מַתְנִי׳ נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אָבִיו, אוֹ עָלָיו וְעַל מוֹרִישָׁיו, וְהָיְתָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב, יוֹרְשֵׁי הָאָב אוֹמְרִים: הַבֵּן מֵת רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב; וּבַעֲלֵי הַחוֹב אוֹמְרִים: הָאָב מֵת רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן.
א משנה נפל הבית עליו ועל אביו, או עליו ועל מורישיו האחרים, ומתו כל הנמצאים בבית, ואולם לא ידוע מי מהם מת קודם. והיתה עליו, על הבן, חובת תשלום לכתובת אשה, וכן לבעל חוב שהיה הבן חייב לו כסף, ולא היה לבן כסף מעצמו, אלא מה שיכול לרשת מאביו. יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון ואחר כך מת האב, ומשום כך לא ירש הבן דבר, וכל הנכסים שייכים לאב, ועל האב (ויורשיו) אין כל התחייבות לשלם את הכתובה או חוב. ובעלי החוב אומרים: לא כן, אלא האב מת ראשון ואחר כך מת הבן ונמצא שירש הבן את נכסי אביו, ומהם הם רוצים לגבות.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחְלוֹקוּ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן.
כיון שלא ניתן לבירור מי מת ראשון — בית שמאי אומרים: יחלוקו אלו ואלו ביניהם, ובית הלל אומרים: הנכסים יעמדו בחזקתן וישארו בידי יורשי האב.
גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בִּשְׁטָר – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים. עַל יְדֵי עֵדִים – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.
ב גמרא משנתנו הובאה בתוך דיון על משנה אחרת, וכך תנן התם [שנינו שם] במשנה: המלוה את חבירו בשטר — גובה את חובו גם מנכסים משועבדים (נכסים שהיו ברשותו בזמן ההלוואה ומכר אותם). אם היה זה מלוה על ידי עדים, שלא בשטר — גובה המלוה רק מנכסים בני חורין (שלא נמכרו לאחרים).
בָּעֵי שְׁמוּאֵל: ״דְּאִיקְנֵי״, וְקָנָה; מַהוּ? אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם – לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּוַדַּאי קָנָה. אֶלָּא כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ – אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: אֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.
בעי [שאל] שמואל: הכותב בשטר שהוא משעבד נכסים "דאיקני" [שאקנה], וקנה נכסים לאחר כתיבת השטר, מהו הדין בכגון זה? האם הם משתעבדים לחוב או לא? ומסבירים: אליבא [על פי] שיטתו של ר' מאיר שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא עדיין לעולם — לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, שודאי קנה המלוה, כלומר, שנכסים אלו משועבדים לו. שאם יכול להקנות דבר במתנה, כל שכן שחל עליו השעבוד. אלא כי תיבעי [תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא דרבנן [לשיטת חכמים], דאמרי [שהם אומרים]: אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מה יהא הדין כשכתב "דאיקני"?
אָמַר רַב יוֹסֵף: תָּא שְׁמַע, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה הָיָה פִּיקֵּחַ שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַקַּרְקַע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְמַשְׁכְּנוֹ עָלָיו!
אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, ששנינו במשנה מחלוקת בענין אדם המוציא שטר חוב על חבירו, והלווה מוכיח שלאחר כתיבת השטר קנה מן המלוה קרקע. שאדמון אומר שהדבר מוכיח שכבר נפרע החוב, שאם לא כן — לא היה המלוה מוכר לו קרקע. וחכמים אומרים: זה המלוה היה פיקח שמכר לו את הקרקע, מפני שהוא יכול עתה למשכנו עליו כשתובע את חובו. מכל מקום ברור שקרקע זו נקנתה לאחר שנכתב שטר החוב, ובכל זאת יכול המלוה לגבות ממנה. משמע שיש דרך שישתעבדו למלוה גם נכסים שהלווה קונה לאחר ההלוואה!
