הָהוּא דַּהֲוָה כְּתִב בֵּיהּ: ״שֵׁית מְאָה וְזוּזָא״, שַׁלְחֵהּ רַב שֵׁרֵבְיָא קַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי: שֵׁית מְאָה אִיסְתֵּירֵי וְזוּזָא, אוֹ דִלְמָא שֵׁית מְאָה פְּרִיטֵי וְזוּזָא? אֲמַר לֵיהּ: דַּל פְּרִיטֵי, דְּלָא כָּתְבִי בִּשְׁטָרָא – דַּאֲסוֹכֵי מַסְכַּן לְהוּ,
ב מסופר: ההוא דהוה כתב ביה שית מאה וזוזא [שטר אחד שהיה כתוב בו שש מאות וזוז], שלחה לשאלה זו רב שרביא קמיה [לפני] אביי: כיצד יש לפרש את לשון השטר? האם הכוונה היא לשית מאה איסתירי וזוזא [שש מאות סלעים וזוז], או דלמא [שמא] הכוונה היא לשית מאה פריטי וזוזא [שש מאות פרוטות וזוז]? אמר ליה [לו]: דל פריטי [הוצא פרוטות] מן השיקול, דלא כתבי בשטרא [שאין כותבים אותם בשטר], דאסוכי מסכן להו [שמסכם אותן]
וּמְשַׁוֵּי לְהוּ זוּזִי; מַאי אָמְרַתְּ – שֵׁית מְאָה אִיסְתֵּירֵי וְזוּזָא, שֵׁית מְאָה זוּזֵי וְחַד זוּזָא? יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה.
ומשוי להו זוזי [ועושה אותם לזוזים], מאי אמרת [מה אומר אתה]? שית מאה איסתירי וזוזא [שש מאות סלעים וזוז], או שמא שית מאה זוזי וחד זוזא [שש מאות זוזים ועוד זוז אחד] — יד בעל השטר על התחתונה ומפרשים לפי הסכום הקטן.
אָמַר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמַחְוֵי חֲתִימוּת יְדֵיהּ בְּבֵי דִינָא, לָא לַחְוֵי בְּסוֹף מְגִילְּתָא; דִּלְמָא מַשְׁכַּח לַהּ אַחֵר וְכָתֵיב דְּמַסֵּיק בֵּיהּ זוּזִי, וּתְנַן: הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.
א ועוד בענייני כתיבת שטרות והזהירות בדרכי הכתיבה והמחיקה של השטר. אמר אביי: האי מאן דבעי למחוי חתימות ידיה בבי דינא [מי שצריך להראות את חתימת ידו בבית דין] כדי שיוכלו הדיינים לאמת את חתימתו שבשטר על ידי השוואתה לחתימתו זו, לא לחוי [יראה] את חתימתו בסוף מגילתא [מגילה], או נייר, דלמא משכח לה אחר וכתיב דמסיק ביה זוזי [שמא ימצא אותה את המגילה הזו אדם אחר, ויכתוב שהוא נושה בו כסף], ויגבה על סמך שטר זה, ותנן [וכפי ששנינו במשנה]: אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו — גובה מנכסים בני חורין, ומוטב שיזהר בכך.
הָהוּא בַּזְבָּינָא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, אֲמַר לֵיהּ: נַיחְזֵי לִי מָר חֲתִימוּת יְדֵיהּ, דְּכִי אָתוּ רַבָּנַן מַחְווּ לִי, מְעַבַּרְנָא לְהוּ בְּלָא מִכְסָא. אַחְוִי לֵיהּ בְּרֵישׁ מְגִילְּתָא. הֲוָה קָא נָגֵיד בֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר קַדְמוּךָ רַבָּנַן.
