וָאֶקְנֶה אֶת־הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן־דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקְלָה־לּוֹ אֶת־הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף׃ וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם׃ וָאֶקַּח אֶת־סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת־הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת־הַגָּלוּי׃ (ירמיה לב, ט יא) כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת־הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי־חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים׃ (שם יד) מסקנת הגמרא היא שאין בידינו להסיק פרטי הלכה למעשה מן הכתובים שבספר ירמיה, ואולם אפשר ללמוד מכאן שכבר בימי בית ראשון היו טופסי שטרות ודרכי קנין שונים ומורכבים. כיון שבתורה אין שטרות נזכרים במפורש (מלבד ספר הכריתות, הגט), הרי דיני השטרות הם תקנות חכמים, מימות משה רבינו עד לדורות מאוחרים. פרק זה שבסוף המסכת דן בבעיות יסודיות בדיני שטרות, הנוגעים לכל מיני העסקות שפרטיהן בוארו במסכת זו. בעיה אחת היא בדרך כתיבתו וחתימתו הראויה של שטר. בזמן המשנה היו שני סוגי שטרות, שטרות פשוטים ושטרות מיוחדים שנקראו ״שטר מקושר״. בפרק זה נדונה הדרך הראויה לכתוב שטרות מסוגים אלה, היכן וכיצד חותמים העדים, מתי וכיצד כותבים על גבי נייר או על גבי קלף שנמחק. ומה הדין כאשר יש בתוך השטר מחיקות או תיקונים, או שיש בתוכו סתירה לגבי פרטים שונים. בעיה אחרת היא: האם רשאי אדם לכתוב שטר (מכר, מילווה או כל הסכם) רק במעמד צד אחד ולהחתים בו עדים? ואיזה צד בהסכם צריך לשלם עבור כתיבת השטר? ובעיה הקשורה במדה מסויימת בבעיה זו: מי שנמחק שטר שבידו, האם יש בידו דרך להעתיק את השטר? וכיוצא בזה, מלווה שנפרע מקצת שטר החוב שבידו, האם צריך הוא לכתוב שטר אחר על סכום החוב שנותר, או שעליו לכתוב שובר (קבלה) על סכום הכסף שנפרע? בעיה יסודית אחרת היא בדיני הערבות בשטר. אמנם עניינה ובסיסה של הערבות נזכר בתורה, אבל לא מהות ההתחייבות של הערב לשטר. שאלה אחרת היא: מהו היחס בין בעל החוב ובין הערב? האם התחייבותו של הערב משמעה שהוא מתחייב לפרוע רק כאשר אין החייב משלם, או שבעל החוב יכול לתבוע ממי שירצה, או שמא אף יכול הוא לפנות תחילה לערב? מחוייבותו של הערב בכלל היא נושא לבירור: האם מחוייבות זו תלויה ברצון הערב בלבד, האם צריכה היא חיזוק על ידי חתימה בשטר. ויתר על כן, האם כל ערבות אכן מביאה להתחייבות בפועל מצד הערב? והאם חובתו של הערב היא כחובת החייב — לגבות מכל נכסיו, אף מנכסים שיש עליהם שעבוד, או רק מנכסיו בני החורין? עם בירור בעיות אלה יש בפרק גם כמה נקודות אחרות, אשר כדרך הגמרא הובאו כאן משום דמיון צורני או פנימי, ואחדות מהן באות אף הן, רק כאן, לדיון יסודי.
