגפו יצא HE SHALL GO OUT BY HIMSELF — This intimates that if he was unmarried originally (when he came in), his master is not allowed to give him against his will a Canaanitish handmaid with the object of raising slaves (Kiddushin 20a). (3) אם בעל אשה הוא IF HE BE MARRIED to an Israelite woman (Mekhilta), (4) ויצאה אשתו עמו then HIS WIFE SHALL GO OUT WITH HIM — But who brought her in (into the state of service) that the text has to state she shall go out? But by saying this Scripture intimates that he who acquires a Hebrew servant is bound to provide his wife and children also with food (Mekhilta; Kiddushin 22a). (1) אם אדניו יתן לו אשה IF HIS LORD HAS GIVEN HIM A WIFE — From this we learn that if he has already an Israelite wife the master has the right to give him a Canaanitish handmaid with the object of raising slaves. Or perhaps this is not so, but Scripture by אשה is speaking about an Israelite woman?! Scripture, however, states: “the wife and her children shall be the master’s”, consequently the text can only be speaking of a Canaanitish woman, for a Hebrew maidservant goes free at the end of six years just as a Hebrew man-servant does — yea, even before the termination of six years she goes free if she shows symptoms of incipient puberty (cf. Rashi v. 7) — for it is said, (Deuteronomy 15:12) “[and if] thy brother, an Hebrew man, or an Hebrew woman, [be sold unto thee, and serve thee six years, then in the seventh year thou shalt let him go free from thee]”, which statement teaches you that a Hebrew woman also goes free after six years’ service (Mekhilta; Kiddushin 14b). (1) את אשתי MY WIFE — the Canaanitish handmaid mentioned above. (1) אל האלהים means to the court. He (the slave) should take counsel with his vendors (the court) because it was they who sold him to him (the master) (Mekhilta). (2) אל הדלת או אל המזוזה TO THE DOOR OR TO THE DOORPOST — From this statement you might think that the doorpost is also a proper thing upon which the servant’s ear may be pierced! Scripture, however, states, (Deuteronomy 15:17) “[Then thou shalt take an awl], and thrust it through his ear and into the door” — into the door but not into the doorpost. If this be so, what is the purpose of Scripture stating here “[to the door] or to the doorpost”? By this juxtaposition it only compares the door with the doorpost. What is the characteristic of the doorpost? It is something perpendicular! So, too, the door must during the act of performation be in a perpendicular position (on its hinges), not detached as, for instance, lying on the ground (Mekhilta; Kiddushin 22b). (3) ורצע אדניו את אזנו במרצע AND HIS LORD SHALL BORE HIS EAR THROUGH WITH THE AWL — “His ear” means his right ear. Or perhaps this is not so, but Scripture means his left ear? Scripture however uses the term אזן here and it uses אזן in another passage, thereby suggesting an analogy based upon verbal similarity; viz., here it is said “and his lord shall bore his ear (אזנו) through”, and of the leper it is said, (Leviticus 14:25) “and the priest shall put it upon the tip of the right ear (אזנו הימית) of him that is to be cleansed”. — How is it in that latter passage? It is the right ear! So here, too, it is the right ear. — What is the reason that the ear had to be pierced rather than any other limb of the servant’s body? Rabban Jochanan ben Zaccai said: That ear which heard on Mount Sinai, (Exodus 20:13) “Thou shalt not steal” and yet its owner went and stole and was therefore sold as a slave — let it be pierced! Or, in the case of him who sold himself from destitution, having committed no theft, the reason is: That ear which heard on Mount Sinai what I said, (Leviticus 25:55) “For unto Me the children Israel are servants” and yet its owner went and procured for himself another master — let it be pierced! (Mekhilta; Kiddushin 22b). Rabbi Simeon interpreted this verse like a jewel (i. e. giving it an ethical signification): In what respect are door and doorpost different from all other objects in the house that they should be singled out for this purpose? God, in effect, said: door and doorpost that were eye-witnesses in Egypt when I passed over the lintel and the two doorposts, freeing Israel from slavery, and when I said, (Leviticus 25:55) “For unto Me the children of Israel are servants” — servants to Me but not servants of servants (of human beings), and yet this man went and procured another master for himself — let him be pieced in their presence (i. e. let them be eye-witnesses now when this man voluntarily prolongs his state of slavery)! (Kiddushin 22b.) (4) ועבדו לעלם AND HE SHALL SERVE HIM FOR EVER — This means until the Jubilee. Or, perhaps this is not so, but לעולם means for ever as is its usual meaning? Scripture however, states, (Leviticus 25:10) “[And ye shall sanctify the fiftieth year and proclaim liberty throughout all the land unto all the inhabitants thereof] and ye shall return every man unto his family”. A comparison of these two passages tells us that a period of fifty years is termed עולם. This does not, however, imply that he has to serve him a whole period of fifty years, but that he has to serve him until the year of the Jubilee (the fiftieth year) whether this be close at hand or far ahead (Kiddushin 15a; Mekhilta).
