גּוּפָא – אָמַר רַב: שְׁטָר הַבָּא הוּא וְעֵדָיו עַל הַמְּחָק – כָּשֵׁר.
א גופא [לגופה] של הלכה זו שהזכרנו, אמר רב: שטר הבא הוא ועדיו על המחק — כשר.
וְאִם תֹּאמַר: מוֹחֵק וְחוֹזֵר וּמוֹחֵק! אֵינוֹ דּוֹמֶה נִמְחַק פַּעַם אַחַת, לְנִמְחַק שְׁתֵּי פְעָמִים.
ואם תאמר: יכול הוא לזייפו, אם הוא מוחק וחוזר ומוחק, כלומר, שמוחק את השטר שנכתב תחילה על המחק (אבל לא את חתימות העדים), ואז יכתוב בשטר על המקום שמחק מה שירצה, ועדיין יהא שטר שנכתב הוא ועדיו על המחק! יש להשיב: אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים וניכר שהשטר עצמו כתוב על נייר שנמחק פעמיים, בעוד שהעדים חתומים על נייר שנמחק פעם אחת.
וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא שָׁדֵי דְּיוֹתָא אַמְּקוֹם עֵדִים מֵעִיקָּרָא, וּמָחֵיק לֵיהּ – דְּכִי הָדַר מָחֵיק לֵיהּ לְהַאי, הָוֵה לֵיהּ אִידֵּי וְאִידֵּי נִמְחַק שְׁתֵּי פְעָמִים!
ושואלים: וליחוש דלמא שדי דיותא [ונחשוש שמא יקח שטר מחוק, ישליך דיו] רק על מקום חתימת עדים מעיקרא [מתחילה], ומחיק ליה [וימחוק אותו, את הדיו], והעדים חותמים עכשיו על נייר שנמחק פעמיים, דכי הדר מחיק ליה להאי [שכאשר יחזור וימחוק את זה], את נוסח השטר עצמו, ויכתוב שם כרצונו, הוה ליה אידי ואידי [יהיה לו זה וזה] גם השטר המזוייף וגם חתימת העדים, כתובים על נייר שנמחק שתי פעמים, ואז כבר אי אפשר יהיה להבחין!
אָמַר אַבָּיֵי, קָסָבַר רַב: אֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַמְּחָק, אֶלָּא אִם כֵּן נִמְחַק בִּפְנֵיהֶם.
אמר אביי, קסבר [סבור הוא] רב שאין העדים חותמין על המחק אלא אם כן נמחק בפניהם, ואם יראו שמוחק סתם דיו — יחשדו בדבר ולא יחתמו.
מֵיתִיבִי: הוּא עַל הַנְּיָיר וְעֵדָיו עַל הַמְּחָק – כָּשֵׁר. וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא מָחֵיק לֵיהּ, וְכָתֵיב מַאי דְּבָעֵי, וְהָוֵי לֵיהּ הוּא וְעֵדָיו עַל הַמְּחָק!
מיתיבי [מקשים] על דברי רב, שמכשיר שטר כשהוא ועדיו על המחק, ממה ששנינו בברייתא: היה השטר כתוב הוא על הנייר הנקי, החדש, ועדיו על המחק — כשר, שהרי חתימת העדים ניתנת לקיום; ויש לשאול: אם שטר שנכתב הוא ועדיו על המחק כשר, וניחוש דלמא מחיק ליה וכתיב מאי דבעי [ונחשוש שמא ימחוק אותו, את השטר הכתוב על הנייר ויכתוב מה שירצה] על מקום המחק, והוי ליה [ויהיה] בידו שטר הוא ועדיו על המחק!
דְּכָתְבִי הָכִי: ״אֲנַחְנָא סָהֲדֵי – חֲתַמְנָא עַל מְחָקָא, וּשְׁטָרָא – כְּתִב עַל נְיָירָא״.
