(ל) וַיִּדַּ֨ר יִפְתָּ֥ח נֶ֛דֶר לַיהוה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָת֥וֹן תִּתֵּ֛ן אֶת־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן בְּיָדִֽי׃ (לא) וְהָיָ֣ה הַיּוֹצֵ֗א אֲשֶׁ֨ר יֵצֵ֜א מִדַּלְתֵ֤י בֵיתִי֙ לִקְרָאתִ֔י בְּשׁוּבִ֥י בְשָׁל֖וֹם מִבְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיָה֙ לַיהוה וְהַעֲלִיתִ֖יהוּ עֹלָֽה׃ {פ} (לב) וַיַּעֲבֹ֥ר יִפְתָּ֛ח אֶל־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן לְהִלָּ֣חֶם בָּ֑ם וַיִּתְּנֵ֥ם יהוה בְּיָדֽוֹ׃ (לג) וַיַּכֵּ֡ם מֵעֲרוֹעֵר֩ וְעַד־בֹּאֲךָ֨ מִנִּ֜ית עֶשְׂרִ֣ים עִ֗יר וְעַד֙ אָבֵ֣ל כְּרָמִ֔ים מַכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּכָּֽנְעוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ} (לד) וַיָּבֹ֨א יִפְתָּ֣ח הַמִּצְפָּה֮ אֶל־בֵּיתוֹ֒ וְהִנֵּ֤ה בִתּוֹ֙ יֹצֵ֣את לִקְרָאת֔וֹ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹל֑וֹת וְרַק֙ הִ֣יא יְחִידָ֔ה אֵֽין־ל֥וֹ מִמֶּ֛נּוּ בֵּ֖ן אוֹ־בַֽת׃ (לה) וַיְהִי֩ כִרְאוֹת֨וֹ אוֹתָ֜הּ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ אֲהָ֤הּ בִּתִּי֙ הַכְרֵ֣עַ הִכְרַעְתִּ֔נִי וְאַ֖תְּ הָיִ֣ית בְּעֹֽכְרָ֑י וְאָנֹכִ֗י פָּצִ֤יתִי פִי֙ אֶל־יהוה וְלֹ֥א אוּכַ֖ל לָשֽׁוּב׃ (לו) וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אָבִי֙ פָּצִ֤יתָה אֶת־פִּ֙יךָ֙ אֶל־יהוה עֲשֵׂ֣ה לִ֔י כַּאֲשֶׁ֖ר יָצָ֣א מִפִּ֑יךָ אַחֲרֵ֡י אֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְךָ֨ יהוה נְקָמ֛וֹת מֵאֹיְבֶ֖יךָ מִבְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ (לז) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אָבִ֔יהָ יֵעָ֥שֶׂה לִּ֖י הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה הַרְפֵּ֨ה מִמֶּ֜נִּי שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וְאֵֽלְכָה֙ וְיָרַדְתִּ֣י עַל־הֶהָרִ֔ים וְאֶבְכֶּה֙ עַל־בְּתוּלַ֔י אָנֹכִ֖י (ורעיתי) [וְרֵֽעוֹתָֽי]׃ (לח) וַיֹּ֣אמֶר לֵ֔כִי וַיִּשְׁלַ֥ח אוֹתָ֖הּ שְׁנֵ֣י חֳדָשִׁ֑ים וַתֵּ֤לֶךְ הִיא֙ וְרֵ֣עוֹתֶ֔יהָ וַתֵּ֥בְךְּ עַל־בְּתוּלֶ֖יהָ עַל־הֶֽהָרִֽים׃ (לט) וַיְהִ֞י מִקֵּ֣ץ ׀ שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וַתָּ֙שׇׁב֙ אֶל־אָבִ֔יהָ וַיַּ֣עַשׂ לָ֔הּ אֶת־נִדְר֖וֹ אֲשֶׁ֣ר נָדָ֑ר וְהִיא֙ לֹא־יָדְעָ֣ה אִ֔ישׁ וַתְּהִי־חֹ֖ק בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ (מ) מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֗ימָה תֵּלַ֙כְנָה֙ בְּנ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל לְתַנּ֕וֹת לְבַת־יִפְתָּ֖ח הַגִּלְעָדִ֑י אַרְבַּ֥עַת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃ {פ}
(30) And Jephthah made the following vow to GOD: “If You deliver the Ammonites into my hands, (31) then whatever comes out of the door of my house to meet me on my safe return from the Ammonites shall be GOD’s and shall be offered by me as a burnt offering.” (32) Jephthah crossed over to the Ammonites and attacked them, and GOD delivered them into his hands. (33) He utterly routed them—from Aroer as far as Minnith, twenty towns—all the way to Abel-cheramim. So the Ammonites submitted to the Israelites. (34) When Jephthah arrived at his home in Mizpah, there was his daughter coming out to meet him, with hand-drum and dance! She was an only child; he had no other son or daughter. (35) On seeing her, he rent his clothes and said, “Alas, daughter! You have brought me low; you have become my troubler! For I have uttered a vow to GOD and I cannot retract.” (36) “Father,” she said, “you have uttered a vow to GOD; do to me as you have vowed, seeing that GOD has vindicated you against your enemies, the Ammonites.” (37) She further said to her father, “Let this be done for me: let me be for two months, and I will go with my companions and lament upon the hills and there bewail my maidenhood.” (38) “Go,” he replied. He let her go for two months, and she and her companions went and bewailed her maidenhood upon the hills. (39) After two months’ time, she returned to her father, and he did to her as he had vowed. She had never known a man. So it became a custom in Israel (40) for the maidens of Israel to go every year, for four days in the year, and chant dirges for the daughter of Jephthah the Gileadite.