(ח) הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־הָיָ֥ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑ה אַחֲרֵ֡י כְּרֹת֩ הַמֶּ֨לֶךְ צִדְקִיָּ֜הוּ בְּרִ֗ית אֶת־כׇּל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר בִּירוּשָׁלַ֔͏ִם לִקְרֹ֥א לָהֶ֖ם דְּרֽוֹר׃ (ט) לְ֠שַׁלַּ֠ח אִ֣ישׁ אֶת־עַבְדּ֞וֹ וְאִ֧ישׁ אֶת־שִׁפְחָת֛וֹ הָעִבְרִ֥י וְהָעִבְרִיָּ֖ה חׇפְשִׁ֑ים לְבִלְתִּ֧י עֲבׇד־בָּ֛ם בִּיהוּדִ֥י אָחִ֖יהוּ אִֽישׁ׃ (י) וַיִּשְׁמְעוּ֩ כׇל־הַשָּׂרִ֨ים וְכׇל־הָעָ֜ם אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ בַבְּרִ֗ית לְ֠שַׁלַּ֠ח אִ֣ישׁ אֶת־עַבְדּ֞וֹ וְאִ֤ישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ֙ חׇפְשִׁ֔ים לְבִלְתִּ֥י עֲבׇד־בָּ֖ם ע֑וֹד וַֽיִּשְׁמְע֖וּ וַיְשַׁלֵּֽחוּ׃ (יא) וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ אַחֲרֵי־כֵ֔ן וַיָּשִׁ֗בוּ אֶת־הָֽעֲבָדִים֙ וְאֶת־הַשְּׁפָח֔וֹת אֲשֶׁ֥ר שִׁלְּח֖וּ חׇפְשִׁ֑ים (ויכבישום) [וַֽיִּכְבְּשׁ֔וּם] לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָחֽוֹת׃ {פ}
(יב) וַיְהִ֤י דְבַר־יְהֹוָה֙ אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ (יג) כֹּה־אָמַ֥ר יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָנֹכִ֗י כָּרַ֤תִּֽי בְרִית֙ אֶת־אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּי֨וֹם הוֹצִאִ֤י אוֹתָם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים לֵאמֹֽר׃ (יד) מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת־אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י אֲשֶֽׁר־יִמָּכֵ֣ר לְךָ֗ וַעֲבָֽדְךָ֙ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְשִׁלַּחְתּ֥וֹ חׇפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ וְלֹֽא־שָׁמְע֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אׇזְנָֽם׃ (טו) וַתָּשֻׁ֨בוּ אַתֶּ֜ם הַיּ֗וֹם וַתַּעֲשׂ֤וּ אֶת־הַיָּשָׁר֙ בְּעֵינַ֔י לִקְרֹ֥א דְר֖וֹר אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ וַתִּכְרְת֤וּ בְרִית֙ לְפָנַ֔י בַּבַּ֕יִת אֲשֶׁר־נִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עָלָֽיו׃ (טז) וַתָּשֻׁ֙בוּ֙ וַתְּחַלְּל֣וּ אֶת־שְׁמִ֔י וַתָּשִׁ֗בוּ אִ֤ישׁ אֶת־עַבְדּוֹ֙ וְאִ֣ישׁ אֶת־שִׁפְחָת֔וֹ אֲשֶׁר־שִׁלַּחְתֶּ֥ם חׇפְשִׁ֖ים לְנַפְשָׁ֑ם וַתִּכְבְּשׁ֣וּ אֹתָ֔ם לִֽהְי֣וֹת לָכֶ֔ם לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָחֽוֹת׃ {ס} (יז) לָכֵן֮ כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהֹוָה֒ אַתֶּם֙ לֹא־שְׁמַעְתֶּ֣ם אֵלַ֔י לִקְרֹ֣א דְר֔וֹר אִ֥ישׁ לְאָחִ֖יו וְאִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ הִנְנִ֣י קֹרֵא֩ לָכֶ֨ם דְּר֜וֹר נְאֻם־יְהֹוָ֗ה אֶל־הַחֶ֙רֶב֙ אֶל־הַדֶּ֣בֶר וְאֶל־הָרָעָ֔ב וְנָֽתַתִּ֤י אֶתְכֶם֙ (לזועה) [לְזַעֲוָ֔ה] לְכֹ֖ל מַמְלְכ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ (יח) וְנָתַתִּ֣י אֶת־הָאֲנָשִׁ֗ים