ובענין זה מסופר: ההוא בזבינא דאתא לקמיה [מוכס אחד יהודי שבא לפני] אביי, אמר ליה [לו]: ניחזי [יראה] לי מר [אדוני] את חתימות ידיה [ידו], דכי אתו רבנן מחוו [שכאשר יבואו חכמים ויראו] לי את חתימתך מעברנא להו [אעביר אותם] בלא לקחת מהם מכסא [מכס], וצריך אני לשם כך שתהא בידי חתימתך. אחוי ליה בריש מגילתא [הראה לו אביי, כתב את שמו בראש המגילה], הוה קא נגיד ביה [היה אותו אדם מושך בה] כדי להרחיק את החתימה למטה, אמר ליה [לו] אביי, שהבין מה הוא זומם: כבר קדמוך רבנן [חכמים], שאמרו שצריך להיזהר בכך, ולא לחתום בסופה של מגילה.
אָמַר אַבָּיֵי: מִתְּלָת וְעַד עֲשַׂר – לָא לִכְתּוֹב בְּסוֹף שִׁיטָה, דִּלְמָא מְזַיֵּיף וְכָתֵב. וְאִי אִיתְרְמִי לֵיהּ, נַיהְדְּרֵיהּ לְדִבּוּרֵיהּ תְּרֵין תְּלָתָא זִימְנֵי, אִי אֶפְשָׁר דְּלָא מִיתְרְמֵי לֵיהּ בְּאֶמְצַע שִׁיטָה.
ב אמר אביי: כשכותב סופר בשטר סכום מתלת [משלוש] ועד עשר — לא לכתוב [יכתוב] בסוף שיטה (שורה), דלמא מזייף וכתב [שמא יזייף בעל השטר ויכתוב] ויוסיף למספר הכתוב סיומת של צורת רבים, ובמקום "שלוש" יהא כתוב "שלושים", וכיוצא בזה. ואי איתרמי ליה [ואם הזדמן לו] בכל זאת מספר כזה בסוף שורה, ניהדריה לדבוריה תרין תלתא זימני [שיחזור על דיבורו שתים שלוש פעמים], כלומר, יחזור ויכתוב שוב מספר זה כמה פעמים, והרי אי אפשר באופן זה שלא מיתרמי ליה [יזדמן לו] שיוזכר המספר הזה באמצע שיטה, ואז כבר לא יוכל המחזיק בשטר לזייפו.
הָהוּא דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ: ״תִּילְתָּא בְּפַרְדֵּיסָא״. אֲזַל מַחְקֵיהּ לְגַגֵּיהּ דְּבֵית וְכַרְעֵיהּ, וְשַׁוְּיֵהּ ״וּפַרְדֵּיסָא״, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא רְוִיחַ לֵיהּ עָלְמָא לְהַאי וָיו? כַּפְתֵיהּ וְאוֹדִי.
ועוד בענייני זיופי שטרות, מסופר: ההוא דהוה כתיב ביה תילתא בפרדיסא [שטר אחד שהיה כתוב בו שמכר המוכר מנכסיו שליש בפרדס], אזל מחקיה לגגיה [הלך הקונה ומחק את גגו] של הבי"ת וכרעיה [ואת רגלו], ושויה [ועשה אותו] ו', כאילו היה כתוב בשטר שנמכרו מהנכסים "תילתא ופרדיסא" [שליש ופרדס], אתא לקמיה [בא הקונה לפני] אביי לתבוע לפי מה שכתוב בשטר, שהוא מקבל שליש מן הנכסים ופרדס, אמר ליה [לו] אביי: מאי טעמא רויח ליה עלמא להאי וי"ו [מה הטעם שמרווח לו המקום לוי"ו הזה]? כפתיה ואודי [כפת אותו והודה] שהיה זה זיוף.
הָהוּא דַּהֲוָה כְּתִב בֵּיהּ: ״מְנָת רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן אַחֵי״. הֲוָה לְהוּ אַחָא דִּשְׁמֵיהּ ״אַחַי״, אֲזַל כְּתַב בֵּיהּ וָיו, וְשַׁוְּיֵהּ ״וְאַחַי״. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא דְּחִיק לֵיהּ עָלְמָא לְהַאי וָיו כּוּלֵּי הַאי? כַּפְתֵיהּ וְאוֹדִי.
