שְׁלַחוּ מִתָּם: בֵּן שֶׁלָּוָה בְּנִכְסֵי אָבִיו בְּחַיֵּי אָבִיו, וָמֵת – בְּנוֹ מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. וְזוֹ הִיא שֶׁקָּשָׁה בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת. לָוָה – מַאי מַפֵּיק? וְעוֹד, לָקוֹחוֹת מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי
ה שלחו מתם [משם, מארץ ישראל] הלכה זו: בן שלוה בנכסי אביו בחיי אביו, ומת האב — בנו מוציא מיד הלקוחות, והלכה זו היא שקשה בדיני ממונות שהסברה בה קשה, אף שברור שהיא הלכה פסוקה. ועל עצם ההלכה תוהים: אם הבן לוה מנכסי האב מאי מפיק [מה יש לו להוציא]? שהרי הוא צריך לשלם ולא לקבל! ועוד, לקוחות מאי עבידתיה [מה מעשיהם], הרי לא נזכרו כאן כלל לקוחות! אלא אי איתמר [אם נאמר] הדבר, הכי [כך]
אִיתְּמַר: בֵּן שֶׁמָּכַר בְּנִכְסֵי אָבִיו בְּחַיֵּי אָבִיו, וָמֵת – בְּנוֹ מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. וְזוֹ הִיא שֶׁקָּשָׁה בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת – וְלֵימְרוּ לֵיהּ: אֲבוּךְ מְזַבֵּין, וְאַתְּ מַפֵּיק?!
איתמר [נאמר]: בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו, ומת הבן, ואחר כך מת אביו — בנו של אותו בן מוציא את הנכסים שמכר אביו מיד הלקוחות. וזו היא שקשה בדיני ממונות, ומה הקושי? ולימרו ליה [ושיאמרו לו] הקונים: אבוך מזבין ואת מפיק [אביך מוכר ואתה מוציא]?!
וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא מָצֵי אָמַר: מִכֹּחַ אֲבוּהּ דְּאַבָּא קָאָתֵינָא – תִּדַּע, דִּכְתִיב: ״תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ, תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכׇל הָאָרֶץ״!
ושואלים: ומאי קושיא [ומה הקושי]? דלמא מצי אמר [שמא יכול הוא לומר]: מכח אבוה דאבא קאתינא [אביו של אבי אני בא], שאני יורש אותו. תדע שכן הוא, דכתיב [שנאמר]: "תחת אבתיך יהיו בניך תשיתמו לשרים בכל הארץ" (תהלים מה, יז)!
אֶלָּא אִי קַשְׁיָא, הָא קַשְׁיָא – בֵּן בְּכוֹר שֶׁמָּכַר חֵלֶק בְּכוֹרָה בְּחַיֵּי אָבִיו, וָמֵת בְּחַיֵּי אָבִיו – בְּנוֹ מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. וְזוֹ הִיא שֶׁקָּשָׁה בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת – אֲבוּהּ מְזַבֵּין, אִיהוּ מַפֵּיק?! וְכִי תֵּימָא, הָכָא נָמֵי אָמַר: מִכֹּחַ אֲבוּהּ דְּאַבָּא קָאָתֵינָא; אִי מִכֹּחַ אֲבוּהּ דְּאַבָּא קָא אָתְיָא, בְּחֵלֶק בְּכוֹרָה מַאי עֲבִידְתֵּיהּ?
אלא אי קשיא [אם קשה] דבר בדיני ממונות, הא קשיא [זה מה שקשה]: בן בכור שמכר חלק בכורה שלו בחיי אביו, ומת בחיי אביו — בנו מוציא את החלק הזה מיד הלקוחות. וזו היא שקשה בדיני ממונות שכן אבוה מזבין, איהו מפיק [אביו מוכר, והוא מוציא]? וכי תימא, הכא נמי אמר [ואם תאמר, כאן גם כן הוא אומר]: מכח אבוה דאבא קאתינא [אבי אבא אני בא], אם כן, אי [אם] מכח אבוה דאבא קא אתיא [אבי אבא הוא בא], בחלק בכורה מאי עבידתיה [מה מעשיו]?
וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא מָצֵי אֲמַר: מִכֹּחַ אֲבוּהּ דְּאַבָּא קָאָתֵינָא – וּבִמְקוֹם אָב קָאֵימְנָא!
ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושי]? דלמא מצי אמר [שמא יכול הוא לומר]: מכח אבוה דאבא קאתינא [מכוח אבי אבא אני בא] ובמקום אב קאימנא [אני עומד]!
אֶלָּא אִי קַשְׁיָא, הָא קַשְׁיָא – הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת בִּשְׁטָר עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה גַּזְלָן, וְנַעֲשָׂה גַּזְלָן – הוּא אֵינוֹ מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ, אֲבָל אֲחֵרִים מְעִידִין. הַשְׁתָּא אִיהוּ לָא מְהֵימַן, אַחְרִינֵי מְהֵימְנִי?! וְזוֹ הִיא שֶׁקָּשָׁה בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת.
אלא אי קשיא, הא קשיא [אם קשה, זה מה שקשה]: מי שהיה יודע לו עדות בשטר, כלומר, היה חתום כעד על שטר של חבירו עד שלא (טרם) נעשה אותו עד גזלן, ונעשה לאחר מכן גזלן ואז הוא נפסל לכל עדות — הוא עצמו אינו מעיד על כתב ידו לומר שכתב ידו הוא זה, על מנת לקיים את השטר, שהרי הוא עתה פסול לעדות, אבל אחרים מעידין שזה כתב ידו; והקושי הוא: השתא [עכשיו, הרי] איהו [הוא] עצמו לא מהימן [נאמן], אף שהוא יודע בוודאות, אחריני מהימני [אחרים נאמנים]?! וזו היא שקשה בדיני ממונות.
מַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא כְּגוֹן שֶׁהוּחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין!
ותוהים: מאי קושיא [מה הקושי בזה]? דלמא [שמא] מדובר בהלכה זו, כגון שהוחזק כבר כתב ידו בבית דין לפני שנפסל, ועדות העדים היא רק לאשר שהוחזק בבית דין!
אֶלָּא אִי קַשְׁיָא, הָא קַשְׁיָא – הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת בִּשְׁטָר עַד שֶׁלֹּא תִּפּוֹל לוֹ בִּירוּשָּׁה; הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְקַיֵּים כְּתַב יָדוֹ, אֲבָל אֲחֵרִים יְכוֹלִין לְקַיֵּים כְּתַב יָדוֹ. וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא הָכָא נָמֵי, כְּגוֹן שֶׁהוּחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין!
אלא אי קשיא הא קשיא [אם קשה זה מה שקשה]: היה יודע לו לחבירו עדות בשטר על קרקע מסויימת עד שלא תפול לו בירושה, ואחר כך נפלה לו בירושה, ונעשה נוגע בדבר באותו שטר — הוא אינו יכול לקיים כתב ידו, אבל אחרים יכולין לקיים כתב ידו. ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושי]? דלמא הכא נמי [שמא כאן גם כן] מדובר כגון שהוחזק כתב ידו בבית דין כשלא היה נוגע בדבר!
אֶלָּא אִי קַשְׁיָא, הָא קַשְׁיָא – הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ בְּעֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ – הוּא אֵינוֹ מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ, אֲבָל אֲחֵרִים מְעִידִין. הוּא לָא מְהֵימַן, אַחְרִינֵי מְהֵימְנִי?!
אלא אי קשיא הא קשיא [אם קשה זה מה שקשה]: היה יודע לו בעדות בשטר עד שלא נעשה חתנו, ונעשה חתנו — הוא אינו מעיד על כתב ידו, לפי שעכשיו הוא פסול להעיד לו, כקרובו, אבל אחרים מעידין. ויש לתמוה: הוא לא מהימן [נאמן], אחריני מהימני [אחרים נאמנים]?
וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי – כְּגוֹן שֶׁהוּחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין, וְהָא אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוּחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין!
וכי תימא הכא נמי [ואם תאמר כי כאן גם כן] מדובר כגון שהוחזק כתב ידו בבית דין, והא [והרי] אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אחרים מעידים על כתב ידו אף על פי שלא הוחזק כתב ידו בבית דין!
וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא גְּזֵירַת מֶלֶךְ הִיא, דְּאִיהוּ לָא מְהֵימַן, וְאַחְרִינֵי מְהֵימְנִי – וְלָאו מִשּׁוּם דִּמְשַׁקַּר! דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לְחוֹתְנָם – מִשּׁוּם דְּלָא מְהֵימְנִי הוּא?! אֶלָּא גְּזֵירַת מֶלֶךְ הוּא שֶׁלֹּא יָעִידוּ לָהֶם, הָכָא נָמֵי – גְּזֵירַת מֶלֶךְ הוּא שֶׁלֹּא יָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ לְחוֹתְנוֹ!
ומשיבים: ומאי קושיא [ומה הקושי בדבר]? דלמא [שמא] ההלכה שאינו יכול להעיד עכשיו לחותנו גזירת מלך היא דאיהו [שהוא] לא מהימן [נאמן] ואחריני מהימני [ואולם אחרים נאמנים], ולאו [ואין זה] משום שחושדים בו שהוא משקר! דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], משה ואהרן שהם היו פסולים להעיד לחותנם, וכי משום דלא מהימני [שאינם נאמנים] הוא, שחושדים בהם שהם משקרים? אלא גזירת מלך הוא שלא יעידו להם הקרובים זה לזה, הכא נמי [כאן גם כן] גזירת מלך הוא שלא יעיד על כתב ידו לחותנו!
אֶלָּא לְעוֹלָם כִּדְאָמְרִינַן מֵעִיקָּרָא, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ ״תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ״ – הָהוּא בִּבְרָכָה כְּתִיב.
אלא, לעולם יש לחזור ולומר כדאמרינן מעיקרא [כפי שאמרנו מתחילה], שהערה זו, "וזו היא שקשה בדיני ממונות", נאמרה על ההלכה שמי שמכר נכסי אביו ומת, שבנו מוציא מן הלקוחות. ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך שאין קושי בדבר, שהרי כתוב: "תחת אבתיך יהיו בניך"! באמת אין משם ראיה, כי ההוא אותו פסוק בברכה כתיב [נאמר], ואינו בא לקבוע הלכה.
וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ בִּבְרָכָה כְּתִיב –אֲבָל לְעִנְיַן דִּינָא לָא?!
ומקשים: ומי מצית אמרת [והאם יכול אתה לומר] כי בברכה בלבד כתיב [הוא שנאמר], אבל לענין דינא [דין] לא?
וְהָתַנְיָא: נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אָבִיו, עָלָיו וְעַל מוֹרִישָׁיו; וְהָיְתָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב; יוֹרְשֵׁי הָאָב אוֹמְרִים: הַבֵּן מֵת רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב; וּבַעַל חוֹב אוֹמֵר: הָאָב מֵת רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן.
והתניא [והרי שנינו במשנה]: נפל הבית עליו ועל אביו, או עליו ועל מורישיו האחרים, ומתו כולם, ולא ידוע מי מהם מת קודם, והיתה עליו על הבן כתובת אשה ובעל חוב, יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון לפני שמת האב, ואביו ירש אותו, ואחר כך מת האב, ולכן אנו יורשים את כל הנכסים. ובעל חוב אומר: האב מת ראשון ואחר כך מת הבן, והוא ירש את אביו, ואנו יכולים לגבות מרכוש זה.
מַאי, לָאו ״יוֹרְשֵׁי הָאָב״ – בְּנֵי, ״מוֹרִישָׁיו״ – אַחֵי? וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָא מָצֵי אֲמַר ״מִכֹּחַ אֲבוּהּ דְּאַבָּא קָאָתֵינָא״, דְּכִי כְּתִיב: ״תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ״ – בִּבְרָכָה כְּתִיב; כִּי מֵת הַבֵּן וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב – מַאי הָוֵי? נֵימָא לְהוּ בַּעַל חוֹב: יְרוּשַּׁת אֲבוּהוֹן קָא שָׁקֵילְנָא!