הָעֹֽבְרִים֙ אֶת־בְּרִתִ֔י אֲשֶׁ֤ר לֹא־הֵקִ֙ימוּ֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁ֥ר כָּרְת֖וּ לְפָנָ֑י הָעֵ֙גֶל֙ אֲשֶׁ֣ר כָּרְת֣וּ לִשְׁנַ֔יִם וַיַּעַבְר֖וּ בֵּ֥ין בְּתָרָֽיו׃ (יט) שָׂרֵ֨י יְהוּדָ֜ה וְשָׂרֵ֣י יְרוּשָׁלַ֗͏ִם הַסָּֽרִסִים֙ וְהַכֹּ֣הֲנִ֔ים וְכֹ֖ל עַ֣ם הָאָ֑רֶץ הָעֹ֣בְרִ֔ים בֵּ֖ין בִּתְרֵ֥י הָעֵֽגֶל׃ (כ) וְנָתַתִּ֤י אוֹתָם֙ בְּיַ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֔ם וּבְיַ֖ד מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֑ם וְהָיְתָ֤ה נִבְלָתָם֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הָאָֽרֶץ׃
(יב) וַיְהִ֤י דְבַר־יְהֹוָה֙ אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ (יג) כֹּה־אָמַ֥ר יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָנֹכִ֗י כָּרַ֤תִּֽי בְרִית֙ אֶת־אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּי֨וֹם הוֹצִאִ֤י אוֹתָם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים לֵאמֹֽר׃ (יד) מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת־אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י אֲשֶֽׁר־יִמָּכֵ֣ר לְךָ֗ וַעֲבָֽדְךָ֙ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְשִׁלַּחְתּ֥וֹ חׇפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ וְלֹֽא־שָׁמְע֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אׇזְנָֽם׃ (טו) וַתָּשֻׁ֨בוּ אַתֶּ֜ם הַיּ֗וֹם וַתַּעֲשׂ֤וּ אֶת־הַיָּשָׁר֙ בְּעֵינַ֔י לִקְרֹ֥א דְר֖וֹר אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ וַתִּכְרְת֤וּ בְרִית֙ לְפָנַ֔י בַּבַּ֕יִת אֲשֶׁר־נִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עָלָֽיו׃ (טז) וַתָּשֻׁ֙בוּ֙ וַתְּחַלְּל֣וּ אֶת־שְׁמִ֔י וַתָּשִׁ֗בוּ אִ֤ישׁ אֶת־עַבְדּוֹ֙ וְאִ֣ישׁ אֶת־שִׁפְחָת֔וֹ אֲשֶׁר־שִׁלַּחְתֶּ֥ם חׇפְשִׁ֖ים לְנַפְשָׁ֑ם וַתִּכְבְּשׁ֣וּ אֹתָ֔ם לִֽהְי֣וֹת לָכֶ֔ם לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָחֽוֹת׃ {ס} (יז) לָכֵן֮ כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהֹוָה֒ אַתֶּם֙ לֹא־שְׁמַעְתֶּ֣ם אֵלַ֔י לִקְרֹ֣א דְר֔וֹר אִ֥ישׁ לְאָחִ֖יו וְאִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ הִנְנִ֣י קֹרֵא֩ לָכֶ֨ם דְּר֜וֹר נְאֻם־יְהֹוָ֗ה אֶל־הַחֶ֙רֶב֙ אֶל־הַדֶּ֣בֶר וְאֶל־הָרָעָ֔ב וְנָֽתַתִּ֤י אֶתְכֶם֙ (לזועה) [לְזַעֲוָ֔ה] לְכֹ֖ל מַמְלְכ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ (יח) וְנָתַתִּ֣י אֶת־הָאֲנָשִׁ֗ים הָעֹֽבְרִים֙ אֶת־בְּרִתִ֔י אֲשֶׁ֤ר לֹא־הֵקִ֙ימוּ֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁ֥ר כָּרְת֖וּ לְפָנָ֑י הָעֵ֙גֶל֙ אֲשֶׁ֣ר כָּרְת֣וּ לִשְׁנַ֔יִם וַיַּעַבְר֖וּ בֵּ֥ין בְּתָרָֽיו׃ (יט) שָׂרֵ֨י יְהוּדָ֜ה וְשָׂרֵ֣י יְרוּשָׁלַ֗͏ִם הַסָּֽרִסִים֙ וְהַכֹּ֣הֲנִ֔ים וְכֹ֖ל עַ֣ם הָאָ֑רֶץ הָעֹ֣בְרִ֔ים בֵּ֖ין בִּתְרֵ֥י הָעֵֽגֶל׃ (כ) וְנָתַתִּ֤י אוֹתָם֙ בְּיַ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֔ם וּבְיַ֖ד מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֑ם וְהָיְתָ֤ה נִבְלָתָם֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הָאָֽרֶץ׃