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִינֵּיהּ קָאָמַר?! מִינֵּיהּ – אֲפִילּוּ מִגְּלִימָא דְּעַל כַּתְפֵּיהּ! כִּי קָא מִיבַּעְיָא לַן, ״דְּאִיקְנֵי״ – קָנָה וּמָכַר, ״דְּאִיקְנֵי״ – קָנָה וְהוֹרִישׁ, מַאי?
על הראיה שהביא רב יוסף ממשנה זו אמר ליה [לו] רבא: מיניה קאמר [ממנו אמר]? מיניה [ממנו] — אפילו מגלימא [מגלימה] שעל כתפיה [כתפו] הוא גובה, ובוודאי מכל דבר המצוי עתה בידו יכול לגבות! כי קא מיבעיא לן [כאשר נשאלת לנו השאלה] הרי זה במקרה שכתב "דאיקני" [שאקנה] וקנה ומכר לאחרים, או שכתב "דאיקני" [שאקנה] וקנה והוריש, מאי [מה הדין]? האם יכול המלוה לטרוף נכסים אלה מן הקונה או היורש? ומאותה משנה לא נפתרה שאלה זו.
אָמַר רַב חָנָא, תָּא שְׁמַע: נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אָבִיו, עָלָיו וְעַל מוֹרִישָׁיו; וְהָיְתָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב; יוֹרְשֵׁי הָאָב אוֹמְרִים: הַבֵּן מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב, וּבַעֲלֵי חוֹבוֹת אוֹמְרִים: הָאָב מֵת רִאשׁוֹן כּוּ׳.
אמר רב חנא, תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממשנתנו: נפל הבית עליו ועל אביו, או עליו ועל מורישיו האחרים, והיתה עליו, על הבן, חובת תשלום לכתובת אשה ובעל חוב, יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון ואחר כך מת האב, ובעלי חובות אומרים: האב מת ראשון ואחר כך מת הבן, ומשום כך יש לנו שיעבוד על מה שירש הבן מאביו.
וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ ״דְּאִיקְנֵי״ – קָנָה וּמָכַר, ״דְּאִיקְנֵי״– קָנָה וְהוֹרִישׁ, לָא מִשְׁתַּעְבֵּד; נְהִי נָמֵי דְּאָב מָיֵת בְּרֵישָׁא, ״דְּאִיקְנֵי״ הוּא!
ואי סלקא דעתך "דאיקני" [ואם עולה על דעתך לומר שכשאומר "שאקנה"] וקנה ומכר, "דאיקני" ["שאקנה"] קנה והוריש — לא משתעבד, הרי נהי נמי [גם אם נניח] שהאב מית ברישא [מת בראשונה], הלא נכס זה שירש הבן מאביו בכלל "דאיקני" ["נכסים שאקנה"] הוא, שהרי הגיעו לידו לאחר ההלוואה, ומשמע איפוא שיש דרך לשעבד נכסים עתידיים, בדרך של "דאיקני"!
אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן, זְעֵירָא חַבְרִין תַּרְגְּמַהּ: מִצְוָה עַל הַיְּתוֹמִים לִפְרוֹעַ חוֹבַת אֲבִיהֶן. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: מִלְוֶה עַל פֶּה הוּא, וְרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִלְוֶה עַל פֶּה – אֵינוֹ גּוֹבֶה לֹא מִן הַיּוֹרְשִׁין וְלֹא מִן הַלָּקוֹחוֹת!
אמר להו [להם] רב נחמן, זעירא (ר' זירא) חברין [חברנו] תרגמה [הסביר אותה כך]: הטעם שבעלי החוב יכולים לגבות במקרה כזה אינו משום שעבוד "דאיקני", אלא מפני שמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן, ואין מכאן כלל ראיה למקרה רגיל של "דאיקני", כשקנה ומכר. מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: לפי הסבר זה שההתחייבות לשלם אינה מכוח השטר שביד המלוה, אם כן מלוה על פה הוא, ורב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מלוה על פה — אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות!
אֶלָּא הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.