דָּבָר אַחֵר, אִישׁ כִּי יַפְלִיא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשׁוֹת. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם (משלי יא, ל). אִם יִהְיֶה אָדָם צַדִּיק, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא צַדִּיק וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם. אֶלָּא, פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים, זוֹ תּוֹרָה, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהוּא בֶּן תּוֹרָה, הוּא לָמֵד הֵיאַךְ לוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם. שֶׁאִם יִדֹּר לַעֲרֹךְ נְפָשׁוֹת, הוּא לָמֵד מִן הַתּוֹרָה הֵיאַךְ עוֹשֶׂה. וְאִם אֵין בְּיָדוֹ תּוֹרָה, אֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם. כֵּן אַתְּ מוֹצֵא בְּיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֶּן תּוֹרָה, אִבֵּד אֶת בִּתּוֹ. אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁנִּלְחַם עִם בְּנֵי עַמּוֹן, וְנָדַר בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר וְגוֹ', וְהָיָה הַיּוֹצֵא וְגוֹ', וְהָיָה לַיהוה וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה (שופטים יא, ל-לא). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה עָלָיו כַּעַס מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר, אִלּוּ יָצָא מִבֵּיתוֹ כֶּלֶב אוֹ חֲזִיר אוֹ גָּמָל, הָיָה מַקְרִיב אוֹתוֹ לְפָנַי. לְכָךְ זִמֵּן לוֹ בִּתּוֹ. כָּל כָּךְ לָמָּה. כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ כָּל הַנּוֹדְרִים, הִלְכוֹת נְדָרִים וְקוֹנָמוֹת, שֶׁלֹּא לִנְהֹג טָעוּת בַּנְּדָרִים. וְהִנֵּה בִּתּוֹ יוֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, וַיְהִי כִּרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וְיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִתִּי וְגוֹ', וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל יהוה וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב (שם פסוק לד-לה). וַהֲלֹא פִּנְחָס הָיָה שָׁם, וְהוּא אוֹמֵר לֹא אוּכַל לָשׁוּב. אֶלָּא פִּנְחָס אָמַר, אֲנִי כֹּהֵן גָּדוֹל בֶּן כֹּהֵן גָּדוֹל וְאֵיךְ אֵלֵךְ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ. יִפְתָּח אָמַר, אֲנִי רֹאשׁ שׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל רֹאשׁ הַקְּצִינִים, אַשְׁפִּיל עַצְמִי וְאֵלֵךְ אֵצֶל הֶדְיוֹט. מִבֵּין תַּרְוֵיהוֹן אַבְדַת הַהִיא עֲלוּבְתָּא מִן עָלְמָא. וּשְׁנֵיהֶם נִתְחַיְּבוּ בְּדָמֶיהָ. פִּנְחָס, נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, יִפְתָּח, נִתְפַּזְּרוּ עַצְמוֹתָיו, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִּלְעָד (שם יב, ז). כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ לְקָרְבָהּ, הָיְתָה בּוֹכָה לְפָנָיו. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ, אָבִי, יָצָאתִי לִקְרָאתְךָ בְּשִׂמְחָה וְאַתָּה שׁוֹחֵט אוֹתִי. שֶׁמָּא כָּתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נַפְשׁוֹת אָדָם. אֵין כְּתִיב בַּתּוֹרָה, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוה מִן הַבְּהֵמָה (ויקרא א, ב), מִן הַבְּהֵמָה וְלֹא מִן בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, נָדַרְתִּי, וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה. שֶׁמָּא כָּל הַנּוֹדֵר יָכֹל הוּא שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּם נִדְרוֹ. אָמְרָה