(8) The word that came to Jeremiah from GOD after King Zedekiah had made a covenant with all the people in Jerusalem to proclaim a releasedrelease In contrast to others “liberty.” among them— (9) that everyone should set free their Hebrew slaves, both male and female, and that no one should keep their fellow Judean enslaved. (10) Everyone, officials and people, who had entered into the covenant agreed to set their male and female slaves free and not keep them enslaved any longer; they complied and let them go. (11) But afterward they turned about and brought back the men and women they had set free, and forced them into slavery again. (12) Then it was that the word of GOD came to Jeremiah from GOD: (13) Thus said the ETERNAL, the God of Israel: I made a covenant with your ancestors when I brought them out of the land of Egypt, the house of bondage, saying: (14) “In the seventh yeareIn the seventh year Of servitude. Lit. “After a period of seven years”; cf. Deut. 14.28; 15.1. each of you must let go any fellow Hebrew who may be soldfwho may be sold Or “who sell themselves.” to you; when they have served you six years, you must set them free.” But your ancestors would not obey Me or give ear. (15) Lately you turned about and did what is proper in My sight, and all of you proclaimed a release to your compatriots; and you made a covenant accordingly before Me in the House that bears My name. (16) But now you have turned back and have profaned My name; each of you has brought back the men and women whom you had given their freedom, and forced them to be your slaves again. (17) Assuredly, thus said GOD: You would not obey Me and proclaim a release, each to your kin and neighbor. Lo! I proclaim your release—declares GOD—to the sword, to pestilence, and to famine; and I will make you a horror to all the kingdoms of the earth. (18) I will make the parties who violated My covenant, who did not fulfill the terms of the covenant that they made before Me, [like] the calf that they cut in two so as to pass between the halves:gthe calf … the halves Cf. Gen. 15.9–10, 17–21. (19) The officers of Judah and Jerusalem, the officials, the priests, and all the people of the land who passed between the halves of the calf (20) shall be handed over to their enemies, to those who seek to kill them. Their carcasses shall become food for the birds of the sky and the beasts of the earth.
