שבת כג.
אָמַר רַב יְהוּדָה: יוֹם רִאשׁוֹן, הָרוֹאֶה מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם, וּמַדְלִיק מְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ. מִכָּאן וְאֵילָךְ, מַדְלִיק מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם, וְרוֹאֶה מְבָרֵךְ אַחַת. מַאי מְמַעֵט? מְמַעֵט זְמַן: וְנִימְעוֹט נֵס! — נֵס כׇּל יוֹמֵי אִיתֵיהּ. מַאי מְבָרֵךְ? — מְבָרֵךְ: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה״. וְהֵיכָן צִוָּנוּ? רַב אַוְיָא אָמַר: מִ״לֹּא תָסוּר״. רַב נְחֶמְיָה אָמַר: ״שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ״
הלכות גדולות, הקדמה
ואלו מצות קום עשה...נר שבת, נר חנוכה
ספר המצוות, הקדמה, שורש א'
שאין ראוי למנות בכלל הזה המצות שהן מדרבנן: דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבארו, כי אחר שהיה לשון התלמוד (מכות כ"ג:) תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני איך נאמר בדבר ההוא שהוא מדרבנן שהוא מכלל המנין, אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה מכלל מצות עשה, וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים וחשוב תקופות ושמונה עשר ימים לגמור את ההלל. והשתכל ממי שישמע לשונם נאמרו לו למשה בסיני וימנה קריאת ההלל ששבח בו דוד עליו השלום את האל יתברך שצוה בה משה וכן נר חנוכה שקבעוה חכמים בבית שני וכן קריאת המגילה. אמנם היות נאמר למשה בסיני שיצונו כי כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היונים כך וכך יתחייב לנו להדליק נר חנוכה, הנה איני רואה שאחד ידמה זה או יעלה במחשבתו. ומה שיראה לי שהביאם אל זה היותנו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו. ושאלת התלמוד (שבת כ"ג) היכן צונו ואמרו מלא תסור, ואם מטעם זה מנו אותם הנה ראוי שימנו כל דבר שהוא מדרבנן כי כל מה שצוונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירונו ממנו כבר צוה משה רבינו ע"ה בסיני שהוא צונו לעשותו והוא אמרו על פי התורה אשר יורוך וגו' והזהירנו יתברך מעבור דבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור וגו'. ואם ימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצות מפני שהכל נכנס תחת אמרו יתברך לא תסור, מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה היה להם למנות נטילת ידים ומצות עירוב, כי הנה אנחנו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו כמו שמברכין על מקרא מגילה ונר חנוכה והכל מדרבנן. ובבאור אמרו (חולין ק"ו) מים ראשונים מצוה ואמרו מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים כמו שאמרו במקרא מגילה ונר חנוכה היכן צונו מלא תסור, וכבר התבאר שכל מה שתקנו חכמים ונביאים שעמדו אחר משה רבינו הוא גם כן מדרבנן. ובבאור אמרו (עירובין כ"א) בשעה שתקן שלמה ידים ועירובין יצאה בת קול ואמרה חכם בני ושמח לבי. ובארו במקומות אחרים שעירובין יקרא דרבנן וידים מדברי סופרים. הנה התבאר לך שכל מה שתקנו אחר משה נקרא דרבנן.
השגות הרמב"ן שם
ובתשובה ב' חתם תכנית חדש על בעל ההלכות האריך למענית, אמר ז"ל אם מנה כל מה שהוא דרבנן מפני שהוא בכלל לא תסור לאיזה דבר פרטו אלו יותר מזולתם כמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה היה להם למנות נטילת ידים ועירוב שהרי נברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נט"י, ועירוב על מצות עירוב, כמו שנברך על מקרא מגילה ולהדליק נר של חנוכה והכל מדרבנן ובביאור אמרו (חולין ק"ו) מים ראשונים מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים כמו שאמר במגילה ונר חנוכה היכן צונו מלא תסור, וזאת התשובה החמיר בה הרב מאד ואמר כי היותם מונים קצת הדברים שהם מדרבנן ומניחין קצתם בבחירה מהם זה דבר לא ישמעהו ולא יקבלהו בשום פנים אמרו מי שאמרו:
ואני תמיה על הרב בפליאה הזאת שהתפלא. כי הטעם לבעל ההלכות בעירוב ברור הוא לפי שאין עניני העירוב מצוה חדשה מדבריהם שתמנה אלא אם אמרו במצות העירוב לאו כלומר שיהא אסור להוציא מרשות היחיד לחצר המשותף בלא עירוב הרי העובר עליו עבר על לא תעשה מלאכה מדבריהם. ואם אמרו בעירוב שבות מהוצאה זו הרי הוא בכלל שביתה. דשבות מדבריהם מלאכה אחת היא מכמה מלאכות של שבת וכי נביא בכלל חשבון המצות המוציא לכרמלית שהוא מדבריהם ואין רוכבים ע"ג בהמה ואין שטין על פני המים וכל שאסרו חכמים משום שבות אלא כולן בכלל עשה ול"ת של שבת הן כמו שאבות מלאכות כולן לאו אחד בשבת וכן הליכת יותר מאלפים הוא הדין והוא הטעם. אבל ענין נטילה שהקשה עוד יש בו טעם על דעת בעל ההלכות שאין נטילת ידים לחולין משום מצוה שחדשו הסופרים אלא גזרה משום תרומה כמו שאמרו בפרק כל הבשר (שם) אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה ובתרומה עצמה (שבת י"ג) גזירה היא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. אבל האוכל תרומה בטומאת הגוף אינה מדבריהם רק מה"ת וכבר נמנה הלאו של אוכל תרומה בטומאה וכל הטומאות בין של תורה בין של סופרים בכלל. ומה שאמרו ועוד משום מצוה ופירש אביי מצוה לשמוע דברי חכמים היא המצוה הזו בעצמה שראו להאכיל הכל בטהרה אמר תחלה שאינו אלא סרך שנהגו ונסרכו בה מפני שראו אוכלי תרומה נוטלין ידיהם וחזר ואמר ועוד שצוו חכמים כן משום גזרה דתרומה, ורבא פירש שיש בה עוד סמך מדרש לדברי תורה ומצוה לשמוע כדברי רבי אלעזר בן ערך דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר רבי אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה דדרשינן הא אחר שלא שטף במים טמא. ומכל מקום מפני הטומאה גזרו תדע שהרי החמירו בדבר שטיבולו במשקין והכל חוזר לגזירת טומאה בדברים הצריכים להאכל בטהרה. ואם תאמר שראוי למנותן מצות מפני שהעירוב עצמו יקרא מצוה מדבריהם שהרי אנו מברכין עליו אשר קב"ו וכן נטילת הידים. תדע ותשכיל שאין זה אצל בעל ההלכות מצוה שתמנה לפי שאין אדם מצווה לעשות העירוב או שלא לעשותו ואינו נכלל בקום עשה. וכן נטילת הידים אין מצותה בחיוב כלל ולא הטילו חכמים על אדם שיטול ידיו כלל ולאכול והנוטל עשר פעמים ביום ואוכל אין לזה מצוה יותר מזה אבל אלו היתר והכשר האיסור הן דומה למצות השחיטה שתקנו בה נמי וצונו על השחיטה ודקדקו בה לימא לשחוט לא סגיא דלא שחיט ואלו וכיוצא בהן לאו הבא מכלל עשה ועיקרן הוא הלאו שנאמר בהן (כל צפור טהורה תאכלו*) והיאך יקפיד על בעל ההלכות שימנה מצוה כזאת מדברי סופרים והוא אינו מונה כיוצא בה מן התורה כי אצל בעל ההלכות לא בא במנין מצות עשה אלא מצות שהן קום עשה שעשייתן מצוה עלינו אבל שהן באות מכח שב ואל תעשה ואין בשביתתן מצוה או בעשייתן אינן באות לו בחשבון אלא אם נאמרו בלאו הלאו שבהן ימנה בלאוין והוא לא מנה השחיטה:
ספר יראים, מצוה תכ"ט
נר שבת ונר חנוכה. נר חנוכה אע"פ שהיא מצוה מדרבנן ומצות דרבנן שאין לה אבות לא באנו למצוה כללנוה עם נר שבת אגב שיטפא ויען אין לה אב לא כתבנו פירושה
תועפות ראם שם
למצוה בנדפס הגי' למנות, והנה משכ"ר בראש "נר שבת ונר חנוכה" הוא לשון הבה"ג במנין העשין שלו וע"ז ביאר רבינו דעת הגאון דלא מנה אלא נר שבת ואגב שיטפא כלל עמה נר חנוכה והוא דלא כהרמב"ם בסה"מ ששפך סוללה על הבה"ג שמנה נר חנוכה במנין התרי"ג וכמה דיו נשתפכו בזה לתרץ דעת הבה"ג ורבינו ריפה אותו על נקלה.
ספרא, אמור פרשה ט'
"ולא תחללו" – ממשמע שנאמר 'ולא תחלל', אמור קדש, וכשהוא אומר "ונקדשתי" – מסור את עצמך וקדש שמי. יכול ביחידי? תלמוד לומר "בתוך בני ישראל" – המרובים.
ביאור ר' ירוחם פישל פרלא על ספר המצוות לרס"ג, עשה נ"ט
ומבואר לפי דברי רבינו דניאל הבבלי ז"ל אלו דעיקר ענין הדלקת הנרות שהוא משום פירסומי ניסא מדאורייתא הוא. כמו ההלל דחנוכה. דהו"ל ג"כ רק משום ניסא. וכדאמרינן בסוגיא דערכין שם. דפריך והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמרינן. ומשני משום ניסא עיי"ש. אלא על חובת הדלקת הנרות דוקא דמברכינן עלה וצונו להדליק. הוא דשאלו והיכן צונו. דהרי מצוה דאורייתא לפרסם הנס יוצא י"ח בהלל בלבד. או בענין אחר. ואם היו מברכין אשר קב"מ וצונו לפרסם נסיו הוה ניחא שפיר. אבל להדליק היכן צונו. והוצרך לומר דבאמת זה אינו אלא מדבריהם. וצונו מלא תסיר. ולפ"ז ממילא מבואר נמי לאידך גיסא דאחר שהדליק נר חנוכה לא בלבד שקיים בזה מצוה דדבריהם שהוא הדלקת הנר. קיים בזה ג"כ מצוה דאורייתא שהיא פירסומי ניסא. וממילא יוצא בזה י"ח מדאורייתא גם ידי קריאת ההלל. דכמו שיוצא ידי חובת פירסומי ניסא דהדלקת הנר בקריאת ההלל. כמש"כ הר"ד הבבלי ז"ל. הכי נמי יוצא י"ח ההלל בהדלקת הנר. ואע"ג דודאי גם בקריאת ההלל שאחר הדלקת הנרות מצוה דאורייתא קעביד. שהרי אין שיעור קבוע לדבר. וכל דמפרסם ניסא טפי מצוה קעביד.