ועוד מסופר, ההוא דהוה כתב ביה [שטר אחד שהיה כתוב בו] שקנה "מנת [את החלק] של ראובן ושמעון אחי [האחים] ". הוה להו אחא דשמיה [היה להם אח ששמו היה] "אחי", אזל [הלך] המחזיק בשטר כתב ביה [בו] וי"ו, ושויה [ועשה אותו] כתוב "ואחי", כאילו קנה גם את החלקה של אחיהם. אתא לקמיה [בא לפני] אביי עם שטרו, אמר ליה [לו]: מאי טעמא דחיק ליה עלמא להאי וי"ו כולי האי [מה הטעם צר לו המקום לוי"ו הזה כל כך] שהרי היה צריך לדחוק את תוספת האות וי"ו בין המילים, כפתיה ואודי [כפת אותו והודה] שהיה זה זיוף.
הָהוּא שְׁטָרָא דַּהֲוָה חֲתִים עֲלֵיהּ רָבָא וְרַב אַחָא בַּר אַדָּא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: דֵּין חֲתִימוּת יְדָא דִּידִי הִיא, מִיהוּ קַמֵּיהּ דְּרַב אַחָא בַּר אַדָּא לָא חֲתִימִי לִי מֵעוֹלָם! כַּפְתֵיהּ וְאוֹדִי. אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁלָמָא דִּידִי – זַיֵּיפְתְּ, אֶלָּא דְּרַב אַחָא בַּר אַדָּא, דְּרָתֵית יְדֵיהּ – הֵיכִי עֲבַדְתְּ? אָמַר: אַנַּחִי יְדַאי אַמִּצְרָא. וְאָמְרִי לַהּ: קָם אַזַּרְנוּקָא וּכְתַב.
ועוד מסופר, ההוא שטרא דהוה חתים עליה [שטר אחד שהיו חתומים עליו] רבא ורב אחא בר אדא. אתא לקמיה [בא בעל השטר לפני] רבא, אמר ליה [לו] רבא: דין חתימות ידא דידי [זוהי אכן חתימת ידי שלי] היא, מיהו קמיה [אבל לפני] רב אחא בר אדא שהוא מבוגר ממני בהרבה, לא חתימי לי [חתמתי] מעולם, שתמיד חתמתי אחריו! ואם כן ברור לי שזיוף הוא. כפתיה ואודי [כפתו והודה] שזייף. אמר ליה [לו] רבא לאותו זייפן: בשלמא דידי [נניח את כתב ידי שלי] זייפת, אלא את חתימתו של רב אחא בר אדא דרתית ידיה [שהיו רוטטות ידיו] מחמת זקנה, היכי עבדת [איך הצלחת לעשות] שייראה כך? אמר: בשעה שזייפתי את חתימתו אנחי ידאי אמצרא [הנחתי את ידי על חבל המתוח בין שתי גדות הנהר] שאנשים אוחזים בו, והוא מתנדנד כל הזמן. ואמרי לה [ויש אומרים]: קם אזרנוקא [עמד על נאד] וכתב כשהוא מתנודד עליו, ומתאמץ שלא ליפול.
מַתְנִי׳ כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהַשּׁוֹבָר לָאִשָּׁה – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ; וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָן. וְהַבַּעַל נוֹתֵן שָׂכָר
ג משנה כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, לפי שמדין תורה אין הגט תלוי אלא בדעת הבעל. וכן כותבים את השובר (קבלה) עבור האשה שנתגרשה, בו היא מאשרת שקיבלה את כתובתה — אף על פי שאין בעלה עמה, ובלבד שיהא מכירן את מי שמבקש ממנו לכתוב, ושאין זו רמאות. והבעל נותן שכר על כתיבת הגט והשובר.
כּוֹתְבִין שְׁטָר לַלֹּוֶה – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ, וְאֵין כּוֹתְבִין לַמַּלְוֶה – עַד שֶׁיְּהֵא לֹוֶה עִמּוֹ. וְהַלֹּוֶה נוֹתֵן שָׂכָר.