תלמוד ירושלמי ראש השנה ג:ה
דְאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. וַיְדַבֵּ֣ר יְי אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַֽהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל. עַל מַה צִיוָּם. עַל פָּרָשַׁת שִׁילּוּחַ עֲבָדִים. וְאַתְייָא כַּהִיא דְאָמַר רִבִּי אִילָא. לֹא נֶעֶנְשׁוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל פָּרָשַׁת שִׁילּוּחַ עֲבָדִים. הָדָא הוּא דִכְתִיב מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת־אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י וגו׳.
דְאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. וַיְדַבֵּ֣ר יְי אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַֽהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל. עַל מַה צִיוָּם. עַל פָּרָשַׁת שִׁילּוּחַ עֲבָדִים. וְאַתְייָא כַּהִיא דְאָמַר רִבִּי אִילָא. לֹא נֶעֶנְשׁוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל פָּרָשַׁת שִׁילּוּחַ עֲבָדִים. הָדָא הוּא דִכְתִיב מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת־אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י וגו׳.
(ח) ויצום אל בני ישראל ואל פרעה כו' להוציא את בנ"י כו' יתכן כי גם אז במצרים היו גדולי האומה אשר היו שרים נכבדים ואפרתים והם היו משעבדים את בני ישראל לעבדים שמכרו המצרים להם ואולי היו המה השלשה שבטים ראובן ושמעון ולוי שהנהיגו שררה במצרים כמו שאיתא במדרש נשא פ' י"ג לוי שלא היה בשעבוד מצרים לכן לא נטל נחלה בארץ, וכן ראובן לא נטל רק בעבר הירדן ושמעון נתקיים עליו אחלקם ביעקב כמוש"פ רמב"ן ומהם היו בני חורין הרבה ושרים אשר היו משעבדים את ישראל הנמכרים להם מהממשלה של פרעה, לכן צוה השי"ת שבני ישראל גם פרעה יוציאו את בני ישראל מהשעבוד ולכן סמך לזה יחוס השלשה שבטים ומסיים הוא אהרן ומשה כו' הוציאו את בני ישראל על צבאותם שיהיו כל משפחה ושבט צבא בפני עצמו ולא ישתעבדו ישראל זה לזה. הם המדברים אל פרעה וכנראה שלזה כיוון הירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה ויצום אל בני ישראל מה צוום על פרשת שילוח עבדים [ר"ל שישלחו עבדיהם מישראל ששעבדו תחת ידם כמוש"כ] הה"ד כה אמר כו' אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם כו' מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי וכו' הנאמר בירמיה ל"ג יעו"ש ודו"ק.
מכילתא
שש שנים יעבוד. שומע אני כל עבודה במשמע, תלמוד לומר (ויקרא כה לט) לא תעבוד בו עבודת עבד, מכאן אמרו, לא ירחוץ לו רגליו ולא ינעול לו מנעליו ולא יטול לו כלים לבית המרחץ ולא יסמוך לו במתניו, כיון שעולה במעלה, ולא יטלנו לא בפוריון ולא בכסא ולא בלקטקא, כדרך שעבדים עושין. - תלמוד לומר(ויקרא כה מו) ובאחיכם בני ישראל איש באחיו, אבל בבנו ובתלמידו רשאי.
שש שנים יעבוד, שומע אני, בין עבודה שיש בה בזיון, בין עבודה שאין בה בזיון, ת"ל (ויקרא כה מ) כשכיר כתושב, מה שכיר אי את רשאי לשנותו מאומנתו, אף עבד עברי אי אתה רשאי לשנותו מאומנותו; מכאן אמרו, לא יושיבנו רבו באומנות שהיא משמשת לרבים, כגון חייט בלן ספר טבח נחתום; רבי יוסי אומר, אם היתה מלאכתו מיוחדת לכך יעשה, אבל רבו לא ישנה עליו. - כשכיר כתושב. מה שכיר עובד ביום ואינו עובד בלילה, אף עבד עברי עובד ביום ואינו עובד בלילה; ר' יוסי אומר, הכל לפי אומנותו.
