רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. וְתַנָּא קַמָּא לֵית לֵיהּ מִנְהַג מְדִינָה?
א שנינו במשנה שרבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה. ושואלים: וכי התנא קמא לית ליה [הראשון אין לו, אינו מקבל את הדעה] שהולכים אחר מנהג מדינה? ועל מה בא רבן שמעון לחלוק?
אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּאַתְרָא דִּנְהִיגִי פָּשׁוּט, וַאֲמַר לֵיהּ: ״עֲבֵיד לִי פָּשׁוּט״, וַאֲזַל עֲבַד לֵיהּ מְקוּשָּׁר – קְפֵידָא. נְהִיגִי מְקוּשָּׁר, וַאֲמַר לֵיהּ: ״עֲבֵיד לִי מְקוּשָּׁר״, וַאֲזַל עֲבַד לֵיהּ פָּשׁוּט – קְפֵידָא.
אמר רב אשי, כך יש להבין את הדברים: באתרא דנהיגי [במקום שנוהגים] לעשות שטר פשוט, ואמר ליה [לו] לסופר: עבד [עשה] לי פשוט, ואזל עבד ליה [והלך ועשה לו] שטר מקושר — הרי זו קפידא [הקפדה], ולא מילא את השליחות שלו, לדעת כולם. וכן גם להיפך, אם נהיגי [נוהגים לעשות] מקושר, ואמר ליה [לו]: עבד [עשה] לי מקושר, ואזל עבד ליה [והלך ועשה לו] שטר פשוט — הרי זו קפידא [הקפדה].
כִּי פְּלִיגִי – בְּאַתְרָא דִּנְהִיגִי בְּפָשׁוּט וּמְקוּשָּׁר, וַאֲמַר לֵיהּ: ״עֲבֵיד לִי פָּשׁוּט״, וַאֲזַל עֲבַד לֵיהּ מְקוּשָּׁר; מָר סָבַר: קְפֵידָא, וּמָר סָבַר: מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ.
כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה באתרא דנהיגי [במקום שנוהגים] גם בפשוט וגם במקושר, ואמר ליה [לו]: עביד [עשה] לי פשוט, ואזל עבד ליה [והלך ועשה לו] שטר מקושר, מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור]: קפידא [הקפדה היא], ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: מראה מקום הוא לו, כלומר, נותן לו כעין עצה טובה כיצד יעשה, אבל אינו מקפיד אם משנים מדבריו.
אָמַר אַבָּיֵי: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר – כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ: מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ.
אגב זה אמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל ור' שמעון ור' אלעזר, כולהו סבירא להו [כולם סבורים סברה דומה] כל אחד בענין אחר, שלא תמיד אדם מקפיד שיתקיימו דבריו כדיוקם, אלא שמראה מקום הוא לו אומר את הדברים כהמלצה, ואינו מקפיד אם אינה מתקיימת כלשונה. ובאלו הלכות אמרו חכמים אלה את שיטתם זו?
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי שִׁמְעוֹן – דִּתְנַן,
רבן שמעון בן גמליאל — הא דאמרן [זו שאמרנו], שכאשר שהוא אומר איזה סוג של שטר לעשות, אינו אומר זאת אלא בגדר עצה טובה ולא יותר. ר' שמעון — דתנן [שכן שנינו במשנה], שהאדם שמקדש אשה בדבר אחד ונמצא דבר אחר, כגון שקידשה בדינר של זהב ונמצא שהוא של כסף, וכן להיפך. או שמקדש אותה על מנת שהוא עשיר ונמצא שהוא עני, ולהיפך — בטלו הקידושין.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם הִטְעָהּ לְשֶׁבַח, הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת.
ר' שמעון אומר: אם הטעה לשבח שלפי התנאי היה זה דבר פחות, ובפועל היה זה משובח ממנו — הרי זו מקודשת מתוך הנחה שאם אין בדבר הפסד — אין אדם מקפיד בדבר.
רַבִּי אֶלְעָזָר – דִּתְנַן, הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי״, וְקִיבְּלוֹ לָהּ מִמָּקוֹם אַחֵר – פָּסוּל; וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר. מָר סָבַר: קְפֵידָא, וּמָר סָבַר: מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ.
