There is no blemish in you. From Lebanon come with me;
From Lebanon, my bride, with me!
Trip down from Amana’s peak,
From the peak of Senir and Hermon,
From the dens of lions,
From the hills of leopards.
(א) אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה. כְּשֶׁתִּגְלוּ מִלְּבָנוֹן זֶה, אִתִּי תִגְלוּ, כִּי אֲנִי אֶגְלֶה עִמָּכֶם:
(ב) אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי. וּכְשֶׁתָּשׁוּבוּ מִן הַגּוֹלָה, אֲנִי אָשׁוּב עִמָּכֶם, וְאַף כָּל יְמֵי הַגּוֹלָה, בְּצָרָתֵךְ לִי צָר. וְעַל כֵּן כָּתַב, "אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי", כְּשֶׁתִּגְלוּ מִלְּבָנוֹן זֶה, אִתִּי תָבוֹאִי, וְלֹא כָתַב, "אִתִּי לִלְבָנוֹן תָּבוֹאִי", לוֹמַר, מִשְּׁעַת יְצִיאַתְכֶם מִכָּאן עַד שְׁעַת בִּיאַתְכֶם כָּאן, אֲנִי עִמָּכֶם בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּצְאוּ וְתָבוֹאוּ:
(ג) תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה. בְּקַבְּצִי אֶת נִדָּחַיִךְ, תִּסְתַּכְּלִי וְתִתְבּוֹנְנִי מַה שְׂכַר פְּעֻלָּתֵךְ מֵרֵאשִׁית הָאֱמוּנָה שֶׁהֶאֱמַנְתְּ בִּי: לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, וּמַסָּעוֹתַיִךְ וַחֲנִיּוֹתַיִךְ עַל פִּי, וּבִיאָתֵךְ לְרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן שֶׁהָיוּ מְעוֹנוֹת אֲרָיוֹת, סִיחוֹן וְעוֹג. ...
וּכְשֶׁהַגָּלֻיּוֹת נִקְבָּצוֹת וּמַגִּיעוֹת שָׁם, הֵם צוֹפִים מִשָּׁם וְרוֹאִין גְּבוּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַאֲוִירָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּשְׂמֵחִים וְאוֹמְרִים הוֹדָיָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: "תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה":
therefore I think of You
in this land of Jordan and Hermon,
in Mount Mizar, where deep calls to deep
in the roar of Your cataracts;-b
all Your breakers and billows have swept over me. By day may the LORD vouchsafe His faithful care,
so that at night a song to Him may be with me,
a prayer to the God of my life.
(א) אלקי, (חלק ב') מתחיל התאוננות השני על שעתה אותותינו לא ראינו ונעדרו הנסים והנפלאות, ועז"א אלקי עלי נפשי תשתוחח על ענין שני, כי על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים, שאזכור הנסים שעשית מקדם אצל הירדן ואצל הרי חרמון מהר מצער של הרי חרמון, שהיה מחולק להר גדול וקטן ועל ההר המצער היו רוב הנסים בעת מלחמת כנען:
(א) (ח-ט) תהום, בעת ההיא ראיתי תמיד את נפלאותיך, שבעת שבאו עלי צרות גדולות היה זה אצלי אות ומופת שתעשה לי נסים ונפלאות גדולות, ומצייר במליצתו את הזמן כים זועף ואת האומה הישראלית כאניה השטה בלב ים הגדול הזה, ואת הצרות המתעוררות מצייר כגלי ים ומשברים העוברים להטביע את האניה, וצייר כי התהומות המתנשאות בים בעת הסער והם המעוררים בים גלים ומשברים סער וזעף, הם מקבלים הרעש מן הצינורות העליונות לקול תתו המון מים בשמים, וכאלו הצינורות העליונות הם נותנים קול ה׳ על התהומות, והתהומות יקראו אל הגלים והמשברים, והגלים יקראו ויענו בקול רעם ורעש...והנמשל שכל צרה שבאה אז על ישראל עד שחשך להם היום והיה לילה, היה סימן להם כי ברגע זו יתגלה אור ה׳ והיה יום וה׳ יצוה חסדו, שהנס והפלא נקרא בשם חסד בכתבי הקדש כנ"ל (סי' ל"ג וסי' ל"ו), ור"ל יומם ביום הבא יתגלה חסדו, וגם בלילה שלפני היום בעוד היה הצרה שירה עמי, כבר היה עמי שירו של החסד שכבר שרתי שיר החסד והתפללתי עליו תפלה לאל חיי, כי בהנשא התהומות והמשברים ידעתי שיבא החסד אחריהם:...