And I bought the field that was in Anathoth from Hanamel, my uncle's son, and weighed him the money, seven shekels and ten pieces of silver. And I subscribed the deed, and sealed it, and called witnesses, and weighed the money in the balances. So I took the deed of the purchase, that which was sealed, the terms and the conditions, and that which was open. (Jeremiah 32:9–11) So said the Lord of hosts, the God of Israel: Take these deeds, this deed of the purchase, that which is sealed, and this deed that is open, and put them in an earthen vessel, that they may continue many days. (Jeremiah 32:14) In this chapter, the Gemara discusses the above verses and concludes that no practical halakhic deductions may be drawn from these verses in Jeremiah. Nevertheless, it is possible to learn from them that already in First Temple times there were distinct procedures involved in the formulation of deeds and intricate methods of acquisition associated with them. Since the Torah itself does not mention legal documents, with the exception of the bill of divorce mentioned in Deuteronomy 24:1, all the halakhot pertaining to such documents are rabbinic ordinances instituted through the ages, from the time of Moses down to the latter generations of talmudic Sages. This chapter, the final chapter of the tractate, discusses several fundamental issues concerning the legal documents relevant to the various kinds of business transactions dealt with throughout the tractate. One issue is the correct method of writing the text and signing of witnesses on a document. In mishnaic times there were two types of documents: Ordinary documents and tied, or folded, documents. The proper procedure for preparing each of these documents is examined in this chapter: Where and how the witnesses should sign, under what circumstances a document may be written upon paper or parchment that had its original text written and erased, how to erase or correct errors in documents, and how to resolve apparent contradictions found in a document's text. Other issues discussed are: May a document for a legal transaction be written with the consent of only one of the parties involved, or is it necessary to consult with and receive the consent of all the parties? Which party is required to pay the wages of the one who writes the document? The Gemara also considers a somewhat related issue: If one has a document that has become erased or is fading and is bound to become illegible, is there a way to have the contents copied into a replacement document? The chapter addresses yet another question: If a promissory note is paid in part, should a new promissory note be written for the balance, or is the original promissory note to be retained, with a receipt issued to the debtor to protect him from subsequent collection of the full amount? Toward the end of the chapter, the concept of a loan guarantee is raised. The basic idea of a guarantee is mentioned in the Torah, but its application to a loan guarantee is not clear. One question that arises is: What is the legal relationship between the creditor and the guarantor? Is the guarantor obligated to repay the loan only if the debtor defaults, or can the creditor approach the guarantor directly? Other issues discussed include the following: Is a guarantor legally bound by merely stating he will serve as a guarantor, or must his commitment be recorded in writing? What is the precise formulation that obligates a guarantor to honor his pledge? Can property that a guarantor has sold to others subsequent to undertaking the guarantee be seized as repayment? Along with its analysis of these and similar topics, the Gemara addresses certain other subjects of a tangential nature, some of which are explored quite thoroughly.
גֵּט פָּשׁוּט – עֵדָיו מִתּוֹכוֹ. מְקוּשָּׁר – עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו.
א משנה גט (שטר) פשוט, כלומר, שטר רגיל שהוא פרוש לפנינו במרווח — עדיו מתוכו, שהעדים חותמים באותו צד שנכתב השטר, מתחת נוסח השטר. גט מקושר שכתיבתו נעשית בצורה מיוחדת בקיפולים ובקשרים — עדיו חותמים מאחוריו.
פָּשׁוּט – שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו, מְקוּשָּׁר – שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מְקוּשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ – כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ פָּשׁוּט. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.
שטר פשוט שכתבו עדיו מאחוריו, או שטר מקושר שכתבו עדיו מתוכו — שניהם פסולין. ואילו ר' חנינא בן גמליאל אומר: מקושר שכתבו עדיו מתוכו — כשר, מפני שיכול לעשותו פשוט על ידי שיתיר קשריו ויפתח אותו, ויהא זה שטר פשוט. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה.
גֵּט פָּשׁוּט – עֵדָיו בִּשְׁנַיִם, וּמְקוּשָּׁר – בִּשְׁלֹשָׁה. פָּשׁוּט שֶׁכָּתַב בּוֹ עֵד אֶחָד, וּמְקוּשָּׁר שֶׁכָּתַב בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין.
ועוד חילוק בין שני סוגי השטרות: גט פשוט — עדיו בשנים ודי בכך, ומקושר — בשלשה לפחות. פשוט שכתב בו עד אחד בלבד, ומקושר שכתב בו רק שני עדים — שניהם פסולין.
גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר קְרָא: ״שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ, וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם, וְהָעֵד עֵדִים״. ״שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר״ –
ב גמרא ושואלים: מנהני מילי [מניין הדברים הללו] שיש מיני שטרות שונים זה מזה? אמר ר' חנינא, שאמר קרא [הכתוב]: "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים" (ירמיהו לב, מד), וכך הוא מסביר: "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר"
זֶה פָּשׁוּט. ״וְחָתוֹם״ – זֶה מְקוּשָּׁר. ״וְהָעֵד״ – שְׁנַיִם, ״עֵדִים״ – שְׁלֹשָׁה. הָא כֵּיצַד? שְׁנַיִם לְפָשׁוּט, שְׁלֹשָׁה לִמְקוּשָּׁר.