לֵיהּ, וַהֲרֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁנָּדַר וְאָמַר, כָּל אֲשֶׁר תִּתֵּן לִי עַשֵּׂר וְגוֹ' (בראשית כח, כב), וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים, שֶׁמָּא הִקְרִיב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶחָד מֵהֶם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא חַנָּה, שֶׁאָמְרָה, וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, יהוה צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִּרְאֶה וְגוֹ' (ש״א א, יא), שֶׁמָּא הִקְרִיבָה אֶת בְּנָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אָמְרָה לוֹ: וְלֹא שָׁמַע לָהּ. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהּ, אָמְרָה לוֹ: הַנִּיחֵנִי וְאֵרֵד אֵצֶל בֵּית דִּין, שֶׁמָּא יִמְצְאוּ פֶּתַח לְנִדְרְךָ. שֶׁנֶּאֱמַר: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְגוֹ' (שופטים יא, לז). אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה, וְכִי יֵשׁ אָדָם יוֹרֵד עַל הֶהָרִים, וַהֲלֹא בְּנֵי אָדָם עוֹלִים לֶהָרִים. מַהוּ וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים. אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יהוה (מיכה ו, ב). הָלְכָה אֶצְלָם וְלֹא מָצְאוּ פֶּתַח לְיִפְתָּח לְהַתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ, בַּעֲוֹן אוֹתָן שֶׁשָּׁחַט מִשֵּׁבֶט אֶפְרָיִם. וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר, גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים מָטָר סוֹחֵף וְאֵין לָחֶם (משלי כח, ג). גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים, זֶה יִפְתָּח, שֶׁהָיָה רָשׁ בַּתּוֹרָה כִּגְרוּפוֹ שֶׁל שִׁקְמָה, שֶׁהָיָה עֹשֵׁק אֶת הַדַּלִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמֹר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן (שופטים יב, ו), וְהָיָה שׁוֹחֲטָן. לְפִיכָךְ, מָטָר סוֹחֵף וְאֵין לֶחֶם, שֶׁהָיָה לוֹ מִי שֶׁיַּתִּיר אֶת נִדְרוֹ, אֶלָּא וְאֵין לֶחֶם, שֶׁהֶעֱלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם אֶת הַהֲלָכָה, שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ פִּתְחוֹ לְהַתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ. עָלָה וּשְׁחָטָהּ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צֹוַחַת, נְפָשׁוֹת הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁתַּקְרִיב לְפָנַי אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִּבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי (ירמיה יט, ה). אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי לְאַבְרָהָם שֶׁיִּשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ, אֶלָּא אָמַרְתִּי לוֹ, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ (בראשית כב, יב), לְהוֹדִיעַ לְכָל הָאֻמּוֹת חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁלֹּא חָשַׂךְ אֶת יְחִידוֹ מִמֶּנִּי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאוֹ. וְלֹא דִּבַּרְתִּי לְיִפְתָּח לְהַקְרִיב אֶת בִּתּוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, דָּמִים הָיָה חַיָּב, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב בַּעֲרָכִין. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, וְלֹא כְּלוּם, שֶׁהִתְנָה עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַקְרִיב, וְלֹא הָיָה עָלָיו כְּלוּם. וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי, זֶה מֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב, שֶׁכָּתוּב בּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנָּפַל בְּיַד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה (מ״ב ג, כז). מִי גָּרַם לְמֵישַׁע שֶׁיַּקְרִיב אֶת בְּנוֹ. עַל שֶׁלֹּא הָיָה בֶּן תּוֹרָה. שֶׁאִלּוּ קָרָא בַּתּוֹרָה, לֹא אִבֵּד אֶת בְּנוֹ, שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, אִישׁ כִּי יַפְלִיא נֶדֶר, וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר, וְאִם נְקֵבָה הִיא וְגוֹ' (ויקרא כז, ב-ד). הֱוֵי, וְלוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם (משלי יא, ל).