שש שנים יעבוד. שומע אני כל עבודה במשמע, תלמוד לומר (ויקרא כה לט) לא תעבוד בו עבודת עבד, מכאן אמרו, לא ירחוץ לו רגליו ולא ינעול לו מנעליו ולא יטול לו כלים לבית המרחץ ולא יסמוך לו במתניו, כיון שעולה במעלה, ולא יטלנו לא בפוריון ולא בכסא ולא בלקטקא, כדרך שעבדים עושין. - תלמוד לומר(ויקרא כה מו) ובאחיכם בני ישראל איש באחיו, אבל בבנו ובתלמידו רשאי.
שש שנים יעבוד, שומע אני, בין עבודה שיש בה בזיון, בין עבודה שאין בה בזיון, ת"ל (ויקרא כה מ) כשכיר כתושב, מה שכיר אי את רשאי לשנותו מאומנתו, אף עבד עברי אי אתה רשאי לשנותו מאומנותו; מכאן אמרו, לא יושיבנו רבו באומנות שהיא משמשת לרבים, כגון חייט בלן ספר טבח נחתום; רבי יוסי אומר, אם היתה מלאכתו מיוחדת לכך יעשה, אבל רבו לא ישנה עליו. - כשכיר כתושב. מה שכיר עובד ביום ואינו עובד בלילה, אף עבד עברי עובד ביום ואינו עובד בלילה; ר' יוסי אומר, הכל לפי אומנותו.
לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, מִדְּאַקֵּיל רַחֲמָנָא לְגַבֵּיהּ. דְּתַנְיָא: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״ – עִמְּךָ בַּמַּאֲכָל וְעִמְּךָ בַּמִּשְׁתֶּה, שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִיבָּר, אַתָּה שׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן וְהוּא שׁוֹתֶה יַיִן חָדָשׁ, אַתָּה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מוֹכִים וְהוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי הַתֶּבֶן. מִכָּאן אָמְרוּ: כׇּל הַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי כְּקוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ.
Abaye answered: It cannot enter your mind to expound the verses stringently, as indicated from the fact that the Merciful One is lenient with regard to a slave and is concerned about his well-being. As it is taught in a baraita: The verse states concerning a Hebrew slave: “Because he fares well with you” (Deuteronomy 15:16), which teaches that the slave should be with you, i.e., treated as your equal, in food, meaning that his food must be of the same quality as yours, and with you in drink. The baraita continues: This means that there shall not be a situation in which you eat fine bread and he eats inferior bread [kibbar], bread from coarse flour mixed with bran, which is low quality. There shall not be a situation in which you drink aged wine and he drinks inferior new wine. There shall not be a situation in which you sleep comfortably on bedding made from soft sheets and he sleeps on straw. From here the Sages stated: Anyone who acquires a Hebrew slave is considered like one who acquires a master for himself, because he must be careful that the slave’s living conditions are equal to his own.
תורת החסידות
בעולם שבו מושגי החופש והחירות נעשו האידיאלים הנעלים ביותר, קשה לפעמים להבין את מושג ה'עבדות' שקיים ביהדות. להיות 'עבד' לה' - אין זה דבר שלילי כלל, אלא זהו הדבר שמצופה מכל יהודי. "כי לי בני-ישראל עבדים", אומר הקב"ה. אחד התארים הנעלים שנאמרו על משה רבנו היה - "עבד ה'". מכאן, שה'עבדות' במובן זה, היא שלמות שאליה צריך האדם לחתור.
הקשר בין האדם לבוראו יכול להיות בבחינת 'עבד' ובבחינת 'בן'. ההבדל הוא, שאצל בן, הקשר אל אביו טבעי ובא מצד עצם מהותו, ואילו העבד אינו קשור בטבעו אל אדונו, אלא שהוא משעבד את עצמו אליו. אם לתרגם זאת לעבודת-ה' - 'בן' הוא מי שמצד עצם טבעו מרגיש אהבה עזה לקב"ה וחש תשוקה טבעית לעשות את רצונו (ותחושה כזאת קיימת בגלוי רק בנשמות גבוהות במיוחד). 'עבד' הוא מי שהקשר עם הקב"ה בא מצד החלטת האדם להשתעבד אליו, ולא מתחושה טבעית. הוא מצד עצמו היה רוצה לעשות דברים אחרים לגמרי, אלא שהחליט להשתעבד לקב"ה ולהיות לו ל'עבד' (וזה המצב אצל רוב בני-האדם).
