Save "פרקי אבות פרק ד א-ג
"
פרקי אבות פרק ד א-ג

(א) בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:

(ב) בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה, וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה:

(ג) הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם:

(1) Ben Zoma said: Who is wise? He who learns from every man, as it is said: “From all who taught me have I gained understanding” (Psalms 119:99). Who is mighty? He who subdues his [evil] inclination, as it is said: “He that is slow to anger is better than the mighty; and he that rules his spirit than he that takes a city” (Proverbs 16:32). Who is rich? He who rejoices in his lot, as it is said: “You shall enjoy the fruit of your labors, you shall be happy and you shall prosper” (Psalms 128:2) “You shall be happy” in this world, “and you shall prosper” in the world to come. Who is he that is honored? He who honors his fellow human beings as it is said: “For I honor those that honor Me, but those who spurn Me shall be dishonored” (I Samuel 2:30).

(2) Ben Azzai said: Be quick in performing a minor commandment as in the case of a major one, and flee from transgression; For one commandment leads to another commandment, and transgression leads to another transgression; For the reward for performing a commandment is another commandment and the reward for committing a transgression is a transgression.

(3) He used to say: do not despise any man, and do not discriminate against anything, for there is no man that has not his hour, and there is no thing that has not its place.

משנה ברכות א ה
מזכירין יציאת מצרים בלילות אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנא' (דברים טז) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכמים אומרים: 'ימי חייך' העולם הזה, 'כל ימי חייך' להביא לימות המשיח:


תוספתא ברכות פרק ו הלכה ב
בן זומא כשראה אוכלסין בהר הבית אומר: ברוך מי שברא את אלו לשמשני. כמה יגע אדם הראשון ולא טעם לוגמה אחת, עד שזרע וחרש וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה, ואחר כך אכל. ואני עומד בשחרית ומוצא אני את כל אלו לפני. כמה יגע אדם הראשון, ולא לבש חלוק עד שגזז ולבן ונפס וצבע וטווה וארג ואחר כך לבש. ואני עומד בשחרית, ומוצא את כל אלו לפני. כמה אומניות שוקדות ומשכימות, ואני עומד בשחרית ומוצא כל אלו לפני.
וכן היה בן זומא אומר: אורח טוב מהוא אומר? זכור בעל הבית לטוב. כמה מיני יינות הביא לפנינו, כמה מיני חתיכות הביא לפנינו, כמה מיני גלוסקאות הביא לפנינו, כל שעשה לא עשה אלא בשבילי. אבל אורח רע מהוא אומר? וכי מה אכלתי לו, פת אחת אכלתי לו, כוס אחת שתיתי לו, כל מה שעשה עשה לצורך אשתו ובניו. ואומר זכור כי תשגיא פעלו וגו'

תוספתא חגיגהפרק ב הלכה ג
ארבעה נכנסו לפרדס: בן עזיי ובן זומא אחר ור' עקיבא. אחד הציץ ומת. אחד הציץ ונפגע. אחד הציץ וקיצץ בנטיעות. ואחד עלה בשלום וירד בשלום.
בן עזיי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו.
בן זומא הציץ ונפגע, עליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דייך וגו'.
אלישע הציץ וקיצץ בנטיעות, עליו הכתוב אומר אל תתן את פיך לחטיא את בשריך וגו'.

