וּלְרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, דְּאָמַר: אֲחוֹרֵי הַכְּתָב – וּכְנֶגֶד הַכְּתָב מִבַּחוּץ; לֵיחוּשׁ דִּלְמָא כָּתֵיב מִגַּוַּאי מַאי דְּבָעֵי, וּמַחְתִּים סָהֲדֵי יַתִּירֵי מֵאַבָּרַאי, וְאָמַר: אֲנָא לְרַבּוֹת בְּעֵדִים הוּא דַּעֲבַדִי!
א ועוד שאל רמי בר חמא את רב חסדא: ולדעת ר' ירמיה בר אבא שאמר: חותמים אחורי הכתב וכנגד הכתב מבחוץ, ולשיטתו אין כותבים בסוף שטר כזה "שריר וקיים", ליחוש דלמא כתיב מגואי מאי דבעי [נחשוש שמא מוסיף וכותב מבפנים מה שהוא רוצה] והוא מחתים סהדי יתירי מאבראי [עדים נוספים מבחוץ], ואמר [ואומר] להם, לשואלים אותו מדוע רבים כל כך העדים: אנא [אני] לרבות בעדים הוא דעבדי [שעשיתי] כדי לפרסם ולחזק את הדבר יותר!
אֲמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ עֵדִים כְּסִדְרָן חֲתִימִי? עֵדִים מִמַּטָּה לְמַעְלָה חֲתִימִי.
אמר ליה [לו] רב חסדא: מי סברת [האם סבור אתה] כי עדים כסדרן חתימי [הם חתומים] מלמעלה למטה? לא, עדים ממטה למעלה חתימי [חתומים] מסוף השטר לתחילתו, ולא ניתן להוסיף חתימה קודם לכן, לפי שאז מתגלה הזיוף.
וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא מִתְרַמְיָא רֵיעוּתָה בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה, וְגָיֵיז לַיהּ לְשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה – וְגָיֵיז לֵיהּ לִרְאוּבֵן בַּהֲדֵיהּ, וּמִתַּכְשַׁר בְּ״בֶן יַעֲקֹב עֵד״; דִּתְנַן: ״בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי, עֵד״ – כָּשֵׁר!
ושואלים: וליחוש דלמא מתרמיא ריעותיה [ועדיין נחשוש שמא מצוי דבר שמרע לו] בשיטה (שורה) אחרונה, וגייז ליה [וחותך אותה] את השיטה האחרונה, וגייז ליה [וחותך] את שם העד החתום מאחוריה, כגון ראובן בהדיה [יחד איתה], ועדיין מתכשר [הגט כשר] במה שכתוב בו המשך החתימה: "בן יעקב עד", דתנן [שכן שנינו במשנה]: אם כתוב רק "בן איש פלוני עד" ולא כתוב שם העד עצמו כשר!
דִּכְתִיב ״רְאוּבֵן בֶּן״ בְּחַד דָּרָא, וְ״יַעֲקֹב עֵד״ עִלָּוֵויהּ.
ומשיבים: גט מקושר כשר רק במקרה דכתב [שכתוב בו בצורה הבאה]: "ראובן בן" בחד דרא [בשורה אחת] כנגד השורה האחרונה, "ויעקב עד" עלוויה [עליה] כנגד השורה שלפניה.
וְלִיחוֹשׁ דִּלְמָא גָּיֵיז לֵיהּ לִ״רְאוּבֵן בֶּן״, וּמִתַּכְשַׁר בְּ״יַעֲקֹב עֵד״ – דִּתְנַן: ״אִישׁ פְּלוֹנִי עֵד״, כָּשֵׁר!
ואומרים: והלא גם במקרה כזה, וליחוש דלמא גייז ליה [ונחשוש שמא חתך אותו] את השורה האחרונה בשטר, וחותך עמו מה שכתוב בעבר השני "ראובן בן", ומתכשר [ומכל מקום מוכשר הגט] במה שכתוב רק "יעקב עד", דתנן [ששנינו במשנה]: אם כתוב רק "איש פלוני עד", בלי שם אביו — כשר!
דְּלָא כְּתִיב ״עֵד״.
ומשיבים: מדובר במקרה שלא כתיב [כתוב] "עד".
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דִּכְתִב ״עֵד״, דְּיָדְעִינַן בַּהּ דְּהָא חֲתִימוּת יְדָא – לָאו דְּיַעֲקֹב הוּא.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם מדובר שכתב "עד", אלא דידעינן בה דהא חתימות ידא [שיודעים אנו בו שחתימת יד זו] לאו [לא] של יעקב הוא.
וְדִלְמָא בִּשְׁמֵיהּ דַּאֲבוּהּ חֲתַם! לָא שָׁבֵיק אִינִישׁ שְׁמֵיהּ דִּידֵיהּ, וְחָתֵים בִּשְׁמֵיהּ דַּאֲבוּהּ.
ושואלים: ודלמא [ושמא] יבואו להכשיר שטר כזה, שיאמרו: בשמיה דאבוה [בשם אביו] חתם הבן, משום כבודו של אביו! ומשיבים: לא יבואו לומר כן, לפי שלא שביק איניש שמיה דידיה וחתים בשמיה דאבוה [אין אדם מניח את שמו שלו וחותם בשם אביו].
וְדִלְמָא סִימָנָא בְּעָלְמָא הוּא דְּשַׁוְּויֵהּ! דְּהָא רַב צָיֵיר כְּווֹרָא, רַבִּי חֲנִינָא צָיֵיר חֲרוּתָא, רַב חִסְדָּא סָמֶךְ, רַב הוֹשַׁעְיָא – עַיִן, רָבָא בַּר רַב הוּנָא – מָכוּתָא! לָא חֲצִיף אִינָשׁ לְשַׁוּוֹיֵהּ לִשְׁמֵיהּ דַּאֲבוּהּ סִימָנָא.
ושואלים: ודלמא [ושמא] יאמרו: סימנא בעלמא [סימן בלבד] הוא דשוויה [שעשה אותו], שיהיה זה כעין חותמת, שעושה את שם אביו לסימן, ולא שכותב את שם אביו כחתימתו שלו! דהא [שהרי] רב במקום חתימה צייר כוורא [היה מצייר דג], ר' חנינא צייר חרותא [היה מצייר ענף דקל], רב חסדא היה מצייר צורת האות סמ"ך, רב הושעיא — עי"ן, רבא בר רב הונא — מכותא [תורן ספינה]! ומשיבים: לא חציף אינש לשוויה לשמיה דאבוה סימנא [אין אדם חצוף לעשות את שם אביו סימן].
מָר זוּטְרָא אָמַר: לְמָה לָךְ כּוּלֵּי הַאי? כׇּל מְקוּשָּׁר שֶׁאֵין עֵדָיו כָּלִין בְּשִׁיטָה אַחַת – פָּסוּל.
מר זוטרא אמר: למה לך כולי האי [כל זה, כל התירוצים הללו]? לדעת ר' ירמיה בר אבא, כל שטר מקושר שאין חתימות עדיו כלין (נגמרים) בשיטה (שורה) אחת — פסול. וכיון שכולם נכתבים יחד — אינו יכול להוסיף עד, ולא לחתוך שורה מן השטר.