(ג) א דַּע, כִּי עִקַּר הַגָּלוּת אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל חֶסְרוֹן אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שיר השירים ד׳:ח׳): תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה; וֶאֱמוּנָה הוּא בְּחִינַת תְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות י״ז:י״ב): וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, וְתַרְגּוּמוֹ: פְּרִישָׂן בִּצְלוֹ. (ד) וְזֶה בְּחִינַת נִסִּים לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע, כִּי הַתְּפִלָּה לְמַעְלָה מִטֶּבַע, כִּי הַטֶּבַע מְחַיֵּב כֵּן, וְהַתְּפִלָּה מְשַׁנָּה הַטֶּבַע, וְזֶה דְּבַר נֵס, וְלָזֶה צָרִיךְ אֱמוּנָה, שֶׁיַּאֲמִין שֶׁיֵּשׁ מְחַדֵּשׁ וּבְיָדוֹ לְחַדֵּשׁ דָּבָר כִּרְצוֹנוֹ. (ה) וְעִקַּר אֱמוּנָה, בְּחִינַת תְּפִלָּה, בְּחִינַת נִסִּים, אֵינוֹ אֶלָּא בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ל״ז:ג׳): שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה; וְשָׁם עִקַּר עֲלִיּוֹת הַתְּפִלּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית כ״ח:י״ז): וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. (ו) וּבִשְׁבִיל זֶה כְּשֶׁפָּגַם אַבְרָהָם בַּמָּה אֵדַע (שם טו), וּבָזֶה פָּגַם בִּירֻשַּׁת אֶרֶץ, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת תְּפִלָּה, הָיָה גָּלוּת מִצְרַיִם. ...
כִּי עִקַּר הַנִּסִּים בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, כִּי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה תְּחִלָּה (תענית י.), וּשְׁתִיָּתָהּ מֵהַתְּהוֹמוֹת, שֶׁהֵם לְשׁוֹן: וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר (רות א׳:י״ט), שֶׁעַל דָּבָר נִסִּי תְּמֵהִין הָעוֹלָם. (י) וְזֶה (תהילים מ״ב:ח׳): תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא; כִּי יֵשׁ נִסִּין עִלָּאִין, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּהוֹם עִלָּאָה, וְיֵשׁ נִסִּים תַּתָּאִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת תְּהוֹמָא תַתָּאָה, ...
וּכְשֶׁתִּכְלֶה זֹאת וְתִתְרַבֶּה אֱמוּנָה בָּעוֹלָם – אָז יָבוֹא מָשִׁיחַ, כִּי עִקַּר הַגְּאֻלָּה תָּלוּי בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה:...
ולשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים. ואיתא בספה"ק מה טעם לא קבעו מיד יום טוב, מפני שלא ידעו אם האור חוזר ומתחדש בכל שנה בזמן הזה, או שאין זו אלא הארה לשעתה. ולשנה אחרת בזמן הזה הרגישו שהתעוררה שוב ההארה שהיתה בזמן הנס וידעו שהיא הארה נצחית, ואז קבעוהו ועשאוהו יום טוב. וכן מצינו בנס פורים שקבעו את היו"ט בשנה השניה, כי גם אז נסתפקו אם זו הארה נצחית או שאינה רק לשעתה. ורק לשנה הבאה נתברר להם שהיא הארה נצחית ומתעוררת בכל שנה מחדש. וכמו שבימים ההם המשכת ההארה היתה ע"י התעוררות הכהנים החשמונאים במדת הבטחון, כך בכל שנה ושנה צריך יהודי לעורר מדה זו כדי להמשיך את האור של נס חנוכה שעשה לנו הקב"ה בימים ההם בזמן הזה. זהו עיצומם של החגים חנוכה ופורים, השרשת אמונה ובטחון במצבים הכי קשים, כפי שהיה בימים ההם שהנסים היו במצב של ירידה ושפלות, שלפי השכל והטבע ולפי זכויותיהם לא היתה אפשרות של ישועה, ובכח האמונה והבטחון נתקיים בהם שבשפלנו זכר לנו.
...