ומשיבים: שטר כזה כשר דווקא במקרה דכתבי הכי [שכותבים כך]: "אנחנא סהדי חתמנא על מחקא ושטרא כתב על ניירא" [אנו העדים חתמנו על המחק והשטר כתוב על נייר].
דְּכָתְבִי הֵיכָא? אִי מִלְּתַחַת – גָּיֵיז לֵיהּ; אִי עִילַּאי – מָחֵיק לֵיהּ! דְּכָתְבִי בֵּין סָהֲדָא לְסָהֲדָא.
ושואלים: דכתבי היכא [שכותבים דבר זה היכן]? אי [אם] כותבים אותו מלתחת [למטה] מחתימתם — יש לחשוש שמא גייז ליה [יחתוך אותו, את נוסח זה] ולא ישאר ממנו, אי עילאי [אם למעלה] מחתימתם — מחיק ליה [ימחוק אותו] יחד עם כל השטר! ומשיבים: דכתבי בין סהדא לסהדא [שכותבים בין עד לעד].
אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: הוּא עַל הַמְּחָק, וְעֵדָיו עַל הַנְּיָיר – פָּסוּל. אַמַּאי פָּסוּל? הָכָא נָמֵי, נִכְתְּבוּ הָכִי: ״אֲנַחְנָא סָהֲדֵי – חֲתַמְנָא עַל נְיָירָא, וּשְׁטָרָא – עַל מְחָקָא״!
ושואלים: אי הכי [אם כך], אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא, ששנינו: היה השטר הוא על המחק ועדיו על הנייר — פסול, שמא מחק את השטר שעדים חתומים עליו, וזייף אותו; ויש לשאול אמאי [מדוע] פסול? הכא נמי נכתבו הכי [כאן גם כן יכתבו כך]: "אנחנא סהדי חתמנא על ניירא ושטרא על מחקא" [אנו העדים חתמנו על הנייר והשטר על המחק]!
[הַשְׁתָּא נָמֵי] מַאי אָמְרַתְּ – מוֹחֵק חוֹזֵר וּמוֹחֵק? הָא אָמְרַתְּ: אֵינוֹ דּוֹמֶה נִמְחַק פַּעַם אַחַת, לְנִמְחַק שְׁתֵּי פְעָמִים! הָנֵי מִילֵּי – הֵיכָא דַּחֲתִימִי סָהֲדֵי אַמְּחָקָא; הֵיכָא דְּלָא חֲתִימִי סָהֲדֵי אַמְּחָקָא אֶלָּא אַנְּיָירָא – לָא יְדִיעַ.
השתא נמי מאי אמרת [עכשיו גם כן מה אתה אומר]? — שאין בכך להועיל, משום שהוא מוחק ושוב חוזר ומוחק, וכותב על המחק דבר חדש שלא חתמו עליו העדים — הא [הרי] כבר אמרת : אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים! ומשיבים: הני מילי היכא דחתימי סהדי אמחקא [דברים אלה, שניתן להבחין בין מחיקה אחת ושתיים, אמורים כאשר העדים עצמם חתומים על מחק] ואז אפשר להשוות את המחקים, אבל היכא [במקום] שלא חתימי סהדי אמחקא [חתומים העדים על המחק] אלא אניירא [על נייר] — לא ידיע [נודע] ולא ניכר בנייר אם נמחק פעם אחת או שתי פעמים, ולכן פוסלת הברייתא שטר כזה.
וְלַיְתֵי מְגִילְּתָא אַחֲרִיתִי, וְלִמְחוֹק וְלִידַמֵּי! לָא דָּמֵי מְחָקָא דְּהָא מְגִילְּתָא, לִמְחָקָא דְּהָא מְגִילְּתָא.
ומקשים: והרי עדיין ניתן לבדוק את הדבר, וליתי מגילתא אחריתי ולמחוק ולידמי [ושיביא מגילה, נייר אחר, ושימחק אותו, ושידמה אותו] לשטר, ויראה אם נמחק פעם או פעמיים! ומשיבים: לא דמי מחקא דהא מגילתא למחקא דהא מגילתא [אינו דומה מחק של מגילה זו למחק של מגילה זו], ואי אפשר ללמוד מנייר לנייר.