אלא הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא]? —שיטת ר' מאיר היא, שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואין להביא מכאן ראיה לשיטת חכמים.
אָמַר רַב יַעֲקֹב מִנְּהַר פְּקוֹד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבִינָא, תָּא שְׁמַע: שִׁטְרֵי חוֹב הַמּוּקְדָּמִין – פְּסוּלִין, וְהַמְאוּחָרִין – כְּשֵׁרִין.
אמר רב יעקב מנהר פקוד משמיה [משמו] של רבינא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנה זו: שטרי חוב המוקדמין שהזמן הכתוב בהם הוא מוקדם מזמן ההלוואה — פסולין, והמאוחרין שהזמן הכתוב בהם הוא מאוחר מזמן ההלוואה — כשרין.
וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ ״דְּאִיקְנֵי״ – קָנָה וּמָכַר, ״דְּאִיקְנֵי״ – קָנָה וְהוֹרִישׁ, לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד; מְאוּחָרִין אַמַּאי כְּשֵׁרִין? ״דְּאִיקְנֵי״ הוּא!
ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שאם כותב "דאיקני" וקנה ומכר, וכן "דאיקני" וקנה והוריש — מה שמכר או הוריש לא משתעבד, שטרי חוב מאוחרין אמאי [מדוע] כשרין? והלא פעמים "דאיקני" הוא! שאם יקנה הלווה נכסים לאחר זמן ההלוואה (ולפני זמן התאריך שבשטר) ויחזור וימכרם, הרי לפי הכתוב בשטר — יטרוף אותם המלוה שלא כדין, שהרי הם בכלל "דאיקני" ואינם משועבדים לו כלל!
הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.
ודוחים: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ולשיטתו כאמור, אם כתב "דאיקני" — משתעבדים הנכסים שיקנה בעתיד, וגם אלו שימכור.
אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, תָּא שְׁמַע: לְשֶׁבַח קַרְקָעוֹת כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ, וְהִשְׁבִּיחָהּ, וּבָא בַּעַל חוֹב וּטְרָפָהּ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן מִנְּכָסִין מְשׁוּעְבָּדִין, וְאֶת הַשֶּׁבַח מִנְּכָסִין בְּנֵי חוֹרִין.
אמר רב משרשיא משמיה [משמו] של רבא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו שעבור חובות מסויימים אין גובים מנכסים משועבדים, ואחד מהם הוא שבח הקרקעות, והסבירו בברייתא: לשבח קרקעות כיצד? הרי שמכר שדה לחבירו והקונה השביחה, ובא בעל חוב וטרפה מן הקונה, כשהוא (הקונה) גובה ממי שמכר לו — גובה את הקרן גם מנכסין משועבדין של המוכר, שמכר לאחרים. ואילו את השבח שהוא עצמו השביח, גובה רק מנכסין בני חורין שביד המוכר.
וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ ״דְּאִיקְנֵי״ – קָנָה וּמָכַר, ״דְּאִיקְנֵי״ – קָנָה וְהוֹרִישׁ, לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד; בַּעַל חוֹב אַמַּאי גּוֹבֶה שְׁבָחָא?
ואי סלקא דעתך [ואולם אם עולה על דעתך לומר] שאם כותב "דאיקני" ["שאקנה"] וקנה ומכר, וכן אם אמר "דאיקני" ["שאקנה"] וקנה והוריש — לא משתעבד, אם כן, אפילו אם כתב לו "דאיקני", בעל חוב אמאי גובה שבחא [מדוע הוא גובה את השבח] מאותו שדה שביד הקונה? והרי שבח זה לא היה בזמן ההלוואה, ולא נשתעבד למלוה!
הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.
ודוחים: הא מני [זו כשיטת מי היא]? — שיטת ר' מאיר היא, שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אבל לשיטת חכמים אכן יש לשאול מה יהא הדין.