וכן כותבין שטר חוב ללוה אף על פי שאין מלוה עמו, ואין חוששים, שהרי הלווה הוא זה שמחייב את עצמו, ואין בדבר אלא זכות למלוה. ואולם אין כותבין שטר חוב למלוה עד שיהא לוה עמו שיסכים לכתיבת השטר. ובכל שטר הלוואה הלוה הוא הנותן שכר כתיבת שטר החוב.
כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ, וְאֵין כּוֹתְבִין לַלּוֹקֵחַ – עַד שֶׁיְּהֵא מוֹכֵר עִמּוֹ. וְהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן שָׂכָר.
כותבין שטר מכירה למוכר אף על פי שאין לוקח (קונה) עמו, משום שהוא מחייב רק את עצמו בשטר הזה, ואולם אין כותבין ללוקח עד שיהא מוכר עמו. והלוקח נותן שכר כתיבת שטר המכירה.
אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֵירוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וְהֶחָתָן נוֹתֵן שָׂכָר.
אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם, והחתן נותן שכר הכתיבה.
אֵין כּוֹתְבִין שְׁטַר אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וְהַמְקַבֵּל נוֹתֵן שָׂכָר.
אין כותבין שטר אריסות וקבלנות על שדה אלא מדעת שניהם. והמקבל, כלומר, האריס נותן שכר.
אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי בֵּירוּרִין וְכׇל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין – אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וּשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין שָׂכָר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לִשְׁנֵיהֶם כּוֹתְבִין שְׁנַיִם – לָזֶה לְעַצְמוֹ וְלָזֶה לְעַצְמוֹ.
אין כותבין שטרי בירורין (שיבואר עניינם בגמרא) וכל מעשה בית דין, אלא מדעת שניהם, ובשטרי בירורין שניהם נותנין שכר הכתיבה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשניהם כותבין שטרי בירורין, שנים, לזה לעצמו ולזה לעצמו.
גְּמָ׳ מַאי ״וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָן״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּיר שֵׁם הָאִישׁ בַּגֵּט, וְשֵׁם הָאִשָּׁה בַּשּׁוֹבָר.
א גמרא שנינו במשנה שכותבים גט לאיש בלא האשה ושובר לאשה בלא האיש, ובלבד שיהא מכירן. ומבררים: מאי [מה פירוש] "ובלבד שיהא מכירן"? אמר רב יהודה אמר רב: ובלבד שיהא מכיר שם האיש שלפניו, שהוא כותב עבורו בגט, וכן שיכיר את שם האשה בשובר.
יָתֵיב רַב סָפְרָא וְרַב אַחָא בַּר הוּנָא וְרַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא, וְיָתֵיב אַבָּיֵי גַּבַּיְיהוּ, וְיָתְבִי וְקָמִיבַּעְיָא לְהוּ: שֵׁם הָאִישׁ בַּגֵּט – אִין, שֵׁם הָאִשָּׁה – לָא?! שֵׁם הָאִשָּׁה בַּשּׁוֹבָר – אִין, שֵׁם הָאִישׁ – לָא?!
מסופר: יתיב [יושב היה] רב ספרא ורב אחא בר הונא ורב הונא בר חיננא, ויתיב [ויושב היה] אביי גבייהו [איתם], ויתבי וקמיבעיא להו [והיו יושבים ודנים בענין זה, ונשאלה להם שאלה זו במשנתנו]: וכי את שם האיש בגט — אין [כן], צריך להכיר, שם האשה — לא חייב להכיר? וכיוצא בזה, שם האשה בשובר — אין [כן] צריך להכיר, שם האיש — לא צריך להכיר?
וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא כָּתֵב גִּיטָּא, וְאָזֵיל וּמַמְטֵי לֵיהּ לְאִיתְּתֵיהּ דְּהַיְאךְ!
וליחוש דלמא [ונחשוש שמא] כתב האיש הזה גיטא [גט], והסופר יודע את שמו אבל לא את שם אשתו, והוא יצוה לכתוב גט ויכתוב בו שמה של אשה שאינה אשתו, ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהיאך [וילך ויביא אותו לאשתו של אחר] ששמו כשמו, והיא יוצאת מבעלה שלא כדין.