וּלְקַבְּלַהּ לַחֲתִימוּת יְדָא דְּסָהֲדִי בְּבֵי דִינָא, וְלִמְחוֹק וְלִידַמֵּי! אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: אֵינוֹ דּוֹמֶה נִמְחַק בֶּן יוֹמוֹ, לְנִמְחַק בֶּן שְׁנֵי יָמִים.
ומקשים: ועדיין אפשר לבדוק את הדבר באותו שטר עצמו, וכיצד? ולקבלה לחתימות ידא דסהדי בבי דינא, ולמחוק ולידמי [ושיקבל את חתימת ידי העדים בבית דין, ויאשר אותה, ואז ימחקו את החתימות וידמו] את המחק של מקום העדים למחק של השטר, ויראו אם נמחק פעם או יותר! אמר רב הושעיא: אינו דומה נמחק בן יומו לנמחק בן שני ימים, ויכולים לטעות בכך.
וְלִישַׁהֲיֵיהּ! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: חָיְישִׁינַן לְבֵית דִּין טוֹעִין.
ושואלים: ולישהייה [ושישהה אותו] את השטר בבית הדין, ואז אפשר יהיה לדמות! אמר ר' ירמיה: חיישינן [חוששים אנו] לבית דין טועין שלא ידקדקו כל כך בבדיקת המחיקה בשטר.
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מְקוּשָּׁר וְכוּ׳. הֵשִׁיב רַבִּי לְדִבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל:
א שנינו במשנה שר' חנינא בן גמליאל אומר: מקושר שכתבו עדיו מתוכו — כשר, משום שיכול לפושטו ולעשותו פשוט. השיב רבי והקשה לדברי ר' חנינא בן גמליאל:
וַהֲלֹא אֵינוֹ דּוֹמֶה זְמַנּוֹ שֶׁל זֶה לִזְמַנּוֹ שֶׁל זֶה! פָּשׁוּט; מָלַךְ שָׁנָה – מוֹנִין לוֹ שָׁנָה, שְׁתַּיִם – מוֹנִין לוֹ שְׁתַּיִם. מְקוּשָּׁר; מָלַךְ שָׁנָה – מוֹנִין לוֹ שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם – מוֹנִין לוֹ שָׁלֹשׁ.
והלא אינו דומה זמנו של זה לזמנו של זה! שהרי כלל בידינו שבשטר פשוט, מלך שמלך שנה — מונין לו שנה, וכותבים בשטר שנעשה בשנה ראשונה של מלך זה, מלך שתים (שתי שנים) — מונין לו שתים. ואילו בשטר מקושר, אם מלך שנה — מונין לו שתים, שתים — מונין לו שלש; ומסבירים את דברי רב:
וְזִימְנִין דְּיָזֵיף מִינֵּיהּ זוּזֵי בִּמְקוּשָּׁר, וּמִיתְרְמֵי לֵיהּ זוּזֵי בֵּינֵי בֵּינֵי וּפָרַע לֵיהּ; וְאָמַר לֵיהּ: הַב לִי שְׁטָרַאי, וְאָמַר לֵיהּ: אִירְכַס לִי; וְכָתֵב לֵיהּ תְּבָרָא;
וזימנין דיזיף מיניה זוזי [ופעמים שילווה ממנו כספים] בשטר מקושר, ומיתרמי ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה [ומזדמנים לו ללווה כספים בינתיים והוא פורע לו למלוה], ואמר ליה [ואומר לו] למלוה: הב [תן, החזר] לי שטראי [את שטרי], ואמר ליה [והוא, המלוה, אומר לו]: אירכס [אבד] לי, ובאמת לא אבד, וכתב ליה תברא [וכותב לו שובר], קבלה, שנפרעה הלוואה זו.
וְכִי מָטֵי זִמְנֵיהּ, מְשַׁוֵּי לֵיהּ פָּשׁוּט, וְאָמַר לֵיהּ: הָנֵי הַשְׁתָּא דִּיזַפְתְּ מִינַּאי!