אִם תִּמְצָא לוֹמַר: ״דְּאִיקְנֵי״ – קָנָה וּמָכַר, ״דְּאִיקְנֵי״ – קָנָה וְהוֹרִישׁ, לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד; הָא לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד. אִם תִּמְצָא לוֹמַר: מִשְׁתַּעְבֵּד; לָוָה וְלָוָה, וְחָזַר וְקָנָה, מַהוּ? לְקַמָּא מִשְׁתַּעְבַּד, אוֹ לְבָתְרָא מִשְׁתַּעְבַּד?
א ושואלים עוד: אם תמצא לומר שהאומר "דאיקני" ["שאקנה"] קנה ומכר, "דאיקני" ["שאקנה"] וקנה והוריש לא משתעבד — הא [זה] במקרה שיובא להלן לא משתעבד, ואין מקום לשאלה הבאה. אבל אם תמצא לומר שהוא משתעבד, יש לשאול: אם לוה מאדם אחד וחזר ולוה מאחר, וכתב לשניהם שהוא משעבד נכסים שיקנה, וחזר וקנה, מהו? האם לקמא [לראשון שבהם] הוא משתעבד או לבתרא [לאחרון] הוא משתעבד?
אָמַר רַב נַחְמָן: הָא מִילְּתָא אִיבַּעְיָא לַן, וּשְׁלַחוּ מִתָּם: רִאשׁוֹן קָנָה. רַב הוּנָא אָמַר: יַחְלוֹקוּ. וְכֵן תָּנֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: יַחְלוֹקוּ. אָמַר רָבִינָא: מַהְדּוּרָא קַמָּא דְּרַב אָשֵׁי, אָמַר לַן: רִאשׁוֹן קָנָה. מַהְדּוּרָא בָּתְרָא דְּרַב אָשֵׁי, אָמַר לַן: יַחְלוֹקוּ. וְהִלְכְתָא: יַחְלוֹקוּ.
אמר רב נחמן: הא מילתא איבעיא לן [דבר זה נשאל לנו], ושלחו מתם [משם, מארץ ישראל], הלכה בענין זה: ראשון שבהם קנה, לפי ששיעבודו קודם. רב הונא אמר: יחלוקו שני המלוים. וכן תני [שנה] רבה בר אבוה: יחלוקו. אמר רבינא, מהדורא קמא [במחזור הראשון] של רב אשי, בפעם הראשונה שלימד את התלמוד כולו, אמר לן [לנו]: ראשון קנה, ואילו במהדורא בתרא [במחזור האחרון] של רב אשי, כשחזר ולימד את התלמוד בפעם השניה, אמר לן [לנו]: יחלוקו. ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]: יחלוקו.
מֵיתִיבִי: לְשֶׁבַח קַרְקָעוֹת כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ וְהִשְׁבִּיחָהּ, וּבָא בַּעַל חוֹב וּטְרָפָהּ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן מִנְּכָסִין מְשׁוּעְבָּדִין, וְאֶת הַשֶּׁבַח מִנְּכָסִין בְּנֵי חוֹרִין. וְאִם אִיתָא, חֲצִי שֶׁבַח מִבְּעֵי לֵיהּ!
מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו : לשבח קרקעות כיצד? הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה, ובא בעל חוב וטרפה, כשהוא הקונה גובה מן המוכר עבור מה שנלקח ממנו — גובה את הקרן מנכסין משועבדין שמכרם המוכר, ואת השבח מנכסין בני חורין. ואם איתא [יש] מקום לשיטה זו, שכל נושה חולק עם חבירו בנכסים שקנה החייב — הרי במקרה זה השבח שהשביחו נכסים אלו לאחר המכירה משועבד גם לבעל החוב, ולא רק לקונה, ואם כן חצי שבח מבעי ליה [צריך היה לו לקחת] ולא את הכל!
מַאי ״גּוֹבֶה״ נָמֵי דְּקָתָנֵי – חֲצִי שֶׁבַח.
ומשיבים: מאי [מהו פירוש] "גובה" נמי דקתני [גם כן ששנינו שם]? — לא כל השבח כולו גובה מן הקונה, אלא חצי שבח בלבד.