Another interpretation (of Lev. 27:2) “When anyone explicitly vows […]”: This text is related (to Prov. 11:30), “The fruit of the righteous is a tree of life, but a wise person acquires lives (npshwt).” If a person is righteous, and does not occupy himself with Torah, even though he is righteous, he has nothing in his possession. Rather, “The fruit of the righteous is a tree of life”; this refers to the Torah. Because when one is a Torah scholar (literally, child of Torah), he learns how one acquires lives (npshwt), as stated (ibid.), “but a wise person acquires lives.” As if he makes a vow for the value of human beings, he would have learned what to do from the Torah. But if he does not have Torah in his possession, he has nothing in his possession. And so you find in the case of Jephthah the Gileadite, because he was not a Torah scholar, he lost his daughter. When? In the time that he fought with the Children of Ammon and made a vow at that time, as stated (in Jud. 11:30-31), “Then Jephthah made a vow to the Lord, [and said, ‘If You indeed give the Children of Ammon into my hand;] Then it shall be that whatever comes forth…, shall belong to the Lord, and I will offer it up as a burnt offering.’” At that time the Holy One, blessed be He, was angry with him. The Holy One, blessed be He, said, “If there had come out from his house a dog, a pig, or a camel, he would have offered it to Me.” Hence He summoned his daughter to him. And why so much? So that all those that vow will learn the laws of vows and abnegations. [And the result was (in Jud. 11:34-35),] “and there was his daughter coming out to greet him [….] And it came to pass, when he saw her, that he rent his clothes […].” But was not Phinehas there? And still he said (in vs. 35), “and I cannot retract?” However, Phinehas had said, “I am a high priest and the son of a high priest. Shall I humble myself and go to an ignoramus ('am ha'arets)?” [And] Jephthah said, “I am head of the tribes of Israel and head of the magistrates. Shall I humble myself and go to a commoner?” Between the two of them that poor woman perished from the world; so the two of them were liable for her blood. In the case of Phinehas, the holy spirit left him. In the case of Jephthah, his bones were scattered, as stated (in Jud. 12:7), “and he was buried in the cities of Gilead.” When he sought to sacrifice her, she cried in front of him. His daughter said to him, “My father, I came out to greet you in joy, and [now] you slaughter me? Is it perhaps that the Holy One, blessed be He, wrote in the Torah that Israel offer the lives (npshwt) of people in front of the Holy One, blessed be He? And is it not written (in Lev. 1:2), ‘When one of you presents an offering to the Lord from the beasts.’ ‘From the beasts’ and not from people?” He said to her, “My daughter, I made a vow (in Jud. 11:31), ‘Then it shall be that whatever comes forth […].’ Is it possible that anyone who makes a vow does not have to fulfill his vow?” She said to him, “Behold, when our father Jacob made a vow (in Gen. 28:22), ‘and of all that You give me, I will surely set aside a tithe for You’; when the Holy One, blessed be He, gave him twelve sons, did he ever offer up one of them as a sacrifice? Moreover, does not Hannah [do likewise], when she makes a vow and says (as reported in I Sam. 1:11), ‘And she made a vow and said, “Lord of hosts, if You will surely see… [then I will give him to the Lord all the days of his life].”’ Did she ever offer up her son as a sacrifice to the Holy One, blessed be He?” All these things she said to him, but he did not heed her. When she saw that he did not heed her, she said to him, “Let me go to a court of law. Perhaps one of them will find a loophole for your words.” Thus it is stated (in Jud. 11:37), “leave me alone for two months, so that I may go and come down to the mountains.” R. Zechariah said, “Is there anyone who comes down to the mountains? Does not one go up to the mountains? So what is the meaning of ‘and come down to the mountains?’ These represent the Sanhedrin, as in the usage (of Micah 6:2), ‘Hear, O mountains, the lawsuit of the Lord.’” She went to them, but they did not find a loophole for undoing his vow, because of the sin of those that he slaughtered from the tribe of Ephraim. So it is with reference to him that Scripture has said (in Prov. 28:3), “A poor man who exploits the indigent is a torrential rain which leaves no bread.” “A poor man who exploits the indigent.” This is referring to Jephthah; since he was poor in Torah like a [mere] sycamore shoot. (Prov. 28:3, cont.:) “Who exploits the indigent,” since he exploited the indigent, when he said [to the men of Ephraim] (in Jud. 12:6), “Say, ‘Shibboleth’; and he said, ‘Sibboleth,’ not being able to pronounce it correctly.” Then he slaughtered him. Therefore, he is (according to Prov. 28:3, cont.) “a torrential rain, and there is no bread,” in that he had someone who would undo his vow; however (ibid., cont.), “there is no bread,” in that the Holy One, blessed be He, had taken away the halakhah from them, so that they would not find [a loophole] for undoing his vow. When they did not find [a loophole] for undoing his vow, he went up and slaughtered her before the Holy One, blessed be He. Then the holy spirit proclaimed, “Did I desire you to sacrifice lives (npshwt) to Me, [lives] (according to Jer. 19:5), ‘which I never commanded, never spoke for, and which never entered My mind.’” “Which I never commanded” Abraham, that he slaughter his son. Instead I said to him (in Gen. 22:12), “Do not raise your hand against the lad.” [This was] in order to make known Abraham’s love [of God] to the nations of the world, that he did not spare his only one from Me and carried out the will of his Maker. (Jer 19:5 cont.:) “Never spoke” to Jephthah to offer up his daughter as a sacrifice to Me. Rabbi Johanan and R. Simeon ben Laqish [differed on the matter]. Rabbi Johanan says, “He was liable for money [in order to fulfill his vow], like the matter is written in Arakhin.” And R. Simoen ben Laquish said, “[He was liable for] nothing, as he made a stipulation about something that is impossible to sacrifice, and [so] there was no [liability] upon him.” “And which never entered my mind,” this is referring to Misha the king of Moab, about whom it is written that when he fell into the hand of the king of Israel (in II Kings 3:27), “And he took his firstborn son, who would become king in his stead, and offered him up as a burnt offering upon the wall.” What caused Misha to sacrifice his son? Because he was not a Torah scholar; for if he had read the Torah, he would not have lost his son, since it is written (in Lev 27:2-4) “When anyone explicitly vows [to the Lord the value of human beings (npshwt)] And the value of a male shall be […]. And if it is a female….” Ergo (in Prov. 11:30), “but a wise person acquires lives (npshwt).”