וְזִמְנִין אָזְלָא כָּתְבָה אִשָּׁה שׁוֹבָר, וְיָהֲבָה לְגַבְרָא דְּלָאו דִּילַהּ!
וכיוצא בזה בענין שובר, זמנין אזלא כתבה [פעמים הולכת וכותבת] האשה שובר שהתקבלה כתובתה, והסופר יודע את שמה אבל אינו יודע שם בעלה, והיא אומרת לו לכתוב שמו של אדם אחר ששם אשתו כשמה, והיא הולכת ויהבה [ונותנת] את השובר לגברא דלאו דילה [לאותו אדם שאינו בעלה שלה] כדי שעל ידי כך ייפטר מלשלם לאשתו את כתובתה!
אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי, הָכִי אָמַר רַב: שֵׁם הָאִישׁ בַּגֵּט – וְהוּא הַדִּין לְשֵׁם הָאִשָּׁה. שֵׁם הָאִשָּׁה בַּשּׁוֹבָר – וְהוּא הַדִּין לְשֵׁם הָאִישׁ.
אמר להו [להם] אביי, הכי [כך] אמר רב: ובלבד שיהא מכיר שם האיש בגט, והוא הדין לשם האשה; שם האשה בשובר, והוא הדין לשם האיש.
וְלֵיחוּשׁ לִשְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן הַדָּרִים בְּעִיר אַחַת – דִּלְמָא כָּתֵיב גִּיטָּא, וְאָזֵיל וּמַמְטֵי לֵיהּ לְאִיתְּתֵיהּ דְּהַיְאךְ! אֲמַר לְהוּ רַב אַחָא בַּר הוּנָא, הָכִי אָמַר רַב: שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן הַדָּרִים בְּעִיר אַחַת – אֵין מְגָרְשִׁין נְשׁוֹתֵיהֶן אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה.
ושאלו: וליחוש [ונחשוש] לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת, כלומר, שני אנשים שיש להם ולנשותיהם אותם שמות, ויש לחשוש דלמא כתיב גיטא ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהיאך [שמא יכתוב אחד מהם גט וילך ויביא אותו לאשתו של האחר]! אמר להו [להם] רב אחא בר הונא, הכי [כך] אמר רב: שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת, אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה, ולכן אין לחשוש לכך. ועוד שאלו על דין המשנה: מה תועיל הכרת שם האיש (והאשה) שבגט?
וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָזֵיל לְמָתָא אַחְרִיתָא וּמַחְזֵיק לֵיהּ לִשְׁמֵיהּ בְּיוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, וְכָתֵיב גִּיטָּא וּמַמְטֵי לֵיהּ לְאִיתְּתֵיהּ דְּהַיְאךְ!
וליחוש דלמא אזיל למתא אחריתא ומחזיק ליה לשמיה [ונחשוש שמא ילך אדם לעיר אחרת ויחזיק עצמו ששמו הוא] יוסף בן שמעון, וכתיב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דהיאך [ויכתוב שם גט ויביא אותו לאשתו של האחר] ששמו באמת יוסף בן שמעון (ושם אשתו כשם אשתו של זה)!
אֲמַר לְהוּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא, הָכִי אָמַר רַב: כׇּל שֶׁהוּחְזַק שְׁמוֹ בָּעִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ.
אמר להו [להם] רב הונא בר חיננא, הכי [כך] אמר רב: כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום — אין חוששין לו שיש לו שם אחר.
לָא אִיתַּחְזַק, מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: דְּקָרוּ לֵיהּ וְעָנֵי. רַב זְבִיד אָמַר: רַמָּאָה – בְּרַמָּאוּתֵיהּ זְהִיר.
ושואלים: ואם השם לא איתחזק [הוחזק], מאי? [מהו]? כיצד יודעים שאדם המציג עצמו בשם מסויים, אכן זה שמו? אמר אביי: דקרו ליה ועני [שקוראים לו בשם זה והוא עונה]. רב זביד אמר: רמאה ברמאותיה זהיר [רמאי ברמאותו נזהר] ואין לסמוך על כך. ואין לו תקנה עד שישהה במקום.
