תָּנוּ רַבָּנַן: ״דְּהַב״ – אֵין פָּחוֹת מִדִּינָר דְּהַב. ״דְּהַב דִּינָרִין״ וְ״דִינָרִין דְּהַב״ – אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנֵי דִינָרִין דְּהַב. ״דְּהַב בְּדִינָרִין״ – אֵין פָּחוֹת מִבִּשְׁנֵי דִינָרִין כֶּסֶף, דְּהַב.
ומביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אם כתב "דהב" [זהב] — אין פחות מדינר דהב [זהב]. אם היה כתוב "דהב דינרין" או "דינרין דהב" — אין פחות משני דינרין דהב [זהב]. אם היה כתוב "דהב בדינרין" — אין פחות מבשני דינרין כסף, ומשלם במטבע דהב [זהב]. ודנים בפרטי ברייתא זו.
אָמַר מָר: ״דְּהַב״ – אֵין פָּחוֹת מִדִּינָר דְּהַב. אֵימָא נְסָכָא! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דִּכְתַב ״מַטְבֵּעַ״.
אמר מר [החכם]: "דהב" — אין פחות מדינר דהב [זהב]. ושואלים: אימא נסכא [אמור שמדובר בחתיכה קטנה של זהב]! אמר ר' אלעזר: מדובר דכתב [שכתוב] בשטר "מטבע".
וְאֵימָא פְּרִיטֵי! פְּרִיטֵי דְּדַהֲבָא לָא עָבְדִי אִינָשֵׁי.
ושואלים: ואימא פריטי [ואמור שהכוונה לפרוטות של זהב]! ומשיבים: פריטי דדהבא [פרוטות של זהב] לא עבדי אינשי [עושים אנשים] כלל.
״זָהָב בְּדִינָרִין״ – אֵין פָּחוֹת מִבִּשְׁנֵי דִינָרִין כֶּסֶף, זָהָב. וְאֵימָא דַּהֲבָא פְּרִיכָא בִּתְרֵי דִינָרֵי דַּהֲבָא קָאָמַר! אָמַר אַבָּיֵי: יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה.
ועוד שנינו בברייתא: "זהב בדינרין" — אין פחות מב שווי שני דינרין כסף, שמשלם בזהב. ושואלים: ואימא דהבא פריכא בתרי דינרי דהבא קאמר [ואמור חתיכות זהב בשווי שני דינרי זהב אמר], שלכך התכוון בדבריו! אמר אביי: יד בעל השטר על התחתונה, ומפרשים את השטר לפי הסכום הנמוך ביותר.
רֵישָׁא דְּקָתָנֵי: ״כֶּסֶף בְּדִינָרִין״ – אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנֵי דִּינָרִין זָהָב, כֶּסֶף; אַמַּאי? אֵימָא כַּסְפָּא – נְסָכָא בִּתְרֵי דִּינָרֵי כַּסְפָּא קָאָמַר!
ושואלים: אם כן, רישא דקתני [בהתחלה, בברייתא הראשונה, ששנינו]: "כסף בדינרין" — אין פחות משווי שני דינרין זהב, ומשלם כסף, אמאי [מדוע]? אימא כספא נסכא בתרי דינרי כספא קאמר [אמור שהתכוון לכסף, חתיכה של כסף בשווי שני דינרי כסף אמר]!
אָמַר רַב אָשֵׁי: רֵישָׁא דִּכְתַב ״דִּינָרֵי״, סֵיפָא דִּכְתַב ״דִּינָרִין״.
אמר רב אשי: רישא [בתחילה, בברייתא הראשונה] מדובר דכתב [שכתוב] בשטר "דינרי" ("כסף בדינרי"), שמשמעו דינרי זהב. סיפא [בסוף, בברייתא השניה] מדובר דכתב [שכתוב] בשטר "דינרין", שמשמעו דינרי כסף.
וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁאנֵי בֵּין ״דִּינָרֵי״ לְ״דִינָרִין״?
ומנא תימרא דשאני [ומנין תאמר ששונה, שיש הבדל], בין "דינרי" ל"דינרין"?
דְּתַנְיָא: הָאִשָּׁה שֶׁהָיוּ עָלֶיהָ סְפֵק חָמֵשׁ לֵידוֹת; סְפֵק חָמֵשׁ זִיבוֹת – מְבִיאָה קׇרְבָּן אֶחָד וְאוֹכֶלֶת בִּזְבָחִים, וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה. הָיוּ עָלֶיהָ חָמֵשׁ לֵידוֹת וַדָּאוֹת; חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּאוֹת – מְבִיאָה קׇרְבָּן אֶחָד וְאוֹכֶלֶת בִּזְבָחִים, וְהַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה.
— דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האשה שהיו עליה ספק חמש לידות, שהפילה, ואינה יודעת אם היא חייבת להביא קרבן יולדת. או שהיו עליה ספק חמש זיבות, שאינה בטוחה אם דם זיבה ראתה וצריכה להביא קרבן, או רק דם נדה ראתה, ואינה צריכה. וכל זמן שלא הביאה היולדת או הזבה קרבנה — אינה רשאית לאכול מבשר קדשים — מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה, אלא אם רוצה מביאה. אבל אם היו עליה חמש לידות ודאות, או חמש זיבות ודאות — מביאה קרבן אחד ומאותה שעה אוכלת בזבחים מכוחו, אבל שלא כמו במקרה של ספק — השאר עליה חובה.