זה שטר פשוט שהוא כעין ספר, העשוי כמגילה, "וחתום" שהוא קשור וצרור — זה שטר מקושר, "והעד" — הרי למדנו מכאן שנים עדים, שאין עדות בפחות משנים, "עדים" משמעו להוסיף — שלשה, הא [הרי] כיצד? שנים לפשוט, שלשה למקושר.
וְאֵיפוֹךְ אֲנָא! מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְרַבָּה בִּקְשָׁרָיו, נִתְרַבָּה בְּעֵדָיו.
ושואלים: וכיון שהדבר לא נתבאר בכתוב, ואיפוך אנא [ואהפוך אני] ואומר שבפשוט צריכים שלושה ובמקושר שנים! ומשיבים: מתוך שנתרבה ונשתנה המקושר על ידי קשריו, מסתבר לומר כי גם נתרבה בעדיו.
רַפְרָם אָמַר, מֵהָכָא: ״וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה, אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים, וְאֶת הַגָּלוּי״; ״וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה״ – זֶה פָּשׁוּט. ״אֶת הֶחָתוּם״ – זֶה מְקוּשָּׁר. ״וְאֶת הַגָּלוּי״ – זֶה פָּשׁוּט שֶׁבַּמְקוּשָּׁר.
רפרם אמר, יש ראיה לדבר מהכא [מכאן מכתוב זה]: "ואקח את ספר המקנה את החתום המצוה והחקים ואת הגלוי" (ירמיהו לב, יא), "ואקח את ספר המקנה" — זה שטר פשוט, "את החתום" — זה מקושר, "ואת הגלוי" — זה פשוט שבמקושר, כלומר, אותו חלק שבשטר המקושר שהוא פשוט,
״הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים״ – אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁבֵּין פָּשׁוּט לִמְקוּשָּׁר. הָא כֵּיצַד? זֶה עֵדָיו שְׁנַיִם, וְזֶה עֵדָיו שְׁלֹשָׁה; זֶה עֵדָיו מִתּוֹכוֹ, וְזֶה עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו.
"המצוה והחקים" — אלו דברים שמבדילים בהלכה בין פשוט למקושר, הא [הרי] כיצד? זה עדיו שנים וזה עדיו שלשה, זה עדיו מתוכו וזה עדיו מאחוריו.
וְאֵיפוֹךְ אֲנָא! מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְרַבָּה בִּקְשָׁרָיו, נִתְרַבָּה בְּעֵדָיו.
ושואלים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני] שהרי לא נתבאר בכתוב כיצד צריך לעשות בכל אחד משני השטרות הללו! ומשיבים: מתוך שנתרבה המקושר בקשריו נתרבה בעדיו.
רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר, מֵהָכָא: ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר״ – אִם תִּתְקַיֵּים עֵדוּתָן בִּשְׁנַיִם, לָמָּה פָּרַט לָךְ בִּשְׁלֹשָׁה? לוֹמַר לָךְ: שְׁנַיִם לְפָשׁוּט, שְׁלֹשָׁה לִמְקוּשָּׁר.
רמי בר יחזקאל אמר, מהכא [מכאן] יש רמז לדבר: "על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו), ויש לשאול: אם תתקיים עדותן בשנים, למה פרט לך הכתוב שהוא גם בשלשה? אלא לומר לך: שנים עדים לפשוט, שלשה עדים למקושר.
וְאֵיפוֹךְ אֲנָא! מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְרַבָּה בִּקְשָׁרָיו, נִתְרַבָּה בְּעֵדָיו.
ושואלים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני]! ומשיבים: מתוך שנתרבה המקושר בקשריו נתרבה גם בעדיו.
וְהָנֵי לְהָכִי הוּא דְּאָתוּ? כׇּל חַד וְחַד לְמִילְּתֵיהּ הוּא דַּאֲתָא – לְכִדְתַנְיָא: ״שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ, וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם״ – עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן. ״וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה״ – הָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה. ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים״ – לְהַקִּישׁ שְׁלֹשָׁה לִשְׁנַיִם, בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבָּנַן!