חגיגה דף טו עמוד א
תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו. אמר לו: מאין ולאין בן זומא? - אמר לו: צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים, ואין בין זה לזה אלא שלש אצבעות בלבד, שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים - כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת.
אמר להן רבי יהושע לתלמידיו: עדין בן זומא מבחוץ. מכדי 'ורוח אלהים מרחפת על פני המים', אימת הוי? - ביום הראשון, הבדלה - ביום שני הוא דהואי, דכתיב 'ויהי מבדיל בין מים למים'.
בן עזאי לא נשא אישה, וכך מסופר עליו:
דרש בן עזאי כל מי שהוא מבטל פריה ורביה מעלה עליו הכתוב כאלו שופך דמים וממעט את הדמות. מאי טעמיה? שופך דם האדם מפני מה כי בצלם אלהים ומה כתיב אחריו ואתם פרו ורבו, א"ל ר"א בן עזריה נאים דברים היוצאים מפי עושיהן, בן עזאי נאה דורש ולא נאה מקיים, א"ל אני לפי שחשקה נפשי בתורה, אבל יתקיים העולם באחרים. (בראשית רבה לד; יבמות סג ב).
עם זאת, אמר בן עזאי:
השונא את אשתו הרי זה משופכי דמים, (דרך ארץ, פרק היוצא יג)
לפי אגדה אחת ארס לו בן עזאי את בתו של ר' עקיבא, שגם היא כרחל אמה התנתה עם ארוסה שילך לישיבה ללמוד תורה, אבל מסיבה בלתי ידועה לא נשאה לאישה (כתובות סג:א).

שנות חייו לא היו רבות. נשאר כל ימיו "תלמיד" של חכמים ולא הגיע לסמיכה (הוריות ב:ב, קידושין מט:ב, ורש"י שם). מותו בלא עת הובא בקשר עם עסקו בחכמת הנסתר. הברייתא מונה אותו בין הארבעה שנכנסו ל"פרדס", והוא "הציץ ומת" (חגיגה יד:ב). במקורות אחרים מופיע שמו בין עשרת הרוגי מלכות, שנפלו קרבן לרדיפות אדריינוס (איכ"ר ב:ד, שו"ט ט:יג).

בן עזאי עוסק הרבה בענייני מקדש וקורבנות, ואף בעינייני נזיקין. הוא נשתבח כחכם גדול, ובני הדורות שלאחריו השתבחו בו ואמרו "הריני כבן עזאי".