ותהי חק. גזרו שלא יעשה אדם עוד כן, שאלו הלך אצל פנחס, או הוא בא אצלו, היה מתיר לו נדרו, עמדו בגדולתן, ומבין שניהם אבדה, ונפרע מהם, פנחס נסתלקה שכינה הימנו, שנאמר בדברי הימים (א ט כ): לפנים יהוה עמו, למדנו שבסופו אינו עמו, ויפתח הוכה בשחין וניפול אברים, שנאמר (לקמן יב ז): ויקבר בערי גלעד. ויש עוד לפתור: ותהי חק בישראל. מחובר למקרא שלאחריו:
She became the subject of a law. Legislation was enacted prohibiting any repetition of this, for, had he approached Pinchos, or had Pinchos approached him, he would have released him from his vow. But they refused to humble themselves, and were, thus, both responsible for her ruin. They were punished. The Divine Presence departed from Pinchos, as it is said in Divrei Hayamim, "Adonoy was with him previously." We learn that he was not with him later. And Yiftoch was afflicted with ulcerations and the loss of his limbs, as it is said, "He was buried in the cities of Gilod." Another interpretation: "She became the subject of a law in Yisroel" relates to the following passage.
ויעש לה את נדרו אשר נדר. שעשה לה בית והכניסה שם והיתה שם פרושה מבני אדם ומדרכי העולם והיה חק בישראל כי משנה לשנה היו הולכות אליה בנות ישראל:
לתנות לה. כלומר לקונן ולבכות על בתוליה עמה כתרגומו לאלאה ותרגום ויקונן המלך ואלא מלכא או פירוש לתנות להשיחה ולנחמה ארבעה ימים כי כל השנה היתה מתבודדת כמו האנשים הפרושים הסגורים בבתים והחק הזה עשו עמה כל ימי חייה ומה שאמר ותהי חק לשון נקבה ר"ל הליכת בנות ישראל היתה לחק בכל שנה וי"ת והות לגזרה בישראל בדיל דלא לאסקא גבר ית בריה וית ברתיה וגו' ומצאנו בזה מחלוקת רז"ל אמרו וכי נדר היה רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש רבי יוחנן אמר דמים היה חייב וריש לקיש אמר אפילו דמים לא היה חייב דתנינן אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה ולא היה שם פנחס שיתיר לו נדרו כלומר שיאמר לו כי בדמים היה פטור אמר פנחס הוא צריך לי יבא אצלי ויפתח אמר ראש קציני ישראל אני ואלך אצלו בין דין לדין אבדה הנערה ושניהם נענשו יפתח בנשילת אברים מת שנאמר ויקבר בערי גלעד פנחס נסתלקה ממנו רוח הקדש שנאמר ופנחס בן אלעזר הכהן נגיד היה עליהם הוא עליהם אין כתיב כאן אלא היה עליהם לפנים יהוה עמו עכשיו לא היה עמו, ראינו מדבריהם כי מה שעשה יפתח בטעות עשה והיה הוא סבור שנדרו היה נדר כמו שאמר ואנכי פציתי פי אל יהוה ולא אוכל לשוב ובתו גם כן רצתה בדברו כי חשבה גם כן שנדרו היה נדר כמו שאמרה פצית את פיך אל יהוה עשה לי כאשר יצא מפיך:
והנה היוצא מדלתי ביתו יהיה בהכרח בעל החיים ואם היה ממין האדם יהיה ליהוה ויהיה מיוחד לעבודת הש"י לבד ואם יהיה זכר לא יצטרך שיהיה פרוש מן האשה כי כבר יהיה מיוחד לעבודת הש"י בזולת זה האופן כמו שנמצא בכהנים ובלוים ומצאנו ג"כ זה הלשון בשמואל עם לקחו אשה והולידו בנים ממנה ואמנם אם היתה אשה יחוייב שתהיה פרושה מאיש שאם היה לה בעל לא תהיה מיוחדת לעבודת הש"י אבל תעבוד על זה בעלה כמשפט הנשים הנשואות ולזה קרע יפתח את בגדיו בראותו בתו יוצאה לקראתו כי זה הנדר יחייב שלא תהיה לאיש ידמה שעשה לה יפתח בית מחוץ לא ראתה אדם בו ולא אשה וישבה שם אך המתין לה שנים חדשים תלך בהם עם רעותיה לבכות על בתוליה על ההרים ובזה הזמן הסגירה בבית הוא ולא היתה רואה אפילו אשה שם זולתי ארבעה ימים בשנה שהיה חק לישראל שתלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח על בתוליה והיא היתה פרושה מאיש כל ימיה. וראוי שנעיין במה שאמר יפתח זה שלש מאות שנה עברו מעת שכבשו הארץ ההיא עד התחלת שנות יפתח ונעיין עם זה במה שנאמר בבנין הבית שהיה בת"פ שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים וזה ממה שיחייב שלא היה מעת צמיחת יפתח עד בנין הבית כי אם ק"מ שנה ואם חקרנו בזה נמצא בו יותר וזה שכשנקבץ שנות יפתח ואבצן ואילון ועבדון יהיו ל"ח ואם נקבץ עם זה שנות השעבוד ביד פלשתים שהיו מ' שנה עם שנות שמשון שהם כ' שנה ושנות עלי ושנות שמואל ושאול שהם י"ג שנה ושנות דוד ושלמה עד בנין הבית שהם מ"ג שנה יהיו קפ"ו שנים ואם אמרנו ששנות השעבוד ביד פלשתים נכללו בשנות שמשון ועלי עדיין יהיו נוספים ז' שנה ועוד כי יתכן שכבר התחילה השעבוד קודם הריון שמשון אחר שכבר נראה המלאך אל האשה ואמר לה והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים, וידמה שנאמר בהיתר זה כי ישראל היו ביד פלשתים גם בימי יפתח ובימי השופטים הבאים אחריו אלא שלא היו פלשתים עדיין מושלים בישראל אך היו מתגברין עליהם במלחמותיהם ולזה ספר קודם צמיחת יפתח שכבר מכרם הש"י ביד פלשתים ובימיהם היה הריון שמשון והתחיל השעבוד להיות פלשתים מושלים בישראל סביב צמיחת ממשלת שמשון ולזה אמרו ישראל לשמשון הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים ועכ"ז הנה יהיו שם ז' שנים נוספות ואפשר שנאמר כי אלו הז' שנים היו חסרים מהג' מאות שנה שאמר יפתח והנה אמר על דרך הקירוב ג' מאות שנה כי לא חשש לז' שנים החסרות מזה והנה ימצא זה מסכים על האופן שפירשנו בשנניח שיהושע והזקנים פרנסו ישראל כ"ז שנה ואחר פרנס עתניאל בן קנז ישראל מ' שנה עד שנות השעבוד ופרנס אהוד את ישראל עד פ' שנה עד שנות השעבוד ופרנסו דבורה וברק את ישראל מ' שנה עד שנות השעבוד ופרנס ירובעל את ישראל עד מ' שנה עד שנות השעבוד ופרנס אבימלך את ישראל ג' שנים ותולע אחריו כ"ג שנה ויאיר כ"ב שנה וי"ח שנות השעבוד הרי רצ"ג שנים וכשנחבר אליהם מ' שנה מעת יציאת מצרים עד כבישת הארץ ההיא וקמ"ז שנה מצמיחת יפתח עד בנין הבית יהיה הכל ת"פ שנה ואם נפל ספק מתי היה פסל מיכה וענין פילגש בגבעה שסיפר שם שהיו בעת שלא היה מושל בישראל איש הישר בעיניו יעשה ולזה יחשב שיהיה בין שמשון ובין עלי זמן בלתי קצר עמדו בו ישראל בזולת שופט הנה נתיר זה הספק בשנאמר שזה היה בשנות השעבוד שזכרנו שלא היה שופט אם קודם צמיחת עתניאל בן קנז או קודם צמיחת אהוד או קודם צמיחת זולתם מן השופטים בשנות השעבוד שלא היה בישראל מושל וכבר נאמר בזה עוד בע"ה בהגיענו לשם ואפשר שנאמר שמה שאמר יפתח שלש מאות שנה היה אמת בלא שום קירוב אך נבלעו קצת משנות שמשון בשנות עלי שהרי בסוף היה יושב שמשון בארץ פלשתים ויתכן שאז היה שופט עלי ונחשבו אותם השנים בשנות שמשון כי הוא היה שופט אותם אם היה עומד אצלם והנה נבאר עוד זה בהגיענו שם בע"ה ונשוב למה שהיינו בו מביאור אלו הדברים:
וזכר שעשתה כן ושאחר החדשים ההם עשה לה יפתח את נדרו, והוא מה שיזכור מיד, ר"ל (לט) שהיא לא ידעה איש, אבל ישבה בפרישות ולא ראתה אדם עוד כל ימיה, ואמרו ותהי חק בישראל, הוא מה שיזכור אחריו, שהיה חק ומנהג בישראל (מ) שמימים ימימה, רוצה לומר בכל שנה ושנה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח ארבעה ימים בשנה, ואין כוונת המאמר שהיה המנהג הזה בכל הדורות, אבל בימיה כל עוד היותה בבית הפרישות תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח, רוצה לומר לדבר עמה ולתנות על בתוליה, וידמה שלא היו רואות אותה אף הנשים, אבל היו הולכות שמה ושומעות דבריה ומקוננות עמה על פרישותה, או היו מנחמות אותה ומשיחות עמה ארבעה ימים בשנה, וזהו הנראה מפשטי הכתובים, והותרה השאלה החמשית: ואמנם יונתן נמשך לדעת המדרש (ב"ר פר' ס' דף ס"ו ע"ב) שיפתח העלה את בתו עולה ליהוה ונפל על זה שם מחלוקת לחז"ל, ר' יוחנן אומר יפתח טעה ודמים היה חייב, וריש לקיש אמר אפילו דמים לא היה חייב, דתנינן אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום אלו עולה, לא אמר כלום, אמר הרי אלו לעולה, ימכרו ויביא בדמיהם עולה. ולא היה שם פנחס שיתיר לו את נדרו ושיאמר לו שבדמים יפטר? אלא אמר פנחס יפתח הוא צריך לי והוא יבא אצלי, ויפתח אמר אני קצין וראש ישראל הוא יבא אצלי, ובין כך ובין כך אבדה הנערה. ושניהם נענשו, נענש יפתח בנטילת איברים שהוכה בשחין ונפל איברים אברים, שנא' (בס' י"ב ז') ויקבר בערי הגלעד, שהיה נופל ממנו אבר אבר והיה נקבר בעיר שהיה נופל שם, ונענש פנחס שנסתלקה ממנו רוח הקדש, שנא' (דברי הימים א' ט' כ') ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם, נגיד הוא עליהם לא נאמר, אלא היה עליהם, ונאמר שם עליו לפנים יהוה עמו, מכלל שענש ולא היה יהוה עמו. הנה ביארו שיפתח עשה בתו עולה ושבטעות עשאו, ושבתו גם כן טעה בחשבה שכך היה הדין, ואשר כתבתי כפי הפשט הוא הנכון והמתישב בפשטי הכתובים:
ויעש לה וגו׳. הפרישה מבני אדם לשבת בודדה עוסקת בעבודת יהוה, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (תענית ד א) שנדר להקריב עולה את כל היוצא וכו׳, וכן עשה נדרו:
And he did to her [as he had vowed]. She separated from human company to live alone, busy with the worship of God. And our teachers of blessed memory have said (Ta'anit 4a) that he vowed to sacrifice as a burnt offering all that came out of his house, and so he performed his vow.
ויעש לה את נדרו כו' והיא לא ידעה איש: בזה עשה לה נדרה במה שלא ידעה איש ונשארה צרורה עגונה עד מותה, והיה זה מצוה לפי דעתו. ודעת חז"ל שהעלה עולה ממש.