וי"ל בזה מה שכתבו הקדמונים לומר יושב בסתר אחר הדלקת נר חנוכה. ואיתא בספה"ק הטעם, כי נר חנוכה הוא למטה מעשרה מקום שליטת החיצונים, ושם יש לחוש מאד שלא תהא אחיזת החיצונים, לפיכך אומרים יושב בסתר שהוא שיר של פגעים כדי למנוע אחיזתם בנר חנוכה. משא"כ מצוות אחרות או נר שבת שאינם למטה מעשרה, אין בהם חשש זה. ויש להוסיף ע"פ האמור, שעיצומו של חג חנוכה הוא שיהודי יפרנס את עצמו בבטחון לכל השנה, לכן אומרים בו מזמור יושב בסתר שהוא שיר הבטחון. ואומרים אותו בשעת הדלקת הנרות כי עת זו מסוגלת מאד לעורר בטחון מכחם של החשמונאים, ויש שהבטחון מעורפל ללא בהירות שעבים מכסים אותו, וסגולת האור של נרות חנוכה להאיר את האמונה והבטחון שיהיו מאירים ובהירים. ומבואר למה אומרים יושב בסתר גם בהדלקת נ"ח של בשבת, אף כי אין אחיזת החיצונים בשבת. כי עיצומו של חג ועיקרו הוא הבטחון שנאמר במזמור זה, אומר לה׳ מחסי ומצודתי, אם כי אני מצדי אינני ראוי לכך בכל זאת אלקי אבטח בו, וכאשר אלקי בך בטחתי אז אל אבושה. ויש לפרש כי גם חשש אחיזת החיצונים בנר חנוכה הוא משום שיודעים כי כח הבטחון הוא הכח החזק ביותר שיש ליהודי, ועומד לו במצבים הקשים ביותר של חשכות, שהואיל ובי בטח חוננים אותו בדבר ישועה ורחמים, ע"כ המה מתגברים ביותר להשיג אחיזה בנר חנוכה.
...
וזה כל תוכן המזמור יושב בסתר, כאשר אומר לה׳ מחסי ומצודתי אלקי אבטח בו, אז באברתו יסן לך ותחת כנפיו תחסה. ומונה והולך שם ענינים מופלאים למעלה מן הטבע, כמו יפול מצדך אלף ורבבה מימינך וכו', שהם כל הכחות של מזיקים לאלפים ורבבות הסובבים את האדם מכל עבר, יום הוא שאינו רואה אותם, כמאחז"ל (ברכות ו.) אלמלי ניתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקים. העולם מלא בכחות של חטאים וזוהמא וקליפות בגשמיות וברוחניות, אבל כח הבטחון חזק יותר מכל ענינים אלו, כי נגד הבטחון אין שום מגבלות של טבע ולמעלה מן הטבע, ויפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש. ומה"ט אומרים את המזמור יושב בסתר מיד עם צאת השבת. מפני שכל שבת היא חידוש הבריאה, וכשעומדים להכנס אל השבוע החדש אומרים תחילה את השיר של בטחון. וכן בהבדלה על הכוס אומרים הפסוק הנה א' ישועתי אבטח ולא אפחד, ולכאורה במה הוא קשור להבדלה, אלא כדי שיהודי יאזור עצמו בכח הבטחון בפתח השבוע, שהנה א' ישועתי אבטח ולא אפחד.
וידוע שהנסים כלם נחלקים לשני חלקים יש נסים מפורסמים ויש נסים נסתרים, המפורסמים הם אותות והמופתים הגדולים אשר נעשו לעיני העמים כאותות של מצרים בעשר מכות ובקריעת ים סוף וירידת המן והשלו והוצאת המים מן הצור המשנים טבעו ומנהגו של עולם, הנסתרים הם המעשים והמקרים שאירעו לאבות אברהם יצחק ויעקב כמלחמת אברהם עם המלכים ההם ונצוחו והתגברותו עליהם כי אע"פ שנראה כדרך מנהגו של עולם הכל היה נס נסתר...
Lengthening someone’s life span or shortening it is also a hidden miracle. This is what Solomon said here. Although constant worries are by definition factors which weaken a person and undermine his health, and such people could be expected to die after less than a normal life span, Solomon says that if the worry was due to their being righteous people this will contribute to their normal life span being extended rather than shortened. The reverse is true of the wicked. Although their carefree and worry-free mode of life could be expected to result in their living longer than their righteous counterparts, the facts are the reverse. Such wicked people will enjoy fewer years than the righteous who constantly worry about their sins and the retribution they will have to face eventually. The essence of Solomon’s teaching here is that the only true yardstick for who enjoys long life and who dies (apparently) prematurely, are considerations of merit and lack of merit. Our sages illustrated the truth of Solomon’s statement by pointing out that during the entire 410 years that the Temple of Solomon stood there were only 18 High Priests, whereas during the 420 years of the second Temple there were a total of 300 High Priests. The reason was that the high Priests during the first Temple were all righteous individuals whereas most of the High Priests during the second Temple were not righteous. This is why there were so many of them.