ר' אלעזר — דתנן [שכן שנינו במשנה]: האשה שאמרה לשליח: "התקבל לי (קבל עבורי) מבעלי את גיטי במקום פלוני", וקיבלו לה מבעלה במקום אחר — הרי זה פסול, ור' אלעזר מכשיר. ולפי זה: מר סבר [חכם זה, סתם משנה, סבור]: קפידא [הקפדה היא], שעמדה על כך שיתקבל הגט דווקא במקום מסויים, ומר סבר [וחכם זה סבר]: מראה מקום הוא לו.
[פָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ עֵד אֶחָד כּוּ׳] בִּשְׁלָמָא מְקוּשָּׁר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים, פָּסוּל – אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּבְעָלְמָא כָּשֵׁר – הָכָא נָמֵי כָּשֵׁר; קָא מַשְׁמַע לַן דְּפָסוּל. אֶלָּא פָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ עֵד אֶחָד – פְּשִׁיטָא!
ב שנינו במשנה ששטר פשוט שכתוב בו רק עד אחד, ומקושר שכתובים בו רק שני עדים — פסולים. ושואלים: בשלמא [נניח] ענין זה שמקושר שכתוב בו שני עדים פסול — איצטריך [הוצרך] לאומרו, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ובעלמא [ובכלל] שטר שיש בו שני עדים כשר — הכא נמי [כאן גם כן] במקושר יהא כשר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהוא פסול. אלא שטר פשוט שכתוב בו עד אחד פשיטא [פשוט] שהוא פסול!
אָמַר אַבָּיֵי: לָא נִצְרְכָא – דַּאֲפִילּוּ עֵד אֶחָד בִּכְתָב, וְעֵד אֶחָד בְּפֶה.
אמר אביי: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו אלא לפסול שטר כזה, אפילו במקרה שהיה עד אחד בכתב בשטר עצמו, ועד אחד בפה, שמעיד על גוף המעשה.
אַמֵּימָר אַכְשַׁר בְּעֵד אֶחָד בִּכְתָב וְעֵד אֶחָד עַל פֶּה. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: וְהָא דְּאַבָּיֵי, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁמִיעַ לִי – כְּלוֹמַר, לָא סְבִירָא לִי.
ומעירים: אמימר אכשר [הכשיר] שטר שהיה בו עד אחד בכתב ועד אחד על פה. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: והא [וזו] שאמר אביי בענין פסול שטרות, שלמד מן המשנה לפסול שטר כזה, מאי [מה] אתה אומר על כך? אמר ליה [לו]: לא שמיע לי [שמעתי] דבר זה, שזו היתה לשון נקיה, כלומר, לא סבירא לי [איני סבור כך].
אֶלָּא קַשְׁיָא מַתְנִיתִין!
ושואלים: אלא אם דוחים את דברי אביי, אם כן קשיא [קשה] מתניתין [משנתנו]: מדוע צריך היה לומר שעד אחד פסול בשטר פשוט?
הָא קָא מַשְׁמַע לַן – דִּשְׁנַיִם בִּמְקוּשָּׁר, כְּעֵד אֶחָד בְּפָשׁוּט; מָה הָתָם – פְּסוּלָא דְאוֹרָיְיתָא, אַף הָכָא נָמֵי – פְּסוּלָא דְאוֹרָיְיתָא.
ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], ששנים במקושר דינם כעד אחד בפשוט; מה התם [שם] בעד אחד בשטר פשוט הרי זה פסולא דאורייתא [פסול שמן התורה], אף הכא נמי פסולא דאורייתא [כאן גם כן, בשני עדים במקושר הרי זה פסול מן התורה].
תִּדַּע, דִּשְׁלַחוּ מִתָּם חַבְרַיָּיא לְרַבִּי יִרְמְיָה: עֵד אֶחָד בִּכְתָב וְעֵד אֶחָד עַל פֶּה, מַהוּ שֶׁיִּצְטָרְפוּ?
ומוסיף אמימר: תדע שכך הוא כדברי, שהרי שלחו מתם חברייא [משם, מארץ ישראל, בני החבורה] לר' ירמיה: עד אחד בכתב ועד אחד על פה, מהו הדין לענין שיצטרפו? ומוסיפים דבר זה נראה קשור למחלוקת בברייתא בענין עדות, שם נאמר ששני עדים שלא ראו את העדות יחד — אינם מצטרפים להעיד, ור' יהושע בן קרחה מתיר.