תְּבָרָא דַּהֲוָה חֲתִים עֲלַהּ רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא. אָתְיָא לְקַמֵּיהּ הָהִיא אִיתְּתָא, אֲמַרָה לֵיהּ: לָאו אֲנָא הֲוַאי. אָמַר, אֲנָא נָמֵי אֲמַרִי לְהוּ: לָאו אִיהִי הִיא, וַאֲמַרוּ לִי: מִיקָּשׁ הוּא דְּקַשָּׁא לַהּ – וּבְגַר לַהּ קָלָא.
ב מסופר: ההוא תברא דהוה חתים עלה [שובר אחד שהיה חתום עליו] רב ירמיה בר אבא, אתיא לקמיה ההיא איתתא [באה לפניו אשה אחת], אמרה ליה [לו]: לאו אנא הואי [לא אני הייתי זו] שכתבה את השובר, אלא אשה אחרת התיימרה להיות אני, ואני עצמו לא קיבלתי כתובה. אמר: אנא נמי אמרי להו [אני גם כן אמרתי להם] לאלה שהיו אתי בזמן שבאה אותה אשה: לאו איהי [לא זו] היא, ואמרו לי: מיקש הוא דקשא לה ובגר לה קלא [הזדקנה במשך הזמן ונעשה קולה עבה].
אָמַר אַבָּיֵי, אַף עַל גַּב דַּאֲמוּר רַבָּנַן: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיד, שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַגִּיד; צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לָאו אוֹרְחֵיהּ לְמֵידַק.
כיון שהגיד, כלומר, אחרי שהעיד אדם עדותו בבית דין שוב אינו חוזר ומגיד, ואין אדם יכול לחזור בו מעדותו, מכל מקום צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק [תלמיד חכם אין דרכו לדקדק להבחין בבירור בנשים] ולכן יש מקום לומר שרימו את ר' ירמיה בר אבא באותו שעה, והוא נאמן על מה שהוא אומר.
הָהוּא תְּבָרָא דַּהֲוָה חֲתִים עֲלֵיהּ רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא. אֲמַרָה לֵיהּ: לָאו אֲנָא הֲוַאי. אָמַר לַהּ: אִיבְרָא אַנְתְּ הֲוִת. אֲמַר אַבָּיֵי: אַף עַל גַּב דְּצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לָאו אוֹרְחֵיהּ לְמֵידַק, כֵּיוָן דְּדָק – דָּק.
ועוד סיפור דומה, ההוא תברא דהוה חתים עליה [שובר אחד שהיה חתום עליו] רב ירמיה בר אבא כעד, ולאחר זמן באה האשה שנכתב שמה באותו שובר כמי שקיבלה את כתובתה, אמרה ליה [לו]: לאו אנא הואי [לא אני הייתי זאת] שכתבתם לה את השובר, אלא אשה אחרת חתמה בשמי, ונתנה לבעלי, ואני לא קיבלתי את כתובתי. אמר לה: איברא אנת הות [באמת את היית] זו. אמר אביי: אף על גב דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק [אף על פי שתלמיד חכם אין דרכו לדקדק], כיון דדק [שדקדק] — דק [דקדק], וסומכים עליו.
אָמַר אַבָּיֵי: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּאָזֵיל לְקַדּוֹשֵׁי אִיתְּתָא – נִידְבַּר עַם הָאָרֶץ בַּהֲדֵיהּ, דִּלְמָא מְחַלְּפוּ לַהּ מִינֵּיהּ.
ואגב כך אמר אביי: האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא [תלמיד חכם שהולך לקדש אשה], ראוי שנידבר [שיקח] עם הארץ בהדיה [איתו], דלמא מחלפו לה מיניה [שמא יחליפו לו אותה], שיסמכו על כך שאין דרכו להסתכל בנשים, ויתנו לו אישה אחרת. ולכן יקח עימו אדם שדרכו להסתכל בנשים.