בן עזאי מוסר מסורות עתיקות. לדוגמה:
אמר רבי שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי ע"ב זקן ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, ששיר השירים וקהלת מטמאים את הידים. אמר רבי עקיבא: חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים... (ידים ג ה)
אמר שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו רבי אלעזר בן עזריה בישיבה שכל הזבחים הנאכלים שנזבחו שלא לשמן כשרים... (זבחים א ג)
אמר רבי שמעון בן עזאי מעשה שנמצאו עצמות בירושלם בדיר העצים ובקשו חכמים לטמא את ירושלם. אמר להן ר' יהושע: בושת היא לנו וכלימה שנטמא את ביתינו. (תוספתא עדויות ג ג)
ממאמרי האגדה של בן עזאי:
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה:
הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום: (אבות ד).
בן עזאי אומר כל הנותן ארבעה דברים נגד עיניו שוב אינו חוטא, מאין בא, ולאן הולך, ומה עתיד להיות, ומי הוא דיינו; מאין בא, מליחה סרוחה, ממקום שאין העין יכולה לראות, ולאן הולך למקום חשך ואפלה, ומה עתיד להיות, עפר רמה ותולעה, ומי הוא דיינו, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. (כלה רבתי פרק ו הלכה א)
בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך. אין אדם נוגע במוכן לחברו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימה (יומא לח:א-ב).
שאלו את בן עזאי אמרו לו: אמר לנו דבר אחד ממגילת קינות. אמר להם: לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם, ובעשרת הדברות, ובמילה שניתנו לעשרים דורות, ובחמשה ספרי תורה, מנין איכה. (איכה רבה א)
הסתפקות במועט או אספקה עצמית (התנגדות לכלכלת שוק) לכאורה ההיגד קורא להסתפקות במועט ואומר לאדם שלא יבקש לעצמו תוספת רכוש. ברם, אם כך הפסוק אינו מתאים כלל ועיקר, שהרי "חלקו" אינו מקביל ל"יגיע כפיו" אלא בדרך פרשנות מרוחקת. אלא שפירוש המימרה שונה. איזהו עשיר, מי שמסתפק בתוצרת הגדלה בחלקתו. חלקו איננו "רכושו" אלא השדה שלו, החלקה שלו (חקל בארמית ובערבית הוא שדה). ההיגד קורא להסתפקות מייצור עצמי, שנאמר "יגיע כפיך" תאכל ולא הבא ממסחר. לפנינו אחת מסדרת מימרות הקוראת לייצור עצמי, מצדדת במשק אוטרקי ומתנגדת למסחר. מימרות נוספות ברוח זו מצויות בספרות, כגון "רבי אחאי בן יאשיה אומר הלוקח תבואה מן השוק, למה הוא דומה? לתינוק שמתה אמו ומחזירין אותו על פתחי מיניקות אחרות ואינו שבע. הלוקח פת מן השוק למה הוא דומה? כאלו חפור וקבור. האוכל משלו דומה לתינוק המתגדל על שדי אמו" (אבות דרבי נתן, נו"א פ"ל, עמ' 90). כן דורש בעל ספרי דברים: "דבר אחר ה' בדד ינחנו, עתיד אני להושיב אתכם בנחת רוח בעולם. ואין עמו אל נכר, שלא יהו בכם בני אדם עסוקים בפרקמטיא של כלום" (ספרי דברים, שטו, עמ' 358). כן מייעץ רב הבבלי לבנו שירוויח קב (כמות קטנה) משדהו ולא כור (30 סאה = 180 קב) משכר. כמו כן: "דיו לאדם שיתפרנס מחלב גדיים וטלאים שבתוך ביתו" (בבלי, חולין פד ע"א). בעל צוואת יששכר גם הוא מתאר שלעתיד לבוא יסטו בני ישראל מדרך הישר ויעסקו במסחר (ו 2-1). לחשיבה אוטופית זו מקבילות נוספות, ולא מנינו אלא את חלקן הקטן. האם בן זומא משקף מציאות כלכלית שבה יש עדיפות למשק סגור ולאספקה עצמית? לדעתנו באופן ברור למדי התשובה היא שלילית. גם בעולם היווני-רומי רווחה תפיסה זו של עדיפות המשק העצמי. על הקיסר אוגוסטוס סיפרו שלא לבש בגד שליוויה אשתו לא ארגה בעצמה. ברם במקביל פרח בערים היווניות המסחר, ורומא עצמה לא סיפקה את צרכיה בלחם אלא בסיוע המס שגבתה מהפרובינציות. לפנינו מרכיב אוטופיסטי בחשיבה הכלכלית, שריד נשכח מעולם פרימיטיבי שבו היה הסחר מצומצם. גם לאחר שהמסחר התפתח ונוצרה שכבה שלמה של אנשים שלא יצרו מוצרי צריכה ישירים, עדיין נותרה האוטופיה והנוסטלגיה לייצור העצמי. אוטופיה לעולם טוב יותר שבו אין מסחר, ואין חיי שוק המלווה חברות קפיטלסטיות מפותחות. בהרבה עדי נוסח (בכתב יד פרמא, בנוסחאות הדפוס ובמעט קטעי גניזה) נוסף "אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". זו דרשה עצמאית (מתגלגלת) למשפט האחרון שבמשנה. כלומר זו תוספת לרעיון, ביטוי להמשך העיון במשנה הערוכה שהייתה מונחת לפני הלומדים. משנתנו מצויה באבות דרבי נתן עם רשימת פריטים שונה במקצת, והמסר החכמתי מוסב כמובן לעניין לימוד תורה: "...ואין גבורים אלא גבורי תורה שנאמר גבורי כח עושי דברו [לשמוע בקול דברו] (תהלים קג כ)..." (נו"א פכ"ג, לח ע"א), ובנוסח ב מהדורה מקוצרת זהה למשנה (פל"ג, עמ' 72). כמו כן: "מי שהוא קורא לשם שמים, ושונה לשם שמים, ואוכל משלו, מיגיעו, עליו הוא אומר 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך' " (תנא דבי אליהו, פ"ה, עמ' 26). גם כאן מוסבת מימרת חכמה לעניין לימוד תורה.