ת"ר: כשבאים ומערערים על בעלותו של אדם בקרקע ויש לו גם חזקה בקרקע וגם שטר מכר. רבי: נידון(מאמתים את בעלותו) בשטר. רשב"ג: נידון בחזקה.
במה נחלקו? כשרב דימי בא לבבל מא"י אמר: נחלקו במקרה שבו המוכר נותן שטר לקונה והוא חוזר ורוצה לקנות את השדה. רשב"ג: אין אותיות נקנות במסירה. ולכן לא נקנתה השדה במסירה וצריך הקונה להסתמך על חזקתו. ורבי: אותיות נקנות במסירה ולכן לא צריך להסתמך על חזקתו.
א"ל אביי: אם כך, אתה חולק על הרב שלי רבה שפירש בברייתא בעמוד הקודם שרשב"ג סובר שאותיות כן נקנות במסירה. א"ל: אינו חייב להסכים לו.
א"ל: ואם כך קשה מרשב"ג על רשב"ג!
אלא אומר אביי: גם לדעת רשב"ג אותיות נקנות במסירה ויש לפרש את המחלוקת בכך שרבי סבור כרבי אלעזר[גיטין פ"ו] שבשטר שעדותו פסולה- עדי מסירה הם שגומרים את הקניין ולא משנה העדות שבשטר ולכן נידון בשטר. ורבי סובר שעדי חתימה הם שגומרים את הקניין כמו דעת רבי מאיר לכן בגלל שהעדות שבשטר פסולה סומכים על החזקה בקרקע.
והרי אמר רבי אבא: רבי אלעזר היה מודה שהשטר אפילו עם עדי מסירה אם היה בו עד פסול -השטר פסול. ולא נחלקו בדבר!
אלא אמר רבי אבינא: הכל מודים אם העדות שבשטר מזוייפת- השטר פסול. אלא נחלקו רשב"ג ורבי במקרה שאין עדים בשטר כלל ולכן לפי רבי/רבי אליעזר- עדי מסירה כרתי ולא צריך חתימות וממילא נגמר הקניין עם המסירה בפני העדים ולכן דנים בשטר. ורשב"ג/רבי מאיר- עדי חתימה כרתי ולכן בגלל שאין חתימות, השטר פסול ומסתמכים על חזקה.
ואם תרצה אמור שהם נחלקו במקרה שהמערער טוען שלא הייתה כלל מכירה ושהשטר ביד הלוקח נאבד למוכר(מערער) או לא נכתב לשם קניין. ובשאלה אם כשאדם מודה בשטר שכתבו(המוכר) אם צריך מחזיק השטר(קונה) לקיימו. שרבי סובר שלא צריך לקיימו ואם מודה המוכר שכתב את השטר אין צורך בחזקה. ורשב"ג סובר שצריך לקיימו ואם אינו יכול לקיימו- יסתמך על חזקתו בקרקע.
והרי שנינו הפוך דתניא: שניים אוחזין בשטר חוב. מלוה: השטר שלי ונפל ממני ומצאת אותו. לוה: אכן השטר שלך אבל נתת אותו לי ופרעתיו. יתקיים השטר בחותמיו(המלווה גובה). אילו דברי רבי. ורשב"ג אומר שיחלוקו(מודה בשטר שכתבו לא צריך לקיימו).
והיינו מתקשים בכך בגלל שתנן(ב"מ א.): שנים אוחזין בטלית. זה אומר "אני מצאתיה" וזה אומר "אני מצאתיה" — זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו. והרי כאן בשטר חוב רבי לא אמר שיחלוקו!
אמר רבא אמר רב נחמן: לא נחלקו בשטר מקוים(שנים אוחזין בטלית) אלא נחלקו בשטר לא מקוים(שניים אוחזין בשטר חוב) שרבי סובר שמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ויגבה חצי ואם לא-השטר חספא בעלמא. ורשב"ג סובר שמודה בשטר שכתבו לא צריך [הלווה] לקיימו לכן יחלוקו. והרי קשה על הירוק!
הפוך את השיטות כאן בב"מ.
ואם תרצה לא להפוך- רבי ורשב"ג נחלקו באם צריך לברר כל אחת מטענותיו של אדם כשהוא טוען מספר טענות. שרבי- בגלל שנידון בשטר צריך להביא אותו גם אם יש לו חזקה אז כן צריך לברר את טענותיו. ורשב"ג- מספיק חזקה ולא חייב גם להביא שטר לכן גם אם טען שיש בידו שטר, לא נברר את טענותיו.
פירוש הוא כמו המעשה: רב יצחק בר יוסף היה נושה כספים מרבי אבא(שלווה מרב יצחק בעדים) לפני רב יצחק נפחא. רב אבא: פרעתיך בפני פלוני ופלוני. א"ל: אם כך יבואו פלוני ופלוני ויעידו א"ל: ואם הם לא יבואו אני לא מהימנן?! דקי"ל המלווה את חבירו בעדים אינו צריך לפרוע בעדים. א"ל: אני בעניין זה סובר כהלכתו של אדוני שאמר רב אבא, רב אדא בר אהבה, רב: האומר לחבירו "פרעתיך בפני פלוני ופלוני" — צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו. א"ל: והרי אמר רב גידל אמר רב: הלכה כרשב"ג שאין צריך לברר את הטענות ואף רבי שחולק ואומר שצריך לברר זה דווקא לכתחילה אבל אם לא מצא עדים יש לו חזקה ונאמן.
א"ל: אני אומר שגם לכתחילה עליך להביא את העדים.
מתנ: מי שפרע מקצת מחובו כיצד יעשה כדי שלא יצטרך לפרוע את כולו שוב? רב יהודה: יקרע המלווה את השטר ויחליפו בשטר על הסכום שנותר רבי יוסי: יכתוב המלווה ללווה שובר על הסכום ששולם. רב יהודה: נמצא זה הלווה צריך לשמור שוברו מן העכברים, ואם יאכל ישלם שוב הלווה! א"ל: כך ראוי ללווה שיהיה משועבד למלווה ולא ירע כוחו של המלווה.
גמ: אמר רב הונא אמר רב: אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי אלא ב"ד מקרעין את השטר הראשון וכותבים למלווה שטר חדש על הסכום שנותר מזמן השטר הראשון.
רב נחמן/רבי ירמיה בר אבא לרב הונא: אם רב היה שומע את הברייתא* שנאמר בה שהעדים מקרעים את השטר וכותבים אחר מזמן ראשון היה חוזר בו.
א"ל: רב ידע את הברייתא הזאת ובכל זאת לא פסק כמותה. למה?