וכי מטי זמניה [וכאשר מגיע זמנו] של השטר המקושר לפי התאריך הכתוב בו, משוי ליה [עושה אותו] שטר פשוט, ואמר ליה [לו]: הני השתא דיזפת מינאי [אלה הם כספים שעכשיו לווית ממני], כלומר, זו היא הלוואה אחרת, שאינה ההלוואה הקודמת שיש עליה שובר. שהרי התאריך שכתוב בשטר מקושר — מאוחר בשנה לתאריך שבשטר פשוט, ונמצא הלווה משלם פעמיים!
קָא סָבַר: אֵין כּוֹתְבִין שׁוֹבָר.
ומעירים: ומה ישיב לכך ר' חנינא בן גמליאל? ומשיבים: קא סבר [סבור הוא] : אין כותבין שובר, ואין הלווה פורע חוב זה עד שיחזיר המלוה את השטר.
וּמִי בָּקִי רַבִּי בִּמְקוּשָּׁר? וְהָא הָהוּא מְקוּשָּׁר דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְאָמַר רַבִּי: שְׁטָר מְאוּחָר זֶה! וְאָמַר לוֹ זוּנִין לְרַבִּי: כָּךְ מִנְהָגָהּ שֶׁל אוּמָּה זוֹ; מָלַךְ שָׁנָה – מוֹנִין לוֹ שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם – מוֹנִין לוֹ שָׁלֹשׁ!
אגב שהובאו דבריו של רבי, שואלים: ומי [והאם] היה בקי רבי בדיני שטר מקושר? והא ההוא [והרי מעשה באותו] שטר מקושר דאתא לקמיה [שבא לפני] רבי, ואמר רבי: שטר מאוחר זה! ואמר לו זונין לרבי: כך מנהגה של אומה זו שהשטר נכתב בה, מלך המלך שנה — מונין לו שתים, שתים — מונין לו שלש נמצא שרבי עצמו לא ידע הלכה זו במקושר!
בָּתַר דְּשַׁמְעַהּ מִזּוּנִין, סַבְרַהּ.
ומשיבים: בתר [אחר] ששמעה את ההלכה הזו מזונין, סברה [קיבל אותה], וכשהקשה על ר' חנינא בן גמליאל, על סמך הלכה זו ששמע הקשה.
הָהוּא שְׁטָרָא דַּהֲוָה כְּתִב בֵּיהּ: ״בִּשְׁנַת פְּלוֹנִי אַרְכָן״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: יִבְדֹּק אֵימָתַי עָמַד אַרְכָן בְּאַרְכָנוּתֵיהּ.
א מסופר, ההוא שטרא דהוה כתב ביה [שטר אחד שהיה כתוב בו] "בשנת פלוני ארכן", שנכתב בשנה שפלוני היה ממונה על המדינה. אמר ר' חנינא: יבדק אימתי עמד ארכן בארכנותיה [השר בשררותו] שהוא השנה בה נכתב השטר.
וְדִלְמָא דַּאֲרִיךְ מַלְכוּתֵיהּ! אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: כָּךְ מִנְהָגָהּ שֶׁל אוּמָּה זוֹ; שָׁנָה רִאשׁוֹנָה – קוֹרִין לוֹ ״אַרְכָן״, שְׁנִיָּה – קוֹרִין לוֹ דִּיגוֹן.
ומקשים: ודלמא דאריך מלכותיה [ושמא היה זה הכוונה בביטוי "ארכן", לפלוני שארוכה מלכותו] ששימש יותר משנה אחת בתפקיד זה, ואם כן היתה ההלוואה לא בשנה שעלה בה לשלטון, אלא לאחר מכן! אמר רב הושעיא: כך מנהגה של אומה זו, בכתיבה בשטרות, שנה ראשונה קורין (קוראים) לו "ארכן" סתם, שניה — קורין לו דיגון (שתיים).