אַלִּיבָּא דְּתַנָּא קַמָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה – לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דַּאֲפִילּוּ שְׁנַיִם בִּכְתָב וּשְׁנַיִם עַל פֶּה לָא מִצְטָרְפִי. אֶלָּא כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ, אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה – שְׁנַיִם בִּכְתָב וּשְׁנַיִם עַל פֶּה הוּא דְּמִצְטָרְפִי, אֲבָל עֵד אֶחָד בִּכְתָב וְאֶחָד עַל פֶּה לָא מְצָרְפִינַן; אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא?
ומעתה אליבא [על פי שיטת] התנא קמא [הראשון] של ר' יהושע בן קרחה, סתם משנה, לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, שלשיטתו אפילו שנים שמעידים כל אחד מהם בכתב, וכן שנים על פה לא מצטרפי [מצטרפים] אם לא ראו כאחד, למרות שהם מעידים על אותו חוב עצמו. אלא כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה, הרי זה אליבא [על פי שיטת] ר' יהושע בן קרחה, והשאלה היא כך: האם לדעתו שנים בכתב וכן שנים על פה הוא דמצטרפי [שמצטרפים], אבל עד אחד בכתב ואחד על פה לא מצרפינן [אין אנו מצרפים], שהרי שני סוגים של עדות הם. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?
שְׁלַח לְהוּ: אֲנִי אֵינִי כְּדַיי שֶׁשְּׁלַחְתֶּם לִי, אֶלָּא כָּךְ דַּעַת תַּלְמִידְכֶם נוֹטָה – שֶׁיִּצְטָרְפוּ.
שלח להו [להם] בתשובה: אני איני כדיי (כדאי, ראוי) ששלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה — שיצטרפו. ומשמע אם כן, שר' ירמיה סבור כאמימר בענין זה.
אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן הָכִי מַתְנֵינַן לָהּ – דִּשְׁלַחוּ לֵיהּ חַבְרַיָּיא לְרַבִּי יִרְמְיָה: שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ – אֶחָד בְּבֵית דִּין זֶה, וְאֶחָד בְּבֵית דִּין זֶה; מַהוּ שֶׁיָּבוֹאוּ בֵּית דִּין אֵצֶל בֵּית דִּין, וְיִצְטָרְפוּ?
אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: אנן הכי מתנינן לה [אנו כך שונים אותה] את השמועה הזו באופן אחר, ששלחו ליה חברייא [לו בני החבורה] לר' ירמיה: שנים שהעידו, אחד בבית דין זה ואחד בבית דין זה, מהו שיבואו בית דין אצל בית דין, ויצטרפו בתי הדין ויקבלו אותם כעדות אחת? גם דבר זה תלוי קשור למחלוקת תנאים בברייתא בענין עדות. שאם עד מעיד ביום אחד ועד שני מעיד ביום אחר באותו בית דין — לדעת סתם משנה אין העדויות מצטרפות, ואילו ר' נתן אומר שמצטרפות.
אַלִּיבָּא דְּתַנָּא קַמָּא דְּרַבִּי נָתָן לָא תִּיבְּעֵי לָךְ – דַּאֲפִילּוּ בְּחַד בֵּית דִּינָא נָמֵי לָא מִצְטָרְפִי; אֶלָּא כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי נָתָן – בְּחַד בֵּי דִינָא הוּא דְּמִצְטָרְפִי, אֲבָל בִּתְרֵי בֵּי דִינָא לָא מִצְטָרְפִי; אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא?
ומעתה אליבא [על פי שיטת] התנא קמא [הראשון] של ר' נתן, שהוא חולק עליו, לא תיבעי [תישאל] לך, שהרי אפילו בחד בית דינא נמי לא מצטרפי [בבית דין אחד גם כן אינם מצטרפים] אם אין העדויות נאמרות כאחת, אלא כי תיבעי [כאשר תישאל] לך — הרי זה אליבא [על פי שיטת] ר' נתן; האם נאמר לשיטתו כי בחד בי דינא [בבית דין אחד] הוא דמצטרפי [שמצטרפים], אבל בתרי בי דינא לא מצטרפי [בשני בתי דין אינם מצטרפים], או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?
וּשְׁלַח לְהוּ: אֲנִי – אֵינִי כְּדַיי שֶׁאַתֶּם שְׁלַחְתֶּם לִי, אֶלָּא כָּךְ דַּעַת תַּלְמִידְכֶם נוֹטֶה – שֶׁיִּצְטָרְפוּ.