ומקשים על כולם: והני להכי הוא דאתו [ואלה הפסוקים הללו האם לכך הוא שבאו] ללמד על שטר פשוט ומקושר? והרי כל חד וחד [אחד ואחד] מהם למילתיה [לעניינו] המיוחד הוא דאתא [שבא], לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום" (ירמיהו לב, מד) — עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו] לעשות קנין שדות בשטר, כדי שתהיה ראיה קיימת לדבר. ומה שנאמר "ואקח את ספר המקנה" — הכי הוה [כך היה] מעשה. ומה שנאמר: "על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים" — הרי זה להקיש (להשוות) שלשה עדים לשנים, ובענין פלוגתא [המחלוקת] של ר' עקיבא ורבנן [וחכמים] בענין זה (במסכת מכות דף ה, ב), מה בדיוק מלמדנו ההיקש!
אֶלָּא מְקוּשָּׁר מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָאֵי אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.
אלא, יש לדחות את כל מה שאמרנו, ולומר כך: שטר מקושר הוא באמת מדרבנן [מדברי סופרים], שחכמים הם שתיקנו אותו, וקראי אסמכתא בעלמא [והמקראות שהביאו הם סמך, רמז בלבד].
וְטַעְמָא מַאי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מְקוּשָּׁר? אַתְרָא דְכָהֲנֵי הֲווֹ, וַהֲווֹ קָפְדִי טוּבָא וּמְגָרְשִׁי נָשַׁיְיהוּ; וְעָבְדִי רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא, אַדְּהָכִי וְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתַּיְיהוּ.
ושואלים: וטעמא מאי תקינו רבנן [ומה טעם תיקנו חכמים] גט מקושר? ומסבירים: אתרא דכהני הוו [מקום של כהנים היה], והוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו [והיו כועסים הרבה ומגרשים את נשיהם], וכהן הרי אסור בגרושה, ואף בגרושתו שלו. ואם יתחרט הכהן, לאחר שישכך כעסו, על שגירש את אשתו — שוב אין לו תקנה. ועבדי רבנן תקנתא [ולפיכך עשו חכמים תקנה] לכתוב סוג שטר מסובך כזה, אדהכי והכי מיתבא דעתייהו [שבין כך וכך תתיישב דעתם של הכהנים] ולא יגרשו.
הָתִינַח גִּיטִּין, שְׁטָרוֹת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּחַלֵּק בֵּין גִּיטִּין לִשְׁטָרוֹת.
ושואלים: התינח [זה נוח, מובן] בגיטין שיש טעם לעשותם מקושרים, אבל שטרות סתם מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: באמת בשטרות אחרים לא היה הדבר נחוץ, אלא כדי שלא תחלק בין גיטין לשטרות אחרים.
הֵיכָן עֵדִים חוֹתְמִין? רַב הוּנָא אָמַר: בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר. וְרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: אֲחוֹרֵי הַכְּתָב – וּכְנֶגֶד הַכְּתָב מִבַּחוּץ.
א ושואלים: היכן עדים חותמין בשטר מקושר? רב הונא אמר: בין קשר לקשר, ורב ירמיה בר אבא אמר: אחורי הכתב של השטר, מצדו האחורי, ויש להקפיד שתהיה החתימה בדיוק כנגד הכתב מבחוץ.
אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַב חִסְדָּא: לְרַב הוּנָא דְּאָמַר בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר – קָא סָלְקָא דַּעְתִּין בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר מִגַּוַּאי – וְהָא הָהוּא מְקוּשָּׁר דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְאָמַר רַבִּי: אֵין זְמַן בָּזֶה! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי לְרַבִּי: שֶׁמָּא בֵּין קְשָׁרָיו מוּבְלָע? פַּלְיֵיהּ, וְחַזְיֵיהּ. וְאִם אִיתָא, ״אֵין זְמַן בָּזֶה וְאֵין עֵדִים בָּזֶה״ מִיבַּעְיָא לֵיהּ!
אמר ליה [לו] רמי בר חמא לרב חסדא: לדעת רב הונא שאמר בין קשר לקשר, קא סלקא דעתין [עלה על דעתנו] לומר שהכוונה בין קשר לקשר מגואי [מבפנים], כלומר, בתוך החלק המקופל. ויש להקשות: והא [והרי] מעשה היה בההוא [באותו] שטר מקושר דקאתא לקמיה [שבא לפני] רבי, ואמר רבי בתמיהה: וכי אין כתוב הזמן בזה? אמר ליה [לו] ר' שמעון ברבי לרבי: שמא בין קשריו מובלע, כלומר, שמא בתוך הקשרים הללו כתבו את הזמן? פלייה וחזייה [פתח אותו וראה אותו], שאכן היה הזמן כתוב שם. ואם איתא [יש] מקום לדברי רב הונא שחותמים בין קשר לקשר: "אין זמן בזה ואין עדים בזה" מיבעיא ליה [צריך היה לו לומר], שהרי אף חתימות העדים מצויות בתוך הקשרים!
אֲמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר – מִגַּוַּאי? לָא, בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר – מֵאַבָּרַאי.
אמר ליה [לו]: מי סברת [האם סבור אתה] שחותם בין קשר לקשר מגואי [מבפנים] ואין החתימה נראית? לא, הכוונה היא: בין קשר לקשר מאבראי [מבחוץ].
וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא זַיֵּיף וְכָתֵב מַאי דְּבָעֵי, וַחֲתִימִי סָהֲדִי!
ושואלים: אם העדים חותמים מבחוץ (ולא בסוף נוסח השטר, כמו בשטר פשוט), והשטר כתוב מן הצד האחר — וניחוש דלמא זייף וכתב מאי דבעי [ונחשוש שמא לאחר שיחתמו העדים, יזייף האיש ויכתוב מה שהוא רוצה] בתוכו של השטר, וחתימי סהדי [והעדים כבר חתומים] על השטר!
דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״שָׁרִיר וְקַיָּים״.
ומשיבים: דכתיב ביה [שכתוב בו] בסוף כתיבת השטר נוסח האישור: "שריר וקיים", ורק לאחר שכתוב הנוסח כך, אז חותמים העדים.
וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא כָּתֵב מַאי דְּבָעֵי, וַהֲדַר כָּתֵב ״שָׁרִיר וְקַיָּים״ אַחֲרִינָא! חַד ״שָׁרִיר וְקַיָּים״ כָּתְבִינַן, תְּרֵי ״שָׁרִיר וְקַיָּים״ לָא כָּתְבִינַן.
ומקשים: וניחוש דלמא [ונחשוש שמא] לאחר שנכתב "שריר וקיים" וחתמו העדים כתב מאי דבעי [מה שהוא רוצה], והדר [ואחר כך] כתב "שריר וקיים" אחרינא [אחר] על התוספת שזייף והוסיף! ומשיבים: חד [אחד] "שריר וקיים" כתבינן [אנו כותבים] בשטר, תרי [שני] "שריר וקיים" לא כתבינן [כותבים אנו], ואם נכתב בו פעמיים — הרי החלק האחרון זיוף הוא.
וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא מָחֵיק לֵיהּ לְ״שָׁרִיר וְקַיָּים״, וְכָתַב מַאי דְּבָעֵי, וַהֲדַר כָּתֵב ״שָׁרִיר וְקַיָּים״! הָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תְּלוּיָה; מְקוּיֶּימֶת – כְּשֵׁרָה,
ומקשים: וליחוש דלמא מחיק ליה [ונחשוש שמא מחק] את "שריר וקיים" הראשון, וכתב מאי דבעי [מה שהוא רוצה], והדר [ואחר כך חזר] וכתב "שריר וקיים"! ומשיבים: שטר כזה, שנמחק וחזרו וכתבו בו — אין סומכים עליו כלל, הא [הרי] אמר ר' יוחנן: אם היתה תלויה, כלומר, מלה שטעה הסופר ודילג עליה, וכתב אותה בין השורות, אם היא מקויימת, שבסוף השטר כותב שהוסיפו בשטר מלה מסויימת — הרי זו כשרה,
מְחָק – פָּסוּל, וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּקוּיָּם.
מחק (מקום מחוק בשטר), ופעמים נכתב דבר במקום המחק — הרי הוא פסול, ואף על פי שהשטר מקוים אחר כך, שכתוב בו שמחקו וכתבו במקום המחק.
וְלֹא אָמְרוּ מְחָק פָּסוּל – אֶלָּא בִּמְקוֹם ״שָׁרִיר וְקַיָּים״, וּכְשִׁיעוּר ״שָׁרִיר וְקַיָּים״.
ולא אמרו מחק פסול — אלא במקום שהיה צריך כרגיל להיכתב בו "שריר וקיים", וכן כשהיה גודלו של המחק לפחות כשיעור "שריר וקיים".