וְדִלְמָא עַבּוֹרֵי עַבְּרוּהוּ, וַהֲדַר אוֹקְמוּהוּ! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הָהוּא ״אַרְכָן דִּיגוֹן״ קָרְאוּ לֵיהּ.
ושואלים: ודלמא עבורי עברוהו והדר אוקמוהו [ושמא העבירו אותו מתפקידו וחזרו והעמידו אותו] לאחר זמן, והשטר נכתב בשנה הראשונה למינויו בשנית! אמר ר' ירמיה: ההוא [אותו] שהעבירו אותו והחזירו אותו, אין קוראים לו "ארכן" סתם בשנתו הראשונה, אלא "ארכן דיגון" קראו ליה [קוראים לו]. אגב שהזכרנו את המילה "דיגון" מביאים הלכה שבה מוזכרת מלה זו.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר הֵינָא״ – סוֹמְכוֹס אָמַר: ״הֵינָא״ – אַחַת. ״דִּיגוֹן״ – שְׁתַּיִם. ״טְרִיגוֹן״ – שָׁלֹשׁ. ״טֶטְרִיגוֹן״ – אַרְבַּע. ״פֶּנְטִיגוֹן״ – חָמֵשׁ.
תנו רבנן [שנו חכמים]: אם אמר: "הריני נזיר הינא" סומכוס אמר: "הינא" — כוונתו בלשון יוונית אחת, וכוונתו היתה שנזר נזירות אחת, שסתמה שלושים יום. "דיגון" — שתים, כוונתו לשתי נזירויות, שהן שישים יום. "טריגון" — שלש, "טטריגון" — ארבע, "פנטיגון" — חמש.
תָּנוּ רַבָּנַן: בַּיִת עָגוֹל; דִּיגוֹן; טְרִיגוֹן; פֶּנְטִיגוֹן – אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. טֶטְרִיגוֹן – מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים.
ועוד הלכה בה נזכרות מלים אלה, תנו רבנן [שנו חכמים]: בית שהיה עגול, או שהיה דיגון (בעל שתי זויות, כגון שעשוי כקשת סגורה), או טריגון (משולש), או פנטיגון (בעל חמש צלעות) — אינו מטמא בנגעים.
מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן, לְמַעְלָה אוֹמֵר: ״קִיר–קִירֹת״ – שְׁתַּיִם; לְמַטָּה אוֹמֵר: ״קִיר–קִירֹת״ – שְׁתַּיִם; הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע.
ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שדווקא בית בעל ארבעה קירות מטמא בנגעים? — דתנו רבנן [ששנו חכמים]: למעלה הכתוב אומר "קיר" "קירת" (ויקרא יד, לז) הרי שתים, וגם למטה (ויקרא יד, לט) אומר "קיר" "קירת" — הרי שתים, אם כן ביחד הרי כאן ארבע, ולכן אומרים שדווקא כשיש ארבעה קירות מיטמא הבית בנגעים.
הָהוּא מְקוּשָּׁר דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְאָמַר רַבִּי: אֵין זְמַן בָּזֶּה?! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי לְרַבִּי: שֶׁמָּא בֵּין קְשָׁרָיו מוּבְלָע? פַּלְיֵיהּ, וְחַזְיֵיהּ. הֲדַר חֲזָא בֵּיהּ רַבִּי בְּבִישׁוּת. אֲמַר לֵיהּ: לָאו אֲנָא כְּתַבְתֵּיהּ, רַבִּי יְהוּדָה חַיָּיטָא כַּתְבֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: כְּלָךְ מִלָּשׁוֹן הָרָע הַזֶּה.