ושלח להו [להם] ר' ירמיה: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה — שיצטרפו.
מָר בַּר חִיָּיא אָמַר, הָכִי שְׁלַחוּ לֵיהּ: שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ בְּבֵית דִּין זֶה, וְחָזְרוּ וְהֵעִידוּ בְּבֵית דִּין זֶה – מַהוּ שֶׁיָּבוֹא אֶחָד מִכׇּל בֵּית דִּין וְיִצְטָרְפוּ?
מר בר חייא אמר, הכי [כך] שלחו ליה [לו], כלומר, בנוסח אחר: שנים שהעידו בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין זה, מהו שיבוא אחד מכל בית דין ויצטרפו להיות דיינים בדין זה?
אַלִּיבָּא דְּרַבִּי נָתָן לָא תִּיבְּעֵי לָךְ – הַשְׁתָּא עֵדִים מְצָרְפִינַן, דַּיָּינֵי מִיבַּעְיָא? אֶלָּא כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ, אַלִּיבָּא דְּתַנָּא קַמָּא דְּרַבִּי נָתָן – עֵדִים הוּא דְּלָא מְצָרְפִינַן, אֲבָל דַּיָּינֵי מְצָרְפִינַן; אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא?
אליבא [על פי שיטת] ר' נתן לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, השתא [עכשיו, הרי] עדים מצרפינן [אנו מצרפים], דייני מיבעיא [דיינים נצרכה לומר] שהם מצטרפים? אלא כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — הרי זה אליבא [על פי שיטת] התנא קמא [הראשון] של ר' נתן, האם לומר כי לשיטתו עדים הוא דלא מצרפינן [שאין אנו מצרפים], אבל דייני מצרפינן [דיינים אנו כן מצרפים], או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?
שְׁלַח לְהוּ: אֲנִי – אֵינִי כְּדַיי שֶׁאַתֶּם שְׁלַחְתֶּם לִי, אֶלָּא כָּךְ דַּעַת תַּלְמִידְכֶם נוֹטֶה – שֶׁיִּצְטָרְפוּ.
שלח להו [להם]: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה — שיצטרפו.
רָבִינָא אָמַר, הָכִי שְׁלַחוּ לֵיהּ: שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּים אֶת הַשְּׁטָר, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן; צְרִיכִי לְמִכְתַּב ״בְּמוֹתָב תְּלָתָא הֲוֵינָא, וְחַד לֵיתוֹהִי״, אוֹ לָא?
רבינא אמר נוסח אחר, הכי [כך] שלחו ליה [לו]: שלשה שישבו בבית דין לקיים את השטר, ומת אחד מהן לפני שחתמו, האם צריכי למכתב [צריכים לכתוב] "במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי" [במושב שלושה היינו ואחד איננו], או לא?
שְׁלַח לְהוּ: אֲנִי – אֵינִי כְּדַיי שֶׁאַתֶּם שְׁלַחְתֶּם לִי, אֶלָּא כָּךְ דַּעַת תַּלְמִידְכֶם נוֹטֶה – שֶׁצְּרִיכִין לְמִכְתַּב: ״בְּמוֹתַב תְּלָתָא הֲוֵינָא, וְחַד לֵיתוֹהִי״.
שלח להו [להם]: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה, שצריכין למכתב [לכתוב]: "במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי" [במושב שלושה היינו ואחד איננו].
וְעַל דָּא עַיְּילוּהוּ לְרַבִּי יִרְמְיָה בְּבֵי מִדְרְשָׁא.
ומעירים: ועל דא [ובגלל תשובה זו], שנאמרה בלשון ענווה, עיילוהו [הכניסו] חכמים את ר' ירמיה שוב בבי מדרשא [לבית המדרש] אחר שהוציאוהו משם משום ששאל שאלות שהיו נראות כקינטור. [לקמן דף כג].
מַתְנִי׳ כָּתוּב בּוֹ: ״זוּזִין מְאָה, דְּאִינּוּן סִלְעִין עֶשְׂרִין״ – אֵין לוֹ אֶלָּא עֶשְׂרִין. ״זוּזִין מְאָה, דְּאִינּוּן תְּלָתִין סִלְעִין״ – אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה.