מאי לאו [האם אין] הכוונה ב"יורשי האב" — לבני [בנים] של אותו בן שמת, ו"מורישיו" הם אחי [אחיו] של הבן. ואי סלקא דעתך לא מצי אמר "מכח אבוה דאבא קאתינא" [ואם עולה על דעתך שאין הנכד יכול לומר "מכוח אבי אבא אני בא"], דכי כתיב [לפי שכאשר נאמר]: "תחת אבתיך יהיו בניך" — בברכה בלבד כתיב [נאמר], אם כן, כי [כאשר] מת הבן ואחר כך מת האב מאי הוי [מה נהיה, מה בכך] שהבן מת ראשון ואחר כך האב? נימא להו [שיאמר להם] בעל חוב לבני הבן: את ירושת אבוהון קא שקילנא [אביהם אני לוקח], שהרי לדרך זאת מכוח אביהם הם יורשים!
לָא; ״יוֹרְשֵׁי הָאָב״ – אֶחָיו, ״מוֹרִישָׁיו״ – אַחֵי דַּאֲבוּהּ.
ודוחים: לא, יורשי האב האמורים כאן הם אחיו של הבן, והם בוודאי יורשים מכוחו של האב. מורישיו האמורים כאן הם אחי דאבוה [אביו], ולפיכך אין להביא מכאן הוכחה שהנכד יורש במישרין את אבי אביו.
בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: בֵּן, מַהוּ שֶׁיִּירַשׁ אֶת אִמּוֹ בַּקֶּבֶר – לְהַנְחִיל לָאַחִין מִן הָאָב? אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת, תְּנֵיתוּהָ: הָאָב שֶׁנִּשְׁבָּה, וּמֵת בְּנוֹ בַּמְּדִינָה; וּבֵן שֶׁנִּשְׁבָּה, וּמֵת אָבִיו בַּמְּדִינָה – יוֹרְשֵׁי הָאָב וְיוֹרְשֵׁי הַבֵּן יַחְלוֹקוּ.
א בעו מיניה [שאלו אותו] מרב ששת: בן מהו הדין לענין שיירש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב? כלומר, אם מת הבן ואימו מתה אחריו, האם נאמר שהבן הזה נחשב כזוכה בירושת אימו, הגם שהוא כבר מת וטמון בקבר. וכיון שזכות הירושה מגיעה אליו, הרי אחיו מן האב, למרות שאינם בני אותה אם, יורשים אותו? אמר להו [להם] רב ששת, תניתוה [כבר שניתם אותה] בברייתא: האב שנשבה ומת בשבי בתאריך לא ידוע, ומת בנו במדינה, כלומר, לפנינו. וכן במקרה הפוך, בן שנשבה ומת אביו במדינה, ובשני האופנים הללו לא ברור מי מת קודם — יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו.
הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא כִּדְקָתָנֵי, הֵי נִינְהוּ יוֹרְשֵׁי הָאָב וְהֵי נִינְהוּ יוֹרְשֵׁי הַבֵּן? אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: אָב שֶׁנִּשְׁבָּה וּמֵת בֶּן בִּתּוֹ בַּמְּדִינָה, וּבֶן בִּתּוֹ שֶׁנִּשְׁבָּה וּמֵת אֲבִי אִמּוֹ בַּמְּדִינָה, וְלָא יָדְעִינַן הֵי מִינַּיְיהוּ מִית בְּרֵישָׁא – יוֹרְשֵׁי הָאָב וְיוֹרְשֵׁי הַבֵּן יַחְלוֹקוּ.
ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא כדקתני [אם תאמר כלשון ששנינו], הרי אין לדברים משמעות, כי הי נינהו [מי הם] יורשי האב והי נינהו [ומי הם] יורשי הבן? הרי כל יורשי האב הם גם יורשי הבן! אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר]: אב שנשבה ומת בן בתו במדינה, וכן בן בתו שנשבה ומת אבי אמו במדינה, ולא ידעינן הי מינייהו מית ברישא [ואין אנו יודעים איזה מהם מת בראשונה]. ואם הסב מת תחילה, הרי ירשו הנכד, והקרובים מצד אביו הם היורשים אותו. אבל אם מת הנכד תחילה ולא ירש את סבו — יורשי הסב מקבלים את כל ירושתו. ועל כך אמרו: יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו.