שלושה עבדים
העבדים בתורה נחלקים לשלושה סוגים: עבד כנעני, עבד עברי, אמה עברייה. תורת החסידות משתמשת בחלוקה זו כדי לאפיין שלושה סוגים בין עבדי ה':
עבד כנעני: זו הדרגה הנחותה ביותר. את אופיו של עבד כנעני הגדירו חז"ל באומרם: "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (=עבד אוהב את ההפקרות). בעבודת-ה', זהו מצב שבו האדם, מצד טבעו העצמי, אינו רוצה כלל לעשות את רצון-ה'; הוא עצמו משתוקק ל'הפקירא', לתת דרור ליצריו ולתאוות-לבו; אלא שהוא כופה על עצמו, מתוך קבלת-עול, לציית לרצון-ה', בניגוד לרצונותיו-שלו.
עבד עברי: זו דרגה גבוהה יותר. עבודת-ה' אינה לטורח אצלו. הוא שמח ומתענג מלימוד התורה ומקיום המצוות, ואף בז ל'הפקירא', לנהייה אחר תאוות העולם. אלא שבכל-זאת הוא מרגיש את העונג שיש בענייני העולם-הזה, והתאוות הרעות טרם נעקרו מלבו (והריהו כעבד עברי, שנהיה חלק מהמשפחה ומזדהה עם צורכי הבית, אבל עבודתו היא להביא את המצרכים הביתה, ועדיין הם חומרי-גלם בלבד ואינם ראויים לאכילה).
אמה עברייה: זו הדרגה הגבוהה ביותר. האדם קשור כל-כך עם הקב"ה, עד שתאוות הנפש-הבהמית התהפכו לטוב, ואין לו אלא רצון אחד - לעבוד את ה' ולמלא את רצונו. הוא אינו מוצא שום טעם ועונג בתאוות העולם ואף מואס בהן ממש. ההשתעבדות שלו לקב"ה מוחלטת, עד שרצון ה' - זהו רצונו שלו (כמו אמה עברייה, שמבשלת את המאכלים ומגישה אותם מושלמים לגמרי, בלי כל פסולת).
נקי מתערובת
אך אף-על-פי שה'עבד כנעני' מייצג את הדרגה הנמוכה ביותר, יש בו בכל-זאת מעלה גדולה: עבודתו לבוראו נקייה מכל תערובת של תחושות אישיות. מאחר שהוא עובד את בוראו מתוך קבלת-עול בלבד, אין הוא מערב את שכלו ואת טעמו בתוך העבודה. הוא צמוד רק לרצון-ה', ומסור ונתון לקיים את הדברים כפי שנצטווה. יש פחות חשש, ששכלו ורגשותיו יטו אותו מהציות המושלם, כפי שעלול לקרות אצל מי שמקיים דברים מתוך הבנה ורגש.
עם זאת, נמשל עם-ישראל ל'עבד עברי' דווקא, משום שתכלית הכוונה היא השילוב בין הציות המושלם לבין עשייה מתוך הבנה ועונג. האדם צריך לשלב את שני הערכים הללו: מצד אחד להיות צמוד לחלוטין לרצון-ה', כ'עבד כנעני', ולצד זה להבין ולהרגיש טעם ושמחה בעבודתו, כדי שהדברים ייעשו מתוך חיות נפשית והזדהות פנימית.
בעולם שבו מושגי החופש והחירות נעשו האידיאלים הנעלים ביותר, קשה לפעמים להבין את מושג ה'עבדות' שקיים ביהדות. להיות 'עבד' לה' - אין זה דבר שלילי כלל, אלא זהו הדבר שמצופה מכל יהודי. "כי לי בני-ישראל עבדים", אומר הקב"ה. אחד התארים הנעלים שנאמרו על משה רבנו היה - "עבד ה'". מכאן, שה'עבדות' במובן זה, היא שלמות שאליה צריך האדם לחתור.