א משנה כתוב בו בשטר מילוה שהחוב הוא: "זוזין מאה דאינון [שהם] סלעין עשרין", וכיון שכל סלע הוא בן ארבעה זוזים (דינרים) הרי זו סתירה בין ההתחלה שכתוב בה מאה זוזים, ובין ההמשך שכתוב בו עשרים סלעים (שהם רק שמונים זוז) אין לו למלווה לגבות בחובו אלא עשרין סלעים, שמונים זוז. אם כתוב שם "זוזין מאה דאינון תלתין סלעין" [שהם שלושים סלעים], ושלושים סלעים הריהם מאה ועשרים זוז — אין לו אלא מנה (מאה זוזים).
״כְּסַף זוּזִין דְּאִינּוּן״, וְנִמְחַק – אֵין פָּחוֹת מִשְּׁתַּיִם. ״כְּסַף סִלְעִין דְּאִינּוּן״, וְנִמְחַק – אֵין פָּחוֹת מִשְּׁתַּיִם. ״דַּרְכּוֹנוֹת דְּאִינּוּן״, וְנִמְחַק – אֵין פָּחוֹת מִשְּׁתַּיִם.
אם היה כתוב בשטר "כסף זוזין דאינון" [שהם], ונמחק הסכום שהיה כתוב שם — אין פחות משתים משני זוזים, שהרי נאמר בו לשון רבים. וכן אם היה כתוב "כסף סלעין דאינון" [שהם], ונמחק הסכום — אין פחות משתים משני סלעים. היה כתוב בשטר "דרכונות דאינון [שהם] ", ונמחק — אין פחות משתים משתי דרכונות (מטבע זהב).
כָּתוּב בּוֹ מִלְּמַעְלָה מָנֶה וּמִלְּמַטָּה מָאתַיִם; מִלְּמַעְלָה מָאתַיִם וּמִלְּמַטָּה מָנֶה – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּחְתּוֹן. אִם כֵּן, לָמָה כּוֹתְבִין אֶת הָעֶלְיוֹן? שֶׁאִם תִּמָּחֵק אוֹת אַחַת מִן הַתַּחְתּוֹן – יִלְמַד מִן הָעֶלְיוֹן.
כתוב בו בשטר מלמעלה מנה ומלמטה מאתים, או שהיה כתוב בו מלמעלה מאתים ומלמטה מנה — הכל הולך אחר התחתון שהוא המחייב לענין זה. אם כן, למה כותבין את העליון? לומר שאם תמחק אות אחת מן התחתון ולא יהיה ברור מה כתוב בו — ילמד מן העליון ולכן כותבים פעמיים.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אָמַר ״כֶּסֶף״ – אֵין פָּחוֹת מִדִּינָר כֶּסֶף. ״כֶּסֶף דִּינָרִין״ וְ״דִינָרִין כֶּסֶף״ – אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנֵי דִּינָרִין כֶּסֶף. ״כֶּסֶף בְּדִינָרִין״ – אֵין פָּחוֹת מִבִּשְׁנֵי דִינָרִין דְּהַב, כֶּסֶף.
ב גמרא ועוד בהלכות אלה, תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר "כסף" ולא אמר כמה — אין פחות מדינר כסף. אם אמר "כסף דינרין" או "דינרין כסף" — אין פחות משני דינרין כסף. אם אמר לשון "כסף בדינרין" — אין פחות מבשני דינרין של דהב [זהב] שמשלם אותם במטבעות כסף.
אָמַר מָר: ״כֶּסֶף״ – אֵין פָּחוֹת מִדִּינָר כֶּסֶף. וְאֵימָא נְסָכָא! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דְּכָתוּב בֵּיהּ ״מַטְבֵּעַ״. וְאֵימָא פְּרִיטֵי! אָמַר רַב פָּפָּא: בְּאַתְרָא דְּלָא סָגֵי פְּרִיטֵי דְכַסְפָּא.
ודנים בברייתא: אמר מר [החכם]: "כסף" — אין פחות מדינר כסף. ושואלים: ואימא נסכא [ואמור שהכוונה היא לחתיכה קטנה של כסף] ולא למטבע! אמר ר' אלעזר: שכתוב ביה [בו] בשטר "מטבע". ושואלים: ואימא פריטי [ואמור שהכוונה היא פרוטות של כסף] ולא דינרים! אמר רב פפא: מדובר כאן באתרא [במקום] שלא סגי פריטי דכספא [מצויות פרוטות כסף].