וְאִם אִיתָא, נְהִי נָמֵי דְּבֵן מֵת בְּרֵישָׁא, לֵירְתֵיהּ לַאֲבוּהּ דְּאִמֵּיהּ בְּקִבְרֵיהּ, וְלֵירְתִינְהוּ לַאֲחוֹהַּ מִן אֲבוּהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ – אֵין הַבֵּן יוֹרֵשׁ אֶת אִמּוֹ בַּקֶּבֶר, לְהַנְחִיל לָאַחִין מֵאָב?
ואם איתא [יש] מקום להלכה שהבן יורש את אמו בקבר, נהי נמי [גם אם נניח] שהבן מת ברישא [בראשונה], מכל מקום יש לומר לירתיה לאבוה דאמיה בקבריה [שיירש את אבי אמו בקברו] ולירתינהו לאחוה מן אבוה [ושיורישם לאחיו מן האב], ונמצא הכל שייך ליורשי הבן! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מאב.
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר מִנְיוֹמֵי לְאַבָּיֵי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִמּוֹ – אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁיַּחְלוֹקוּ. וְאִם אִיתָא, נְהִי נָמֵי דְּבֵן מֵת בְּרֵישָׁא, לֵירְתַיהּ לְאִמֵּיהּ בְּקִבְרֵיהּ, וְלֵירְתוּ אִינְהוּ לְאַחֵי מֵאֲבוּהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ אֵין הַבֵּן יוֹרֵשׁ אֶת אִמּוֹ בַּקֶּבֶר לְהַנְחִיל לָאַחִין מִן הָאָב? שְׁמַע מִינַּהּ.
אמר ליה [לו] רב אחא בר מניומי לאביי, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] הוכחה לכך מן המשנה: נפל הבית עליו ועל אמו — אלו ואלו מודים שיחלוקו; ואם איתא [יש] מקום להלכה שהבן יורש את אמו בקבר, נהי נמי [גם אם אמנם] נניח שהבן מת ברישא [בתחילה], לירתיה לאמיה בקבריה ולירתו אינהו לאחי מאבוה [שיירש את אמו בקבר, ושיירשו הם, אחי אביו]! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב? ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
וְטַעְמָא מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: נֶאֶמְרָה ״סִיבָּה״ בַּבֵּן, וְנֶאֶמְרָה ״סִיבָּה״ בַּבַּעַל; מָה ״סִיבָּה״ הָאֲמוּרָה בַּבַּעַל – אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ בַּקֶּבֶר, אַף ״סִיבָּה״ הָאֲמוּרָה בַּבֵּן – אֵין הַבֵּן יוֹרֵשׁ אֶת אִמּוֹ בַּקֶּבֶר, לְהַנְחִיל לָאַחִין מִן הָאָב.
ושואלים: וטעמא מאי [מהו טעם הדבר] שאינו יורש את אמו בקבר? אמר אביי: נאמרה בכתוב לשון סיבה (הסבת נחלה) בבן ונאמרה סיבה בבעל (ראה לעיל בבא בתרא קיג,א), מה סיבה האמורה בבעל — אין הבעל יורש את אשתו בקבר שלאחר שמת בחייה ודאי אינו יורש אותה במותה להעביר את נחלתה ליורשיו, אף סיבה האמורה בבן — אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב.
הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: נִכְסֵי דְּבַר סִיסִין מְזַבֵּנְינָא לָךְ. הֲוַאי חֲדָא אַרְעָא דַּהֲוָה מִיקַּרְיָא ״דְּבֵי בַּר סִיסִין״, אֲמַר לֵיהּ: הָא לָאו דְּבֵי בַּר סִיסִין הִיא, וְאִיקְּרוֹיֵי הוּא דְּמִיקַּרְיָא ״דְּבֵי בַּר סִיסִין״.
ב מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: את נכסי [הנכסים] של בר סיסין מזבנינא [אני מוכר] לך. הואי חדא ארעא דהוה מיקריא [היתה חלקת אדמה אחת שהיתה נקראת] "דבי [של בית] בר סיסין", אמר ליה [לו] המוכר לקונה: הא לאו דבי [זו איננה של בית] בר סיסין היא, ורק איקרויי [להיקרא] הוא דמיקריא [שנקראת] "דבי [של בית] בר סיסין", ולכן אין היא כלולה במכירה.
אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אוֹקְמַהּ בִּידָא דְּלוֹקֵחַ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: דִּינָא הָכִי?! הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ – עָלָיו הָרְאָיָה! וְרָמֵי דְּרָבָא אַדְּרָבָא, וּדְרַב נַחְמָן אַדְּרַב נַחְמָן –
אתא לקמיה [בא הענין לפני] רב נחמן, אוקמה בידא [העמיד את הקרקע הזו ביד] הלוקח. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: דינא הכי [כך הוא הדין]? הלא המוציא מחבירו עליו הראיה, ויוכיח הקונה, שהוא התובע, שהדין עמו! ומעירים: ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי רבא על דברי רבא, ומדברי רב נחמן על דברי רב נחמן ממעשה אחר;
דְּהָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: מַאי בָּעֵית בְּהַאי בֵּיתָא? אֲמַר לֵיהּ: מִינָּךְ זְבֵינְתַּהּ, וַאֲכַלִית שְׁנֵי חֲזָקָה. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא בְּשִׁכּוּנֵי גַּוָּאֵי הֲוַאי.
דההוא [שאדם אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: מאי בעית בהאי ביתא [מה רצונך, מה אתה עושה בבית זה] שהוא שלי? אמר ליה [לו]: מינך זבינתה ואכלית [ממך קניתי את הבית ואכלתי, נהניתי מפירותיו] שני (שנות) חזקה. אמר ליה [לו]: אנא בשכוני גואי הואי [אני ביישוב הפנימי הייתי כל הזמן], במקום רחוק, ולא מכרתי לך בית זה, וגם לא ידעתי כלל שאתה מתגורר בביתי, ואם כן, לא קנית דבר.
אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: זִיל בְּרוֹר אֲכִילָתָךְ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: דִּינָא הָכִי?! הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ – עָלָיו הָרְאָיָה! קַשְׁיָא דְּרָבָא אַדְּרָבָא, וּדְרַב נַחְמָן אַדְּרַב נַחְמָן!
אתא לקמיה [בא הדין לפני] רב נחמן, אמר ליה [לו, למחזיק]: זיל ברור [לך ברר, הוכח] את אכילתך, הבא ראיה שבאמת אכלת שלוש שנות חזקה כאשר המוכר היה מצוי במקום, ויכול היה למחות בך ולא עשה כן. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: דינא הכי [כך הדין]? הלא המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם כן, קשיא [קשה] מדברי רבא על דברי רבא, ומדברי רב נחמן על דברי רב נחמן!
דְּרָבָא אַדְּרָבָא לָא קַשְׁיָא – הָכָא מוֹכֵר קָאֵי בְּנִכְסֵיהּ, הָתָם לוֹקֵחַ קָאֵי בְּנִכְסֵיהּ.
ומתרצים: מדברי רבא על דברי רבא לא קשיא [קשה]: הכא [כאן] ב"נכסי דבי בר סיסין", המוכר קאי בנכסיה [עומד, מחזיק, בנכסיו], והקונה הוא התובע שיתן לו חלקת אדמה נוספת, התם [שם] הלוקח קאי בנכסיה [עומד בנכסיו], שהרי הוא בפועל גר באותו בית, והתובע הוא הרוצה להוציאו ממנו.
דְּרַב נַחְמָן אַדְּרַב נַחְמָן לָא קַשְׁיָא – הָכָא, כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיהּ: דְּבֵי בַּר סִיסִין, וּמִיקַּרְיָא ״דְּבֵי בַּר סִיסִין״; עֲלֵיהּ דִּידֵיהּ רַמְיָא לְגַלּוֹיֵי דְּלָאו דְּבֵי בַּר סִיסִין הִיא. הָכָא, לֹא יְהֵא אֶלָּא דְּנָקֵיט שְׁטָרָא – מִי לָא אָמְרִינַן לֵיהּ: קַיֵּים שְׁטָרָךְ וְקוּם בְּנִכְסֵי?