הקשר בין האדם לבוראו יכול להיות בבחינת 'עבד' ובבחינת 'בן'. ההבדל הוא, שאצל בן, הקשר אל אביו טבעי ובא מצד עצם מהותו, ואילו העבד אינו קשור בטבעו אל אדונו, אלא שהוא משעבד את עצמו אליו. אם לתרגם זאת לעבודת-ה' - 'בן' הוא מי שמצד עצם טבעו מרגיש אהבה עזה לקב"ה וחש תשוקה טבעית לעשות את רצונו (ותחושה כזאת קיימת בגלוי רק בנשמות גבוהות במיוחד). 'עבד' הוא מי שהקשר עם הקב"ה בא מצד החלטת האדם להשתעבד אליו, ולא מתחושה טבעית. הוא מצד עצמו היה רוצה לעשות דברים אחרים לגמרי, אלא שהחליט להשתעבד לקב"ה ולהיות לו ל'עבד' (וזה המצב אצל רוב בני-האדם).
שלושה עבדים
העבדים בתורה נחלקים לשלושה סוגים: עבד כנעני, עבד עברי, אמה עברייה. תורת החסידות משתמשת בחלוקה זו כדי לאפיין שלושה סוגים בין עבדי ה':
עבד כנעני: זו הדרגה הנחותה ביותר. את אופיו של עבד כנעני הגדירו חז"ל באומרם: "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (=עבד אוהב את ההפקרות). בעבודת-ה', זהו מצב שבו האדם, מצד טבעו העצמי, אינו רוצה כלל לעשות את רצון-ה'; הוא עצמו משתוקק ל'הפקירא', לתת דרור ליצריו ולתאוות-לבו; אלא שהוא כופה על עצמו, מתוך קבלת-עול, לציית לרצון-ה', בניגוד לרצונותיו-שלו.
עבד עברי: זו דרגה גבוהה יותר. עבודת-ה' אינה לטורח אצלו. הוא שמח ומתענג מלימוד התורה ומקיום המצוות, ואף בז ל'הפקירא', לנהייה אחר תאוות העולם. אלא שבכל-זאת הוא מרגיש את העונג שיש בענייני העולם-הזה, והתאוות הרעות טרם נעקרו מלבו (והריהו כעבד עברי, שנהיה חלק מהמשפחה ומזדהה עם צורכי הבית, אבל עבודתו היא להביא את המצרכים הביתה, ועדיין הם חומרי-גלם בלבד ואינם ראויים לאכילה).
אמה עברייה: זו הדרגה הגבוהה ביותר. האדם קשור כל-כך עם הקב"ה, עד שתאוות הנפש-הבהמית התהפכו לטוב, ואין לו אלא רצון אחד - לעבוד את ה' ולמלא את רצונו. הוא אינו מוצא שום טעם ועונג בתאוות העולם ואף מואס בהן ממש. ההשתעבדות שלו לקב"ה מוחלטת, עד שרצון ה' - זהו רצונו שלו (כמו אמה עברייה, שמבשלת את המאכלים ומגישה אותם מושלמים לגמרי, בלי כל פסולת).
נקי מתערובת
אך אף-על-פי שה'עבד כנעני' מייצג את הדרגה הנמוכה ביותר, יש בו בכל-זאת מעלה גדולה: עבודתו לבוראו נקייה מכל תערובת של תחושות אישיות. מאחר שהוא עובד את בוראו מתוך קבלת-עול בלבד, אין הוא מערב את שכלו ואת טעמו בתוך העבודה. הוא צמוד רק לרצון-ה', ומסור ונתון לקיים את הדברים כפי שנצטווה. יש פחות חשש, ששכלו ורגשותיו יטו אותו מהציות המושלם, כפי שעלול לקרות אצל מי שמקיים דברים מתוך הבנה ורגש.
עם זאת, נמשל עם-ישראל ל'עבד עברי' דווקא, משום שתכלית הכוונה היא השילוב בין הציות המושלם לבין עשייה מתוך הבנה ועונג. האדם צריך לשלב את שני הערכים הללו: מצד אחד להיות צמוד לחלוטין לרצון-ה', כ'עבד כנעני', ולצד זה להבין ולהרגיש טעם ושמחה בעבודתו, כדי שהדברים ייעשו מתוך חיות נפשית והזדהות פנימית.