ב מסופר, ההוא [אותו] שטר מקושר דאתא לקמיה [שבא לפני] רבי, ואמר רבי בתמיהה: אין זמן כתוב בשטר זה? אמר ליה [לו] ר' שמעון בר [בנו] של רבי לרבי: שמא בין קשריו מובלע הזמן? פלייה וחזייה [פתח אותו את קשרי הגט וראה את הזמן]. הדר חזא ביה רבי בבישות [חזר והסתכל בו רבי בעין רעה] שחשב שהוא עצמו כתב את השטר. אמר ליה [לו] ר' שמעון בנו: לאו אנא כתבתיה [לא אני כתבתי אותו], ר' יהודה חייטא כתביה [החייט כתב אותו]. אמר ליה [לו] רבי לבנו: כלך [לך] מלשון הרע הזה, שלא היית צריך לספר מי כתב אותו, די היה שתאמר שלא אתה כתבת אותו.
זִימְנִין הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ, וְקָא פָסֵיק סִידְרָא בְּסֵפֶר תְּהִלִּים; אָמַר רַבִּי: כַּמָּה מְיוּשָּׁר כְּתָב זֶה! אֲמַר לֵיהּ: לָאו אֲנָא כְּתַבְתֵּיהּ, יְהוּדָה חַיָּיטָא כַּתְבֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: כְּלָךְ מִלָּשׁוֹן הָרָע הַזֶּה.
ובדומה לזה מסופר: זימנין הוה יתיב קמיה [פעם היה יושב לפניו לפני רבי] ר' שמעון בנו, וקא פסיק סידרא [והיה קורא פרשיות] בספר תהלים, אמר רבי: כמה מיושר כתב זה של הספר, אמר ליה [לו] ר' שמעון: לאו אנא כתבתיה [לא אני כתבתי אותו], יהודה חייטא כתביה [החייט כתב אותו]. אמר ליה: כלך [לך] מלשון הרע הזה.
בִּשְׁלָמָא הָתָם, אִיכָּא לָשׁוֹן הָרָע; אֶלָּא הָכָא, מַאי לָשׁוֹן הָרָע אִיכָּא? מִשּׁוּם דְּרַב דִּימִי – דְּתָנֵי רַב דִּימִי אֲחוּהּ דְּרַב סָפְרָא: לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, שֶׁמִּתּוֹךְ טוֹבָתוֹ בָּא לִידֵי רָעָתוֹ.
ותוהים: בשלמא התם [נניח שם] שהיה פגם בשטר, איכא [יש בכך] לשון הרע, אלא הכא [כאן] ששיבח את הכתב, מאי [מה] לשון הרע איכא [יש כאן]? ומשיבים: משום דבריו של רב דימי, דתני [ששנה] רב דימי אחוה [אחיו] של רב ספרא: לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו ונמצא גורם ללשון הרע.
אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת אֵין אָדָם נִיצּוֹל מֵהֶן בְּכׇל יוֹם – הִרְהוּר עֲבֵירָה, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וְלָשׁוֹן הָרָע. לָשׁוֹן הָרָע סָלְקָא דַּעְתָּךְ?!
על סמך דברים אלה וכיוצא בהם, אמר רב עמרם אמר רב: שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, ואלו הם: הרהור עבירה של זנות, ועיון תפלה שאינו מעיין בתפילתו כראוי, ולשון הרע. ותוהים: לשון הרע סלקא דעתך [עולה על דעתך]? וכי כל אדם חוטא בלשון הרע בכל יום?
אֶלָּא אֲבַק לָשׁוֹן הָרַע.
אלא, הכוונה אינה ללשון הרע ממש, אלא לאבק לשון הרע, כלומר, דבר היכול להתפרש כלשון הרע.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: רוֹב בְּגָזֵל, וּמִיעוּט בַּעֲרָיוֹת, וְהַכֹּל בְּלָשׁוֹן הָרָע. בְּלָשׁוֹן הָרָע סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע.
ובדומה לכך אמר רב יהודה אמר רב: רוב בני אדם נכשלים בגזל, ומיעוט מהם נכשלים בעריות, והכל נכשלים בלשון הרע. ותוהים: בלשון הרע סלקא דעתך [עולה על דעתך] וכי כל האנשים מדברים לשון הרע?! אלא, הכוונה היא לאבק לשון הרע, ומזה קשה מאד להינצל.