וכן מדברי רב נחמן על דברי רב נחמן לא קשיא [קשה]: הכא [כאן] כיון שאמר ליה [לו]: דבי [של בית] בר סיסין אני מוכר לך, ומיקריא [ונקראת] האדמה הזו "דבי [של בית] בר סיסין", הרי על פני הדברים נראה שהלוקח צודק, ולכן עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי [עליו עצמו, על המוכר, מוטל לגלות שלא של בית] בר סיסין היא. הכא [כאן] במקרה של הבית, לא יהא אלא מקרה דנקיט שטרא [שמחזיק בידו שטר מכירה], ואינו טוען לבעלות בגלל החזקה, מי לא אמרינן ליה [האם אין אנו אומרים לו]: קיים שטרך וקום בנכסי?
הֲדַרַן עֲלָךְ מִי שֶׁמֵּת
לגבי חלוקת נכסי המת בין בניו ובנותיו, סוכם כי כאשר הנכסים שנשארו הם מרובים — הבנים יורשים את הנחלה, והבנות ניזונות מן הירושה (ובפועל — על ידי הבנים ומירושתם). ואם לא היו הנכסים מספיקים — יש לבנות, הבאות מכוח שטר הכתובה, יתרון על הבנים. והן ניזונות מן הירושה, והבנים צריכים לדאוג לפרנסת עצמם. טומטום, כיון שאין מינו מוגדר ואינו יכול להביא ראיה אם בן או בת הוא, נדחה גם על ידי הבנים מן הירושה (כשהיא גדולה), וגם על ידי הבנות מן המזונות כשהם מועטים. ועם זאת דינו כילדו של הנפטר, ואם היה הוא ילד יחיד לאביו — הריהו יורש אותו. בתוך הדיון בגמרא סוכמה עוד נקודה קרובה — שהעובר אינו נחשב כאישיות משפטית ואינו יכול לזכות בדבר, אף שיש לכך יוצא מן הכלל — שיכול אדם לזכות לעובר שלו. מי שהניח יורשים גדולים וקטנים, כל עוד לא חלקו ביניהם את הירושה, הרי בדרך כלל, גם הרווחים שמרוויחים וגם ההוצאות שהם מוציאים לצרכיהם מתחלקים בין כולם בשווה. וכן הוא גם לגבי רווחים (או הפסדים) הבאים לאחד האחים בגלל כבוד המשפחה, ולגבי התחייבויות חברתיות כגון שושבינות. ואולם האחים הגדולים יכולים להודיע מראש שהם עוסקים ומשביחים את הנכסים לצורך עצמם, והוא הדין אם הרווחים שהגיעו הם מחמת עמלם או הוצאותיהם של האחים הגדולים. והוא הדין לגבי אשה היורשת נכסים. כאשר אדם חולה ביותר ורצונו לתת מתנות או לחלק ירושתו, תיקנו חכמים (כדי שלא תטרף דעתו מחמת דאגה) שאינו נזקק לדרכי ההקניה הרגילות, וכל דבר שהוא אומר נעשה כאילו היה כתוב ומסור. ומתנה זו חלה בין בחול בין בשבת. מצדדים רבים דין מתנה זו הוא כדין ירושה, שחלה כאשר מת המצווה. עם זאת מחלקים חכמים באופנים שונים של צוואת שכיב מרע. מי שהיה חולה ונתן נכסיו לאחרים, אם שייר לעצמו משהו מהם — הרי מתנתו דינה כמתנת בריא, ואינו יכול לחזור בו גם לאחר שהבריא. אבל אם חלק כל נכסיו — יש לה דין מתנת שכיב מרע ממש, שאם הבריא — חוזר בו. ועוד, שיכול לחזור בו תוך כדי חוליו ולבטל מתנה שנתן ולתת אותה לאחר, שבמתנות שכיב מרע הצוואה האחרונה היא הקובעת. וכל זה כאשר היה חולה סתם, אבל אם אמר (או נשמע מדבריו) שהוא מצווה מחמת מיתה — הרי זו כמתנת שכיב מרע, גם אם לא חילק אלא מקצת נכסיו. נוסף לכך אמרו חכמים שיש מצוה לקיים את דברי המת, אלא שהראשונים העלו מדברי הגמרא שאין מצוה זו מחייבת אלא במקרים מוגדרים בלבד, ולא בכל דבר. דין אחר שנדון בפרק היה כאשר מתים יחד שני קרובים ולא ידוע מי מהם מת ראשון, כאשר יש לכל אחד מהם יורשים שונים, או כאשר היה אחד מהם חייב כספים. מתו בבת אחת איש ומורישו (כגון אביו) אף שהיו על אחד מהם בעלי חובות — היורשים מקבלים הכל. כאשר היו יורשים שונים, כגון שמתו אם ובנה, היורשים הוודאים מקבלים הכל. וכאשר מתים אשה ובעלה ואין ידוע מי מהם מת ראשון, הרי הכתובה — בחזקת יורשי הבעל, נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה, ובנכסי צאן ברזל — חולקים בשווה.