מַעֲשֶׂה וְעָמְדוּ קִינִּים בִּירוּשָׁלַיִם בְּדִינְרֵי זָהָב, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: הַמָּעוֹן הַזֶּה! אִם אָלִין הַלַּיְלָה עַד שֶׁיְּהוּ בְּדִינָרִין. נִכְנַס לְבֵית דִּין וְלִימֵּד: הָאִשָּׁה שֶׁהָיוּ עָלֶיהָ חָמֵשׁ לֵידוֹת וַדָּאוֹת; חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּאוֹת – מְבִיאָה קׇרְבָּן אֶחָד וְאוֹכֶלֶת בִּזְבָחִים, וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה.
מעשה ועמדו, שנקבע בשוק שער המכירה של קינים (זוג של תורים או יונים שמביאים לטהרת היולדת והזבה) בירושלים בדינרי זהב, שהסוחרים הפקיעו את מחיריהם בגלל הביקוש הרב שהיה אז לקינים, והיה קשה לנשים להביא קינים כדי להיטהר. אמר רבן שמעון בן גמליאל בלשון שבועה: המעון הזה! שנשבע בבית המקדש: אני נשבע אם אלין הלילה עד שיהו מחיריהם של הקינים בדינרין. נכנס לבית דין ולימד: האשה שהיו עליה חמש לידות ודאות, או חמש זיבות ודאות — מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה.
וְעָמְדוּ קִינִּין בּוֹ בַּיּוֹם בְּרִבְעָתַיִם.
עמדו קינין בו ביום ברבעתים ברביעיות של דינר, שירד המחיר הרבה מאד.
כָּתוּב מִלְּמַעְלָה וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: יִלְמַד הַתַּחְתּוֹן מִן הָעֶלְיוֹן – בְּאוֹת אַחַת; אֲבָל לֹא בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת –
א שנינו במשנה שאם כתוב מלמעלה מנה ולמטה מאתיים הולכים אחר התחתון. אם כן למה כותבים את העליון? — שאם תימחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון. ועל כך תנו רבנן [שנו חכמים]: מתי ילמד התחתון מן העליון — בזמן שיש אות אחת מחוקה, אבל לא בשתי אותיות, ומהי הדוגמא לאות אחת —
כְּגוֹן ״חָנָן״ מֵ״חֲנָנִי״ וְ״עָנָן״ מֵ״עֲנָנִי״.
כגון בשמות אנשים שנשאר למטה "חנן" מ"חנני", וכן "ענן" מ"ענני", אבל לא "חן" מ"חנני".
מַאי שְׁנָא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת דְּלָא – דִּלְמָא מִיתְרְמֵי שֵׁם בֶּן אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת, וְהָוֵה לֵיהּ פַּלְגֵיהּ דִּשְׁמָא; אִי הָכִי, אוֹת אַחַת נָמֵי – דִּלְמָא מִיתְרְמֵי שֵׁם בֶּן שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְהָוֵה לֵיהּ פַּלְגֵיהּ דִּשְׁמָא!
ושואלים: מאי שנא [במה שונה] הבדל של שתי אותיות, שלא סומכים? — שיש לחשוש דלמא מיתרמי [שמא מזדמן] שם בן ארבע אותיות, והוה ליה פלגיה דשמא [והרי זה חצי שם] שלמדים מן העליון, והרי אין למדים מן העליון. אי הכי [אם כך], אות אחת שנמחקה נמי [גם כן] יש לחשוש, דלמא מיתרמי [שמא מזדמן] שם בן שתי אותיות, והוה ליה פלגיה דשמא [והרי זה חצי שם]!
אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הַיְינוּ טַעְמָא – דִּלְמָא מִיתְרְמֵי שֵׁם בֶּן שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת, וְהָוֵה לֵיהּ רוּבָּא דִשְׁמָא.
אלא, שתי אותיות היינו טעמא [זהו הטעם] שאין סומכים על כך, דלמא מיתרמי [שמא מזדמן] שם בן שלש אותיות, והוה ליה רובא דשמא [והרי זה רוב השם], אבל אות אחת לעולם אינה יכולה להיות רובו של שם.
אָמַר רַב פָּפָּא: פְּשִׁיטָא לִי – ״סֵפֶל״ מִלְּמַעְלָה וְ״קֵפֶל״ מִלְּמַטָּה – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּחְתּוֹן.
אמר רב פפא: פשיטא [פשוט] לי, אם היה כתוב "ספל" מלמעלה ו"קפל" מלמטה — הכל הולך אחר התחתון.
בָּעֵי רַב פָּפָּא: ״קֵפֶל״ מִלְּמַעְלָה וְ״סֵפֶל״ מִלְּמַטָּה, מַאי – מִי חָיְישִׁינַן לִזְבוּב, אוֹ לָא? תֵּיקוּ.
אולם בעי [שאל] רב פפא: אם היה כתוב "קפל" מלמעלה ו"ספל" מלמטה, מאי [מה] הדין? מי חיישינן [האם אנו חוששים] לזבוב שמחק מעט, ונראה הק' כמו ס', או לא? שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.