Several fundamental issues were discussed in this chapter. With regard to the division of the estate of the deceased between the sons and the daughters, the Gemara says that when the estate is large, the sons inherit it, and they are required to provide the daughters with sustenance out of their inheritance. If the estate is insufficiently large to provide for both the sons and the daughters, the daughters' claim takes precedence over the sons' claim, since their right to sustenance is based on the stipulations of the marriage contract. The daughters are therefore provided with sustenance from the estate, while the sons are required to provide for themselves. A tumtum, whose sexual organs are indeterminate, is unable to prove his claim either to the rights of a son or to the rights of a daughter. The tumtum is therefore excluded from receiving the inheritance of the sons in the case of a large estate and the sustenance of the daughters in the case of a small estate. The tumtum is still a child of the deceased and inherits from the father if there is no other child. The Gemara examined the related issue of the legal status of a fetus. It concluded that a fetus is not considered a legal person and cannot acquire property. There is one exception to this principle: One can transfer ownership of his property to his own unborn child. When some of the heirs are adults and others are minors, the income from and expenditures spent due to the inheritance are divided equally between the heirs until the property is divided. This also applies to profits or losses incurred by one of the brothers due to the honor of the family and social obligations such as the gifts of groomsmen. The adult sons may declare at the outset that they intend to engage in business, enhancing the property for themselves. Furthermore, if the property was enhanced due to the efforts or expenditure of the adult sons, in any event the enhancement belongs entirely to the adult sons. The same applies with regard to a wife who inherited her husband's property. The Sages instituted that a person on his deathbed can transfer ownership of his property by verbal instruction, without performing a formal act of acquisition. This was instituted due to the concern that the sick person's condition might be exacerbated by the anxiety and anguish caused by his inability to ensure the implementation of his will. The Gemara's conclusion is that the gift of a person on his deathbed bestowed by verbal instruction is valid whether it was bestowed on a weekday or on Shabbat. With regard to several matters the gifts of a person on his deathbed have the legal status of inheritance, e.g., the transfer of ownership is effected only when the giver dies. The Sages distinguish between several forms of gifts of a person on his deathbed. If a person on his deathbed transfers the ownership of all his property, his gift has the legal status of a gift of a person on his deathbed, and if he recovers he can retract the gift. Furthermore, during his illness he can retract the gift or transfer it to another, and the last instruction that he issues takes effect. If a person on his deathbed transfers the ownership of only some of his property, reserving part of his property for himself, his gift does not have the status of the gift of a person on his deathbed, and he cannot retract the gift even if he recovers. If the person on his deathbed clearly indicates that he is bestowing the gift due to his expectation of imminent death, his gift has the status of the gift of a person on his deathbed, even if he transfers ownership of only some of his property. The chapter concluded with several discussions pertaining to the division of inheritance in cases where two relatives died under circumstances that rendered it impossible to ascertain which of them died first. If a son and his father died under such circumstances, the father's heirs inherit the property, even if the son owed money to creditors. If the heirs of the two relatives are not the same individuals, e.g., in the case of a mother and son who died, the property is inherited by the heirs whose status is certain. If a husband and wife died under such circumstances, the sum of the marriage contract is inherited by the husband's heirs, the usufruct property is inherited by the wife's heirs, and the guaranteed property is divided between them.